כתובות עז א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ונכפה כמומין שבסתר דמי והני מילי דקביע ליה זמן אבל לא קביע ליה כמומין שבגלוי דמי:
מתני' האיש שנולדו בו מומין אין כופין אותו להוציא אמר רשב"ג בד"א במומין הקטנים אבל במומין הגדולים כופין אותו להוציא:
גמ' רב יהודה תני נולדו חייא בר רב תני היו מ"ד נולדו כ"ש היו דקסברה וקיבלה מאן דאמר היו אבל נולדו לא תנן אמר רבן שמעון בן גמליאל בד"א במומין קטנים אבל במומין גדולים כופין אותו להוציא בשלמא למ"ד נולדו היינו דשאני בין גדולים לקטנים אלא למ"ד היו מה לי גדולים מה לי קטנים הא סברה וקיבלה כסבורה היא שיכולה לקבל ועכשיו אין יכולה לקבל ואלו הן מומין גדולים פירש רשב"ג [כגון] ניסמית עינו נקטעה ידו ונשברה רגלו אתמר ר' אבא בר יעקב אמר ר' יוחנן הלכה כרשב"ג רבא אמר רב נחמן הלכה כדברי חכמים ומי א"ר יוחנן הכי והא אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן בכל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן:
מתני' ואלו שכופין אותו להוציא מוכה שחין ובעל פוליפוס והמקמץ והמצרף נחושת והבורסי בין שהיו עד שלא נישאו ובין משנישאו נולדו ועל כולן אמר רבי מאיר אע"פ שהתנה עמה יכולה היא שתאמר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל וחכ"א מקבלת היא על כרחה חוץ ממוכה שחין מפני שממקתו מעשה בצידון בבורסי אחד שמת והיה לו אח בורסי אמרו חכמים יכולה היא שתאמר לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל:
גמ' מאי בעל פוליפוס אמר רב יהודה אמר שמואל ריח החוטם במתניתא תנא ריח הפה רב אסי מתני איפכא ומנח בה סימנא שמואל לא פסיק פומיה מכוליה פירקין:
והמקמץ:
מאי מקמץ אמר רב יהודה זה המקבץ צואת כלבים מיתיבי מקמץ זה בורסי ולטעמיך תיקשי לך מתניתין המקמץ והמצרף נחושת והבורסי בשלמא מתניתין לא קשיא כאן בבורסי גדול כאן בבורסי קטן אלא לרב יהודה קשיא תנאי היא דתניא מקמץ זה בורסי ויש אומרים זה המקמץ צואת כלבים:
והמצרף נחושת והבורסי:
מאי מצרף נחושת רב אשי אמר חשלי דודי רבה בר בר חנה אמר זה המחתך נחושת מעיקרו תניא כוותיה דרבה בר בר חנה איזהו מצרף זה המחתך נחושת מעיקרו אמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה אזל ר' אלעזר אמרה לשמעתא קמיה דשמואל אמר אכסוה שערי לאלעזר עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון ורב אין אדם דר עם נחש בכפיפה כי סליק רבי זירא אשכחיה לרבי בנימין בר יפת דיתיב וקאמר לה משמיה דרבי יוחנן אמר ליה על דא אכסוה שערין לאלעזר בבבל אמר רב יהודה אמר רב אסי אין מעשין אלא לפסולות כי אמריתה קמיה דשמואל אמר כגון אלמנה לכהן גדול וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לנתין ולממזר אבל נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אין כופין אותו ורב תחליפא בר אבימי אמר שמואל אפילו נשא אשה ושהה עמה י' שנים ולא ילדה כופין אותו תנן אלו שכופין אותו להוציא מוכה שחין ובעל פוליפוס בשלמא לרב אסי דרבנן קתני דאורייתא לא קתני אלא לרב תחליפא בר אבימי ליתני נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה כופין אותו אמר רב נחמן לא קשיא הא במילי הא בשוטי מתקיף לה רבי אבא (משלי כט, יט) בדברים לא יוסר עבד אלא אמר רבי אבא הא והא בשוטי
רש"י
[עריכה]
נכפה - חולי שממנו נופל לארץ ויש לו זמן לבא:
כמומין שבסתר דמי - לפי שנזהרת ביום זמנה מלצאת בין הבריות:
מתני' מומין גדולים - מפרש בגמרא:
גמ' נולדו - משנשאה:
ומי אמר ר' יוחנן הכי - דהלכה כרבן שמעון בהא לחודא והא בכל מקום ששנה קאמר:
ערב וצידן וראיה אחרונה - ערב בגט פשוט צידן במי שאחזו קורדיקוס ראיה אחרונה בסנהדרין בפרק זה בורר ובשתי ראיות נחלק הלכה כמותו בראשונה ולא באחרונה אמרו לו הבא ראיה אמר אין לי ראיה כו':
מתני' בעל פוליפוס - מפרש בגמ' המקמץ והמצרף נחשת. מפרש בגמ' וכולן מפני שאומנות מסרחת היא:
שממקתו - לשון המק בשרו (זכריה יד):
גמ' פסק פומיה - סימנא דשמואל ריח הפה אמר:
לא פסק פומיה מכולי פירקין - תמיד היה שגור בפיו:
תיקשי לך מתני' - דקא חשיב להו בתרין:
מקמץ צואת כלבים - לא ידעתי מה צורך בה אבל באשכנז ראיתי ששורין בהם הבגדים לפני כבוסן יום או יומים:
בשלמא מתני' לא קשיא - אברייתא דאיכא למימר האי דחשיב ליה בתרי הכי קאמר אחד בורסי קטן דהיינו מקמץ ואחד בורסי גדול:
בורסי קטן - שהוא עני ויש לו עורות מעט: הכי גרסינן תנאי היא דתניא מקמץ זה בורסקי ויש אומרים זה המקמץ צואת כלבים והכי גרסי' לה בתוספתא והא דרבי יוסי ברבי יהודה מלתא אחריתי קאמר ושם היא שנויה:
חשלי דודי - מחשלין ומרדדין נחשת ועושין ממנו יורות ומסריח הוא:
מעיקרו - ממקום מוצאו מן הארץ:
אכסוהו שערי - האכילוהו שעורים כבהמה כל הנאכל שלא כדרכו קרי ליה כוסס:
וקאמר לה - להא מילתא דרב:
משמיה דר' יוחנן - דאיהו נמי כרב סבירא ליה:
אין מעשין - אין כופין להוציא:
אין כופין - דלא כפינן אפריה ורביה:
ואלו שכופין - הני אין אפריה ורביה לא:
בשלמא לרב אסי - לא תקשי הא דלא חשיב פסולות במתניתין דאיכא לשנויי:
דרבנן קתני - הנך דאיסורא דידהו לא כתיבא באורייתא:
ליתני נשא אשה ושהה כו' - דמדאורייתא לא מיחייב לאפוקה דאפשר ליקח לו אשה אחרת אצלה אבל מדרבנן קאמר דכל כמה דאיתא להא גביה לא נסיב אחריתי:
הא במילי - אפריה ורביה במילי מייסרינן בשוטי לא רדינן ליה אבל הנך בשוטי נמי רדינן ליה שאי אפשר לה לקבל:
תוספות
[עריכה]
אבל במומין גדולים כופין אותו להוציא. גבי איש ליכא למימר דנסתחפה שדה של אשה דאיש אינו שדה של אשתו כדפרישי' בריש מכילתין (דף ב: ד"ה מציא):
כופין אותו להוציא. נראה לר"י דיוציא ויתן כתובה אע"פ שמגרשה בעל כרחו כמו בבאה מחמת טענה דמשמע בסוף הבא על יבמתו (יבמות סה:) דנותן כתובה אע"פ שמגרשה בעל כרחו ובתוספתא קתני בהדיא אמומין דהכא יוציא ויתן כתובה:
סבורה הייתי שאני יכולה לקבל. קצת תימה דאם כן כל אשה תערים ותשאנו כדי שיתן לה כתובה שתאמר איני יכולה לקבל ויגרשנה ושמא במקום שיש חשש ערמה אין לה כתובה:
אלא לרב יהודה קשיא. תימה דאמאי לא משני דהא דאמר רב יהודה (אמר שמואל) המקמץ צואת כלבים היינו בורסי קטן דבפרק מי שמתו (ברכות כה.) משמע דאיכא צואת כלבים בעיבוד עורות דתניא התם לא יקרא אדם קריאת שמע לא כנגד צואת כלבים ולא כנגד צואת אדם כו' בזמן שנתן לתוכן עורות:
ליתני נשא אשה ושהה עמה עשר שנים. וא"ת דתקשי ליה ברייתא דשלהי הבא על יבמתו (יבמות סד.) דתניא נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי לבטל ויוציא ויתן כתובה ונראה לפרש דלשון יוציא לא משמע כפייה אלא בדבר שמתנהג עם האשה שלא כדין אבל התם דקתני יוציא משום ביטול פריה ורביה לא משמע דכופין:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ז (עריכה)
ס א מיי' פכ"ה מהל' אישות הל"ב, סמג עשין מח, טוש"ע אה"ע סי' לט סעי' ד בהג"ה וסי' קיז סעי' ה וסי' קנד סעי' ה בהג"ה:
סא ב ג מיי' שם הל' יא, סמג שם, טוש"ע שם סי' קנד סעי' ד:
סב ד ה מיי' שם הלי"ב, טוש"ע שם סעי' א:
סג ו מיי' שם הל' יג, טוש"ע שם סעי' ב וסי' קסה סעי' ד:
סד ז מיי' פי"ב שם הל"ד, סמג שם, טוש"ע שם סימן ע סעי' ג וסי' קנד סעי' ג:
סה ח מיי' פי"ז מהל' איסורי ביאה הל"ז, סמג לאוין קכא, טוש"ע שם סי' ו סעי' א וסעי' ו:
סו ט מיי' פט"ו מהל' אישות הל', סמג עשין מט, טוש"ע שם סי' קנד סעי' ו בהג"ה וסעי' י:
סז י מיי' שם, טוש"ע שם סעיף כא:
ראשונים נוספים
רב יהודה תני נולדו חייא בר רב תני היו: וקיימא לן כרב יהודה. חדא דהא בכולהו נסחאי במתניתין גרסי נולדו. ועוד דמספיקא לא מפקינן, אלא בין נולדו ובין היו אין כופין אותו להוציא.
ואלו שכופין אותם להוציא מוכה שחין: פירוש: לרבנן אף על פי שאין כופין במומין גדולים כנקטע ידו ורגלו ונסמית עינו, באלו כופין אף על פי שהיו בו, ואפילו ראתה וסברה וקבלה יכולה היא שתאמר סבורה הייתי לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל. ודוקא במומין אלו שהם גדולי גדולים אנו אומרים שמקבלים ממנה כשאומרת איני יכולה לקבל, אבל במומין אחרים אף על גב שהם גדולי גדולים כגון נקטע ידו ונסמית עינו אין מקבלין ממנה, שיש כמה נשים שמקבלות ואינן מקפידות.
והא דמתמהין בגמרא אלא למאן דאמר היו מה לי קטנים מה לי גדולים כאלו, ולא קאמר מה לי גדולים ממש דהא איכא הני הא סברה וקבלה, הכי קאמר מה לי גדולים כאלו דיכולה לומר סבורה הייתי לקבל, ומכל מקום כשהתנה עמו אינה יכולה לומר איני יכולה לקבל לדעת רבנן, דאי לאו דגמרה בדעתה לקבל לא היתה מתנה כלל, וכיון דהתנתה אינה יכולה לומר איני יכולה לקבל שיכולה היא, אלא שעכשיו היא שמצאה עילה לצאת. ודכותה בפרק לא יחפור בירושלמי (בבא בתרא פ"ב ה"ג) דגרסינן התם גבי חנות שבחצר יכול למחות ולומר לו איני יכול לישון וכו', תני לשכינו יכול הוא לחזור בו משקבל עליו אינו יכול לחזור בו, רבן שמעון בן גמליאל אומר אף משקבל יכול לחזור בו. וגרסינן התם אתיא דרבן שמעון בן גמליאל כר' מאיר, דתניא תמן על כלם אמר ר' מאיר יכולה היא שתאמר סבורה הייתי לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל.
עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון: דקדק מכאן הר"א אב דכל מקום שאמרו יוציא ויתן כתובה ואף על פי כן אמר שמואל עד שכופין אותו להוציא, דאלמא יוציא דאמר רב היינו כפייה. ואינה ראיה דדילמא סיימוה קמיה דשמואל דרב כופין קאמר ויוציא בין מדעתו בין בעל כרחו משמע, וכן נראה ודאי מן הירושלמי (גיטין פ"ט ה"ט), דמאן דאית ליה באומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה סבירא ליה שכופין, דגרסינן התם בעא מיניה ר' ירמיה מר' אבהו, האומר איני זן ואיני מפרנס כופין אותו או לא, אמר ליה אדייו את לזו מפני ריח הפה כופין וכו' מפני חיי נפש לא כל שכן. ר' יוחנן אמר אומרים לו או זון או פרנס או פטור. ואיתיה בגיטין פרק בתרא (פ"ט ה"ט).
ויש מי שאומר דלעולם בכל מקום שאמרו יוציא ולא נתפרש בו שכופין, אין כופין להוציא כלל, אלא כופין אותו ליתן כתובה ומבקשים ממנו ליתן גט, והלכך דכולי פרקין דהמדיר אין כופין ממש להוציא אלא בכפיית כתובה שגובין ממנו, והכין איתא בירושלמי.
ועוד דתנן ביבמות (סד, א) שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה לו אינו רשאי ליבטל אלא יוציא ויתן כתובה, ואם איתא דכל יוציא ויתן כתובה משמע כופין, תקשי לן ההיא מתניתין לשמואל דאמר הכא דאין כופין אלא לפסולות, אבל שהתה עשר שנים ולא ילדה לא, אלא ודאי יוציא ויתן כתובה משמע הכי ומשמע הכי, והיכא דאתפרש שכופין כופין, מקום שלא נתפרש אין כופין לא בשוטי ולא בנדוי. וכן כתב רבנו תם ז"ל.
ולענין האומר איני זן ואיני מפרנס. פסק רבנו ורבנו אלפסי ז"ל כשמואל דאמר אין כופין אלא לזון בלבד, ואף על גב דר' בנימין בר יפת קאמר לה משמיה דר' הא דחי לה ר' זירא ואמר על דא אכסוה לאלעזר שערי בבבל, דאלמא הכי סבירא ליה לר' זירא דהוא בתרא. ואי תקשי לך מדמקשינן מינה בפרק אף על פי (לעיל סג, א) לר' יוסי בר חנינא שאמר מורדת ממלאכה, דאלמא הלכתא היא, נראה לי לתרץ, דהתם בדרך בשלמא לשמואל אלא לרב מאי איכא למימר קא פריך, כשיטת התלמוד ברוב המקומות.
אבל הרב בעל ההלכות פסק כרב ור' יוחנן וכר' אבהו דירושלמי (גיטין פ"ט, ה"ט). ואפילו לדברי ר"ח ורבנו אלפסי ז"ל אפשר לומר שאם אין בית דין יכולים לכופו לזון, כגון שאין מוצאין לו במה לפרנס אי נמי שהוא עני ואינו רוצה להשתכר ולהרויח ולזון שכופין אותו להוציא, דהא שמואל לא דחי לה להא דרב אלא מהאי טעמא דעד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון, הא אם אין יכולים לכופו כופין להוציא.
הא דאמר שמואל אין מעשים אלא לפסולות: הקשו עלה בירושלמי (פי"א ה"ז), והא תניא שניות. ומפרקינן לה, כגון דא אמר שמואל, כלומר, לאו דוקא אלו, אלא אלו וכיוצא באלו שהן באיסור ביאה, דהא שמואל כגון אלמנה לכהן גדול קאמר, ואקשו תו והא תניא המדיר את אשתו וכו' יוציא ויתן כתובה, ופריק שמענו שמוציא שמענו שכופין, פירוש בתמיהא, כלומר, לא שמענו שכופין אלא שיוציא ויתן כתובה ואין בלשון הזה כפייה ממש להוציא.
והקשה הרמב"ן נ"ר מ"ש מדתנן ביבמות פ' בתרא (קיא, ב) הנודר הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו להוציא, אלמא כל כי האי גוונא כופין ואף על גב דהיא נתנה אצבע בין שיניה. ויש לומר, דהתם שאני, דכיון שנדרה קודם שתהא זקוקה לו נמצאת שלא נראית לו ליבום מעולם וכאלו לא נפלה לפניו ליבום אלא לחליצה וכשנתכוונה מתחילה לכך קונין אותה ואין כופין אלא מבקשים.
ואם תאמר, לרב אמאי לא תני הכא האומר איני זן ואיני מפרנס. יש מתרצים, דההיא פשיטא דכופין דאם לא כן נמצאת מתה ברעב ואינו מחוור כלל. ולי נראה, דקא סבר רב דמתניתין במומין קא מיירי, בשאר כפיות לא קא מיירי, ולכאורה נמי מתניתין בהכי בלחוד קא מיירי דמשום דאפליגו רבנן בנולדו בו מומין אדרשב"ג ואמרו שאין כופין חזרו לומר באלו אין כופין אבל באלו כופין. ואם תאמר עוד, לרב אסי דאמר דרבנן קתני ליתני נמי שניות. איכא למימר דלדידיה נמי מתניתין לא קתני איסורי ביאה אלא שביאתן בהיתר ואמור רבנן דיוציא משום מומין. כן נראה לי.
כסבורה היא שיכולה לקבל: פי' ואפי' לרבנן דלית להו האי סברא לקמן במתני' באלו שכופין להוצי' התם הוא לפי שקבלה עליה מומין בפירוש אבל הכא דסתמא היא יכולה לטעון כן. אמר ר' אבא בר יעקב אמר ר"י הלכה כרשב"ג גרסת רש"י ז"ל ומי אמר ר' יוחנן הכי והאמר ר' יוחנן כל מקום וכו' כלומר וא"כ למה הוצרך לפסוק בזה הלכה כרשב"ג ופרכינן ומי אמר ר' יוחנן והאמר רבה בר רב חנה וכו':
מתני' ואלו שכופין אותו להוצי': פירוש והא דקתני אלו ואע"ג דאיכ' אחריני כדאית' בתלמוד' משום דהכא לא מני אלא הני תלת דקיומן אסור' ולא מפקא להו שום חיוב' דשאר כסות ועונה והוה מידי דלא פשע איהו בנפשיה כלום ואפ"ה כופין אותו להוציא משום דמאיסי וכ"ש היכא דאיכ' חדא מאידך ופי' רש"י ז"ל אלו כופין אותו להוציא וליתן כתובה והביא ראיה לדבריו מדפרכי' בתלמוד' אמאי לא קתני ההיא דשהתה עמו עשר שנים ולא ילדה שיוציא ויתן כתובה ואי אית' במשנתינו אין כופין לתת כתובה לא מצי למתניי' לההוא במשנתינו אלא ודאי כדאמרן ולא הוצרך לפרש התנא דהכי משמע מסתמ'. אבל בשם רבינו גרשום ז"ל כתבו דכופין על הגט בלחוד קאמר ואין לה כתובה (והראי' לה כתובה) והראיה מסיפא דקתני אמר ר' מאיר אע"פ שקבלה עלי' יכולה היא לומר סבורה הייתי לקבל והתם ודאי אין כופין על הכתובה שא"כ אתא לאערומי ותקבל עליה מומין ואחר כופין אותו להוציא ולתת כתובה דמדר"מ נשמע לרבנן דרישא ואין זו ראיה דלעולם במתני' כופין אף על הכתובה וכל היכא דחזיא דמערמי פשיט' דאין כופין ולא יהיה לה כתובה ומתני' בדלא אערמה וכ"מ שכופין כופין בין בשוטי' בין בכל כפי' אפילו ע"י נכרים כדאי' בפרק בתרא דגיטין וכופין אותו עד שיאמר רוצה אני ואם מסר מודעה כופין ליה עד דמבטל מודעה כדאית' בעירכין ובדוכת' פרישנא בס"ד וכן נראה לי:
אמר ר"מ אע"פ שהתנה וכו': ובפרק לא יחפור אמר בירושלמי שהמקבל עליו נזקין שאין להם חזקה דהוה בפלוגת' דר"מ ורבנן והא קי"ל דהלכתא כרבנן והיינו דאמרינן אין חזקה לניזקין הא ראיה יש ובמקומה פי' בס"ד. לאחיך הייתי מקבלת פירוש דכופין אותו לחלוץ וכדאמרינן מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה וכבר פי' במסכת יבמות בס"ד:
גמרא בשלמא מתני' ל"ק כאן בבורסי גדול כאן בבורסי קטן : פירוש ותנא בורסי גדול העומד על העמוד שאינו מאוס כ"כ (והיינו) [ותנא] בורסי קטן שמתעסק במלאכה שהוא מאוס יותר משום רבותי' וסיפא היכא שקבלה עליה אין כופין לרבנן ורש"י ז"ל פירש דבורסי גדול גרוע מבורסי קטן. לר' יהודא קשיא וא"ת אמאי לא משנינן לדידיה נמי דמאי מוקמינן צואת כלבים בורסי קטן דהא בעבוד עורות נותנים צואת כלבים כדאמרינן במסכת ברכות לא יקרא אדם ק"ש לא כנגד צואת כלבים ולא כנגד צואת תרנגולים בזמן שנתן לתוכו עורות (ור"ל) [וי"ל] דלשון מקמץ צואת כלבים לאו משמע עבוד עורות כלל ואין מלאכת הבורסי אלא כשנותנים עורות לתוכן:
אמר רב איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה אמר ר"א כי אמריתי קמיה דשמואל אמר לי עד שאתה כופהו להוציא יכפוהו לזון וש"מ דיוציא ויתן כתובה דאמר רב היינו שכופין אותו לגרש מדאמר שמואל עד שתהא כופהו להוציא וכן מוכח בירושלמי כדאמרינן התם בעי מיניה ר' ירמיה מרבי אבוהו האומר איני זן ואיני מפרנס כופין אותו או לא אמר ליה (לא) ומפני ריח הפה כופין מפני חיי נפש לא כ"ש ע"כ. ומיהו אין לדקדק מכאן מאי דאמר הראב"ד ז"ל דכ"מ שאמר יוציא ויתן כתובה ואיכא למ"ד לקמן שאין כופין ואמרינן בירושלמי גבי הא דאמר דאין מעשין אלא לפסולות ופריך והתנן המדיר את אשתו יוציא ויתן כתובה ופריק שמענו שמוציא שמענו שכופין ע"כ כלומר אע"פ ששנינו יוציא ויתן כתובה כלום שנינו שכופין אותו לתת כתובה ומיהו למ"ה לעולם דא"כ נסייע למ"ד לקמן שאין כופין במי ששהא עם אשתו ולא ילדה שאין כופין מדלא קתני כופין וקתני יוציא אלא ודאי דיוציא משמע כפי' על הגט ומשמע כפי' על הכתובה כדי שיוצי' והכל לפי הענין והא דרב קים ליה לשמואל דכפי' על הגט קאמר מטעמ' דמפרש בירושלמי ק"ו מריח הפה ואפשר שסיומה קמיה בהדיה דרב כופין קאמר אבל לעולם אין הכרח לשון ואין מקום שאמר יוציא ויתן כתובה ולא נתפרש בתלמודא שרצה לומר כופין אין לדון בו כפי' על הגט לא בשוטי ולא בנכוי אלא כפי' על הכתובה ומבקשים על הגט ויש בכלל זה המדיר את אשתו מתשמיש המטה והאומר אי אפשי אלא הוא בבגדו והיא בבגדה כופין על הכתובה וא"ת ומ"ש בנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה שכופין אותו לחלוץ ותי' הרמב"ם ז"ל דש"ה דכיון דמחיים נאסרה לו הוה לה כאלו אינה זקוקה לו ואין כאן מצות ייבום אלא שאם נתכוונה לכך קונסין אותה ואין כופין אותו:
ולענין פסק הלכה באומר איני זן ואיני עושה ואיני מפרנס פסקו רבים והרי"ף והרמב"ם ז"ל דהלכה כשמואל בדיני במאי דפליגי בהדי דרב ואע"ג דרבי בנימן בר יצחק אמר לה משמיה דרבי יוחנן ושמואל ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן קא דחי לה ר"ז דהוא בתרא ואמר דעל דא אירסו' שערי לר"א והא דאקשיה מדרב פפא אע"פ בשמעתא דמורדת רבי יוסי בר חנינא הא פרישנא התם דחדא מינייהו נקט וה"ה דקשיא לשמואל ויש שפסקו הלכה כרב ורב יוחנן דשמואל יחידאה הוא ועוד דרבי אבוהו בירושלמי סבר כותבין ונראין הדברים דאפילו לשמואל כל שאי אפשר לכופו לזון כגון שאין מוצאין במה לפרנס א"נ שהוא עני ואינו רוצה להשתכר להרויח ולזון שכופין אותו להוציא דהא שמואל לא אמר אלא עד שאתה כופהו להוציא כופהו לזון ומיהו אם אפשר לעשות מלאכה ולזון ואינו רוצה ואכשר לכופו בשמתא שישכיר עצמו למלאכה כדי לזון שאף זה בכלל מה שאמר שמואל כופהו לזון וכבר כתבנו לעיל במכילתן מאי דדייק הר"ר רבי אליהו זכרונו לברכה מדכתיב בלשון הכתובה אנא אפלח ואוזין וכיון שכן המדיר את אשתו מליהנות לו כיון שאי אפשר לכופו לזון שהרי אסורה הנאתו עליה אם הדירה ע"ד רבים כופין אותו להוציא ומ"ש הירושלמי שאמר שמענו שמוציא שמענו שכופין התם באפשר למצא פתח על נדרו:
אמר רבי יהודא אמר רב אשי אין מעשין אלא לפסולות כד אמריתא קמי' דשמואל אמר לי כגון אלמנה לכ"ג: והקשו בירושלמי מהא דתנן שניות ופריק כגון אמר שמואל דהני לאו דוקא אלא הם וכיוצא בהם שיש בהם איסו' ביא' והא דאמר לקמן דרבנן קתני דאוריי' לא קתני קשי' לן אמאי לא קתני שניות ואמאי לא קתני הא דאמר רב למ"ד דרבנן דרבנן וי"ל דה"ק דהנהו תקנתא דרבנן בלחוד דליכא לא איסור ביאה ולא מניעת שום חיוב קרינן הכא דרבנן ואידך כולהו קרי דאוריית' ויש שתירצו דהא לא קתני במתני' ההיא דרב משום דהא פשיטא ומק"ו דריח הפה אתי' כדפירש בירושלמי וגם זה נכון ואחרים תירצו דאמר לך רב דתני דמתני' במומין (מידי) [מיירי] בשאר כפיות לא קמיירי ולא נהירא דא"כ אמאי לא משנינן הכי אליבא דרב תחליפא בר אבדימי:
וחכ"א בד"א וכו' במומין שבגלוי ראה ונתפייס הוא אבל ר"מ סבר שאפילו במומין שבגלוי יכול לטעון ולומר סבר הייתי שאני יכול לקבל כדאמרי' בגמרא לקמן במילתיה דרשב"ג וזה ששתקתי לא שנתפייסתי בהן ומחלתי שחזקה אין אדם מתפייס במומין אלא סברתי שעכ"ז אסבול מאהבתה אבל עכשיו אין מתקבל הדבר בלבי והכי אמרי' לקמן בפירקין דקס"ד מאי וחכמים סברי כיון דראה וניפייס אין זו טענה:
אמר ר"נ ונכפה כמומין שבסתר דמי וה"מ דקביע לה זמן אבל לא קביע לה זמן כמומין שבגלוי דמיא והל' כחכמים:
מתני' האיש שנולדו בו מומין אין כופין אותו להוציא רשב"ג אומר בד"א במומין קטנים אבל במומין גדולים כופין אותו להוציא. פי' לא מיבעי' אם היה בו קודם לכן שראת אותו האשה ונתפייסה בהן שאין כופין אותו להוציא וליתן כתובה. ואם היא רוצה לצאת הו"ל מורדת אלא אפילו נולדו לאחר מיכן אין כופין אותו להוציא משום דאנן סהדי דניחא לה בכל דהו. דאיש קפיד אמומין משום שאין אשה אלא ליופי אבל אשה לא קפדה אמומין. רשב"ג אומר בד"א במומין שבגלוי קטנים התם מחלקינן בין איש לאשה דאיש קפיד אשה לא קפדה אבל במומין גדולים אשה נמי קפדה ויוציא ויתן כתובה ואי קשיא כיון שנולדו בו לאחר נישואין לימא בעל לאשה נסתחפה שדך כי היכי דאמר אשה לבעל כשנולדו לאחר מיכן תשובה כי אמרי' נסתחפה שדהו ה"מ בעל משום דבעי לאפסודה כתובתה דאמרי' ליה משום הא תו לא מיפסדא כתובתה דנסתחפה שדך וכבר הוא משועבד לה בכתובתה וא"י להפטר משיעבודו ולקונסה בכתובתה אבל האשה דינא בעי למישקל וליכא שום קנסא לבעל הילכך לא מצי למימר לה נסתחפה שדך (אבל) [אלא] שקילא דינא ונפקי ודוקא בנולדו בו פליג רשב"ג אבל בהיו לא פליג דכיון דהיו בו מעיקרא סברא וקבלה ולא מציא למיטען סבורה הייתי שאוכל לקבל ועכשיו לא אוכל:
דקביע ליה זמן לאותו חולי מתי הוא בא ומסתברא באותה שעה דאין אדם מרגיש בה והוה ליה מומין שבסתר כמומין שבגלוי דמי דאי אפשר שלא נודע הדבר וקביל. רש"י במהדורא קמא:
מתני' האיש שנולדו בו מומין וכו'. פי' לא מבעיא אם היו בו מקודם לכן שראתה אותם האשה ונתפייסה בהם שאין כופין אותו להוציא וליתן כתובה ואם רוצה לצאת הויא לה מורדת אלא אפילו נולדו בו לאחר מכאן אין כופין אותו להוציא משום דאנן סהדי דאשה ניחא לה בכל דהו דאיש קפיד אמומין מפני שאין אשה אלא ליופי אבל אשה לא קפדה אמומין רשב"ג אומר בד"א במומין קטנים התם מחלקין בין איש לאשה דאיש קפיד ואשה לא קפדה אבל במומין גדולים אשה נמי קפדה ויוציא ויתן כתובה.
ואי קשיא כיון שנולדו בו לאחר מכאן לימא לה בעל לאשה נסתחפה שדך כי היכי דאמרה אשה לבעל כשנולדו בה לאחר מכאן. תשובה כי אמרינן נסתחפה שדהו הני מילי לבעל משום דבעי לאפסודה לכתובתה דאמרינן ליה משום האי עילא לא מפסדה כתובה דנסתחפה שדהו וכבר הוא משועבד לה בכתובה ואינו יכול להפטר משעבודו ולקנוס את האשה בכתובתה אבל האשה דידה בעיא למשקל וליכא שום קנסא לבעל הלכך לא מצי למימר לה נסתחפה שדך אלא שקלא דידה ונפקא ודוקא בנולדו בו פליג רשב"ג ובהא לא פליג דכיון דהיו בה מעיקרא סבר' וקביל' ולא מצי' למטען סבורה הייתי שאני יכול לקבל כו'. הר' ישעיה מטראני ז"ל. קא פריש למתני' כמאן דתני נולדו ואיכא מאן דתני היו כדאיתא בגמרא ופסקו רבוותא כמאן דתני נולדו ובריש מכילתין הארכנו בתירוץ קושיא זו שהקשה הרב ז"ל:
גמרא כסבורה היא שיכולה לקבל. פירוש ואפילו לרבנן דלית להו האי סברא לקמן במתניתין דאלו שכופין להוציא התם הוא לפי שקבלה עליה מומין בפי' אבל הכא דסתמא הוה יכול לטעון כן. הריטב"א ז"ל. ונמוקי יוסף בפ' לא יחפור כתב רשב"ג ס"ל כר"מ דאמר יכולה אשה שתאמר סבורה הייתי כו':
מתני' פירש רשב"ג נסמית עינו כו'. ודוקא נקטעה ידו או נשברה רגלו אחת או נסמית עינו אחת אבל בשתי ידיו או בשתי עיניו לדברי הכל כופין אותו להוציא שהרי עבר ובטל מן העולם. תלמידי רבינו יונה ז"ל. וכתב הרב המאירי שכך עשו מעשה בלינול הרב ר' משה בר יהודה וחביריו וצ"ע. ע"כ:
גמרא אמר רבא בר יעקב אמר רבי יוחנן הלכה כרשב"ג גרש"י ז"ל ומי אמר ר' יוחנן הכי והא אמר רבי יוחנן וכו'. כלומר ואם כן למה הוצרכו לפסוק הלכה כרשב"ג ויש שגורסין איכא דאמרי אמר רבא בר יעקב אמר רבי יוחנן אין הלכה כרשב"ג ופרכינן ומי אמר רבי יוחנן הכי והא אמר רבה בר בר חנה וכו'. הריטב"א ז"ל:
מתני' ואלו שכופין אותם להוציא פי' הא דקתני אלו ואף על גב דאיכא אחריני כדאיתא בגמרא משום דהכא לא מני אלא הני תלת דקיומן איסורא ולא מפקע להו שום חיובא דשאר כסות ועונה והוו מידי דלא פשע איהו בנפשיה כלום ואפילו הכי כופין אותם להוציא משום דמאיסי וכ"ש היכא דאיכא חדא מאידך. ופרש"י אלו שכופין אותם להוציא וליתן כתובה והביא ראיה לדבריו מדפרכינן בגמרא אמאי לא קתני ההיא דשהתה עמו עשר שנים ולא ילדה דיוציא ויתן כתובה ואם איתא דבמשנתנו אין כופין ליתן כתובה הא לא מצי למתני לההיא במשנתנו אלא ודאי כדאמרן ולא הוצרך התנא לפרש דהכין משמע מסתמא.
אבל בשם רבינו גרשון ז"ל כתב דכופין על הגט בלחוד קאמר ואין לה כתובה והא ראיה מסיפא דקתני כי אע"פ דקבלה עליה יכולה היא לומר סבורה הייתי לקבל והתם ודאי אין כופין על הכתובה דא"כ אתיא לאערומי ותקבל עליה המומין ואח"כ כופין אותו להוציא וליתן כתובה ומסיפא לר"מ נשמע לרבנן ברישא ואין זו ראיה דלעולם במתני' כופין אף על הכתובה וכל היכא דחזינן דמערמא פשיטא דאין כופין ולא יהבינן לה כתובה ומתני' בדלא מערמא. וכל שכופין להוציא כופין בין בשוטי ובכל כפיה ואפי' על ידי גוים כדאיתא בפרק בתרא דגיטין [פח ב'] וכופין אותו עד שיאמר רוצה אני ואי מסר מודעא כייפינן ליה עד דמבטל למודעא כדאיתא בערכין ובדוכתא פרישנא לה בס"ד. הריטב"א ז"ל:
וכתב הר"י מטראני וז"ל ואלו שכופין כו' אף על פי שבכל המומין אין כופין האיש להוציא באלו שהם מוסרחין וקשים מכולם כופין אותם להוציא וליתן כתובה בין שהיו בם עד שלא נשאו ובין משנשאו למ"ד דאע"ג דבכל המומין אמרינן דאין האשה מקפדת עליהם א"נ מפייסא בהם וסברה וקבלה באלה מקפדת ולא סברה וקבלה אף על פי שראתה אותם מפני שיכולה לומר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשו איני יכולה לקבל והוה סובר ר' מאיר דלא מבעיא בסתמא שהיא יכולה לומר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ולא התפייסתי בהן דהא בשאר מומין נמי אמרינן דאין הבעל מתפייס במומין וסבור היה שהיה יכול לקבל כדאמר ר' מאיר לעיל והכא נמי באשה אמרי' הכי אלא אף על פי שהתנה עמה שתקבל היא יכולה לומר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשו איני יכולה לקבל וחכמים אומרים כיון שהתנה עמה וקבלתה היא בעל כרחה חוץ ממכות שחין מפני שהתשמיש ממיק וממיס את בשרו אבל בסתמא ודאי מודו רבנן דאין האשה מתפייסת בהם ואף ע"ג דראתה אותם אלא מציא למיטען סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשו איני יכולה לקבל ואע"ג דבשאר מומין לא מבעיא אשה דהיא מתפייסת בהם אלא אפילו האיש סבירי להו לרבנן דמתפייס בהם וסבר וקביל כדאמרן לעיל הכא מפני שהן מוסרחין אין האשה מתפייסת הלכך אף על פי שהיו בהן עד שלא נשאו כופין אותן להוציא וליתן כתובה וכ"ש אם היו מומין אלו באשה שהיא יוצאה בלא כתובה ואין הבעל מתפייס בהן וקי"ל דהלכה כחכמים ע"כ:
ואמרו בירושלמי בפרק לא יחפור שהמקבל עליו ניזקין שאין להם חזקה דהוי בפלוגתא דרבי מאיר ורבנן והא קי"ל דהלכה כרבנן והיינו דאמרי' אין חזקה לניזקין הא ראיה יש ובמקומה פירשנוה בס"ד. הריטב"א ז"ל:
המקמץ צואת כלבים לא נתפרש מה צורך אבל בארץ אשכנז ראה רבי ששורין בהן את הבגדים לפני כבוסם יום או יומים ומסריח למרחוק. בורסי מעבד עורות. מפני שממקתו ושתשמיש קשה למוכה שחין ומכלה את בשרו כמו המק בשרו. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
זה המקמץ צואת כלבים פי' מקבצם מועט מועט בכל מקום שמוצאם ומתוך כך הוא מסריח. הר"י מטראני ז"ל. ורש"י לא פי' כן אלא שהסרחון הוא מחמת שריית הבגדים בהם:
חוץ ממוכה שחין שהוא מאיס לה ולא מבעיא היכא דלא מבעי איהי למיתב תותיה אלא אפילו היכא דבעיא איהי למיתב תותיה כופין אותה לגרש מפני שהיא ממיקתו כלומר שהתשמיש קשה לו וה"ק חוץ ממוכה שחין שיכולה היא לומר עכשו איני יכולה לקבל לפי שבכל יום ויום הולך ומכביד עליו חוליו לפי שכשהיא משמשת עמו והולכת ממיקה את בשרו מה שאין כן באחרים השנויים במשנה דבענין אחד הן עומדים וכיון דסברה וקבילה ההיא שעתא תו לא מציא למימר מאיס עלי. תלמידי רבינו יונה ז"ל:
לאחיך הייתי יכולה לקבל כו'. אפילו חכמים דאמרי כיון דסברה וקבילה מקבלת היא על כרח' דוקא לאותו ראשון שקדשה אבל לא ליבם דיכולה לומר מדותיו היו טובות כל כך שנתרציתי לסבול ממנו אבל ממך איני יכולה לסבול שאיני חפצה בשאר מדותיך. תלמידי ר' יונה ז"ל:
גמרא לא פסיק פומיה מכוליה פירקין בלשון כבוד אנח סימנים כלומר דאיהו ריח הפה קאמר. רש"י במהדורא קמא:
ופירש רבי מאיר שמואל לא פסיק פומיה כו'. פי' בכל זה הפרק דבר שמואל כמעט על כל משנה ומשנה אמשנה קמייתא פליגי רב ושמואל בסתם ומפרשה, טעמא וכמה קצבה אמר רב יהודה אמר שמואל י"ב חדש, אמר שמואל משום בני אדם פריצים, אמר שמואל דברים של קלון וכן כולן. הרא"ש ז"ל:
בשלמא מתני' לא קשיא כאן בבורסי גדול וכו'. פי' ותנא בורסי גדול העומד על הפועלים שאינו מאיס כל כך משום רבותא דרישא ותנא בורסי קטן שמתעסק במלאכה שהוא מאוס יותר משום רבותא דסיפא דהיכא שקבלה עליה אין כופין לרבנן. ורש"י פי' דבורסי גדול גרוע מבורסי קטן אלא לרב יהודה קשיא וא"ת ואמאי לא משנינן לדידיה נמי דמאי מקמץ צואת כלבים בורסי קטן דהא בעיבוד עורות נותנין צואת כלבים כדאמרינן בברכות לא יקרא אדם ק"ש לא כנגד צואת כלבים ולא כנגד צואת תרנגולים בזמן שנתן לתוכה עורות וי"ל דלישנא דמקמץ צואת כלבים לא משמע עבוד עורות ואין מלאכת הבורסי אלא כשנותנים העורות בתוכן. הריטב"א ז"ל.
ובהכי מתרצא לי לשון ולטעמיך דלא דייק שפיר וה"ק בשלמא לדידיה מקמץ צואת כלבים נמי בכלל מלאכת הבורסי הויא והלכך איברא ודאי דמקמץ זה בורסי ומיהו תרתי בורסי הויא אחד המקבץ צואת כלבים ואחד הנותן עורות בתוכן אבל לדידך דקא פרכת מדתניא מקמץ זה בורסי אלמא סברית לך דלא מקרי בורסי אלא מפני עבוד העורות ומשעה שנתנם לתוכם אלא מפני קמוץ צואת כלבים מעתה תקשי לך מתני' ומשני בשלמא מתני' לא קשיא כו'. פי' הכין הוא קושטא דמלתא שלא נקרא בורסי אלא מפני עבוד העורות אבל אכתי יש לחלק בין בורסי קטן לבורסי גדול אבל לרב יהודה קשיא ומשני תנאי היא כו' פי' לפי סברתו דלא מקרי בורסי אלא מפני עבוד העורות כנ"ל. אבל רש"י כתב תקשי לך מתני'. דקא חשיב להו בתרין . מקמץ צואת כלבים. לא ידעתי מה צורך בה אבל באשכנז ראיתי ששורין בהם הבגדים כו'.
ואפשר לפרש לפי שיטתו של רש"י דה"ק ולטעמיך תקשי לך מתני' כו' פי' בשלמא לדידי סבירא לן דשריי' הבגדים בהם נמי מקרי בורסי דמה לי שריית בגדים בהם ומה לי נתינת עורות בהן הכל הוא מלאכת בורסי ולא תקשי מתניתין אברייתא דתרי גווני בורסי הוי והמקבץ צואת כלבים כדי לשרות בהם הבגדים או ליתן בהם עורות הכל מקרי בורסי אלא לדידך דקא מותבת לי אלמא סבירא לך דלא מקרי בורסי אלא מעבד עורות תקשי לך מתני' ומשני הכין הוא קושטא דמלתא דלא מקרי בורסי אלא המעבד עורות ולא קשיא מתני' כאן בבורסי גדול כו' כנ"ל:
תקשי לך מתני' דקתני כו'. אלמא לאו חדא מלתא נינהו. רש"י ז"ל במהדורא קמא. משמע דקא בעי לאוכוחי דלאו חדא מלתא היא מדקא חשיב להו בתרין ומדאפסיק בינייהו המצרף נחושת ומ"ה פריך דתקשי ליה מתני' אבל במהדורא בתרא חזר ותיקן דלא פריך אלא משום דקא חשיב להו בתרין דכתב וז"ל תקשי לך מתני'. דקא חשיב להו בתרין. ע"כ. והדין עמו דאי קשיא ליה משום דאפסיק בינייהו המצרף נחושת לא תריץ בהא מידי במאי דקאמר בשלמא מתני' לא קשיא כאן בבורסי גדול כו' וכן כתב רש"י בשלמא מתני' לא קשיא. אברייתא דאיכא למימר האי דחשיב ליה בתרי. ע"כ. פי' קושית מתניתין אברייתא לא תקשי אבל מתני' גופה תקשי אמאי אפסיק בינייהו המצרף נחושת כנ"ל.
ואם תשאל א"כ אמאי האריך לאתויי מתני' דקאמר ולטעמיך תקשי לך מתני' המקמץ והמצרף נחושת והבורסי כיון דלא קשיא ליה אלא אמאי חשיב ליה בתרין לא הוה ליה למנקט אלא בקוצר ולטעמיך תקשי לך מתני' אבל השתא דמייתי המשנה משמע דקשיא ליה נמי ההפסק תשובתך איברא דעיקר קשיא היינו אמאי חשיב להו בתרין מיהו מ"מ לרב יהודה ניחא אמאי אפסיק בינייהו המצרף נחושת ולא חש לשנויי אלא עיקר קושיא אבל על ההפסק לא קפיד וא"ת ולרב יהודה מי ניחא והא מקמץ צואת כלבים מה צורך אחר יש כי אם לעורות והלכך היה ליה לתנא למתני תרווייהו בהדי הדדי ולא לאפסוקי בינייהו המצרף נחושת וי"ל דמקמץ צואת כלבים יש בו צורך אחר שבאשכנז שורין בהם הבגדים לפני כבוסן ואגב אורחין פרישנא לך אמאי הפך רש"י וכתב תקשי לך מתני'. דקא חשיב להו בתרין. מקמץ צואת כלבים. לא ידעתי מה צורך בה כו' דוק ותשכח ובמהדורא קמא כתב זה במשנה וכדכתיבנא לעיל ודוק כנ"ל:
בשלמא מתני' לא קשיא לברייתא דודאי תרווייהו לשון בורסי הן אלא מקמץ זה בורסי גדול שיש לו עורות הרבה והדר איצטריך למתני בורסי סתם דהוי בורסי קטן שאין לו אלא עור אחד או שנים לעבד אלא לרב יהודה קשיא ברייתא. רש"י במהדורא קמא.
ובמהדורא בתרא לא פי' כן והדין כן דהא ודאי סתם בורסי היינו בורסי גדול ולשון מקמץ נמי משמע דמקמץ בעניות זעיר שם זעיר שם ומיהו קשיא דא"כ הויא לה מתני' זו ואצ"ל זו דמאחר דתני דכופין על בורסי קטן כ"ש על בורסי גדול ושמא אע"ג דלא יש כל כך סרחון בבורסי קטן מכל מקום מאחר שהוא עני קשה לה טפי מבורסי גדול ואפשר דלהכי קאמר רש"י בורסי קטן. שהוא עני ויש לו עורות מעט. ע"כ. ולא קצר לכתוב בורסי קטן שיש לו מעט עורות ומה לו להזכיר שהוא עני אלא כדפרישנא כן נראה לי:
תנאי היא דתניא מקמץ זה בורסי ר' יוסי בר יהודה אומר המקמץ צואת כלבים והמצרף נחושת והבורסי ה"ג במקצת ספרים ולא נהירא לרש"י דרבי יוסי בר יהודה מלתא אחריתי קאמר ולא קאי לפרושי פי' מקמץ דמתני' ואנן הכי בעינן למימר דפליגי תנאי בפירוש מקמץ.
לכך נ"ל הנכון דהכי גרסי' תנאי היא דתניא זה בורסי המקמץ צואת כלבים פי' דבתרווייהו קיימי לפרש מקמץ דמתני' וז"ל התוס' [פ"ז הל"י] מדוייקת איזהו מקמץ זה בורסי וי"א מקמץ צואת כלבים מצרף נחושת זה מתוך נחושת ר"י בר יהודה אומר מקמץ מצרף נחושת והבורסי אימתי אמרו יוציא ויתן כתובה בזמן שהוא רוצה והיא אינה רוצה כו'. ע"כ. הרי קמן דר' יוסי בר יהודה מלתא אחריתי בעי לאשמועינן ולא פירושא דמקמץ בעי לאשמועינן כנ"ל:
המחתך נחושת מעיקרו פי' חוצב עפרה ממקום מולדתה רב אמר חשלי דודי פי' שעושין היורות ע"י הקשת הקורנוס שמפשטים העשת ועושין ממנה כלי. תניא בתוספתא מצרף נחושת זה המתיך נחושת וכל אלה פניהם וכל גופם מפוחמים תמיד והם מאוסים. הר"י מטראני ז"ל:
אכסוהו שערי האכילוהו שעורים כבהמה שאין ממש בדבריו לשון הכוסס חטים כ"ש לשון אבוס. רש"י במהדורא קמא.
וכתבו תלמידי רבינו יונה ז"ל אבסוה שערי לפי שאין ממש בדבריו לפי שכל דבר לא יפלא מב"ד להוציא לאור כיון שיתחילו בו ויכולין הם לקנסו בענין שלא ישוב לומר כן. תלמידי רבינו יונה:
הא דאמרינן עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון הייתי סבור לומר דלאו כופין אותו ממש קאמר דהא רב לא אמר אלא יוציא ויתן כתובה וכל מקום שנאמר בו כלשון הזה אין במשמע כופין כדבעינן למכתב קמן אלא ה"ק אותה כפייה עצמה שעושין לו כדי שיוציא שכופין אותו ליתן כתובה והוא כפוי בכך להוציא יכפוהו בה לזון. עד שראיתי בירושלמי במסכת גיטין בפרק בתרא [ה"ט] ר' ירמיה בעא מר' אבהו האומר איני זן ואיני מפרנס כופין אותו או לא אמר לו אדיין את לזו מפני ריח הפה כופין וכו' מפני חיי נפש לא כל שכן ר' יוחנן אומר אומרים לו או זן או פרנס או פטור. מכאן נראה דאיכא מאן דאמר כופין ממש והיינו מאן דסבר בגמרא דידן יוציא ויתן כתובה ומיהו לא קשיא דפעמים יש בלשון הזה לשון כפייה ופעמים אין בלשון הזה לשון כפייה ושמואל ידע מאי קאמר רב ולפיכך אמר עד שכופין אותו להוציא. אי נמי קים להו דחיי נפש כפייה ממש או לזון ולפרנס או להוציא וכיון דלא אמר רב לכוף ולזון ודאי לכוף ולהוציא קאמר ורב כופין ממש קאמר ולא איכפת לן כיון דלית הלכתא כרב כדפסקי רבינו חננאל ורבינו יצחק אבל בה"ג פסק כרב וכר' יוחנן. הרמב"ן ז"ל:
וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל ונראין דברים דאפילו לשמואל כל שאי אפשר לכופו לזון כגון שאין מוצאין לו במה לפרנס א"נ שהוא עני ואינו רוצה להשתכר להרויח ולזון שכופין אותו להוציא דהא שמואל לא קאמר אלא עד שאתה כופהו להוציא כופהו לזון. ומיהו אם אפשר לו לעשות מלאכה ולזון ואינו רוצה ואפשר לכופו בשמתא שישכיר עצמו למלאכה כדי לזון שאף זה בכלל מה שאמר שמואל יכפוהו לזון וכבר כתבנו לעיל במכלתין והאי דדייק ה"ר אליה' ז"ל מהכתוב בלשון הכתובה אנא אפלח וכיון שכן הא דתנן המדיר את אשתו מליהנות לו כיון דאי אפשר לכופו לזון שהרי אסורה הנאתו עליו אם הדירה על דעת רבים כופין אותו להוציא ומה שאמר בירושלמי שמענו שמוציא שמענו שכופין התם כשאפשר לכופו להוציא למצוא פתח לנדרו. ע"כ:
וקאמר לה משמיה דר' יוחנן אין לפרש דר' בנימין בר יפת הוה קאמר דר' יוחנן קאמר האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה דאם כן אמאי קאמר ליה ר' זירא על דא אכסוה שערי כו'. והא ר' יוחנן הוא דקאמר הכין ובשלמא לרבי אלעזר משום דאמרה לשמעתא קמיה דשמואל והיה מחבב דברי בר פלוגתיה בפניו להכי קאמר אכסוה שערי לר"א כו' פי' לפי דלא מסתבר ליה סברא רעועה כזו דאי אפשר דרב כך קבל לפי שאין אדם דר עם נחש כו' אבל רבי אלעזר דהוה מסתבר ליה הכין ואמרה קמיה דשמואל שהוא גם כן ידון כך לה"ק אכסוה שערי כו' לפי שהיה בידו יכולת למיכף ליה למיזן ולא היה צריך לכפותו להוציא אבל ר' בנימין בר יפת אי אמר שמעתא משמיה דר' יוחנן יכסוהו שערי אטו מאן דאמר שמעתא משמיה דגברא רבא יכסוהו שערי והלא גברא רבה אמר כן לר"ג לפרש דר' בנימין בר יפת הוה קאמר לה משמיה דרב וקאמר נמי דהכי מסתבר דר' יוחנן נמי כרב ס"ל להכי קאמר ליה ר' זירא על דא אכסוה שערי לאלעזר בבבל פירוש משום דמסתבר ליה טעמיה דרב כוותך אכסוה שערי ואפשר דלהכי כתב רש"י וקאמר לה. להא מילתא דרב. משמיה דר' יוחנן. דאיהו נמי כרב ס"ל. ע"כ. ודוק כנ"ל:
אין מעשין מכריחין את האדם להוציא את אשתו משום איני זן ואיני מפרנס אלא אם כן פסולה לו. ותמיה לן הא אין מעשין סתם קאמר דמשמע דאפילו משום מומין אין כופין אותו להוציא ומתניתין קתני דכופין לכך נראה לומר דה"ג מעשין לפסולות מכריחין את האדם להוציא אשתו פסולה ואצטריך לאורויי הכי משום דבעי למתני אבל נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אף על פי שפסולה היא אצלו דאסור לקיימה כדנפקא לן ראיה לדבר בפרק הבא על יבמתו אף על פי כן אין כופין אותו להוציא אלא מדעתו דלא כייפינן אפריה ורביה להוציא אלא כופין אותו לישא אשה אחרת שיבנה ממנה דשמא מן הראשונה לא זכה להבנות דרבנן קתני לא מורה לן תנא דמתני' למכפייה אלא מדרבנן משום מומין וכ"ש דמשום פסולות. רש"י במהדורא קמא:
כתב הרמב"ן ז"ל הא דאמר שמואל אין מעשין אלא לפסולות. הקשה הרב אב"ד ז"ל והרי שניות והרי כוליה פירקין דהמדיר ואיני צריך לכתוב תירוצו מפני שזו הקושיא מצאנוה בירושלמי בלשון הזה שמואל אמר אין מעשין אלא לפסולות והא תנינן שניות ומפרקינן כגון דאמר שמואל כלומר לא אמר שמואל דוקא אלמנה לכהן גדול אלא כגון אלמנה והיינו שניות ולכל האסורות שביאתן באיסור אלא הא קשיא לרב אשי דאמר מתני' דרבנן קתני ליתני נמי שניות דהא נחית למניינא וקתני אלו ואיכא למימר לדידיה נמי מתני' לא קתני שביאתן באיסור אלא דליכא איסור ואמור רבנן יוציא משום מומין אי נמי דרבנן קא אמרינן היינו שמוציא מדברי סופרים שראו כן מן הדין ולא מחמת איסור ובין שאיסורן תורה ובין שאיסורן של דבריהם כגון חלוצה ושניות דאורייתא קרי ליה לומר שאסור לעכב אותן וגרושין מצוה. ותו אקשינן בגמרא דבני מערבא [פי"א ה"ז] עליה דשמואל והא תנינן המדיר את אשתו כו' עד יוציא ויתן כתובה ופריק שמענו שמוציא שמענו שכופין פי' בתמיה כלומר כופין אותו ליתן כתובה ואומרים לו להוציא אבל אין כופין ממש וכבר כתיבנא הא מילתא בפרק אף על פי.
מיהו קשיא לי עלה ומאי שנא מהא דתנן הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו להוציא אלמא כל כי האי גוונא כופין וכ"ש הכא דהוא נותן אצבע בין שיניה ואיכא למימר סתם כיון דמודרת הנאה היא מיניה מכל מילי איך אפשר לדור עמו שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אבל במדיר מתשמיש כיון דשריא בשאר הנאות משום ביאה אין כופין אותו להוציא דהא לא מפקדא אפריה ורביה אלא מיהו כיון דמשועבד לה יתן כתובה ואי בעי לאפוקה תיפוק ואי לא אפשר דמשמתינן ליה ולא היא דאף שמותי נמי לא משמתינן ליה דאין לך כפייה גדולה מזו. וכן כתב רבינו יעקב בתשובה שלו דליכא אלא מצוה דרבנן שאומרים לו לגרש ואי לא עבר אדרבנן ושרי למקרייה עבריין והמדיר את אשתו מליהנות לו במשמע דאין כופין שהרי אמרו יוציא ויתן כתובה אבל אין כופין משום דלא מתסרא אלא בשאר הנאות אבל לאו מתשמיש אבל המדיר את אשתו מכל הנאות בין בתשמיש בין שאר כל ההנאות יש לומר דדמיא לההיא שכופין ולא היא דאין כופין שמא ימצא פתח לנדרו ושאני התם שנדרה איהי דכיון דאיהי בעיא למיפק לא משכחא פתח דסברה דמסנא סני לה ואף על גב דמתניתין אוקימנא בשנדרה איהי כיון דיושבת תחת בעלה היתה ונדרה אף על פי שקיים לה איהו וסבירא לן איהו נתן אצבע בין שיניה אין כופין ואפילו בנודרת מכל הנאות שבעולם לגמרי והוא הדין לנדר הוא אבל התם כיון שנאסרה תחלה עליו לא נראית לו מעולם ואין כאן דין יבום אלא חליצה חלה עליו מתחלה וכשנתכוונה לכך קונסין אותה ואין כופין אלא מבקשים ע"כ.
ולי נראה שמקילין בחליצה יותר מן הגט ומסתייע הדין מימרא דבני מערבא מדתנן במסכת יבמות [סד א'] שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל אלא יוציא ויתן כתובה ואי ס"ד דכל יוציא ויתן כתובה כופין משמע היכי אמר שמואל הכא דאין כופין אלא ש"מ יוציא לא משמע כופין וכ"ת אי לא משמע כופין לרב תחליפא נמי ליתני סתם כופין ואמאי תנא יוציא דמשמע מדעתיה הא לאו מילתא היא דיוציא משמע מדעתיה ומשמע בעל כורחיה כדכתיבנא לעיל והתם לא אתינן למתני דיני כפייה אלא לומר שהוא מצוה להוציא ואסור לו לעכב אותה ותרתי קתני אינו רשאי לבטל ולעמוד בלא אשה ועוד צריך להוציא את זו והילכך היכא דלא ידעינן סמכינן אהאי כללא דאין מעשין אלא להנך דמנו רבנן בהדיא ומספיקא לא שרינן אשת איש שהרי גט המעושה שלא כדין בישראל נמי פסול והאי דלא קתני התם בהדיא כופין דלאו דוכתיה היא אלא דאשמועינן לענין פריה ורביה דאינו רשאי ליבטל ומוציא ויתן כתובה ואינה מפסדת כלום שהוא לא זכה ליבנות הימנה ותו לא מידי. עכ"ל הרמב"ן ז"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל הא דאמרינן לקמן דרבנן קתני דאורייתא לא קתני ק"ל אם כן אמאי לא קתני שניות ואמאי לא קתני הא דרב למ"ד מזונות דרבנן. ויש לומר דה"ק דהנהו דהוו תקנתא דרבנן בלחוד דליכא לא איסור ביאה ולא מניעת שום חיוב קרינא הכא דרבנן ואידך כולהו קרינא דאורייתא. ויש שתירצו דהא דלא קתני במתני' ההיא דרב משום דפשיטא ומק"ו דריח הפה אתיא וכדפירשו בירושלמי וגם זה נכון. ואחרים תירצו דאמר לך רב דתנא דמתני' במומין מיירי ובשאר כפיות לא מיירי ולא נהירא דאם כן אמאי לא משנינן הכי אליבא דרב תחליפא בר אבדימי. ע"כ:
הא בשוטי דבעלי מומין כופין אותו להוציא אבל נשא אשה כו'. לא כייפינן ליה אלא בדברים הילכך לא קתני לה בהדי כפיית מומין דלא דמי כפייתם אהדדי ובדברים מי הוי כפייה והא כתיב בדברים לא יוסר עבד הא והא בשוטי ואהכי לא תני לה במתני' דלא דמו אהדדי דגבי בעלי מומין כי אמרה דיירינא בהדיה בסהדי שאינה משמשת עמו אבל נשא אשה ושהה עשר שנים וכו' אי אמרה דיירינא בהדיה בסהדי כל שכן דלא שבקינן לה אלא אם כן נושא אחרת שהרי מתבטל עכשיו לגמרי מתשמיש. רש"י במהדורא קמא:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה