כתובות כז א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
הורהנה אין נחבשה לא הוא הדין אפילו נחבשה ומעשה שהיה כך היה איכא דאמרי אמר רבא אף אנן נמי תנינא העיד רבי יוסי הכהן ורבי זכריה בן הקצב על בת ישראל שהורהנה באשקלון וריחקוה בני משפחתה ועדיה מעידים עליה שלא נסתרה ושלא נטמאה ואמרו חכמים אם אתם מאמינים שהורהנה האמינו שלא נסתרה ושלא נטמאה ואם אין אתם מאמינים שלא נסתרה ושלא נטמאה אל תאמינו שהורהנה והא אשקלון דעל ידי ממון הוה וטעמא דעדים מעידין אותה הא אין עדים מעידין אותה לא מאי לאו לא שנא הורהנה ולא שנא נחבשה לא הורהנה שאני איכא דרמי לה מירמא תנן על ידי ממון מותרת לבעלה ורמינהו העיד רבי יוסי כו' והא אשקלון דע"י ממון וקתני טעמא דעדים מעידים אותה הא אין עדים מעידין אותה לא ומשני אמר רב שמואל בר רב יצחק לא קשיא כאן שיד ישראל תקיפה על עובדי כוכבים כאן שיד עובדי כוכבים תקיפה על עצמן:
על ידי נפשות אסורה וכו':
אמר רב כגון נשי גנבי ולוי אמר כגון אשתו של בן דונאי אמר חזקיה והוא שנגמר דינן להריגה ורבי יוחנן אמר אע"פ שלא נגמר דינן להריגה:
מתני' עיר שכבשוה כרכום כל כהנות שנמצאו בתוכה פסולות ואם יש להן עדים אפילו עבד אפי' שפחה הרי אלו נאמנין ואין נאמן אדם על ידי עצמו:
גמ' ורמינהו בלשת שבאה לעיר בשעת שלום חביות פתוחות אסורות סתומות מותרות בשעת מלחמה אלו ואלו מותרות לפי שאין פנאי לנסך אמר רב מרי לבעול יש פנאי לנסך אין פנאי רבי יצחק בר אלעזר משמיה דחזקיה אמר כאן בכרכום של אותה מלכות כאן בכרכום של מלכות אחרת של אותה מלכות נמי אי אפשר דלא ערק חד מינייהו אמר רב יהודה אמר שמואל כשמשמרות רואות זו את זו אי אפשר דלא ניימא פורתא אמר רבי לוי כגון דמהדר לה למתא שושילתא וכלבא וגווזא ואווזא אמר רבי אבא בר זבדא פליגי בה רבי יהודה נשיאה ורבנן חד אמר כאן בכרכום של אותה מלכות כאן בכרכום של מלכות אחרת ולא קשיא ליה ולא מידי וחד קשיא ליה כל הני ומשני כגון דמהדר ליה למתא שושילתא וכלבא וגווזא ואווזא אמר רב אידי בר אבין אמר ר' יצחק בר אשיאן אם יש שם מחבואה אחת מצלת על הכהנות כולן בעי רבי ירמיה אינה מחזקת אלא אחת מהו מי אמרינן כל חדא וחדא היינו הא או דלמא לא אמרינן ומאי שנא משני שבילין אחד טמא ואחד טהור והלך באחד מהן ועשה טהרות ובא חבירו והלך בשני ועשה טהרות רבי יהודה אומר אם נשאל זה בפני עצמו וזה בפני עצמו טהורות שניהם כאחת טמאות ר' יוסי אומר בין כך ובין כך טמאין ואמר רבא ואיתימא ר' יוחנן בבת אחת דברי הכל טמאין בזה אחר זה דברי הכל טהורים לא נחלקו אלא בבא לישאל עליו ועל חבירו מר מדמי ליה לבבת אחת ומר מדמי ליה לבזה אחר זה והכא נמי כיון דשרי להו לכולהו כבת אחת דמי הכי השתא התם ודאי איכא טומאה הכא מי יימר דאיטמי בעי רב אשי אמרה לא נחבאתי ולא נטמאתי מהו מי אמרינן
רש"י
[עריכה]
הורהנה - דמדעת וכיון דהגיע זמן ולא נפדית הרי היא של עובדי כוכבים בדיניהם משום הכי בעינן עדים מעידין אותה שלא נסתרה:
נחבשה - דאינה נחלטת להם לא בעינן עדים הואיל ועל ידי ממון הוא:
ואיכא דרמי לה מרמא - לא מתני לה להא דרב שמואל בר רב יצחק אפירושא דמתניתין בלשון לא שנו אלא רמי מירמא מתניתין וברייתא אהדדי ועלה שני רב שמואל חילוק בין יד ישראל תקיפה ליד העובדי כוכבים תקיפה:
הני נשי דגנבי - שבעליהן ניתלין ודרך המלכות להפקיר ביתם ונשיהן:
בן דונאי - רוצח היה ואלעזר שמו כדאמרינן בפ' עגלה ערופה (סוטה מז.) אבל נשי דגנבי הגונבים ממון לא מפקרי:
מתני' כרכום - מצור מתרגמינן כרכומא (דברים כ):
פסולות - אסורות לבעליהן דאשת כהן אסורה באונס:
גמ' בלשת - חיל על שם שמחפשים כל המטמונים:
לבעול יש פנאי - דתקיף להו יצרייהו:
רבי יצחק בן אלעזר אמר - אף בבעילה פעמים שהן מותרות:
כרכום של אותה מלכות - אינו רוצה להשחית את בני העיר וכשכובש עיר הסמוך לממשלתו שומרה והיא לו למס עובד:
משמרות - מקום מעמד השומרים שהעמיד המלך שלא יחבל אדם באנשי העיר:
דמהדר למתא כו' - שמו סביבות העיר שלשלות ברזל שישמיעו קול בהכשל איש רץ עליהם וכלבים ואווזים זועקין:
וגווזא - מקלות וקיסמין להכשל בהן:
ולא קשיא ליה מידי - לא חייש למיעקר איניש יחידאה ולבעול הואיל ואין הדבר הפקר:
ומאי שנא משני שבילין - דכיון דבא לשאול עליו ועל חבירו אמר רבי יוסי טמאין הכא נמי לכולהו שרינן כי הדדי:
אחד טמא - שיש בו קברות מפסיק כל רחבו ואין ידוע איזהו הטמא אבל כך מוחזקים באחד מהן:
ועשה טהרות - נגע בטהרות:
טהורים - דכל חד כי אתי לקמן תלינן ליה למימר בטהור הלך דהוה ליה ספק טומאה בר"ה וספיקו טהור:
טמאין - דהיכי נימא להו טהורים אתם חד מינייהו ודאי בטמא אזל:
בבת אחת - באו לשאול בבת אחת:
הכא נמי כו' - ור' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי:
תוספות
[עריכה]
כאן בכרכום של אותה מלכות. פי' שיושבין בטח לפי שאין אחריהן מחנה ויש פנאי לנסך ולבעול אבל בלשת של מלכות אחרת שאימת מלכות שבאו בגבולה עליהם אין להן פנאי וכן פי' ר"ח ור"ת וכן מוכח בירושלמי ופריך כרכום של אותה מלכות אי אפשר דלא ערקא חדא מינייהו והוה לן למשרינהו לכולהו ולמיתלי לקולא דבשבויה הקילו כדאמרינן בסמוך אם יש מחבואה אחת מצלת על כל הכהנות כולן אע"ג דמספקא לן באינה מחזקת אלא אחת הכא פשיטא לן דשרו דהתם לא ודאי נחבאת אבל הכא ודאי ערקא ולפי' הקונטרס קשה טובא חדא דפריך נתלי לחומרא וגבי מחבואה תלינן לקולא ועוד דמה מתרץ דמהדר למתא כו' ואין אדם נכנס לשם והא קתני בלשת שנכנסה לעיר ועוד כיון דאההיא דע"ז פריך הוה ליה למימר אי אפשר דלא ערק חד מינייהו ונסך ועוד דהתם מפרש טעמא לפי שאין פנאי לנסך ולית ליה טעמא לפי שאין כרכום של אותה מלכות רוצה להשחית את בני העיר [ועוד מאי שנא שעת מלחמה משעת שלום] ויש ליישב לפי שיטת הקונטרס דרבי יצחק בן אלעזר לא אתי לשנויי מתני' אההיא דע"ז אלא אית ליה שינוייא דרב מרי ומתניתין דהתם נמי בכרכום של מלכות אחרת ולא בא אלא לפרושי מתניתין וכן משמע בפרק בתרא דע"ז (דף עא.) דפריך התם ממתניתין דהכא אמתניתין דבלשת ולא מייתי התם דרבי יצחק:
והלך באחד מהם ועשה טהרות. להכי נקט ועשה טהרות דלענין האדם אנו מזקיקים שניהם לטבול ולהזות פן יבואו לידי טומאה ודאי אם יגעו שניהם בככר אחד לכך אומר להו זילו טבילו דהא נהרא קמייכו ועוד דמשום דבעי למתני סיפא הזה וטבל טהור הלך בשני ועשה טהרות הרי אלו טהורות ואם קיימות הראשונים אלו ואלו תלויות ואם לא טהר בינתים הראשונות תלויות והשניות ישרפו.:
ואם נשאל זה בפני עצמו וזה בפני עצמו טהורות. לא שיאכלם אדם אחד דאם כן יאכל ודאי טומאה דהכי אמרינן בשבועות בפ"ב (דף יט.) הלך בראשון ולא נכנס בשני ונכנס חייב דטמא הוא ממה נפשך:
בבא לישאל עליו ועל חברו. אין לפרש שבא לישאל בבת אחת דהתם מודו כולי עלמא דטמאות מכל שכן דבאו לישאל שניהם בבת אחת אלא מיירי ששאל על עצמו וטהרוהו ואח"כ בא לישאל על חבירו דמר מדמי ליה לבת אחת כיון ששאל על שניהם במעמד אחד ומר מדמי ליה לזה אחר זה כיון שטיהרוהו קודם והכא נמי כיון דשרו לכולהו כבת אחת דמי אף על פי שאין בא לפנינו אלא על אחת מ"מ הדבר ידוע לכל שהרבה כהנות היו והוי כאילו בא לישאל על כולם בבת אחת והכא מודו כ"ע ובחנם דחק בקונטרס לפרש כר' יוסי:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ב (עריכה)
קב א ב מיי' פי"ח מהל' איסורי ביאה הלכה ל', טור ושו"ע אה"ע סי' ז' סעיף י"א בהג"ה:
קג ג מיי' פי"ח מהל' איסורי ביאה הלכה כ"ו, טור ושו"ע אה"ע סי' ז' סעיף י':
קד ד מיי' פי"ח מהל' איסורי ביאה הלכה י"ט, טור ושו"ע אה"ע סי' ז' סעיף א':
קה ה מיי' פי"ב מהל' מאכלות אסורות הלכה כ"ד, סמג לאין קמח, טור ושו"ע יו"ד סי' קכ"ט סעיף י"ב:
קו ו ז ח ט מיי' פי"ח מהל' איסורי ביאה הלכה כ"ז והלכה כח והלכה כט, טור ושו"ע אה"ע סי' ז' סעיף י':
קז י כ מיי' פי"ט מהל' אבות הטומאה הלכה ב':
ראשונים נוספים
מאי לאו לא שנא הורהנה ולא שנא נחבשה, לא, הורהנה שאני: כלומר, ובהורהנה בעינן עדים ובלא עדים אסירא.
היכי דמי על ידי נפשות, אמר רב, כגון נשי דגנבי: כלומר, שאין המלך מקפיד על נשיהם. ולוי אמר, כגון אשתו של בן דינאי, כלומר: שהיה ליסטים ומוכתב למלכות ונגמר דינו דאז אין המלך מקפיד על אשתו, הא בנשי דגנבי לא, דמקפיד הוא על אשתו ויראין הם לאונסה, כיון שלא נתיחדה מדעת מה שאין כן בנתייחדה מדעת עצמה.
בשעת שלום חביות פתוחות אסורות: אפילו בהנאה, סתומות מותרות אפילו בשתיה.
כאן בכרכום של אותה מלכות כאן בכרכום של מלכות אחרת: פירש רש"י מתניתין דע"ז (עא, א) בכרכום של אותה מלכות, דכיון שכבשה המלך למדינה מפקיד פקידיו לשמור אנשי העיר ולהוציא חיילותיו לפי שאינו רוצה לאבד ולהחריב עירו, ולפיכך אין להם פנאי לא לנסך ולא לבעול. ומתניתין דפרקין בכרכום של מלכות אחרת ששוטף את הכל, ואין המלך מקפיד על נשיהם ועל ממונם כי אם לשלול שלל ולהם יש פנאי לנסך ולבעול, ואקשינן וכרכום של אותה מלכות נמי אי אפשר דלא משתמיט חד מינייהו, כלומר: נשמט ונחבא אחד מן החיילות ונשאר שם, או שנכנס בחשאי ובעל, לפי שיצרן מתגבר, ואוקימנא במשמרות רואות זו את זו ושומרות שלא ישאר איש, ולא נכנס שם אדם, וכדמהדר לקרתא שושילתא וכלבא וגזא ואווזא.
ואינו מחוור, חדא, דהא כיון שהמלך מקפיד עליהם האיך חוששין להן, והלא אף באשה שנחבשה על ידי גויים לא חששו אלא בנחבשה על ידי נפשות ובנגמר דינו להריגה כאשתו של בן דינאי, הא לאו הכי שריא, לפי שיראין מלאונסה מפני אימת המלך, כל שכן באלו שאינן נחבשות על ידיהן שאין חוששין להם, ועוד, דהיאך תולין להחמיר, והרי אמרינן לקמן (בסוגיין): דאם יש שם מחבואה אחת מצלת על כולן, דאלמא תולין בהן להקל, כל שכן באלו שכל העיר להן כמחבואה, מפני שאין אדם יכול ליכנס שם אלא כגנב. ועוד קשיא לי, מאי קאמר בדמהדר לקרתא שולשילתא וכלבא, דהא תינח בעיר שהעיר במצור, כשכבשוה והכל נכנסין שם שולשילתא וכלבא ואווזא מאי קא עבדי, ודוחק הוא לומר, בשכובשה אין מניחין ליכנס לה אלא מעט אנשים ידועים, והשאר אין נכנסים ואין חוששין לנכנסים.
ור"ח ז"ל פירש מתניתין: דהכא בכרכום של אותה מלכות שיש להם פנאי לנסך ולבעול שאין רודף אחריהם, ומתניתין דע"ז בכרכום של מלכות אחרת שבאו בגבולם ויש עליהם אימת אוייב, ואינם אלא כליסטים שוטפים ועוברים ואין להם פנאי כלל לא לבעול ולא לנסך. ואקשינן, כרקום של אותה מלכות נמי נתלה להקל דאי אפשר דלא משתמטא חדא מנייהו, כלומר, מנשי העיר כשהאויב נכנס מצד זה הן בורחות מצד אחר, או בעוד המצור על העיר מתגנבות ובורחות מן העיר, והרי זה כמחבואה שמצלת על כולן. ומשני, כגון דמהדר לה למתא שושלתא, ולפיכך אי אפשר לברוח מהן.
וכן מפורש בירושלמי (בפירקין ה"ט), דגרסינן התם איזוהי כרכום רבי אבא בשם רבי חייא בר אשי כגון זוגין ושושלאות וכלבים ואווזות ותרנגולין, ואטריגות מקיפות את העיר וכו', מעשה היה וברחה משם סומא אחת. היה שם פרצה אחת מצלת את הכל. ר' זעירא ר' אבא בר זבדא ר' יצחק חקולא בשם ר' יודן נשיא ובלבד כרקום של אותה מלכות, אבל כרקום של מלכות אחרת כלסטים הוא, כלומר: שאין לו פנאי לבעול לפי שהוא ירא ואינו יכול להתעכב לנסך או לבעול.
ומכל מקום לענין פסקא אנן כרב מרי קיי"ל דלא חלק בין כרקום לכרקום, וכאן וכאן אין להם פנאי לנסך ולבעול. אף על גב דלא הדרא למתא כלום, דשמא יש להן אימת הגייסות ואינן בורחות. ותדע לך דבפרק השוכר בע"ז (עא, א) רמי להו למתניתין אהדדי, מפרקינן להו כדרב מארי ולא חשו להם להני פירוקי אחריני דהכא, וכן נראית דעת הרי"ף ז"ל שהשמיט שני הסוגיות שבכאן ושבפרק השוכר ולא כתב אלא משנתינו כצורתה.
יש שם מחבואה אחת מצלת על כולן: ואפילו אינה מחזקת אלא אחת תלינן להקל, דאף על גב דאיבעיא לן ולא ספיקא דרבנן היא ולהקל. וכן פסק רבינו אלפסי ז"ל, ואפילו אמרה לא נחבאתי ולא נטמאתי נאמנת דאמרינן מה לי לשקר אי בעי אמרה נחבאתי.
הורהנה אין נחבשה לא: פירש רש"י ז"ל הורהנה דמדעת נתמשכנה וכיון שהגיע זמן ולא נפדית הרי היא של נכרים בדיניהם ומשום הכי בעינן עדים שלא נסתרה אבל נחבשה דאינה נחלטת להם לא בעינן עדים והואיל וע"י ממון פירוש לפי' דקס"ד השתא דלהכי טרח למיתנייהו הורהנה לאשמעינן האי הפרשה וליכא הפרשה בין הורהנה ונחבשה אלא כשהגיע זמן ולא פדאה חמירא מנחבשה ויפה כיון ז"ל. היכי דמי ע"י נפשות אמר רב כגון נשי דגנבי שבעליהם נתלין ודרך המושל להפקיר נשיהם ובניהם:
ולוי אמר כגון אשתו שבן דונאי ורוצח היה ואלעזר שמו כדאיתא בפרק עגלה ערופה אבל נשי דגנבי ממון לא מפקיר ואיכא למידק דהא בפרק קמא דע"ז איכא חד לישנא דמשמע דסברי להו דכל שנתיחדה עם הכותי במקום דליכא הפסד ממון אסורה לבעלה כהן אפילו בדיעבד וא"כ אמאי שריא הכא בנשי דגנבי ואפי' באשתו של בן דונאי שלא נגמר דינו להריגה מי עדיפא מההיא דליכא חבישה ולא שום הורהנה ואסורה לבעלה מיהת בשלמא לפירוש רש"י ז"ל ל"פ דכולה סיפא באשת איש מיירי וי"ל כל שנתייחד מדעת עצמה עם הכותי אית לן למיחוש טפי דאלו בנחבשה ע"י מושל מרת' מפני המושל שהיא צווחת למושל ואימת מושל חמירא להו מהפסד ממון:
ואמר חזקי' והוא שנגמר דינו להריגה ור' יוחנן אמר אע"פ שלא נגמר דינו להריגה : יש שפירש דר"י וחזקיה על מתניתן אמרוה ומיהו חזקיה סבר כרב דמוקי מתניתן בנשי דגנבי ולהכי בעי נגמר דינו להריגה ור"י סבר כלוי ולהכי לא בעי נגמר דינו להריגה דא"כ הוי להו למימר דהוי בפלוגתא לכך יש לפרש דלכ"ע פליגי דחזקיה סבר דאפילו באשתו של בן דונאי מרתת מפני אימת מושל עד שיהא נגמר דינו להריגה ור"י אמר אפילו למאן דמפרש מתניתן בנשי דגנבי כיון דמפקרא מושל נשיהם להכי לא בעינן נגמר דינו והלכתא כרב וחזקיה ורבי יוחנן הלכה כחזקיהו דרביה דרבי יוחנן הוה:
מתני' עיר שכבשוה כרכום כל כהנות הנמצאות בתוכה פסולות : פי' כהנות לאו דוקא נשי כהנים ה"ה דכולי נשי דעלמא פסולות לכהונה ולרבותא נקט נשי דכהני דאפ"ה מפקינן ליה כדפרישית לעיל:
אם יש להם עדים ואפילו עבד ואפילו שפחה : ויש שפירש דוקא עבד ושפחה דליכא אלא פסולי יוחסין לעדות אבל גזלן וכיוצא בו פסולים לעדות זו כשם שפסולים לעדות אשה שמת בעלה כיון דשרינן להו בהוראה אחד בנשאל עליו ועל חבירו ביחד דהוי כבת אחת דמי:
הכי השתא דהתם ודאי איכא טומאה בחד מיניה הכא מי יימר דאטמי והא לישנא מוכח דבקושטא אמרינן הכי ולא בדרך יחוס וא"כ פשיטא ליה בעיא דהא אפילו אינה מחזקת אלא אחד מצלת על כולן דבשבוי' הקילו דהשתא אתי שפיר בעיא דרב אשי דבסמוך עבדי לה תלמודא כמגו במקום עדים והיינו ודאי משום דאין מחזקת אלא א' דמכספת לה שהיא לבדה נחבאו' שם דאי במחזקת מיעוטם של מיעוטם הא לא כסיפא לומר שנחבאת והכי מדמו לה למגו במקום עדים וש"מ שאלו אמרה נחבאתי מהימנא או דלמא לא אמרי' מה לי לשקר כי האי דטענה נחבאתי אינה ברורה כל כך והיינו דאמרי' מה לי לשקר במקום עדים לא אמרי' ואע"ג דלא דמי ליה מ"מ קס"ד כיון שהוא סבירא לי' דריעי טענותא לומר לפני בית דין שנחבאתי הא' לבדה אע"פ ששורת הדין שהיא נאמנת בכך מ"מ אין לנו לומר בזה מה לי לשקר דאיהי סברה דאי אמרה נחבאתי לא מהימן ואין לנו לומר מגו אלא כשהיה יכול לטעון טענה אחרת שהאמינהו ב"ד ושיהיה נראות לב"ד לטעון ההיא היתה ברורה לו:
עיר שכבשוה כרכום. פי' חיל הצרים עליה. מצור תרגומו כרכום כל כהנות שבתוכה פסולו' לבעליהן פי' דבחזקת שנבעלו קיימו ואנוסה אסורה לכהן ואם יש להן עדים שלא נבעלו אפילו עבד אפילו שפחה הרי אלו נאמנים ואין אדם נאמן ע"י עצמו לא האשה להעיד על עצמה ולא הבעל להעיד על אשתו ורמינהו בולשת שנכנסה לעיר. פי' חיל ונקרא כן ע"ש שמחפשים את כל המטמוניות תרגום ויחפש ובלש בזמן שלום חביות פתוחות אסורות וסתומות מותרת בשעת מלחמה אלו ואלו מותרות לפי שאין פנאי לנסך. אמר ר"מ לנסך אין פנאי לבעול יש פנאי דיצרא דעבירה תקיף מיין נסך ר"י בן אלעזר משמיה דחזקי' אמר כאן בכרכום של אותה מלכות אינן יראים ויש להם פנאי לבעול ולנסך. אבל של מלכות אחרת יראים [שמא] יבוא חיל מאיזה מלכות לעזור להן וממהרים לשלול ולהבריח ואין להן פנאי לא לבעול ולא לנסך. א"ר אידי ב"א אר"י ב"א אם יש שם מחבואה א' [מצלת] על כל הכהנות ומותרות כלן:
בעי ר"י אם אינה מחזקת אלא א' מהן מהו. מי אמרינן כל חדא וחדא היינו האי א"ד לא אמרינן ולא איפשיטא ולקולא עבדי' בעי ר"א לא נחבאתי ולא נטמאתי מהו מי אמרינן מה לי לשקר במקום חששא אי לא. ולא איפשטא ולקולא עבדי':
מאי לאו לא שנא הורהנה ולא שנא נחבשה? לא, הורהנה שאני — כלומר: ובהורהנה בעינן עדים, ובלא עדים אסורה. הרשב"א ז"ל.
וכתוב בשיטה ישנה: מאי לאו הורהנה וכו' — נראה דהורהנה נמי אינה אסורה אלא לכהן, מדלא משני: הורהנה הוא דאסורה לישראל, אבל נחבשה, לישראל אינה אסורה, הא לכהן אסורה. וכן משמע מלישנא בתרא, דאיכא דרמי לה מרמי, דדין נחבשה והורהנה שוה, והלכתא כההוא לישנא. ע"כ:
איכא דרמי לה מרמי וכו' — ואיכא למידק: אמאי לא משני, דשאני הורהנה מנחבשה? ויש לתרץ, דמאן דרמי סבר דליכא למפלג בהכי; דאם כן, במתניתין לפלוג וליתני בדידה, ואמאי קתני: "על ידי נפשות אסורה לבעלה"? השתא כיון דאפילו הורהנה אסורה, כל שכן על ידי נפשות.
ואין להקשות בין אשינויא דר' שמואל בר רב יצחק, דהא קא משמע לן, דאפילו יד ישראל תקיפה על אומות העולם – על ידי נפשות אסורה. וליתא, דהא מצינן לשנויי דנחבשה מותרת אפילו לכהונה, והורהנה אינה אסורה אלא לכהן, ועל ידי נפשות אסורה אפילו לישראל? אלא הנכון, דמאן דרמי לה מרמא, משמע ליה דנחבשה והורהנה שווין הן, וכמו שכתב בשיטה ישנה וכדכתבינן בסמוך. כן נראה לי:
הכי גריס רש"י ז"ל: אמר רב הני נשי וכו'. — ומשום הכי פירש במתניתין "על ידי נפשות", שהיתה נידונית למות. מיהו ברוב הספרים גרסינן: "היכי דמי על ידי נפשות? אמר רב: כגון אשתו של בן דינאי", רוצח היה ואלעזר שמו, כדאיתא בפרק עגלה ערופה. אבל נשי דגנבי ממון לא מפקרי.
- ואיכא למידק, דהא בפרק קמא דע"ז (דף כג.) איכא חד לישנא דמשמע דסבירי להו, דכל שנתייחדה עם הגוי במקום דליכא [הפסד ממון, אסורה לבעלה כהן אפילו בדיעבד. ואם כן, אמאי שרינן הכא בנשי דגנבי? ואפילו באשתו של בן דינאי כשלא נגמר דינו להריגה], מי עדיפא מההיא, דליכא שום חבישה ושום הרהנה ואסירא לבעלה כהן מיהת? ובשלמא לפירוש רש"י ז"ל לא קשיא, דכולה סיפא באשת ישראל מיירי. ויש לומר, דכל שנתייחדה מדעת עצמה עם הגוי, אית לן למיחש טפי; דאילו בנחבשה על ידי מלכות, מרתתי שתהא צווחת למלכות, ואימת מלכות חמירא להו מהפסד ממון. ע"כ. [הריטב"א ז"ל:]
וזה לשון הרשב"א ז"ל: היכי דמי על ידי נפשות? אמר רב כגון נשי דגנבי — כלומר, שאין המלך מקפיד על נשיהן. ולוי אמר כגון אשתו של בן דינאי, שהיה לסטים ומוכתב למלכות ונגמר דינו להריגה, דאז אין המלך מקפיד על אשתו; הא בנשי דגנבי לא, דמקפיד הוא על אשתו ויראין הן לאונסה, כיון שלא נתייחדה מדעת עצמה, מה שאין כן בנתייחדה מדעת עצמה. ע"כ:
אמר חזקיה, והוא שנגמר דינן להריגה. ורבי יוחנן אמר, אף על פי שלא נגמר דינן להריגה — יש שפירשו, דרבי יוחנן וחזקיה על מתניתין אמרוה. ומיהו חזקיה סבר (דרב) [כרב] דמוקי מתניתין בנשי דגנבי, ובהכי בעי נגמר דינן להריגה; ורבי יוחנן סבר כלוי, ולהכי לא בעי שנגמר דינן להריגה. ולא נהירא, דאם כן הוה לן למימר דהויא בפלוגתא.
- לכך יש לפרש, דלכולי עלמא פליגי. דחזקיה סבר דאפילו באשתו של בן דינאי מרתתי מאימת מלכות, עד שיהא דינו נגמר להריגה; ורבי יוחנן אמר, דאפילו למאן דמפרש מתניתין בנשי דגנבי, כיון דסבירא ליה דמפקיר מלכותא נשיהם, בהכי לא בעינן נגמר דינן להריגה. והלכתא כרב וחזקיה; דרב ולוי הלכתא כרב, וחזקיה ורבי יוחנן הילכתא כחזקיה, דרביה דרבי יוחנן הוה. הריטב"א ז"ל:
מתניתין. עיר שכבשוה כרכום כל כהנות שנמצאו בתוכה פסולות — פירוש, כהנות לאו דווקא, אלא נשי כהנים. והוא הדין דכולהו נשי דעלמא פסולות לכהונה, ולרבותא נקט נשי כהנים, דאפילו בהכי מפקינן להו מגברייהו וכדאמרינן לעיל. הריטב"א ז"ל:
ובשיטה ישנה כתוב וזה לשונה: כל כהנות שנמצאו בתוכה פסולות — הוא הדין דהוה מצי למתני: "כל הנשים שנמצאו בתוכה פסולות לכהונה"; אלא תנא כהנות, דמפסלן בתרי פסולי: פסול כהונה, ופסולא דגופייהו, שנאסרות לכהונה, ונפסלות מלאכול בתרומה. ע"כ:
ואם יש להן עדים אפילו עבד וכו' — יש שפירשו, דדווקא עבד ושפחה, דליכא אלא פסול יוחסין לעדות; אבל גזלן וכיוצא בו, פסולין לעדות זו, כשם שפסולין לעדות אשה שמת בעלה, שלא התירו בה אלא גזלן דדבריהם, כדאיתא ביבמות. ונראין דבריהם. הריטב"א ז"ל:
גמרא: אמר רב מארי, לבעול יש פנאי, לנסך אין פנאי. רבי יצחק בן אלעזר אמר משמיה דחזקיה, כאן בכרכום וכו' — פירש רש"י ז"ל: רבי יצחק בן אלעזר אמר, אף בבעילה פעמים שהן מותרות, כאן בכרכום [וכו']. נראה מדבריו ז"ל, דמודה רבי יצחק דלנסך אין פנאי לעולם, כדפריק רב מארי; אבל בבעילה, פעמים שהן מותרות, שאף לבעול אין פנאי. והא דאמרינן כאן וכאן, לאו דווקא, דלא אתי לתרוצי מתניתין דהכא עם מתניתא דיין נסך; דמתניתא דיין נסך הא איפרקא לה שפיר בכל כרכום שבעולם. אלא לישנא בעלמא קאמר כאן וכאן, אמתניתין דפסלות כהונה קאי, שיש לחלק בה בין כרכום לכרכום. ויפה כיון רבינו ז"ל, והכין מוכחא סוגיין בהדיא כדבעינן למימר, וכן מוכיח בירושלמי. הריטב"א ז"ל:
כאן בכרכום של אותה מלכות — פירש רש"י ז"ל: כרכום של אותה מלכות שבו, דלא אתעבידא בהו איסורא, לפי שאינו רוצה להשחית את בני העיר, אלא כשכובש עיר סמוך לממשלתו שומרה והיא לו למס עובד. ואקשינן: וכרכום של אותה מלכות נמי, אי איפשר דלא משתמיט חד מנייהו, כלומר ובעיל. ולא מחוור לן האי פירושא, דמשום דילמא בעיל חד מנייהו ליכא למסרינהו לכולהו, דהא אמרינן לקמן: אין שם אלא מחבואה אחת, מצלת על כל הכהנות כולן; אלמא לקולא תלינן. ואיבעיא לן נמי: אינה מחזקת אלא אחת מהו? מי אמרינן כל חדא וחדא היינו הך? כל שכן הכא, דאי ליכא אלא חד דאיכא למיחש לאיסורא, דמספיקא לא חיישינן להו. ואפילו אליבא דמאן דלא קשיא ליה ולא מידי, דלא חייש למעקר דאיניש יחידאה, לא ניחא, דכולי עלמא מודו ודאי דמשום ספק איניש יחידאה לא אסרינן להו לכולהו, וסוגיין מוכחא כדכתיבנא.
- ועוד, דסוגיא דפירוקיה קשיא ליה, דהוה ליה למימר: אי אפשר דלא לשתמיט חד מנייהו ומנסך; דההיא מתניתא דע"ג הוא דמוקים בכרכום של אותה מלכות. ולשון רש"י נראה בפירושיו, דרבי יצחק בן אלעזר ביש פנאי לבעול בלבד הוא שחילק בין כרכום לכרכום, ולא פליג בניסוך. ובמסכת ע"ג לא מייתי בגמרא אלא דרב מארי. ומכל מקום לא דייק ליה, דקאמרינן "כאן וכאן", ולא קאמר "לא שנו". ועוד, רבי יצחק בן אלעזר משמיה דחזקיה קדים לרב מארי טפי, ולא קאי עליה.
- ובתוספות הקשו, דאנן לפי שאין פנאי קאמרינן, ולא משום דחייש עליה. וזו אינה קושיא, דאין פנאי משום שיראין להשחית ויוצאין משם. אלא שאין הפירוש נכון.
- ונראין דברי רבי חננאל ז"ל, שפירש: בכרכום של אותה מלכות אסורין, דליבם בטוח שלא יבא אחריהם רודף ויש להם פנאי לנסך וגם לבעול. אבל כרכום של מלכות אחרת שיבאו בגבולם, אין להם פנאי. ואקשינן: כרכום של אותה מלכות אי אפשר דלא ערקאן מינייהו? לקולא קא אמרינן. פירוש לפירושו, דכי נתפסה העיר דרכן לברוח, אויבים נכנסין מכאן והן בורחים מצד אחר; וכיון דערקי מינייהו, ליתלי לקולא, כי היכי דתלינן במחבואה אחת. וכי תימא הא לא דמיא אלא לאינה מחזקת אלא אחת? איברא כיון דאיכא למימר טובא ערקאן מינייהו, למחזקת רובן דמיא ומשתריין כלהו. ומפרקינן במשמרות רואות. ואקשינן: אי אפשר דלא ניימי בליליא, כשהעיר במצור, ובורחין; והיאך אתה אוסר כל הכהנות שבעיר? לא היה לנו לאסור אלא אותן שיש עדים שהיו שם בשעת כיבוש, והיינו שבויות.
- וכן מפורש בירושלמי: איזהו כרכום? רבי בא בשם רבי חייא בר אשי: כגון זוגין ושלשלאות וכלבים ואווזות וכו' מקיפין את העיר וכו'. מעשה היה וברחה משם סומא אחת. היה שם פרצה אחת, מצלת את הכל. רבי זעירא בר אבא בר זבדא ר"י מקולא בשם רבי יודן נשיא: ובלבד כרכום של אותה מלכות, אבל כרכום של מלכות אחרת כלסטים הוא. פירוש, שאין לו פנאי לבעול אלא כלסטים בעלמא, שאינו יכול להתעכב ולבעול. וזה מפורש כדברי רבינו חננאל ז"ל.
- ומכל מקום אנן כרב מארי קיימא לן, דבמסכת ע"ג נמי רמינן הני מתנייתא אהדדי ומפרקינן להו כדרב מארי, ולא מסיימי התם הני פירוקי אחריני. הלכך בין של אותה מלכות בין של מלכות אחרת, בכל עניין אסורות, ואף על גב דלא הדרא למתא כלום, לא תלינן בשמא נשמטה וערקה משם, כמאן דלא קשה לה ולא מידי. ולפיכך השמיטן רבינו הגדול ז"ל מכאן, החמיר בכהנות והקל ביין נסך, וכן בדין. הרמב"ן ז"ל:
וזה לשון הרא"ה ז"ל תלמידו: כאן בכרכום וכו' — פירש רש"י ז"ל: משנתינו בכרכום של מלכות אחרת, שכיון שכן, אין המלכות מקפיד עליהם, לפי שאינו סבור שתעמוד בידו, אחר שהיא מלכות אחרת, והן רשאין להפקיר הכל כפי מה שירצו. אבל מתניתין דהתם בכרכום של אותה מלכות, ולזה אינו רוצה להשחית את העיר, אלא לכובשה בידו להיותם לו לעבדים. ולפיכך אמרו שהם מותרות, לפי שאין פנאי לנסך מפני פחד המלכות, שאין רוצה להזיק העם שבתוכה. וגריס "ובכרכום של אותה מלכות נמי אי אפשר דלא משתמיט חד מינייהו ובעל", כלומר: אעפ"י שלא ניתנה רשות לכל לחבל, אי אפשר שלא נשמט אחד מהם ובעל. ומהדרינן, כשיש משמרות וכו', וכדמהדרא לה למתא שולשליתא וכו'.
- ואין זה הפירוש נכון, דמאי האי דנקט: "אי איפשר דלא משתמיט חד מינייהו [ובעיל?" "אי אפשר דלא משתמיט חד מינייהו] ומנסך" הוה ליה למימר, דהא מתניתין דהתם דיין נסך הוא דאוקימנא ביין נסך, ולהאי חששא ודאי לא משתריין פירוקא דמשמרות, דהא חזינן להו לחביות סתומות דנפתחו, וכיון שכן, כשם שנפתחו ולא הרגישו משמרות, כך אפשר לנסך. ומדברי רש"י ז"ל נראה דרבי יצחק בן אלעזר לאו לאפלוגי אדרב מארי אתא, דוודאי אית לה הפרשא דרב מארי בין לנסך ולבעול, אלא לאפלוגי בלבעול גופיה למימר דשני לן בין כרכום של אותה מלכות לכרכום של מלכות אחרת. ואכתי ליתיה להאי פירושא, דאם כן, מאי האי דמקשה: אי אפשר דלא משתמיט חד מינייהו וכו'? והא לקמן אמרינן דאין שם אלא מחבואה אחת וכו'. ותו, דשינויא לא סליק שפיר, דמפרקינן במשמרות, שאין דרך במשמרות אלא סביבות העיר [צ"ל ולא] על כל מבוי ומבוי ועל כל בית, וליהוי נמי בכל דוכתא ודוכתא שולשילתא וכלבא ואווזא? ולישנא נמי מוכח דלאו בתוך העיר קאמרינן, אלא סביבותיה קאמר דמהדר לה.
- אבל הנכון כמו שפירש רבינו חננאל, דבכרכום של אותה מלכות מיתסרן וכו', וכן מוכיח בירושלמי וכו'.
- ולעניין הלכתא פסק הרי"ף ז"ל כרב מארי. וטעמיה משום דרמינן לה להא התם במסכת ע"ג, ומפרקינן לה כדרב מארי, ולא מייתינן לה לאידך. משמע דסבירא ליה דר' יצחק בן אלעזר ורב מארי פליגי, דלרבי יצחק לא שני לן בין לנסך ולבעול. ותמוהין דבריו, כיון שכן, היכי דחי לה להא דר' יצחק מקמי דרב מארי? והא רב יהודה ושמואל ולוי ורבי יהודה נשיאה ורבנן כולהו אית להו כר' יצחק.
- לפיכך [נראה דר' יצחק וודאי לא פליג אדר' מרי, דמודה ר' יצחק דשני לן בהו בטעמא דאמר, דאיכא היפרישא בין ניסוך ולבעול], דלנסך אין פנאי לעולם, אפילו בכרכום של אותה מלכות. ומתניתין דהתם בין בכרכום של מלכות אחרת בין בכרכום של אותה מלכות. אלא רבי יצחק אלבעול קאי, ובהא פליגא אדרב מארי, דרב מארי סבר דלעולם לנסך אין פנאי, ולבעול יש פנאי לעולם, אפילו בכרכום של מלכות אחרת [ור' יצחק ודאי פליגא אהא, למימרא דכי אמרינן לבעול יש פנאי הני מילי בכרקום של אותה מלכות, אבל בכרקום של מלכות אחרת לא]. וכי תימא, ור' יצחק בן אלעזר משמיה דחזקיה היכי קאי אדרב מארי? והא קדים ליה טובא. ויש לומר דר' יצחק לאו אדרב מארי קאי, אלא דר' יצחק אמתניתין איתמרא, ולמימר דמתניתין לא אתיא אלא בכרכום של אותה מלכות. והדין הוא דהוה ליה למימר "לא שנו", דאמתניתין קאי. והכי נמי משמע לן דרבי יצחק כי אמרה למילתיה – "לא שנו" קאמר ואמתניתין קאי, אלא דמאן דמסדר תלמודא אמרה דרב מארי, ואמרוה לדרב מעיקרא, משום דכרב מארי מפרקן מתניתין דהכא ודהתם. ובתר הכי אמרינן לה עלה הא דרבי יצחק. דאילו איתמרא עלה למימרא דרב מארי אמר דההיא דהתם לענין ניסוך, ולענין ניסוך אין פנאי לעולם, והא דהכא לענין כהנות דווקא, ומשום דלבעול יש פנאי לעולם, והיינו דאתינן עלה הא דרבי יצחק בהאי לישנא דאמר: "כאן וכאן", למימרא דלא תימא דמתניתין דהתם לענין ניסוך דווקא, דאפילו תימא לבעול, כאן בכרכום של אותה מלכות כאן בכרכום של מלכות אחרת. דמתניתין דהתם זימנין דהויא אפילו לענין כהנות, בכרכום של מלכות אחרת, דלא אמרינן לבעול יש פנאי. היינו מתניתין בכרכום של אותה מלכות, מיהו מתניתין דהתם לענין יין נסך – אפילו בכרכום של אותה מלכות איתא, דלנסך אין פנאי לעולם.
- וקיימא לן כרב מארי ואליבא דרבי יצחק בר אלעזר, והיינו דלא אייתינן התם אלא לישנא דרב מארי, דהתם לא איכפת לן אלא דינא דיין נסך והא איתמר ליה, כיון דאמרינן לנסך אין פנאי, ולעולם דברי הכל הוא. והכא מרווחינן בה בדינא דהכא, דשני לן בכהנת בין כרכום של אותה מלכות לכרכום של מלכות אחרת. והכי מוכח לישנא דירושלמי, דהא ר' יצחק אמתניתין קאי, ולא אייתי התם ההיא דיין נסך כלל, אלמא דלאו אוקמתא הוא לפירוקא דתרווייהו אלא כדפרישנא. וזה נראה נכון. ע"כ:
וזה לשון הריטב"א ז"ל: כאן בכרכום של אותה מלכות וכו' — פירש רש"י ז"ל: כרכום של אותה מלכות. אינו רוצה להשחית וכו'. והוא ז"ל גורס: "וכרכום של אותה מלכות נמי, אי אפשר דלא ערקא חדא מינייהו". ועוד, דכרכום של אותה מלכות – בחזקת משומרת היא, שהמלך שומרם, ומשום חד דמשתמיט ובעיל לית לן למסרינהו לכולהו; אדרבה, בתר רובא וחזקה אזלינן, דהא גבי מחבואה אמרינן שהיא מצלת את כולן, ואעפ"י שהן בכרכום שהיא בחזקת איסור. ועוד, דאם כן מאי האי דפרקינן, דמהדר למתא שושילתא וגווזא ואווזי וכלבי? דהא מאן דמשתמיט ובעיל, בתוך העיר הוא דבעיל, ואם כן, כי מהדרי למתא מסביבותיה שלשלאות וגווזי מאי הוי?
- לכך פירש רבינו תם, דבכרכום של אותה מלכות, כיון שסמוכין הם למלכותם אינם יראין פן יבאו עליהם אוהבים לסייע לכרכום ההוא וכו'. וכן מוכיח בירושלמי דגרסינן התם וכו'. ומכולהו סוגיא מוכחא דלעניין בעילה הוא דמפלגינן בין כרכום לכרכום ולא לעניין יין נסך, דהא כולהו אוקימתי הכי רהטן. והיינו דאפילו לגירסת רש"י ז"ל לא גרסי "דילמא משתמיט חד מינייהו ומנסך", וכל שכן לאידך גירסא דידן. ונראין דבריהם דרבי יצחק ורב מארי לא פליגי, אלא דרב מארי לא חש אלא לתרוצי מתניתין, ורבי יצחק פריש טפי דאפילו בבעילה איכא לפלוגי בין כרכום לכרכום. והיינו דהתם במסכת עבודה זרה דרמינן מתניתין אהדדי כי הכא, לא אייתי תלמודא אלא שינוייא דרב מארי בלחוד, משום דהתם לא קפדינן אלא לשנויי מתניתין דיין נסך דהתם, והא אפריקא לה כדרב מארי לדברי הכל. אבל הכא דקיימינן במתניתא דבעילה, מייתינן נמי פירוקא דרבי יצחק. ועוד יש לומר ודאי דהא ר' יצחק לאו עלה דרב מארי איתמרא, דהא כולהו הני אמוראי קדמי לרב מארי טובא, אלא דאינהו על מתניתין דהכא אמרוה לפרושה, ורב אשי דסדר התלמוד אייתי לה על רומיא דרמינן מתנייתין אהדדי, וכן עיקר.
- אבל רבינו אלפסי ז"ל פריק כרב מארי, והוא סובר דרב מארי ורבי יצחק פליגי. ולא נהירא, דאפילו הוו פליגי, ליכא למדחי הא דחזקיה ואידך אמוראי דסברי לה כוותיה משום דרב מארי גרידא. ואי משום דלא מייתינן במסכת עבודה זרה אלא ההיא דרב מארי, הא פרישנא טעמא שפיר. הילכך ליתא לדרב מארי ואיתא לדרבי יצחק. ע"כ:
וזה לשון שיטה ישנה: כאן בכרכום של אותה מלכות וכו' — פירש רש"י ז"ל: מתניתין בכרכום של מלכות אחרת, שאינם יראים דבר ומשחיתים הכל ומשתהים ויש להן פנאי לבעול ולנסך; אבל כרכום של אותה מלכות, תיכף שכבשו העיר ונכנסו בה, המלך מוציא חיילותיו לחוץ ואין להם פנאי לא לבעול ולא לנסך, ועומדים בחוץ עד שהמלך משלים להפקיד פקידי העיר ואחר כך הולכים להם. ומקשינן, כרכום של אותה מלכות נמי אי אפשר דלא משתמיט חד מינייהו ונשאר שם ובועל, או כשיצאו לחוץ אי אפשר דלא ערק חד מינייהו ונכנס בעיר ובועל. וכן נראה, ממאי דמשני: במשמרות רואות זו את זו, פירוש: ואין מניחין אותן שבפנים לאותן שבחוץ ליכנס בעיר. ותמהני לפירוש זה, רב יהודה ושמואל ולוי, הי מתניתין אתו לתרוצי ולאוקומי במשמרות רואות זו את זו וכד מהדר לה למתא שושילתא וכו', הא לאו הכי לבעול יש פנאי, דאי אפשר דלא ערק חד מינייהו? מאי דחקין לאוקומי בהכי? והוא הדין דאין פנאי לבעול. יש לומר, דאי לאו הכי, לנסך נמי אמרינן אי אפשר דלא ערק חד מינייהו ומנסך. ולהאי פירושא גרסינן: אמר ר' אבא בר זבדא, פליגי בה רבי יהודה נשיאה ורבנן, חד אמר: לנסך אין פנאי לבעול יש פנאי ולא קשיא ליה ולא מידי, וחד אמר וכו'. וכן פירש הראב"ד ז"ל.
- ורבינו תם ז"ל מצא בנוסחא עתיקא: אי אפשר דלא ערקה חדא מינייהו, ומפרש: כאן בכרכום של אותה מלכות, בההיא תנן דיש פנאי לבעול, והוא הדין דיש פנאי לנסך; אבל כרכום של מלכות אחרת אין לו פנאי לא לבעול ולא לנסך, שאין לבם בטוח בהם, והרי הם ככלבא בלא מאתיה דשב שני לא נבח. ומקשינן: כרכום של אותה מלכות נמי אמאי אסרינן להו? והא אי אפשר דלא ערקה חדא מינייהו ומשתריין כולהו על ידי כך, וכדאמרינן: אם יש שם מחבואה דאינה מחזקת אלא אחת מצלת. ועוד יש לומר, כי לא איפשיטא התם משום דאינה מחזקת אלא אחת, אבל הכא אפשר דערקי תרתי או תלת ולא דמי למחבואה. ולפום האי פירושא, לדרב מארי נמי קשיא דאי אפשר דלא ערקה חדא מינייהו. אלא הכי גרסינן: חד אמר כאן בכרכום של אותה וכו'. פירוש: תרווייהו הוו מתרצי לה כאן בכרכום וכו', אלא דמר לא הוה קשיא ליה אי אפשר דלא ערקה חדא מינייהו, דלא הוה חייש לבריחה, וחד הוה חייש לבריחה והוה שרינן כולהו משום סברא דאי אפשר דלא ערקה חדא מינייהו אי לאו דאוקמה במשמרות וכו'.
- ואין פירוש זה נדחה, דהתם במסכת עבודה זרה פרק השוכר רמינן להא מתניתין ומייתינן תירוצא דרב מארי בלחוד, ולא מקשינן עלייהו ולא מידי, אלמא דקושיא דתלמודא בלבד היא. ועוד, דאכתי לא איירינן במחבואה אחת שתציל נמי. ובירושלמי נמי גרסינן בפרק כל הגט: "עיר שכבשה כרכום נותנין עליו חומרי חיים" וכו', עד "אבל כרכום של מלכות אחרת הרי היא כלסטים", מכאן נראה דמתניתין בכרכום של מלכות אחרת. כך פירש הראב"ד ז"ל, והילכתא כרב מארי וכו', עד כאן.
וגם הרשב"א ז"ל דחה פירושו של רש"י ז"ל וזה לשונו: פירש רש"י ז"ל, מתניתין דעבודה זרה בכרכום של אותה מלכות, דכיון וכו' ולפיכך אין להם פנאי לא לנסך ולא לבעול וכו'. ואינו מחוור; חדא, דהא כיון שהמלך מקפיד עליהן היאך חוששין להן? והלא אף באשה שנחבשה על ידי עובד גילולים לא חששו אלא בנחבשה על ידי נפשות ובנגמר דינן להריגה כאשתו של בן דינאי, הא לאו הכי שריא לפי שיראים לאונסם מחמת המלך; כל שכן כשאינן נחבשות כלל על ידיהן, שאין חוששין להם. ועוד, דהיאך תולין להחמיר? והא אמרינן לקמן דאם יש מחבואה אחת וכו', כל שכן באלו שכל העיר להן כמחבואה, מפני שאין אדם יכול ליכנס שם אלא כגנב.
- ועוד קשיא לי, מאי קאמר בדמהדר לקרתא שולשילתא וכו'? דהתינח בעיר, שהעיר במצור כשכבשוה והכל נכנסין שם, שולשילתא וכלבא ואווזא מאי קא עבדי? ודוחקא הוא לומר כשכובשה אין מניחין ליכנס לה אלא מעט אנשים ידועים, והשאר אין נכנסין ואין חוששין לנכנסים. ורבינו חננאל ז"ל פירש כו'. עד כאן:
וכתוב בקונטריסין: כאן בכרכום של אותה מלכות — והקשה מהר"ז, לפי מה שהתוס' מבינים מרש"י ז"ל, דבא לתרץ מתניתין דעבודה זרה, כאן בכרכום של אותה מלכות ולכן היין מותר, למה בשעת שלום פתוחות אסורות? וכי יש יותר שלוה בשעת מלחמה מבשעת שלום? ותירץ רבינו הר' בצלאל ז"ל, דוודאי בשעת מלחמה המלך ירא שיזיקו החיל אנשי העיר ולכן מושיב שמירות, מה שאינו עושה בשעת שלום.
- כתוב בתוספות: ופריך, כרכום של אותה מלכות אי אפשר וכו'. ואי קשיא לפירוש התוספות, יקשה זה בלא הברייתא על מתניתין? ושמא יש לומר, דיותר כח להקשות כשאני רואה בברייתא דכרכום אחרת אני מתיר, והיינו משום דערקה, ואני רואה דאני מקיל גבי דידה, ע"כ.
- ואפשר, דמשום דעיקר קושיין היינו משום דאמרינן בסמוך: אם יש שם מחבואה אחת וכו' וכמו שכתבו התוספות, לכך אסמיך ואקדים פירכא זו לבתר דמייתי שקלא וטריא דברייתא, ולאו משום דמקושר עם הברייתא. ודוחק.
- עוד כתוב בתוספות: ועוד דמה מתרץ דמהדר למתא וכו' ואין אדם נכנס לשם, והא קתני בולשת וכו'. זה לא היה כל כך קשה, דמתחילה נכנסו ולא היה פנאי, ואחר כך היו שומרים. ואמר מהרש"ב דזה אינו קשה, דוודאי רגילות הוא כשהחיל שוכבים לפני העיר ובני העיר מפשרים למסור העיר ליד המלך והשרים, אז עושים משמרות שלא יזיק אדם לבני העיר, והשרים הגדולים נכנסים, והם אינם עושים רעה לעיר אלא מקבלים שבועת הערבונים, רוצה לומר השרים.
- עוד כתבו התוספות: ועוד דהתם מפרש טעמא וכו', ולא תלי טעמא לפי שאין כרכום של אותה מלכות וכו'. זה גם כן לא היה כל כך קשה, דמתחילה אפילו באותו מלכות, כשנכנסין לעיר הם מבלבלים העיר ואין להם פנאי, ואחר כך כשיש להם פנאי אינם רוצים להשחית.
- עוד כתבו התוספות: ויש ליישב פירוש הקונטרס. אבל קשה, אינו מיושב, והלא תלינן לקולא. ובשם הריב"י ז"ל תירץ דעת הקונטריסין, מה שלשם גבי מחבואה תלינן, משום דוודאי יש הצלה אי אתיא תוך המחבואות; אבל הכא אעפ"י שאותה מלכות אין ודאי הצלה, כיון דאכתי היא תוך ע"ג, לכך תלינן לחומרא. ע"כ.
- אם אותה קשיא מיושבת, דילמא ערק חד מינייהו; ואם אתה רוצה להגיה "ובעיל", גם מתחילה אינו קשה, תגיה "ונסיך", עד כאן לשון הקונטריסין. ועיין בהר"ן ז"ל על ההלכות.
ובקונטריסין אחרים כתוב, זה לשון התוספות: ולפירוש הקונטרס קשה טובא, חדא דפריך דנתלי לחומרא וכו'. תימא, לפי הישוב של רש"י ז"ל כל הקושיות מתורצין, וזו אינה מתורצת. ויש לומר שאינו דומה, דבשלמא גבי מחבואה, שקודם שנכנסו עובדי גילולים לעיר נחבאו ושום אדם לא ידע בהן, יש לתלות להקל; אבל לאחר שנכנסו עובדי גילולים לעיר יש לחוש להחמיר, דדילמא עריק חד מינייהו ובעיל.
- ועוד יש לומר, דלפי היישוב של רש"י ז"ל, כיון דההיא דבולשת איירי במלכות אחרת, אעפ"י שאין פנאי לנסך שהם יראים, מכל מקום לבעול יש פנאי משום דתקיף ליה יצריה, כמו שתירץ רב מארי, אם כן פריך שפיר, באותה מלכות נמי, נהי נמי שהם אינם רוצים להשחית העיר, מכל מקום משום יצר הרע יש לחוש דילמא עריק חד מינייהו ובעיל. ומעתה אינו קשה למה מקשה לחומרא, כי אינו מקשה אלא מכח יצר הרע. ע"כ:
הא דאמרינן: אין שם אלא מחבואה אחת מצלת — תמיה לי מילתא: אי מחזקת כולן, פשיטא, ומאי "אלא אחת"? ואי אמרת כשאינה מחזקת אלא מיעוטן, מאי קא מבעיא לן "אינה מחזקת אלא אחת"? כיון דאמרת במחזקת במיעוטן סגי, אפילו חדא נמי.
- אי בעית אימא דמחזקת כולן, ומאי "אלא אחת"? אף על גב דאיכא למיחש לכולהו, לא אתחביאו תמן, דלא מזדמנא להו מילתא. ועוד, דכיון דכולהו הוו תמן, אי אפשר דלא אוושא מילתא ומפרסמה, אפילו הכי שרו. איבעית אימא במחזקת מיעוטן, דאפילו הכי שריין, דכיון דאפשר דטובא אתחביאו תמן, אי אתי למשרינהו לכולהו לא מחזי כשקרא. אבל כשאינה מחזקת אלא אחת, מחזי כשקרא. הרמב"ן ז"ל:
ומאי שנא משני שבילין וכו' — לישנא דמאי שנא אתיא שפיר לשיטת רש"י ז"ל. ולשיטת התוס' לא דייק שפיר, דהוה ליה לאקשויי במכל שכן, ולא בלישנא דמאי שנא. ולקמן נאריך בזה בסייעתא דשמיא:
והלך באחד מהן ועשה טהרות — יש מפרשים, דלהכי נקט עשה טהרות, דאלו גברא מטבלינן ליה מספיקא. ויש אומרים דלאו דווקא עשה טהרות, ואיידי דתנא רישא טהרות תנא סיפא נמי טהרות, דקתני רישא: הלך באחד מהן ועשה טהרות ולא טבל, והלך בשני ועשה טהרות, הראשונות תלויות והשניות ישרפו. ופשוט הוא דאסור לכהן אחד לאכול שתי הטהרות, דוודאי אחת מהן טמאה. שיטה ישנה:
וזה לשון תוספות שאנץ בפרק קמא דפסחים: הלך באחד מהן ועשה טהרות וכו' — אומר ר"י, דלהכי נקט טהרות ולא נקט טהרה גבי אדם, משום דלגברא הוה מצרכינן טבילה והזאה, כדאמרינן בפרק אין מעמידין: "איכא מיא בנהרא, זילו טבולו", שלא יבואו לידי מכשול. דאף על גב דכל אחד ואחד מהן טהור כדין ספק טומאה ברשות הרבים, מיהו אם נגעו שניהם בתרומה – התרומה טמאה והאוכלה במיתה, שהרי טמאה ודאית היא, ולא שייך למימר הכא העמידנה על חזקתה, שהרי טומאה ודאי יש לה. או אם שניהם נגעו באדם אחד ונכנס למקדש, חייב.
- והכי מוכח בסוף פרק קמא דשבועות (דף יט.), דתניא התם: שני שבילים אחד טמא ואחד טהור, ונכנס לאחד מהן ואין ידוע לאיזה מהן נכנס, ונכנס למקדש, והזה ושנה וטבל, ואח"כ הלך בשני ונכנס, חייב. אלמא בכל זימני לא אמרינן טהור גמור הוא, אף על גב דברשות הרבים מיירי התם; דאי ברשות היחיד, בחדא זימנא ליחייב. הכא נמי אמרינן, הואיל ובשתי הנגיעות נטמא ודאי, חייב, ולא אמרינן כל חדא וחדא מאדם טהור היתה דאוקמינן אחזקתיה. וההיא נמי דנשנית במסכת טהרות (פרק ה, משנה ג) גבי הך מוכחת כך, דקתני: הלך בראשון ועשה טהרות, והזה ושנה וטבל ואחר כך הלך בשני ועשה טהרות, אם נאכלו הראשונות, אלו ואלו טהורות; ואם קיימות, אלו ואלו תלויות. היינו טעמא, לפי שזה האדם שהוא ודאי טמא טימא אחת מהן בוודאי, ולא אמרינן בכל זימנא וזימנא אוקמא גברא אחזקיה. ובשביל הך נמי איכא למימר דנקט הכא והכא טהרות ולא בבני אדם, דבהדדי מתני כדפירשתי, עד כאן.
ובשמעתין בתוספות שלנו נפל טעות, דכתוב בתוספות: "ועוד דמשום דלעיל מתני סיפא הזה וטבל" וכו', ובסדר המשניות זאת המשנה "הזה וטבל" וכו' היא כתובה קודם משנה זו דמייתי לה בשמעתין:
ואם נשאל זה בפני עצמו וכו' — כתבו התוספות: לא שיאכל אדם אחד, דאם כן יאכל ודאי טומאה, דהכי אמרינן בשבועות בפרק ב: "הלך בראשון ולא נכנס, בשני ונכנס, חייב", דטמא הוא ממה נפשך. והקשו בקונטריסין: אמאי לא הביאו התוספות ראיה מהמשנה שהביאו לעיל בסמוך, דקתני: "והשניות ישרפו"? והניחו הדבר בצריך עיון. ובקונטריסין אחרים מצאתי שתירצו, דהתם כיון שאינו אלא אדם אחד, ולא טהר בינתים, ממה נפשך טמאות, הילכך ישרפו. אבל הכא, שנשאל זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, הוה ליה כמו טהר בינתים, והא דליכא ודאי טומאה, לכך צריכין להביא משבועות, ע"כ. ואינו מבואר יפה, דהכי נמי ההיא דשבועות יש לחלק, דלא הויא אלא אדם אחד, ומאי שנא מההיא דהשניות ישרפו?
- ונראה לי, דיש לחלק מההיא מתניתין דקתני "השניות ישרפו"; כיון דאנן אתינן למידן על הטהרות, והטהרות בעל כרחך נטמאו, הלכך ישרפו, דוודאי טמאות הן. אבל ההיא דשבועות, דאגברא בעינן למידן כדי לחייבו אביאתו למקדש, ובכל זימנא וזימנא איכא למימר: "אוקי גברא אחזקתיה", ואפילו הכי לא אמרינן הכין אלא קא מחייבין ליה לגברא, שמע מינה דכיון דמכל מקום ודאי טומאה יש כאן, אין לחלק כלל, והילכך אפילו דנשאל זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, לא יאכלום אדם אחד, וכמו שכתבו התוס'. כן נראה לי:
בבת אחת דברי הכל טמא — לאו מדאורייתא אלא מדרבנן, דמן התורה אוקי בכל חד וחד אחזקיה אפילו בבת אחת, כדמשמע בנזיר בפרק ב' נזירין (דף נז.), שני נזירין שאמר להן אחד: [ראיתי אחד] מכם שנטמא ואינו יודע איזה מהן, מגלחין ומביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה וכו'. ופריך: אמאי (טהורין)? דאין שייך לחלק התם מן בבת אחת לזה אחר זה, דהוה ליה לפרושי. לשון תוס' שאנץ התם בפרק קמא דפסחים, וכן כתוב בתוספות, עיין שם:
הכא נמי כיון דשרינן להו לכולהו כבת אחת דמי — פירש רש"י ז"ל: כבת אחת דמי. דרבי יהודה ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי. פירוש לפירושו, דהכא לאו בת אחת ממש הוא, שיבאו כלן לפנינו; אלא משום דשרינן לכולהו כחדא חשיב כבת אחת. ואליבא דרבי יוסי, דאסר בבא לישאל עליו ועל חברו, ועביד ליה כאילו באו בבת אחת. והקשו בתוס', דאי כר' יוסי דווקא פשיט ליה, הוה ליה לפרושי בהדיא. לכך פירש רבינו שמשון מקוצי ז"ל, דכל שבא לישאל עליו ועל חברו, דהא בחדא הוראה אי אפשר לטהורינהו לתרווייהו. ולא אפליגו רבי יהודה ורבי יוסי אלא בבא לישאל עליו ועל חברו בזה אחר זה; פירוש, בתחילה הורו לו על עצמו, ואחר כך באותו מעמד או במעמד אחר נשאל על חברו. מר מדמי לה לבת אחת, כיון שעל ידי אדם אחד באו שתי השאלות, וזה יודע בשל זה; ומר מדמי ליה כלזה אחר זה, כיון דסוף סוף לא הורה לשניהם ביחד. והיינו דאמרינן הכא, דכיון דשרינן לכולהו בהוראה אחת, כנשאל עליו ועל חברו ביחד, דהוי כבת אחת דמי. הריטב"א ז"ל.
- ורש"י ז"ל כתב וזה לשונו: טמאין. דהיכי נימא להו "טהורין אתם"? חד מינייהו ודאי בטמא אזל. עד כאן. בלשון הזה גילה לנו שורש פירושו ז"ל, והכי פירושו: הא ודאי דלכולי עלמא כל אחד בפני עצמו טהור הוא, שהתורה טיהרתו, דספק טומאה ברשות הרבים ספקו טהור. אלא דבהכי פליגי תנאי, דהיכי מצינן למימר להו "טהורין אתם"? דהא ודאי חד מינייהו טמא הוא. ולכך בזה אחר זה – דברי הכל טהורין, דכיון דכל אחד שאל ספקו לחכם בפני עצמו – שפיר מצי החכם לאורויי להו דטהורין נינהו, ולא מצי לטמא לשום אחד מהם, דספק טומאה ברשות הרבים ספקו טהור. בבת אחת דברי הכל טמאין, דכיון דבהוראה אחת, יש לנו לומר טמאין, היכי נימא להו "טהורין אתם"? חד מינייהו ודאי בטמא אזל. כי פליגי בבא לישאל עליו ועל חברו. מר מדמי להו לבבת אחת, דאף על גב דלא נשיב לו אלא על עצמו לבד, ולא נזכיר לו חבירו כלל, מכל מקום הרי הוא מבין מעצמו דחבירו נמי טהור הוא, והוה ליה כאלו אמרינן לתרווייהו בהדי הדדי "טהורין אתם", והדרינן למימר דהיכי נימא להו "טהורין אתם"? ומר מדמי ליה לבזה אחר זה, דכיון דלא מורינן טהרה אלא לחד מינייהו ולא מדכרינן לחברו כלל, אף על גב דהוא מבין מעצמו דחברו נמי טהור, מכל מקום אין כאן הוראה אלא לחד מינייהו. כך נראה פירוש לפירושו של רש"י ז"ל.
- ושוב מצאתי דהכין פירש להדיא בפרק קמא דפסחים, וזה לשונו: והלך בשני. יודעין הן שבשביל שהלך זה לא הלך זה, דהשתא ודאי אחד מהן טמא. אם נשאלו. כל אחד לחכם ספקו בפני עצמו, טהור ואין בית דין יכול לטמאו, כדקיימא לן בספק טומאה ברשות הרבים ספקו טהור. ואם באו בבת אחת, הואיל ובהוראה אחת יש לנו לומר טמאין או טהורין, אי אפשר לנו לומר להן "טהורין אתם", דהא האחד ודאי טמא. רבי יוסי אומר בין כך ובין כך טמאין גרסינן. בזה אחר זה דברי הכל טהורין. ואף על פי שכל אחד אומר: לפנינו כך היה המעשה שלי ושל חבירי, אבל איני נשאל אלא על עצמי מה תהא עלי. עליו ועל חבירו. מה תהא על שנינו. רבי יוסי מדמי להו לבת אחת. אף על פי שאין שניהם לפניך, צריך אתה הוראה אחת לשניהן, או "טמאין אתם" או "טהורין אתם", והרי אין אתה יכול לומר "טהורים אתם". רבי יהודה מדמי להו לזה אחר זה. הואיל ואין כאן שואל אלא אחד, משיבין לו "טהור אתה", שהרי ספק ביאה היא, ומעצמו יבין שאף חברו כמוהו. אבל כששניהן שואלין בתוך כדי דבור, צריך אתה להשיב לשניהן כאחד. ע"כ.
- ואף על גב דיש קצת שינוי דברים למאי דפרשינן, מכל מקום הכל עולה בקנה אחד. והילכך על כרחך לפי שיטה זו צריך הרב ז"ל לפרש, דמרבי יוסי קא פריך, דהא אין בא[ה] לפנינו אלא אחת, ואילו בבת אחת דשני שבילין – שניהם שואלין בתוך כדי דיבור וצריך אתה להשיב לשניהם כאחד; הילכך לא דמיא אלא לבא לשאול עליו ועל חברו דרבי יוסי, דהכא נמי, אף על גב דאין בא לפנינו אלא אחת, מכל מקום לכולהו שרינן כי הדדי. זו היא שיטת רש"י ז"ל.
- ולשיטתו ז"ל אפשר לומר, דהיכא דנשאל זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, דטהורות – אפילו להאכילם לאדם אחד נמי נטהרו, דכל מגע ומגע היתה בחזקת טהורה, דספק טומאה ברשות הרבים ספקו טהור. ואפילו היכא שידענו למפרע דבוודאי נגע טומאה בטהרות, מכל מקום בשעת מגען הרי טיהרתן תורה, ושוב לא נטמאנו. אבל ההיא דשני שבילין דבפרק ב' דשבועות, דאדם אחד הוא דהלך בשני השבילין ושוב נכנס למקדש, הוא ודאי בשעת כניסתו למקדש דהיינו שעת חיובא, הרי (הואי) [הוא טמא] ודאי. ומיהו התוספות ז"ל מפרשי שמעתא בענין אחר, וכדכתיבנא לעיל בשם הריטב"א ז"ל.
- ולשיטת רש"י ז"ל ניחא, דקא פריך בלשון "מאי שנא", דהא מדרבי יוסי ליכא לאקשויי אלא "מאי שנא", דבא לשאול עליו ועל חברו היינו כנדון דידן וליכא הפרשה בינייהו כלל. אבל לשיטת התוספות הוה מצי לאקשויי מרבי יוסי במכל שכן, והלכך לא הוה ליה לאקשויי בלשון "מאי שנא" אלא בלשון תיובתא, דהא מכולי עלמא פריך שפיר מבת אחת, וכמו שכתבו התוספות ז"ל; ומדרבי יוסי נמי דאפילו בבא לשאול עליו ועל חבירו קא מטמי, כל שכן הכא דשרו לכלהו בבת אחת. אבל לשיטת רש"י ז"ל ניחא. ואפשר דלהכי הקדים בריש שמעתין, אקדים רש"י ז"ל וכתב: ומאי שנא משני שבילין. דכיון דבא לשאול עליו ועל חבירו אמר רבי יוסי טמאין, הכא נמי לכולהו שרינן כי הדדי. ע"כ.
- ומיהו קשיא לשיטת רש"י ז"ל, למה ליה לאתויי הא דאמר רבא ואי תימא רבי יוחנן? והא בלאו הכי פריך שפיר מר' יוסי. ואפשר דאי לאו הא דרבא, הייתי מחלק ואומר דדווקא כשבאין שניהם לפני בית דין, ואפילו בזה אחר זה, הוא דקא מטמא רבי יוסי; דהיכי נימא לאו "טהורין" לשניהן, ואפילו בזה אחר זה, וחד מינייהו ודאי טמא? אבל היכא דאין בא לפני בית דין אלא אחד, אף על גב דממילא שניהן טהורין, לא איכפת לן בהכי וכדכתיבנא לעיל. והאי דהכא, הרי אין בא[ה] לפנינו אלא אחת, וכולן טהורין ממילא; הילכך לא דמי אלא לנשאל עליו ועל חבירו. ולהכי הוצרך להביא הא דרבא.
- וקרוב לזה כתבו בקונטריסין וזה לשונו: ונראה להר"ז, דאם לא דברי רבא הייתי מפרש "בזה אחר זה", שבא כל אחד בעצמו לפנינו, ו"בבת אחת" פירושו שבאו שניהם בבת אחת לפנינו, ועל זה אמר רבי יוסי: "בין כך ובין כך טמאין"; אבל בבא אחד לשאול עליו ועל חבירו לא הייתי אומר טמא. ומתניתין דומה לזה, כי מדמה ליה לבת אחת, ואף על גב דלא אמרינן ליה אלא "אתה טהור" או "טהרותיך טהורות", איהו ממילא קא ידע דשל חבירו טהורות, דחדא ספיקא אית להו, ומחזי כחוכא וטלולא, דוודאי אחד טמא. ומר מדמי ליה לזה אחר זה, דאנן לא אמרינן ליה אלא "אתה טהור", ועל חברו לא נשיבהו דבר. והכא נמי כיון דקא שרינן לכולהו וכו', פירש רש"י ז"ל, בבא לישאל עליו ועל חבירו, דמידע ידיעא מילתא דכל נשי העיר בחזקה אחת; וכיון דקיימא לן כרבי יוסי, מאי קא מיבעיא ליה לרבי ירמיה? ואין צורך לכך, דוודאי כבת אחת דמי, שאין אנו מצריכין כל אחת ואחת לבא לבית דין, אלא להדיא אנו מתירין כל הנשים בפירוש בבת אחת. ויש לומר דעל כרחך אנו צריכין לדברי הרב ז"ל, דנהי דפשיטא לך שאין מתירין אותן כאחת, אבל אכתי היכי פשיטא לן שלא נתיר האחת שתבא לפנינו בבית דין לישאל על עצמה? אלא ודאי טעמא דמילתא ידיע, דדין כל נשי העיר כדין זו, וכבת אחת דמי לרבי יוסי. ר"ת. עד כאן:
הכי השתא התם ודאי איכא טומאה בחד מינייהו הכא מי יימר וכו' — והאי לישנא מוכח דבקושטא אמרינן הכי, ולא בדרך דחיה. ואיפשיטא לן בעיין, דאפילו אינה מחזקת אלא אחת מצלת על כולן, דבשבויה הקלו. והשתא אתי שפיר בעיא דרב אשי דבסמוך, דעביד ליה תלמודא מיגו במקום עדים. והיינו ודאי משום דאין מחזקת אלא אחת, דמכספא לה לומר שהיא לבדה נחבאת שם; דאי בדמחזקת מיעוטן של נשים הוא, לא כסיפא לומר שנחבאת, והיכי מדמה לה למיגו במקום עדים? ושמע מינה דאילו אמרה לא נחבאתי, מהימנא. הריטב"א ז"ל:
בעי רב אשי אמרה לא נחבאתי וכו'. — תימא, אמאי לא פשט מר' זכריה בן הקצב, דאמר: לא זזה וכו', ואינו נאמן? ושמא יש לומר דלא היה מחבואה בירושלים. ולפירוש התוספות אתי שפיר, דאפילו אם היו מחבואות הושיבו שומרין ואין כאן מיגו. קונטריסין. ועוד תירצו בקונטריסין אחרים, שבאו הע"ג לירושלים פתאום ולא יכלו להיטמן:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה