כתובות נז ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה:
גמ' מנא הני מילי אמר רב חסדא דאמר קרא (בראשית כד, נה) ויאמר אחיה ואמה תשב הנערה אתנו ימים או עשור מאי ימים אילימא תרי יומי משתעי איניש הכי אמרו ליה תרי יומי אמר להו לא אמרו ליה עשרה יומי אלא מאי ימים שנה דכתיב (ויקרא כה, כט) ימים תהיה גאולתו ואימא חדש דכתיב (במדבר יא, כ) עד חדש ימים אמרי דנין ימים סתם מימים סתם ואין דנין ימים סתם מימים שנאמר בהן חדש אמר רבי זירא תנא קטנה בין היא ובין אביה יכולין לעכב בשלמא איהי מצי מעכבא אלא אביה אי איהי ניחא לה אביה מאי נפקא ליה מינה סבר השתא לא ידעה למחר מימרדא ונפקא ואתיא ונפלה עילואי אמר רבי אבא בר לוי אין פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא קטנה אבל פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא גדולה פשיטא מהו דתימא ליחוש דלמא מעיילא פחדא מהשתא וחלשה קא משמע לן אמר רב הונא בגרה יום אחד ונתקדשה נותנין לה שלשים יום כאלמנה מיתיבי בגרה הרי היא כתבועה מאי לאו כתבועה דבתולה לא כתבועה דאלמנה תא שמע בוגרת ששהתה שנים עשר חדש רבי אליעזר אומר הואיל וחייב בעלה במזונותיה יפר אימא בוגרת וששהתה שנים עשר חודש רבי אליעזר אומר הואיל ובעלה חייב במזונותיה יפר תא שמע המארס את הבתולה בין שתבעה הבעל והיא מעכבת ובין שתבעה היא ובעל מעכב נותנין לה שנים עשר חדש משעת תביעה אבל לא משעת אירוסין ובגרה הרי היא כתבועה כיצד בגרה יום אחד ונתקדשה נותנין לה שנים עשר חדש ולארוסה שלשים יום תיובתא דרב הונא תיובתא מאי ולארוסה שלשים יום אמר רב פפא הכי קאמר בוגרת שעברו עליה שנים עשר חדש בבגרות ונתקדשה נותנין לה שלשים יום כאלמנה:
הגיע זמן ולא נישאו:
אמר עולא דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה שנאמר (ויקרא כב, יא) וכהן כי יקנה נפש קנין כספו והאי נמי קנין כספו הוא מה טעם אמרו אינה אוכלת שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ותשקה לאחיה ולאחותה אי הכי הגיע זמן ולא נישאו נמי התם דוכתא מייחד לה אלא מעתה לקיט כהן לישראל לא ליכול בתרומה דלמא אתו למיכל בהדיה השתא מדידהו ספו ליה מדידיה אכלי רב שמואל בר רב יהודה אמר משום סימפון אי הכי נכנסה לחופה ולא נבעלה נמי התם מיבדק בדיק לה והדר מעייל אלא מעתה עבד כהן שלקחו מישראל לא ליכול בתרומה משום סימפון סימפון בעבדים ליכא דאי דאבראי הא קחזי ליה ואי דגואי למלאכה קא בעי ושבסתר לא איכפת ליה נמצא גנב או
רש"י
[עריכה]
אין האשה אוכלת כו' - טעמא מפרש בגמרא:
גמ' ואימא - מאי ימים חודש ועשור עשרה ימים:
יכולין לעכב - מלינשא עד שתגדל:
מימרדא ונפקא - תמרוד בבעלה שלא תוכל לסבול ותצא ותבא אלי עד שתגדל ונמצאתי צריך לתכשיטין אחרים:
להשיאה כשהיא קטנה - שטורח הוא לה:
אבל פוסקין כו' - ודוקא בלא קידושין אבל קידושין בקטנות לא עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה:
נותנין לה שלשים יום כאלמנה - משעת אירוסין שכיון שבגרה היא מכינה תכשיטין קודם בגרות שאינה רוצה לשהות עוד:
כתבועה - כאילו תבעה להכין עצמה לנישואין:
דבתולה - שנים עשר חודש משעת אירוסין:
יפר - נדריה בלא שותפות דאב שמעינן מיניה דבוגרת נמי אינו חייב במזונותיה עד שתשהה י"ב חודש:
וששהתה - והכי קאמר בוגרת לסוף שלשים והנערה ששהתה שנים עשר חודש:
בעל נמי יהבו ליה רבנן זימנא - כדתנן במתני' לפרנס עצמו בצרכי חופה:
ולארוסה שלשים יום - ויש ארוסה שאין נותנים לה אלא שלשים יום ולקמן מפרש לה:
נותנין לה שלשים יום - משעת אירוסין:
שמא ימזגו לה כוס - של תרומה: בבית אביה גרסינן:
דוכתא מייחד לה - מאחר שהוא זן אותה תמיד מוציאה מבית אביה ומייחד לה מקום שלא תפסיד מזונותיו לחלקם לקרוביה:
לקיט - ששוכרו ללקוט תבואתו:
לקיט כהן - לקיט שהוא כהן ונשכר לישראל:
משום סימפון - הוא דאמר ארוסה לא תאכל תרומה עד שיגיע זמן שחייב במזונותיה ולשון סימפון הוא ביטול כגון שובר המבטל שטר קרוי סימפון ומום באשה או בבהמה שמבטל המקח קרוי סימפון והכא גזור בה שמא ימצא בה מום ונמצאו קידושי טעות ובטלים ונמצא שאכלה זרה בתרומה:
אי הכי נכנסה לחופה ולא נבעלה - קס"ד שעדיין אינו מכיר במומין שבה ואמאי תני מתני' אפילו למשנה אחרונה עד שתכנס לחופה וכ"ש דקשיא משהגיע זמן דמשנה ראשונה:
מיבדק בדיק לה - ביד קרובותיו:
סימפון בעבדים ליכא - אין מומין מבטל מקח:
תוספות
[עריכה]
ואין דנין ימים סתם מימים שנאמר בהם חדש. והא דכתיב ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים ודרשינן בשילהי החולץ (יבמות דף מח:) ירח שלשים ימים שלשים ולא אמר התם ימים שנים עשר חודש משום דכתיב אצל ירח:
אי איהי ניחא לה אביה מאי. נפקא ליה מינה. משמע כיון דלא נפקא ליה מינה הוי מרידה ופוחתין מכתובתה ותימה דאטו משום דאין האב רוצה נקנוס הקטנה בכתובתה היא מה פשעה וי"ל דהוה לן למימר יגרשנה בלא כתובה שהרי כתובתה לאב:
בגרה יום אחד ונתקדשה כו'. וא"ת ומתני' דקתני דמשתבעה נותנין לה י"ב חודש היכי משכחת לה כיון דאין נותנין לעולם אלא ל' יום בבגרות דמסתמא איירי בנתקדשה כשהיא נערה כמו שדרך בני אדם דאסור לקדש את בתו קטנה ואין פוסקין נמי על הקטנה להשיאה וי"ל דדוקא בבגרה ואח"כ נתקדשה קאמר רב הונא דאין לה אלא ל' יום אבל נתקדשה קודם בגרות יש לה י"ב חודש משעת תביעה וטעמא דכשבגרה קודם שנתקדשה אין לה י"ב חודש דמסתמא הכינה כל תכשיטיה שאם ימצא לה בעל יהא הכל מוכן אבל נתקדשה קודם בגרות אינה מקפדת שכבר היא מקודשת:
מאי לאו כתבועה דבתולה. ולא מצי לשנויי אין כתבועה דבתולה ובשקידשה ואח"כ בגרה דפשיטא ליה דאז לא הוי בגר כתבועה ור"ת מפרש דסתם האי לישנא דבגרה משמע שנתקדשה בבגר ולא קודם:
תיובתא דרב הונא תיובתא. תימה דהכא קאי בתיובתא ובפ' נערה המאורסה (נדרים דף ע:) אתיא סוגיא סתמא דהש"ס כוותיה דקאמר אמילתיה דרבי אליעזר [ההיא דבוגרת ששהתה י"ב חודש] דמייתי לעיל בוגרת בל' יום סגי אימא בוגרת וששהתה והיינו כרב הונא ונראה לפרש דה"ק בוגרת בל' יום סגי והיכי קתני במתני' בוגרת ששהתה שנים עשר חודש דמשמע דבוגרת לא סגי לה בשום ענין בלא שנים עשר חודש בל' יום סגי כגון שקידשה לאחר ששהתה י"ב חודש בבגרות ומשני תני בוגרת וששהתה והשתא קתני סתם בוגרת בהדי נערה ששהתה שנים עשר חודש ובהדי אלמנה ששהתה שלשים יום משום דיש בוגרת שדינה כנערה בשנים עשר חודש כגון בגרה יום אחד ונתקדשה ויש בוגרת שדינה כאלמנה כגון עמדה י"ב חודש בבגרותה ונתקדשה והשתא אתיא דלא כרב הונא ובפירוש דסוגיא דהתם אין להאריך כאן:
לקיט כהן כו'. מעשיר לא פריך דלא שכיח שיאכל בבית ישראל וגם אין רגילין להוליך תרומה עמהם אבל לקוטות רגילין להשתכר עם ישראל ופעמים מתפרנסים משל עצמם:
השתא מדידהו ספו ליה כו'. ולקיט ישראל בבית כה לא חיישינן כלל דדוקא מלקיט כהן בבית ישראל הוא דפריך לפי שדרך האכסנאי להשקות לבני הבית כדי למצוא חן בעיניהם וכשהוא מושיט להם אינו מדקדק מה הוא נותן אבל ללקיט ישראל בבית כהן כשפרנסתו עליו בשעת אכילה מדקדק היטב מה הוא נותן לו:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ה (עריכה)
לט א מיי' פ"ו מהל' תרומות הלכה ג ופ"ח הלכה ז:
מ ב מיי' פ"י מהל' אישות הלכה טז, סמג עשין מח, טוש"ע אה"ע סי' נה סעיף ד:
מא ג מיי' פ"ג מהל' אישות הלכה יט ופי"א מהל' גירושין הלכ' א, סמג עשין נ, טוש"ע שם סימן לז סעיף ח:
מב ד ה מיי' פ"י מהל' אישות הלכה יז, סמג שם, טוש"ע שם סימן נה סעיף א:
מג ו מיי' פ"ו מהל' תרומות הלכה ג:
מד ז ח מיי' פט"ו מהל' מכירה הלכה יב יג, סמג לאוין קע, טוש"ע חו"מ סי' רלב סעיף י:
ראשונים נוספים
גמרא: קטנה בין היא בין אביה יכולים לעכב: יש מפרשים מלינשא עד שתגדיל, ואין כותבים עליה אגרת מרד אף על פי שכתב לה כתובה, ומיהו, אינה אוכלת ויגיד עליו ריעו דאמר רבא בר ליואי תנא, אין פוסקים על הקטנה להשיאה כשהיא קטנה. וקשיא לי, דאם כן בפיסקא דמורדת הוה ליה לאיתנויא ולא בהאי פיסקא דנותנין לבתולה י"ב חודש. ונראין דברי מי שפירש לה כעין משנתינו, לומר, יכולים לעכב מלינשא עד שנים עשר חדש משעת תביעה, ומשום דמפרשינן טעמא השתא לא ידעה למחר ממרדה ונפקא, אייתי בעל הגמרא סמוך לה הא דתני תנא אין פוסקין על הקטנה. ומיהו בירושלמי (בפרקין ה"ג) משמע כפירושא קמא, דגרסינן התם, היא קטנה והיא רוצה להגדיל, שומעין לה.
בגרה יום אחד ונתקדשה נותנין לה שנים עשר חדש: ומשום הכי נקט יום אחד, שאלו בגרה יותר מיום אחד אין נותנין לה אלא לתשלום י"ב חודש, ובלבד שיהו לה שלשים יום, דלעולם פחות משלשים יום אין נותנין לשום אשה, וכדאמרינן עברו עליה י"ב חדש בבגרותה ונתקדשה נותנין לה שלשים יום. ולענין אלמנה מן האירוסין מיבעיא לי אם עברו עליה ששה חדשים בפני הראשון משתבעה לינשא ומת ונתקדשה לאחר, אם נותנים לה עוד שנים עשר חדש לתביעת השני, או אם יעלו לה מה שפירנסה בפני הראשון ונראין היו הדברים, שעולין לה כבוגרת. אלא שמצאתי בירושלמי (בפרקין ה"ג), עשתה י"ב חדש לפניה ראשון ואחר כך בא השני, אמרינן לה לא כבר המתנת, יכלה היא מימר חבתו יתר עלי מן הראשון. ויש לפרש, דשנים עשר חדש דוקא קאמר, ולומר, שנותנים לה עוד שלשים יום כמו שנותנים לבוגרת שעברו עליה שנים עשר חדש.
(גמר' מ"מ כללא אהיכא סמכו' רבנן) קטנ' בין היא בין אביה יכולין לעכב : פי' שלא תנשא עד שתגדיל כדפי' רש"י ז"ל וכן נראה בירושלמי שאמר היא קטנה ורוצה שתגדיל שומעין לה ולא כדברי מי שפי' יכולים לעכב שלא תנשא עד י"ב חודש משעת תביעה ומסתברא אפי' כשקבע זמן לנשואין ג"כ בפי' יכולה היא לעכב ואין קביעתו של אב כלום לגבי דידה ואינו יכול למחול זכות' זה כשם שבזה יכול' לעכב ואע"פ שהוא רוצה וכן הלכה הלכך אם נתחייב האב בזה בשום קנסא הרי הוא פטור כיון דפייסה ולא פייסה הוא ויש טענת אונס לענין שבועה ולענין ממון ואין לו לתת הנדוניא שפסק על עצמו שהרי לא פסק [אלא] ע"מ לכנוס כדאיתא בירושלמי שמעתי שאף ארוס יכול לעכב משום דיכול לומר ממרדא ונפקא מינאי ונראי' אלו דברים כשלא קבעו זמן אבל קבעו זמן כבר קבל על עצמו ומחילתו מחילה דגדול הוא ואין פוסקין וכו':
אבל פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא גדולה: פי' רש"י ז"ל פוסקין בשדוכין בלב' [דהא] אמרינן בפרק שני דקדושין אסור לאדם לקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה ואחרים פירשו דהתם כשיש לה אב שאם לא יקדשנה עכשיו יהיה דואג לקדשה כשתגדיל אבל כשאין לה אב שאין האחים דואגין עליה הלכך אין לנו לאחר קדושיה ולא נהירא:
אמר רב הונא בגרה יום אחד ונתקדשה נותנים לה שלושים יום כאלמנה : פירש רש"י ז"ל דכיון דבגרה היא מכינה תכשיטיה קודם בוגרת שאינה רוצה להשהות עוד וכתבו בתוספות דדוקא נקט בגרה ואח"כ נתקדשה אבל נתקדשה ואח"כ בגרה יש לה י"ב חודש משעת תביעה [א) דאי לא מתני' דתקני נותנים שנים עשר חודש משעת תביעה. כ"ז חסר. (המו"ל): ] היכא משכחת לה אי כשקדשה בקטנותה הא אסור לעשות כן ובאיסורא לא איירי תנא ואי בשקדשה כשהיא נערה אין בין נער' לבוגרת אלא ו' חדשים בלבד [ב) והרי אין לה אלא ז' חדשים בלבד כצ"ל.:
(המו"ל)] אל בא דרב הונא אלא ודאי כדאמרן דכל שנתקדשה ואח"כ בגרה יש לה י"ב חודש משעת תביעה וטעמא דמילתא דכיון שנתקדשה כשהיא נערה לא חששא להכין תכשיטיה אבל כשהיתה רואה שהולכה לבוגרת ולא היתה מתקדשת היתה מכינה עצמה ומכ"מ עדיין תימא איך חסרו ממנו כל כך שאפילו הכינו עצמה ככל הנערות אין לה אלא ששה חדשים. וי"ל דיותר היא מכינה לעצמה ביום א' ממה שהיתה מכין על ידי תביעת הבעל בזמן מרובה אפילו לא תכין אין לחוש לה לכך דכיון דבגרה קודם קדושין נעשה כבעולה ודי לה בתכשיטין כזמן אלמנה כנ"ל:
ת"ש בגרה הרי הוא כתביעה מאי לאו כתביעה דבתולה : פי' ולא מצי' לאוקמא כשנתקדשה ואח"כ בגרה דא"כ אין הבגר תביעה ומשעת תביעה [נותנין לה י"ב חדש] והיינו נמי קושיין מהבוגרת ששהתה משום [דמשמע] דמשעת בוגרת שהתה י"ב חודש ואוקימנא בבוגרת או ששהתה דליתא לרב וכיון הונא דהא איתותב בסמוך משמע דאהדר ליה מתני' כפשטה ומיהו במסכת נדרים אוקימנא הבוגרת או ששהתה משום דמשמע לן דלית לן למפסק הבוגרת כיון ששהתה כיון דאיכא בוגרת שנותן לה ל' יום אם עברו י"ב חודש כדאיתא לקמן ובדוכתא דתלמוד' ה"ק ארוסה בוגרת ששהתה י"ב חודש נותנין ל' יום כאלמנה פי' ואם עדיין לא עברו על י"ב חודש ונשארו בהם פחות משלשים יום משלימן עליהם ל' יום כדי שיהיה לה שלושים יום לכל הפחות משעת תביעה. ה"ג וכן גירסת רש"י ז"ל שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ולא גרסי' בבית תמיה דאיהי בבית אביה קיימא ותשקה לאחיה ולאחיותיה פי' לא תשקה במזיד אלא שתשקה בשוגג או שיאכלו הם בעצמם בשוגג איידי דרגילו בה ונקטינן השקאה מפני שהשתיה קלה לעשות יותר מאכילה:
אי הכי הגיע זמן ולא נשאו לאו אי אמרת בשלמא הוא דהא א"א טעמא הוא משום סמפון: [כל שכן] דקשיא לן טפי דאפילו משנכנסה לחופה ולא נבעלה קשיא לן עלה לקמן ודוחק הוא לומר דהשתא סבירא לן דאפילו [ג) משהגיע זמן ליכא למיחש לסמפון ולקמן ס"ל דאפילו משנכנסה לחופה אם לא נבעלה איכא למיחש כו' כצ"ל. (המו"ל): ] משנכנסה לחופה ולא נבעלה ליכא למיחש לסמפון שאין זו שיטת התלמוד אלא ודאי כדאמרן:
אלא מעתה לקיט [כהן] לישראל לא יאכל בתרומה: פי' בתוס' ולא מצי לאקשויי לקיט ישראל [כהן] לא יאכל הכהן בתרומה שמא יאכיל לישראל לקוטו דהא ליתא שהלקיט בדיל הוא מנכסי האדון ולא יגע בלי רשותו ולא האדון מחניף לו ולא דמי לארוסה זו שמחנפת לאחיה ולאחיותיה שעובדין אותה וליכא לדמויי לה אלא לקיט [כהן] לישראל שהלקיט מחטף לאריסו ולא בדיל האדון מליגע בשל לקיט ואפילו בהא [שנינן] דמדידיה ספו ליה ולא אכלו מדידיה:
נותנין לבתולה י"ב חודש וכו' מנה"מ אר"ח דאמר קרא תשב הנערה אתנו ימים או עשור מאי ימים אי נימא תרי יומא מישתעי אינשי הכי דאמרי תרי יומא ואי לא עשרה יומא אלא מאי ימים שנה דכתיב ימים תהיה גאולתו ואימא ימים דחודש דכתיב עד חודש ימים דנין ימים סתם מימים סתם ואין דנין ימים סתם מימים שנאמר בהן חודש:
אר"ז קטנה בין היא בין אביה יכולין לעכב פי' שאם נתארסה יכולים לעכב יותר מי"ב חודש שלא להשיאה לו עד שתגדיל בשלמא איהי מצי מעכבא ע"י שקטנה היא ותשמיש קשה לה ואם תנשא לו היום ולמחר כשאינה יכולה לסבול תשמיש וטורח הבית תמרוד בו עד שיגרשנה ותחזור לביתה ונמצאת צריך תכשיטין אחרים ומפני טענה זו יש בידה לעכב אלא אביה אי איהי ניחא לה אביה מאי נפקא ליה מיניה סבר השתא לא ידעא למחר מימרדא ואתיא ונפלה עלי:
א"ר [אבא] בר לוי תנא אין פוסקים על הקטנה להשיאה כשהיא קטנה. פי' משום טעמא דאמרן אבל פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא גדולה פשיטא מ"ד ניחוש דלמא מעיילא בלבה פחד (או חלשא) [מהשתא וחלשא] קמ"ל. פי' מעכשיו נותנין אל לבה פחד תשמיש וטורח הבית הואיל ומזכירה לה בקוטנה ואימא דאין פוסקין קמ"ל דפוסקין:
ת"ר המארס את הבתולה בין שתבעה היא והבעל מעכב בין שתבע הבעל והיא מעכבת נותנים לה י"ב חודש משעת תביעה אבל לא משעת האירוסין ובגר ה"ה כתביעה כיצד בגרה יום א' ונתקדשה נותנים לה י"ב חודש. פי' כבתולה:
ולארוסה ל' יום מאי ולארוסה ל' יום אמר ר"פ ה"ק (ארוסה) בוגרת שעברו עליה י"ב חודש בבגרותה ונתקדשה נותנים לה ל' יום כאלמנה. פי' אפי' לא בגרה אלא יום א' נותנים לה ל' יום כאלמנה וא"צ להמתין עד י"ב חודש לפרנסה שמאחר שבגרה אין רצויה לשהות עוד ומשעה שקירב זמנה לעמוד על פירקה זמנה תכשיטיה. לפיכך נותנים לה ל' יום שהוא זמן מועט כדי לתקן שאר דברים קטנים:
הגיע זמן ולא נישאו וכו' אמר עולא ארוסה בת ישראל ד"ת אוכלת בתרומה שנאמר וכהן כי יקנה נפש קנין כספו ומ"ט אמרו אינה אוכלת פי' הואיל ומה"ת אוכלת גזירה שמא ימזגו לה כוס בבית חמי' ותשקה לאחי' ולאחיותי' עי' פתרון זה בשמעתא קמייתא דקידושין א"ה אפילו הגיע זמן ולא נשאו נמי התם דוכתא מייחד לה. פי' מאחר שהוא זן אותה תמיד מוציאה מבית אביה ומייחד לה מקום שלא תפסיד מזונותיו. פי' כי היכי דלא ליכול אינש בהדה:
גמרא מה"מ ואיכא למידק מאי בעי והלא חדש כדי שנבעי עלה מה"מ אלא מסתבר להו לרבנן לתקוני זמן כדי לפרנסה את עצמה ומסתבר להו דלבעולה צריך שנים עשר חדש ולאלמנה סגי בשלשים יום. והריטב"א ז"ל כתב וז"ל מה"מ כלומר אהיכא אסמכוה רבנן ע"כ. ואפשר דמשום דחלק המשנה הבתולה מהאלמנה ולא תני להו בהדדי אלמא דהבתולה יש לה סמך מן התורה ולהכי תני להו באפי נפשה וכדפרישנא במתני' ולהכי בעי מה"מ כנ"ל:
אלא מאי ימים שנה ועשור אלו עשרה חדשים שכן דרך בני אדם לשאול זמן קטן אחר זמן גדול. רש"י במהדורא קמא:
קטנה בין היא בין אביה יכולין לעכב י"מ מלינשא עד שתגדיל ואין כותבין עליה אגרת מרד אע"פ שכתב לה כתובה ומיהו אינה אוכלת ויגיד עליו ריעו דאמר רבה בר ליואי תנא אין פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא קטנה וקשיא לי דאם כן בפסקא דמורדת הוה ליה לאתויי ולא בהאי פסקא דנותנין לה שנים עשר חדש ונראין דברי מי שפירש לה כעין משנתנו לומר יכולין לעכב מלינשא עד שנים עשר חדש משעת תביעה ומשום דמפרשי' טעמא השתא דלא ידעה למחר ממרדה ונפקא אייתי בעל הגמ' סמוך לה הא דתני תנא אין פוסקין על הקטנה ומיהו בירוש' משמע כפירושא קמא דגרסינן התם היא קטנה והיא רוצה להגדיל שומעין לה. הרשב"א ז"ל וכן פרש"י ז"ל:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא יכולין לעכב שאם נתארסה יכולין לעכב משנים עשר חדש להשיאה לו עד שתגדיל ע"כ:
וז"ל הרמב"ן זלה"ה הא דתניא קטנה בין היא בין אביה יכולין לעכב לאו למימרא דאית לה מזוני דלעולם לית לה מזוני אלא בדמעכבן אינהו אלא לומר שאין כותבין עליה אגרת מרד אפי' כתב לה כתובה ומשנתנו נמי דקתני נותנין לבתולה וכו'. הכי נמי קאמר לומר שבתוך הזמן אינו יכול לכופה לינשא כך שמעתי ומ"ד מזונות נמי אית לה דתקנתא דידיה היא דלא תמרוד ותיפוק ואע"ג דקי"ל דהכא דאיתנוס אינהי כגון חלה וחלתה א"נ פירסה נדה לית להו מזוני הכא אית לה דהתם איכא למימר מן שמיא קנסוה אבל קטנה לאו בת נשואין היא משתבעה שהרי אם הן רוצות לינשא והבעל מעכב אין להם מזונות ואע"פ שתקנה שלו היא ועוד דבין היא בין אביה קאמרינן דיכולין לעכב אבל הוא לא מצי מעכב ולא אמרינן ליעכב כדמעכבן אינהי ע"כ. ובסמוך אכתוב לשון הר' יהוסף הלוי בזה בס"ד.
וז"ל הריטב"א ז"ל קטנה בין היא בין אביה יכולין לעכב פי' שלא תנשא עד שתגדיל כדפרש"י ז"ל וכן נראה בירוש' שאמרו היא קטנה ורוצה להגדיל שומעין לה ושלא כדברי מי שפירש יכולין לעכב שלא תנשא עד שנים עשר חודש משעת תביעה ומסתברא דאפי' כשקבעו זמן לנישואין ג"כ בפי' יכולה היא לעכב ואין קביעותו של אב כלום לגבי דידה שאינו יכול למחול זכותה זה כשם שבזה יכולה לעכב ואע"פ שהוא רוצה וכן הלכה הילכך אם נתחייב האב בזה בשום קנס הרי הוא פטור כיון דפייסה ולא איפייסה דאנוס הוא ויש טענת אונס לענין שבועה ולענין ממון ואין לו לתת הנדוני' שפסק על עצמו שהרי לא פסק אלא ע"מ לכנוס כדאיתא בירושלמי ושמעתי שאף ארוס יכול לעכב משום דיכול למימר מימרדה ונפקא מינאי ונראין הדברים כשלא קבעו זמן אבל קבעו זמן כבר קבל על עצמו ומחילתו מחילה דגדול הוא. ע"כ:
מציא מעכבא שקטנה היא ותשמיש קשה לה. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
אי איהי ניחא לה אביה מאי נפקא מינה פירשו בתוספות דכיון דלא נפקא ליה מינה הוי מרידה ופוחתין מכתובתה וכן פירש הרא"ש דיכתוב עליה אגרת מרד. פי' לפי' ואפי' אם תרצה לכשתגדיל הרי כתובתה נפחתה ועומדת. ואזיל לשיטת דפירשו הרשב"א ז"ל והריטב"א ז"ל בסמוך מתוך הירוש' ומיהו למאן דפריש יכולין לעכב מלינשא עד י"ב חדש אין הפירוש כן והקשו בתוספות אמאי ותפחות כתובתה ותכתוב עליה אגרת מרד ואפי' אם תרצה לכשתגדיל דמה היא יכולה לעשות אם אין אביה רוצה למוסרה לחופה כי בו תלוי הדבר דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה ומה פשעה היא לקונסה בכתובתה אם היה האב רוצה וי"ל דהוה לן למימר יגרשנה בלא כתובה שהרי כתובתה לאב ומיהו לא אמרינן שתדון כמורדת שיגיע הנזק לדידה וכדכתיבנא:
השתא לא ידעה עכשיו אינה יודעת מנהג אשה וענין תשמיש ואי תנשא לו היום ולמחר כשאינה יכולה לסבול תשמיש וטורח הבית תמרוד בו עד שיגרשנה ותחזור בביתי ומפני טענה זו יש בידו לעכב. רש"י במהדורא קמא:
וז"ל ה"ר יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל בין היא בין אביה יכולין לעכב פי' שלא תכנס לחופה עד שתגדיל כלומר שאם אמרו חוששין אנו שמא תמות ולא נכניס אותה עד שתגדיל יכולין לעכב בשלמא איהי מציא מעכבה פי' מליכנס לחופה עד שתגדיל ואע"פ שאביה רוצה למסור אותה לבעלה כשהיא קטנה מציא מעכבא עליה וטעמא מאי משום דכי זכי ליה רחמנא לאב למימסרה לחופה הני מילי כשהיא נערה דבת מסירה לחופה היא אבל כשהיא קטנה דלאו בת מסירה היא לאו כל כמיניה הוא אבל אביה אי איהי ניחא לה במסירתה לבעלה כשהיא קטנה אביה מאי נפיק ליה מיניה פי' אילו לא קבל בה אביה קדושין מהאי בעל הוה יכול לעכובי עליה מאסובי ליה דהא לדידיה הוא דזכי רחמנא לאנסוב' לבעל השתא דאיהו הוא דקביל בה קדושי מהאי בעל שאשתכח דהני קידושין מדעתיה הוו כי ניחא לה לדידה השתא לאמסורי לה לבעלה כשהיא איהו היכי מצי לעכובי עלה ומאי נפקא מיניה ולאחר מימרדה פי' שלא תוכל לסבול ונפלה עילואי ומ"ה לא מסירנה לה לבעלה אלא עד דגדלה כי היכי דלא תמרוד עליו ותהדר לביתי ותצטרך לנשואין אחרים ותכשיטין אחרים ושמעינן מינה דהיכא דניחא להו לתרוויייהו לאמסורה לבעלה כשהיא קטנה שפיר דמי וליכא איסורא:
אין פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא קטנה ואומרים רבני צרפת ז"ל שבזמן הזה שאנחנו בגלות וישראל מפוזרים מותר הוא כי שמא אם לא יקח כשיזדמן לו לא יזדמן לו אח"כ כי זה לא נאמר אלא בימיהם שהיו רוב המקומות ישראל והיו דרים ביחד. תלמידי הר"י ז"ל:
אבל פוסקין על הקטנה וכו'. פירש"י ז"ל פוסקין בשדוכין בלבד דהא דאמרינן בפ"ב דקידושין אסור לאדם שיקדש לבתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה ואחרים פירשו דהא פליגא אההיא ולא נהירא מדלא פירשו כן בגמרא ואחרים פירשו דהתם כשיש לה אב שאם לא יקדשנה עכשו יהא דואג לקדשה כשתגדיל אבל כשאין לה אב שאין האחין דואגין עליה כל כך אין לנו לאחר קדושיה. ולא נהירא. הריטב"א ז"ל:
פשיטא וכו'. אסיפא קאי מעייל לה מהשתא פחדא בלבה מעכשו נותנת בלבה פחד תשמיש וטורח הבית הואיל ומזכירין לה בקטנותה נשואין קמ"ל. רש"י במ"ק:
בגרה יום אחד ונתקדשה וכו'. הקשו בתוספות ומתניתין דקתני דמשתבעה נותנין לה שנים עשר חודש היכי משכחת לה כיון דאין נותנין לעולם אלא שלשים יום בבגרות דמסתמא לא איירי בשקדשה כשהיא קטנה דאסור לקדש בתו קטנה. ואין לומר דאיירי מתניתין כגון שעבר וקדש את בתו כשהיא קטנה דהא קתני נותנין לבתולה שנים עשר חדש וכו' וקא פסיק ותני אפילו כשנגמרו השנים עשר חדש ועדיין היא קטנה וקי"ל דאין פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא קטנה והיכי קא פסיק ותני נותנין לבתולה וכו' ואפילו לכתחלה ואפילו כשכלו שנים עשר חדש ועדיין היא קטנה ותירצו בתוס' דדוקא בבגרה ואח"כ נתקדשה קאמר רב הונא דאין לה אלא שלשים יום אבל נתקדשה קודם בגרות יש לה שנים עשר חדש משעת תביעה וטעמא דמילתא דמסתמא היא מכינה כל תכשיטיה מקודם שיגיע ימי הבגרות שאם יהיה לה בעל שתהיה מזומנת ומסתמא נמי כל עוד שמקרבת לימי הבגרות היא ממהרת להכין יותר ואפשר שביום אחד לפני הבגרות היא מכינה יותר מכל הימים שעברו לפניה ולכך כשנתקדשה אפילו יום אחד או שנים לפני הבגרות אינה מקפדת להכין כיון שכבר היא מקודשת ואפי' מה שהכינה כבר על הספק היא מקלקלת אותו כדי להכין תכשיטין אחרים בענין אחר לפי האיש שנתקדשה לו ולפי הזמן ולפי שכבר נתקדשה אינה מקפדת להכין ואפילו לקלקל מה שהכינה כבר כנ"ל פי' לפי' התוס' ז"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל בגרה יום אחד ונתקדשה וכו'. פרש"י דכיון שבגרה היא מכינה תכשיטיה קודם בגרות שאינה רוצה לשהות עוד וכתבו התוס' דדוקא נקט שבגרה ואח"כ נתקדשה אבל נתקדשה ואח"כ בגרה יש לה שנים עשר חדש משעת תביעה דאי לא מתני' דקתני נותנין שנים עשר חדש משעת תביעה היכי משכחת לה אי כשקדשה בקטנותה הרי אסור לעשות כן ובאיסורא לא מיירי תנא ועוד דהא תניא דקטנה יכולה לעכב וליתא בדינא דמתניתין ואם כשנתקדשה כשהיא נערה אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד והרי אין לה אלא ז' חדשים בלבד אליבא דרב הונא אלא ודאי כדאמרן דכל שנתקדשה ואח"כ בגרה יש לה שנים עשר חדש משעת תביעה וטעמא דמלתא דכיון שנתקדשה כשהיא נערה לא חששה להכין תכשיטיה אבל כשרואה שהולכת ליבגר ולא היתה מתקדשת היתה מכינה עצמה. ומ"מ עדיין הדבר תימה איך חסרו ממנה כל כך שאפילו תכין עצמה ככל הנערות אין לה אלא ששה חדשים וי"ל דיותר היא מכינה לעצמה ביום אחד ממה שתכין ע"י תביעת הבעל בזמן מרובה ואפילו לא תכין אין לה לחוש לכך דכיון שבגרה קודם נשואין נעשית כבעולה ודי לה בתכשיטין כזמן אלמנה כנ"ל. ע"כ:
וז"ל רש"י במהדורא קמא בגרה יום אחד כלומר אפילו לא בגרה אלא יום אחד נותנים לה שלשים יום כאלמנה ואינה צריכה להמתין י"ב חדשים לפרנסה דמאחר שבגרה שוב אינה רוצה לשהות עוד ומשעת קריבת זמנה לעמוד על פרקה זימנה תכשיטיה לפיכך אין נותנין לה אלא זמן מועט משבגרה כדי לתקן שאר דברים קטנים ע"כ:
והרשב"א כתב וז"ל בגרה יום אחד ונתקדשה נותנים לה שנים עשר חדש ומש"ה נקט יום אחד שאלו בגרה יותר מיום אחד אין נותנין לה אלא לתשלום י"ב חדש ובלבד שיהו לה שלשים יום דלעולם פחות משלשים יום אין נותנין לשום אשה וכדאמרינן עברו עליה שנים עשר חדש בבגרותה ונתקדשה נותנין לה שלשים יום ולענין אלמנה מן האירוסין מבעיא לי אם עברו עליה ששה חדשים בפני הראשון משתבעה לינשא ומת ונתקדשה לאחר אם נותנין לה עוד שנים עשר חדש לתביעת השני או אם יעלו לה מה שפרנסה בפני הראשון ונראין היו הדברים שעולין לה כבוגרת אלא שמצאתי בירושלמי עשתה שנים עשר חדש בפני הראשון ואח"כ בא השני אומרים לה כבר המתנת יכולה היא למימר חבתו יתר עלי מן הראשון ויש לפרש דשנים עשר חדש דוקא קאמר ולומר דנותנין לה עוד שלשים יום כמו שנותנין לבוגרת שעברו עליה י"ב חדש. ע"כ:
ת"ש בגר הרי היא כתביעה מאי לאו כתביעה דבתולה פי' ולא מצינן לאוקמה כשנתקדשה ואחר כך בגרה דאם כן אין הבגרות כתביעה כלל ומשעת תביעה נותנין לה שנים עשר חדשים והיינו נמי קושיין מהבוגרת ששהת' משום דמשמע דמשעת בגרות שהתה י"ב חדש. הריטב"א ז"ל. ובתוספות כתבו בשם ר"ת דסתם האי לישנא דבגרה משמע דנתקדשה בבגר ולא קודם ולא ידעתי מהו דאדרבא לישנא דבגרה משמע דנתקדשה קודם ושוב בגרה ואי גריס בגר הרי היא כתביעה כדגרי' הריטב"א ניחא טפי ומ"מ הויא לה שינויא דחיקא. וז"ל רש"י במהדורא קמא הרי היא כתביעה שאם בגרה ונתקדשה בגרות כתביעה דבתולה כשם שמונין לבתולה שנים עשר חדש משתבעה הבעל כך מונין משבגרה שנים עשר חדש וקשיא לרב הונא כתביעה דאלמנה שלשים יום משבגרה ואי בגרה שלשים יום קודם קדושין לרב הונא לא יהבינן מידי דבוגרת אין דעתה לשהות. ע"כ:
ת"ש @20בוגרת ששהתה שנים עשר חדש ואיכא למידק ומאי פריך דילמא ה"ק בוגרת שכבר שהתה י"ב חדש ר' אליעזר אומר יפר ומיהו משעה שבגרה ואילך לא בעינן שתשהה וי"ל דרבי אלעזר הא אתא לאשמועינן דיפר בלא שותפות דאב מעתה טפי הוה אשמועינן רבותא בנערה ששהתה שנים עשר חדש דעדיין כח אביה עליה ממאי דאשמועינן בבוגרת ששהתה כבר והלכך תיקשי למה ליה למנקט בוגרת כלל אי לאו לאשמועינן דבוגרת נמי אינו חייב במזונותיה עד שתשהה י"ב חדש וזהו שכתב רש"י יפר נדריה בלא שותפות דאב שמעינן מינה דבוגרת נמי אינו חייב במזונותיה עד שתשהה י"ב חדש ודוק. והשתא ניחא נמי דליכא לאקשויי הכא מה שהקשו התוספות לעיל על ההיא דבגרה הרי היא כתביעה ודלא כהריטב"א וק"ל כנ"ל ומיהו במהדורא קמא כתב רש"י יפר דאע"ג דגבי אירוסין קי"ל דאביה ובעלה מפירין נדריה זו כיון שהגיע זמנה לינשא ואוכלת משלו הרי היא ברשות בעלה ומפר נדריה אלמא משבגרה מונין לה י"ב חדש כתביעה דבתולה דקתני הואיל ובעלה חיב במזונותיה הא מקמי הכי לא מחייב דאכתי לא מטא זמנה ע"כ. ומ"מ מאי דכתיבנא ניחא וניחא נמי קושיא אחריתי דאיכא לאקשויי מאי פריך ולדידיה מי ניחא והא לכ"ע בוגרת שעברו עליה י"ב חדש בבגרות ונתקדשה נותנין לה שלשים יום כאלמנה ולא משכחת לה שיתנו לה י"ב חדש אלא בנתקדשה ביום שהתחילה להבגר והכי פסיק ותני בוגרת ששהתה שנים עשר חדש דבוגרת אין לה זמן קצוב שאי אפשר לפחות ממנו אלא שלשים יום אבל לא משכחת לה כל שקדשה כשהיא בוגרת שתהא צריכה י"ב חדש אלא כשנתקדשה ביום ראשון לבגרותה ומשום האי אנפא דחיקא לא הוה ליה למיתני בבוגרת י"ב חדש ובמאי דכתיבנא ניחא דהא לא קשיא דה"ק בוגרת ששהתה י"ב חדש פי' אם נתקדשה ביום ראשון לבגרותה בעינן שתשהה שנים עשר חדשים מיום בגרותה ואי נתקדשה לאחר שבגרה חדש או שנים מונין מימי בגרותה הי"ב חדש ומ"מ הא אשמועינן רבותא במאי דנקט בוגרת ששהתה יב"ח דבוגרת נמי אינו חייב במזונותיה עד שתשהה יב"ח אבל לרב הונא קשיא טובא ותו דלכ"ע פריך תלמודא הכי בפרק נערה המאורסה וכדכתיבנא ומשני תני בוגרת וששהתה יב"ח ומיהו לדידן בקל משנינן הכי דה"ק בוגרת כדינה שזמנה בחסר ויתר כדכתי' והנערה ששהתה זמן הקצוב לה דהיינו י"ב חדש הואיל ובעלה חייב במזונותיה יפר אבל לרב הונא לא סגי במאי דמשני בוגרת וששהתה יב"ח דאכתי איכא לאקשויי דזמן הבוגרת לא ידעינן ובמתניתין הכי תניא בוגרת ששהתה יב"ח ואלמנה ל' יום ר' אליעזר אומר יפר וכו' וכיון שכן אי זמן הבוגרת קצוב כזמן האלמנה הוה ליה למנקט להדיא זמן הקצוב לה ולדידן ניחא כיון דאין זמן להבוגרת להכי סתים ליה תנא וכדכתיבנא אבל לרב הונא קשיא וצריכינן לדחוקי ולשנויי דה"ק אימא בוגרת וששהתה כו' פי' ומגיהי' ודחקי' נמי דה"ק בוגרת לסוף ל' והנערה ששהתה יב"ח ואפשר דלהכי כתב רש"י וששהתה. והכי קאמר בוגרת לסוף שלשים והנערה ששהתה י"ב חדש. ודוק ותשכח. ובמהדורא קמא כתב רש"י וז"ל אימא בוגרת או ששהתה כו' דמשמע בוגרת ששהתה ל' יום או נערה ששהתה י"ב חדש יפר ע"כ. ובמאי דכתיבנא ניחא מאי דקשיא להו לכל המפרשים ז"ל דהא לכ"ע נצטרך להגיה כן ומאי פריך לרב הונא טפי ועיין בתוס' לקמן והר"ן שם בנדרים בפרק נערה המאורסה. וז"ל הריטב"א ואוקימנא הבוגרת או ששהתה וכיון דליתא לדרב הונא דהא איתותב בסמוך דמשמע דהדרא לה מתני' כפשטה ומיהו בנדרים אוקימנא הבוגרת או ששהתה משום דמשמע לן דלית לן למפסק ולמתני הבוגרת ששהתה כיון דאיכא בוגרת שנותנין לה ל' יום אם עברו עליה יב"ח וכדאי' לקמן ודכותה בתלמודא. עד כאן:
המארס את הבתולה בין שתבעה הבעל כו' ובין שתבעה היא כו' נותנין לה יב"ח
ואע"פ שלא אמרו יב"ח אלא לקשט את עצמה אע"פ שהיא רוצה יכול הוא לעכב כדי שתפרנס את עצמה. הרא"ה:
תיובתא דרב הונא דהא דינא קתני בהדיא בגרה יום אחד ונתקדשה נותנין יב"ח. רש"י במ"ק:
ולארוסה ל' יום אין להקשות אטו עד השתא לאו בארוסה מיירי ולאו היינו דפריך תלמודא מאי ולארוסה וכו' דא"כ ה"ל לשנויי רב פפא ה"ק ויש ארוסה בוגרת כגון שעברו עליה כו' אלא ודאי פשיטא ליה דה"ק ויש ארוסה שאין נותנין וכו' ותלמודא מפרש הי ניהו וכן פרש"י ז"ל:
ה"ק ארוסה בוגרת שעברו עליה וכו'. פי' אם עברו עליה יב"ח אחר בוגרת ונתארסה אין נותנין לה אלא שלשים יום ואלו נתארסה בתוך יב"ח לבגרותה ויש לתשלום יב"ח ל' יום או יותר הרי זו נותנים לה כל תשלום יב"ח ולא עוד אם לא היה לתשלום יב"ח כדי שלשים יום נותנין לה תשלום יב"ח ואח"כ תשלום שלשים יום וכגון שהיה לתשלום יב"ח חמשה עשר ימים נותנים לה אותן חמשה עשר ימים ואח"כ ט"ו ימים אחרים לתשלום ל' יום וזה פשוט. הרא"ה ז"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל ה"ק ארוסה בוגרת וכו'. פי' ואם עדיין לא עברו כל י"ב חדש ונשארו מהם פחות משלשים יום משלימין עליהם לשלשים יום כדי שיהיו לה לכל הפחות שלשים יום משעת תביעה ע"כ. וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא ארוסה בוגרת שעברו עליה וכו' ארוסה שהיתה בוגרת כל שנים עשר חדש עד שלא נתקדשה נותנין לה משנתקדשה שלשים יום כאלמנה דכיון דעמדה כל כך בבגרות זימנה הכל ואינה צריכה להמתין לארוסין אלא זמן מועט אבל אם לא עברו עליה בבגרותה אלא חודש או שנים או שלשה נותנין לה שנים עשר חדש. עד כאן:
וז"ל ה"ר יהוסף הלוי ן' מיגאש ז"ל מסקנא דשמעתא המארס את הבתולה נותנין לה שנים עשר חדש משעת תביעה ואם היתה בוגרת בין שהיתה בוגרת ואח"כ נתקדשה בין נתקדשה ואחר כך בגרה אין נותנין לה אלא שנים עשר חדש משעת הבגר ואע"פ שהתביעה לאחר הבגר היתה אין נותנין לה אלא תשלום שנים עשר חדש משעת הבגר לפי שהבגר הרי הוא כתביעה ואם לא תבעה אלא לאחר שנים עשר חדש משעת הבגר אין נותנין לה אלא ל' יום כאלמנה. והאי דאמרינן בבוגרת דבין שהיתה בוגרת ואח"כ נתקדשה ובין נתקדשה ואחר כך בגרה אין נותנין לה אלא יב"ח משעת הבגר והוא שיש באותו תשלום שלשים יום אבל אם אין בו ל' יום כגון שתבעה לאחר שעברו עליה משעת הבגר י"א חדש ומחצה נותנין לה זמן לא פחות משלשים יום תדע שהרי ארוסה שעברו עליה י"ב חדש בבגרותה נותנין לה שלשים יום וכ"ש אם לא שלמו לה עדיין יב"ח שנותנין לה שלשים יום לימים שעברו עליה בבגרותה כו' יתר מיב"ח אין נותנים זמן פחות מל' יום משעת תביעה ע"כ. ותלמידי ה"ר יונה ז"ל כתבו וז"ל ה"ק ארוסה בוגרת וכו' נראה למ"ה נ"ר דדוקא שנתקדשה אחר שעברו עליה יב"ח של בגרות הוא דאמרינן בגר הרי היא כתביעה אבל אם בגרה ולסוף חדש אחד או שני חדשים של בגרות נתקדשה אין אומרים נמנה שנים עשר חדש משעת הבגרות אלא מונין אותה משעה שנתקדשה ואם נתקדשה תחלה ואח"כ התחילה לבגור אין מונין לה אלא משעת תביעה שלא אמר בגר הרי היא כתביעה אלא כשהקדושין אחר הבגרות. ע"כ:
פסקא אמר עולא דבר תורה בת ישראל אוכלת וכו'. איכא דקשיא ליה הא דאמרינן בנדרים פרק נערה אמר רבא ר' אלעזר ומשנה ראשונה אמרו דבר אחד דתנן זו משנה ראשונה כו' ואי דבר תורה אוכלת בתרומה וליכא אלא משום שמא ימזגו לה כוס מה ענין נדרים לתרומה ולדידי לא קשיא דלמשנה אחרונה דחייש לסמפון היא נמי לא סמכה דעתה שמא לא תמצא חן בעיניו ואינה נודרת על דעת בעלה שכל טעמו של דבר אינו אלא משום שאמרו כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת כדאיתא התם. ורבותי מפרשים דרבה ס"ל דארוסה לא תאכל בתרומה אלא בהגיע זמן היינו בחופה ונשואה היא כדקס"ד בשמעתין דאקשינן אי הכי הגיע זמן ולא נשאו נמי אלמא קס"ד דארוסה לא אכלה והגיע זמן אכלה מדאורייתא ואיכא תנא דס"ל דארוסה לא אכלה בתרומה מדאורייתא פ"ק דקדושין וליתא. ואיכא למידק נמי דאמר אביי התם בפרק נערה לא היא ע"כ לא אשמועינן משנה ראשונה אלא למיכל בתרומה דרבנן וכו' ולפוס סוגיין אף בתרומה דאורייתא כן ושמעתי דהתם ה"פ בתרומה דאיכא חששא דרבנן דאלו מדאורייתא כל ארוסה אכלה ולא חיישינן שמא תשקה לאחיה ולאחיותיה ולא משום סמפון אבל נדרים דאורייתא הוא שלא זכתה לו תורה אלא עד שעת נישואין שאפי' בהגיע זמן אינה נודרת על דעת בעלה. ואינו מחוור. הרמב"ן ז"ל:
וז"ל הרא"ה ז"ל תלמידו וקשיא לן הא דתנן בנדרים ומייתינן לה הכא בוגרת ששהתה יב"ח ר' אליעזר אומר הואיל ובעלה חייב במזונותיה ואמרינן עלה בגמרא אמר רבה ר' אלעזר ומשנה ראשונה אמרו דבר אחד דתנן נותנין לבתולה וכו'. וא"ל אביי דילמא לא היא עד כאן לא אשמועינן משנה ראשונה אלא בתרומה דרבנן וכו' ואם איתא להא דעולא דארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה משעת אירוסין א"כ היכי קא ס"ד דרבה למימר דר' אלעזר ומשנה ראשונה אמרו דבר אחד וכו'. וי"ל דהיינו הא דמהדר ליה אביי דלמא לא היא ע"כ לא אשמועינן משנה ראשונה אלא למיכל בתרומה דרבנן פי' מדרבנן הוא דאסירא ארוסה למיכל בתרומה דאורייתא דאי מן התורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה אלא דרבנן גזרו בה משום שמא תשקה או משום סמפון וכיון דהגיע זמן ואוכלת משלו חשבינן לה כנשואה ותו ליכא למגזר בה לשמא תשקה דדוכתא מייחד לה ולא משום סמפון דבדיקת חוץ שמה בדיקה אבל נדרים דאורייתא כלומר דמדאורייתא אין ארוס מפר אלא בעל לא חשבינן לה נשואה עד שתכנס לחופה ועד כאן לא שמעת ליה לר' אליעזר אלא גבי נדרים כדרב פנחס משמיה דרבא דאמר כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת כלומר בנדרים דאיכפת ליה כגון עינוי נפש ושבינו לבינה וכיון דכן הכא נמי כיון דאוכרלת משלו בהגעת זמן סמכה דעתה ועל דעתו היא נודרת ושפיר מפר ואף על גב דמשתכח סמפון בתר הכי אבל תרומה אפילו מדרבנן לא אכלה דאיתא לחששא דרבנן שמא תשקה או משום סמפון ונמצאת זרה למפרע. והא דאמרינן אי הכי הגיע זמן ולא נישאו נמי אי הכי לאו דוקא דלדידן מי ניחמא לדידן נמי מ"ש דעד השתא לא אכלה והשתא אכלה והא דכ"ע הוא דארוסה מן הדין אוכלת בתרומה מן התורה כדמוכח בקדושין וליכא תנא דפליג עליה ואפילו אם ת"ל דקסבר דארוסה אינה אוכלת בתרומה אפילו מדין תורה אם כן אכתי קשיא כי הגיע זמן אמאי אכלה ואיכא דאמרי הגיע זמן כנכנסה לחופה דמי וליתא אלא ודאי מחוורתא דאי הכי לאו דוקא וכדאמרן. ע"כ:
והאי נמי קנין כספו הוא שקנאה בכסף קדושין ומהאי טעמא אמרו במשנתנו אינה אוכלת בתרומה עד לאחר י"ב חדש משנתארסה הואיל ודבר תורה אוכלת משנתארסה לכהן דמדקתני ואוכלת בתורמה מכלל דעד השתא לא אכלה. ימזגו לה כוס של תרומה. רש"י במהדורא קמא:
שמא ימזגו לה כוס וכו'. ואיכא למידק למה ליה לאדכורי מזיגה כלל הוה ליה למינקט בקוצר שמא תשקה לאחיה ולאחיותיה. ויש לומר דהא ודאי אם היו מוזגין לה בבית חמיה והיו שולחין אותו לה מזוג מבית חמיה לבית אביה לא היינו חוששין שמא תשקה דשולחין לה מה שצריכה לשתות בצמצום ואין לה כדי לחלק לאחרים אבל אם שולחים אותו חי מבית חמיה והיא מוזגת אותו בבית אביה אינם מצמצמים כולי האי כדי צרכה לאחר המזיגה דודאי יוסיפו לה וא"א לצמצם ולא כל היינות שוין אי נמי אגב דמזגי לה בבית אביה יטעו אחיה ואחיותיה ויטעמו אם הוא מזוג יפה ודאי אין לחוש שמא תשקה במזיד אלא שישכחו ותשקה בשוגג וכדבעינן למכתב בס"ד והילכך אגב המזיגה משכח שכיח לאטעויי וכדכתיבנא. ואם תאמר אמאי נקט כוס דמשמע דבר מועט והא כשאין כאן אלא דבר מועט לא שכיח למטעי וכדכתיבנא. ויש לומר דלאו דוקא נקט כוס אלא כלומר תרומה ואפשר דלהכי כתב רש"י שמא ימזגו לה כוס של תרומה דהא ודאי פשיטא דבתרומה איירי ולמה ליה להרב ז"ל לפרושי כן. ואפשר עוד לומר דקשיא ליה לרש"י מאי שמא ימזגו לה כוס בבית אביה דקאמר הא ודאי בבית אביה היא יושבת ושם אוכלת ושותה ושמא מוזגין לה ומאי שמא דקאמר דבשלמא המזיגה בבית חמיה הוא במקרה אבל בבית אביה לעולם הוא כן ובשלמא שמא תשקה ניחא אבל שמא ימזגו כו' קשיא ודוחק לומר דשמא קאי אתשקה לאחיה לבד. ותירץ רש"י דלהכי נקט שמא ימזגו משום דבתרומה איירי וה"ק מ"ט אמרו אינה אוכלת פי' תינח לאכול התרומה בבית אביה ליתסר שמא יאכלו ממנה בבית אביה אבל כשתלך בבית חמיה תאכל בתרומה דאז ודאי ליכא למיחש למידי ואמאי אמרו חכמים שלא תאכל תרומה כלל ואפילו בבית חמיה ומהדר שמא ימזגו לה כוס בבית אביה וכו' פי' אף על גב דהם נזהרין שלא להאכילה תרומה בבית אביה איכא למיחש שמא יפול במקרה וימזגו לה כוס בבית אביה ותשקה לאביה וכו'. וברוב הספרים כתיבת יד גרסינן שמא ימזגו לה בבית חמיה ותשקה לאחיה וכו' ואפשר דה"פ דהא ודאי בבית אביה אין נותנין לה תרומה כלל. ומיהו איכא למיחש שמא תלך לבית חמיה עם אחיה ואחיותיה ושמה בבית חמיה ימזגו לה כוס של תרומה ותשקה לאחיה ולאחיותיה א"נ בבית אביה הכל בדלין מן התרומה ויש לה כלים בפני עצמן מפני שהזר חייב עליה מיתה ולא אתו למטעי אבל בבית חמיה שהכל אוכלין שם תרומה ואינן בדלין ממנה איכא למיחש דילמא אתו למטעי ולהכי נקט בבית חמיה. ורש"י ז"ל הכא לא גריס בבית חמיה ובדוכתא אחריתי גריס לה. וז"ל הריטב"א ז"ל ה"ג וכן גרש"י ז"ל שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ול"ג בבית חמיה דאיהי בבית אביה קיימא. ע"כ:
ותשקה לאחיה ולאחיותיה פי' לא שתשקה במזיד אלא שתשקה בשוגג או שיטלו הן מעצמן בשוגג איידי דרגילי בהו ונקטינן השקאה שהשתיה קלה לעשות בשוגג יותר מן האכילה. הריטב"א ז"ל. א"כ במקום יין ושכר שכיח טעותא כנ"ל:
אי הכי הגיע זמן ולא נשאו לאו אי אמרת בשלמא הוא דהא אי אמרת טעמא משום סמפון כל שכן דקשיא לן טפי דאפילו נכנסה לחופה ולא נבעלה קשיא לן עלה לקמן ודוחק הוא לומר דהשתא סבירא לן דמשהגיע זמן ליכא למיחש לסמפון ולקמן ס"ל דאפילו משנכנסה לחופה אם לא נבעלה איכא למיחש לסמפון שאין זו שיטת התלמוד אלא ודאי כדאמרן. הריטב"א ז"ל:
והא כתיבנא לעיל בסמוך מה שכתבו הרמב"ן והרא"ה ז"ל בזה:
והרא"ש ז"ל כתב וז"ל אי הכי הגיע זמן ולא נשאו נמי אא"ב משום סמפון איכא למימר דהיינו טעמא כיון שחייב במזונותיה בהגעת זמן בדיק לה דלא שדי איניש זוזי בכדי אבל משום הכוס איכא למיחש עד שתבא לרשותו. ע"כ:
אלא מעתה לקיט כהן וכו'. איכא דקשיא ליה ולימא לקיט ישראל בכהן ותו ליכא לפרוקי כדפרקינן בהא השתא מדידהו ספו ליה מדידיה אכלי. וליתא דאנן אפילו בלקיט כהן לא חיישינן דילמא יהיב להו איהו דכהן מיזהר זהיר בתרומה אלא דקס"ד דהוי אגירייהו גייסי ביה ואתו למנסב ממאי דאכיל ולא אדעתיה אי נמי דלא חזי ואהדר ליה דהא לאו מילתא דשכיח הוא דהשתא אינהו סזפו ליה כל שכן דלא נסבי מדידיה אבל לקיט ישראל בכהן למאי ניחוש לה דליספי ליה בע"ה ליכא למיחש דכהן מזהר זהיר בתרומה לקיט נמי לא עביד דנסיב מבע"ה אי איהו לא יהיב ליה ולעיל נמי דאמרי' שמא תשקה ואפשר דלאו דוקא אלא שמא יטלו הן מעצמן ממנה כוס אי נמי אפשר דשניא בת ישראל שאינה בקיאה בתרומה. הרא"ה ז"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל פירשו בתוס' דלא מצי לאקשויי לקיט ישראל בכהן לא ליכול הכהן בתרומה שמא יאכיל לישראל לקיטו דהא ליתא שהלקיט בדיל הוא מנכסי האדון ולא יגע בו בלא רשותו וגם אין האדון מחניף לו ולא דמי לארוסה זו שמחנפת לאחיה ולאחיותיה שעובדין אותה וליכא לדמויי לה אלא ללקיט כהן בישראל שהלקיט מחניף לאדונו ולא בדיל האדון מיגע בשל לקיט ואפילו בהא שנינן דמדידיה ספי ליה ולא אכיל מדידיה. ע"כ:
אי הכי נכנסה לחופה ולא נבעלה נמי אא"ב שמא תשקה ליכא כיון שיצאת מבית אביה אא"א משום סמפון נכנסה לחופה ולא נבעלה נמי משהגיע זמן ולא נשאו לא קשיא ליה דכיון שחייב במזונותיה בדיק לה אבל נכנסה לחופה ס"ד דלא בדיק לה עד שעת בעילה שהוא בודקה בעצמו. הרא"ש ז"ל:
והרשב"א כתב וז"ל הא דפרקינן התם מבדק בדיק לה ה"פ למשנה אחרונה איהו בדיק לה משעת כניסתה לחופה ולמשנה ראשונה בדיק לה על ידי קרובות כיון שהגיע זמנה לינשא משום דכיון דיהיב לה מזונות לא שדי איניש זוזי בכדי. ע"כ:
סמפון בעבדים ליכא גבי עבדים לא חשבינן מקח טעות משום סמפון דהא קא חזי ליה וסבר וקביל נמצא גנב או קוביוסטוס גונב נפשות הגיעו ומקחו קיים ואינו חוזר דסתם עבדים גנבים הם ולא הוי מקח טעות. ליסטים מזויין שמפורסם לכל העולם כל מוצאו יהרגנו מוכתב למלכות שצוה המלך להרגו דנכתב ונגזר ונחתם למיתה דגברא קטילא זבין ליה ומקח טעות הוא. כיון דקלא אית להו סבר וקביל. רש"י במהדורא קמא:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה