כתובות כד ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
הכא נמי בשכלי אומנותו בידו והיכא אתמר דרבי חמא בר עוקבא אהא דתנן הקדר שהניח קדירותיו וירד לשתות (מים מן היאור) הפנימיות טהורות והחיצונות טמאות והתניא אלו ואלו טמאות אמר רבי חמא בר עוקבא בשכלי אומנותו בידו מפני שיד הכל ממשמשת בהן והתניא אלו ואלו טהורות א"ר חמא בר עוקבא בשאין כלי אומנותו בידו ואלא הא דתנן הפנימיות טהורות והחיצונות טמאות היכי משכחת לה דסמיכא לרשות הרבים ומשום חיפופי רשות הרבים ואיבעית אימא ר' יהודה ורבנן במעלין מתרומה ליוחסין קמיפלגי איבעיא להו מהו להעלות משטרות ליוחסין היכי דמי אילימא דכתיב ביה אני פלוני כהן חתמתי עד מאן קא מסהיד עילויה לא צריכא דכתיב ביה אני פלוני כהן לויתי מנה מפלוני וחתימו סהדי מאי אמנה שבשטר קא מסהדי או דלמא אכולה מילתא קא מסהדי רב הונא ורב חסדא חד אמר מעלין וחד אמר אין מעלין איבעיא להו מהו להעלות מנשיאות כפים ליוחסין תיבעי למ"ד מעלין מתרומה ליוחסין ותיבעי למ"ד אין מעלין תיבעי למ"ד מעלין הני מילי תרומה דעון מיתה היא אבל נשיאות כפים דאיסור עשה לא או דלמא לא שנא תיבעי למ"ד אין מעלין הני מילי תרומה דמיתאכלא בצנעא אבל נשיאות כפים דבפרהסיא אי לאו כהן הוא כולי האי לא מחציף אינש נפשיה או דלמא לא שנא רב חסדא ורבי אבינא חד אמר מעלין וחד אמר אין מעלין א"ל רב נחמן בר יצחק לרבא מהו להעלות מנשיאות כפים ליוחסין א"ל פלוגתא דרב חסדא ורבי אבינא הלכתא מאי א"ל אנא מתניתא ידענא דתניא ר' יוסי אומר גדולה חזקה שנאמר (עזרא ב, סא) ומבני הכהנים בני חביה בני הקוץ בני ברזילי אשר לקח מבנות ברזילי הגלעדי אשה ויקרא על שמם אלה בקשו כתבם המתיחשים ולא נמצאו ויגאלו מן הכהונה ויאמר התרשתא להם אשר לא יאכלו מקדש הקדשים עד עמוד כהן לאורים ותומים אמר להם הרי אתם בחזקתכם במה הייתם אוכלים בגולה בקדשי הגבול אף כאן בקדשי הגבול ואי סלקא דעתך מעלין מנשיאות כפים ליוחסין הני כיון דפרסי ידייהו אתי לאסוקינהו שאני הכא דריע חזקייהו דאי לא תימא הכי למאן דאמר מעלין מתרומה ליוחסין כיון דאכלי בתרומה אתי לאסוקינהו אלא לאו משום דריע חזקייהו
רש"י
[עריכה]
בשכלי אומנותו בידו - חמר המביא תבואה למכור היה נושא בידו כלי היכר של מכירה כגון מחק שמוחקין בה המדה והמביאה להצניע אינו נושא בידו כלי אומנות מכר והכא כגון שכלי אומנותו בידו של זה המזלזל את שלו דאנן סהדי שלמוכרה הביאה הלכך אין זה אלא גומל וזה יעיד עליו בכרך שלפניהם:
הקדר - שהוא חבר:
הפנימיות טהורות - כולה מתרצא ואזלא לקמיה:
בשכלי אומנותו בידו - להיכר שהוא נושאן למוכרן:
ממשמשת בהן - לבדוק וליקח:
ומשום חיפופי רשות הרבים - שנותנים בני אדם אבנים גדולות או יתדות לצידי רה"ר להרחיק העגלות מלהזיק את הכתלים ומתוך שהן דוחקות את רה"ר וזה הניח קדירותיו אצלם דחק גם הוא את הדרך והעוברין שם מתחככין בהן ובגדיהן עוברין על פני אוירן ובגדי עם הארץ טמאים הם ומטמאים את החיצוניות:
במעלין מתרומה ליוחסין - רבי יהודה סבר הרואה שמאכילין תרומה לאדם בחזקת כהן מעיד עליו בכל מקום שהוא כהן ומעלין אותו ליוחסין הלכך אם תאכילהו תרומה הרי אתה מביאו להשיאו אשה וטעמיה לאו משום גומלין הוא ורבנן סברי אין מעלין מתרומה ליוחסין:
דאיסור מיתה - אם זר הוא לא היה אוכל תרומה שהוא עון מיתה:
דאיסור עשה - כה תברכו (במדבר ו) אתם ולא זרים ולאו הבא מכלל עשה עשה:
גדולה חזקה - שאין ב"ד יכולין להוציא דבר מחזקתו:
בקשו כתבם המתיחשים - שיהו כהנים כשרים לפי שהתחתנו כהנים בגולה בגויי הארץ וילדו להם בנים כדכתיב בספר עזרא והם חללים הוצרכו הנולדים בגולה להתייחס כשעלו מן הגולה לשרת בבנין שני:
ויגאלו - נפסלו מלשון לחם מגואל (מלאכי א):
התרשתא - הוא נחמיה בן חכליה וכן כתוב בספר עזרא (נחמיה ח):
עד עמוד כהן לאורים וגו' - כאדם שאומר לחבירו עד שיבא המשיח דאורים ותומים לא הוו במקדש שני שנחסרו חמשה דברים כדאמרינן בסדר יומא (דף כא:):
מקדשי הקדשים - דוקא מקדשי המקדש פסלינהו אבל תרומה שהיו רגילין בה בגולה לא אסר עלייהו משום דהוחזקו בה:
קדשי הגבול - תרומה שהיא נוהגת בגבולין חוץ למקדש ולירושלים:
אף כאן בקדשי הגבול - ומדאמר רבי יוסי גדולה חזקה ש"מ נשיאות כפים נמי לא אסר עלייהו שהרי הוחזקו בה בגבולין:
ואי סלקא דעתך כו' אתו לאסוקינהו - ומה הועילו בתקנתם:
שאני הכא - דליכא למיחש דליסוקינהו דהא ריע חזקייהו שהרי הכל רואין שאר כהנים אוכלין קדשי המקדש והם אינן אוכלין יש כאן היכר גדול שיש בהן צד פסול אבל שאר בני אדם כגון בזמן הזה לעולם מעלין מנשיאות כפים ליוחסין:
[דאי לא תימא הכי - דעל דא סמיך שיש בהן היכר תרומה נמי תקשי למ"ד מעלין מתרומה ליוחסין]:
תוספות
[עריכה]
בשכלי אומנותו בידו. פירש רבינו חננאל זה שאומר עליו שהוא כהן יש בידו כלים שמשמשין בהן בטהרה כגון כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה שאין מקבלין טומאה שכל הרואה כלים הללו בידו מתרחק ממנו מלטמאותו ודומה שהוא כהן ולכך האמינוהו חכמים:
ואיבעית אימא רבי יהודה ורבנן במעלין מתרומה ליוחסין קמיפלגי. ולא אתא לשנויי אלא קשיא דרבי יהודה אדרבי יהודה אבל דרבנן אדרבנן לעולם צריך לתרץ בשכלי אומנותו בידו הקשה הר' שמואל מווארדין ומעיקרא היכי בעי למימר דטעמא דר"י משום גומלין והא בלא גומלים ע"כ סבר רבי יהודה בשילהי פרקין (לקמן דף כח:) דמעלין מתרומה ליוחסין ותירץ ר"י דמעיקרא ס"ד דאי לאו טעמא משום גומלים לא היינו מפסידים את הכהן מן התרומה כדי לומר מעלין כיון דמן הדין ראוי לחלוק ע"פ חבירו ואדרבה קודם היינו אומרים אין מעלין אע"ג דגבי עבד אמר לקמן לרבי יהודה דאין חולקין לו תרומה משום דמעלין התם אין כל כך חששא בהפסד של עבד זה אם אין חולקין לו תרומה בלא רבו וא"ת ובאיזו סברא פליגי לימרו תרוייהו דמעלין ונצטרך שני עדים בתרומה או לימרו תרוייהו דלא מעלין ולא יצטרך אלא עד אחד בתרומה וי"ל דבהא פליגי דמר סבר חיישינן שמא יעלו מתרומה ליוחסין לפיכך הצריכו שני עדים ומר סבר דלא חיישינן.:
אמנה שבשטר קמסהדי. וא"ת ואי לאו אכולא מילתא קמסהדי א"כ עדים חתמי אע"ג דלא ידעי אי כהן הוא אי לאו ואם כן הא דתנן בגט פשוט (ב"ב דף קעב.) שני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת אם היו משולשין יכתבו כהן ומה מועיל כיון שעדים חותמין אע"פ שאין מכירים בו אם הוא כהן והרי הוא יכול להערים ולכתוב שטר אחר בשם חבירו כהן ויוציא ממון מחבירו כהן וי"ל דהיכא דהוחזקו שני יוסף בן שמעון ודאי אכולא מילתא קא מסהדי כי אז הן צריכין לידע אם בן כהן הוא והתם ודאי מעלין משטרות ליוחסין והכא מיבעיא לן היכא דלא הוחזקו:
חד אמר מעלין. ואם תאמר ואמאי לא חשיב ליה בהדי הנך דתנן בעשרה יוחסין (קדושין דף עו. ושם) אין בודקין מן המזבח ולמעלה ולא מדוכן כו' וי"ל דהך דשטרות מלתא דפשיטא היא דכיון דאכולא מלתא קמסהדי א"כ הוי עדות גמור ולכך לא קא חשיב עדים וא"ת ואמאי לא חשיב תרומה ונשיאות כפים למ"ד מעלין ואור"ת דתרומה בכלל מזבח ונשיאות כפים בכלל דוכן אע"ג דההוא דוכן היינו שיר כדמשמע התם בגמרא מ"ד מעלין הוה מוקי לה נמי בדוכן כהנים שבגבולים ומיהו קשה אמאי לא חשיב ס"ת שקרא בחזקת כהן כדלקמן ויש לומר דאיכא למימר דתנא ושייר כולהו ובספר הישר פירש ר"ת דלאו בעבודת מזבח ממש איירי אלא כגון הפשט וניתוח דברים הכשרים בזרים דלא היו מניחין לעשות אותם אלא למיוחסין מן המשיאין לכהונה אבל מילי דכהונה כגון תרומה ונשיאות כפים וס"ת לא איצטריך למתני:
שאני הכא דריע חזקייהו. פי' בקונטרס שהכל רואים שאר כהנים אוכלין שאר קדשי מזבח ואלו אין אוכלין וק"ק דמ"מ תיקשי למ"ד מעלין אמאי לא אסקינהו לקדשי מזבח וליוחסין ונראה לר"ת דריע חזקייהו היינו שהיו מיחסים אותם אחר בני ברזילי שהיה ישראל ועוד שלא מצאו כתבם והיכא דאיתרע חזקה אין מעלין לכ"ע אבל קשה דפריך מעיקרא אתי לאסוקינהו הוה ליה למיפרך אמאי נגאלו כלל מן הכהונה ויש לומר דשפיר הוה ידע דריע חזקייהו ומשום הכי לא אסקינהו אלא דהוה ס"ד דאע"ג דריע חזקייהו איכא למיחש דלמא אתי לאסוקינהו לבסוף שלא ידעו שלא מצאו כתבם:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ב (עריכה)
פד א ב ג ד מיי' פי"ב מהל' משכב ומושב הלכה כ"ג:
פה ה מיי' פ"כ מהל' איסורי ביאה הלכה ט', טור ושו"ע אה"ע סי' ג' סעיף ב':
פו ו מיי' פ"כ מהל' איסורי ביאה הלכה ד' והלכה יא:
ראשונים נוספים
ואי בעית אימא רבי יהודה ורבנן במעלין מתרומה ליוחסין קא מפלגי: כלומר, וכולהו סבירא להו דלא חיישינן לגומלין, ומכל מקום מתניתין דהחמרין לדרבנן בשכלי אומנותו בידו הוא, דבהא רבנן לחומרא ורבי יהודה לקולא, דאפילו בכי הא לא חייש לגומלין, ושאני התם דבדמאי הקלו.
וקשיא לי, לרבנן דחיישי לגומלין בשכלי אומנותו בידו, וכי יש לך כלי אומנות גדול ממתניתין דשתי נשים ושני אנשים שזה אומר אני כהן וחברי כהן וזה אומר אני כהן וחברתי כהן, וכן שתי נשים שנשבו זאת אומרת אני וחברתי טהורות וזאת אומרת כן. ויש לומר, דלא קרו רבנן כלי אומנותו בידו אלא כשהתועלת שהן רוצין להועיל בו בפנינו, דהשתא איכא חששא יתירא בזה שנושא כלי אומנות שמראה שרוצה למכור פירותיו, אבל זה אומר אני כהן וחברי כהן השתא מאי נפקא להו מינה והא אין כאן תרומה בפנינו שנחוש שעליה נתנו עיניהם ליטלה, וכן שתי נשים מה איכפת להן עכשו התהיינה הלילה לאיש ולכהן, ואי משום מה שעתיד להעיד שקר עכשיו על מה שאיפשר שלא יעלה בידם לא חיישינן, ולפי זה אם בשעת מעשה אמרו אין שומעין להן, כן נראה לי.
לא צריכה דכתיב ביה אני פלוני כהן לויתי מפלוני וכו': ומסתברא דבכי הא הוא דמבעיא להו, אבל אם כתבו בו העדים איך פלוני כהן לוה מפלוני מנה, כדרך שאנו כותבין מעלין על פיהם, דעדים בכי הא מסתמא אכולה מילתא מסהדי, ועד דמוחזק להו דכהן הוא לא כתבי הכין. אבל כשהוא כותב על עצמו אני פלוני כהן והן חתמו מלמטה, איכא למימר שהן לא חתמו אלא על עיקרן של דברים שהיא המנה שבשטר, ולא היה להם לחקור זה שקורא עצמו כהן אם הוא כהן אם לאו, כיון שאינו צריך לעיקר המלוה, דבין כהן בין אינו כהן מנה לוה זה מזה ודי להם בכך. ואיכא למימר דאכולה מילתא נמי מסהדי, ופליגי בה רב הונא ורב חסדא חד אמר מעלין דאכולה מילתא מסהדי, וחד אמר אין מעלין דלאו אכולה מילתא קא מסהדי.
ולמאן דאמר לאו אכולה מילתא קא מסהדי, לא דמי לעורר על השדה ועשאה אחד סימן לאחר והוא חתום עליה בעד דאיבד את זכותו (לקמן קט, א). כדאיתא בירושלמי (במסכתין פי"ג ה"ו), דאלמא אכולא מילתא קא מסהדי, דשאני התם, דכיון שהוא עצמו עורר עליה ולפי דבריו גזולה היא ביד זה לא היה לו לחתום בשטר שנקראת בו על שמו בשקר, אבל אלו שאינן יודעין שהוא שקר, אלא שהדבר להן בספק לא היה להן לחקור כיון שאין זה עיקרו של עדות, ותדע לך, דאף בשדה כן, דאלו עשאה אחר סימן לאחד ועדים חתומים עליה לא איבד זה את זכותו, וטעמא כדאמרן, דכיון שאין זה עיקרו של עדות אין להם לעדים לחקור אם שדה זו של זה או של אחרים.
ולמאן דאמר אכולה מילתא קא מסהדי לא דמי לעשאה אחר סימן לאחר ועדים חתומים על שדה מקח דלא אבד זה את זכותו, דהתם כיון שאלו רואין שדה זו מוחזק ביד זה מה להן להחזיק אותו בחזקת שאינו שלו. ועוד, דאחזוקי אינשי דגזלני לא מחזקינן. אבל זה שקורא עצמו כהן אם לא שהעדים יודעין בו שהוא כהן לא היו חותמין עליו, דדילמא נפיק מיניה חורבא דילמא אינו כהן ואסוקי הוא דאסיק שמיה כהן, וכי מפיק עליה האי שטריה אמר לאו אנא ניהו, דלאו כהן אנא. אי נמי, דילמא איכא יוסף בן שמעון אחרינא,וכתב האי כהן כדאמרינן בבבא בתרא (קעב, א) כיצד יעשדו אם היה אחד מהן כהן יכתוב כהן, ושמא סמכו אלו על זה, וכיון שכן נמצא כהן מעיקרו של עדות, והילכך אכולה מילתא קא מסהדי. וזו היא מחלוקתן של רב הונא ורב חסדא. כן נראה לי.
אבל הרמב"ם ז"ל, נראה שדעתו לומר דבין כך ובין כך אמרינן לאו אכולה מילתא קא מסהדו, שכך כתב, וזה לשונו (איסו"ב פ"כ ה"ט): אין מעלין משטרות לכהונה, כיצד, הרי שכתב בשטר פלוני כהן לוה מפלוני והלוהו כך וכך ועדים מלמטה אין מחזיקין כהן זה שיהא מיוחס שמא לא העידו אלא על המלוה. עד כאן.
איבעיא להו מהו להעלות מנשיאות כפים ליוחסין: כלומר, אם תמצא לומר מעלין אף היא צריכה שנים, ועד שלא מעידין עליו שנים אינו נושא את כפיו, וכדאמרינן בתרומה דלרבי יהודה דאית ליה מעלין מתרומה ליוחסין אין מעלין אותו לתרומה על פי עד אחד. ואם תמצא לומר אין מעלין נשיאות כפים אינו צריך אלא עד אחד ככל שאר איסורין דעד אחד מהימן, אבל ליוחסין שנים בעידן, והא דאמרינן הני מילי תרומה דעון מיתה, הכי קאמר: כיון שהיא חמורה כל כך דין הוא שנעלה ממנה ליוחסין, וכיון שמעלין ממנה ליוחסין דין הוא שאף היא תיבעי שנים.
כיון דפרסי ידייהו אתי לאסוקינהו. כלומר, ומאי ויגאלו מן הכהונה (עזרא ב, סא) ופרקינן דשאני התם דריע חזקיהו. דכיון דחזו דאכלי בקדשי הגבול, ובקדשי קדשים גופייהו לא מסקי להו משום האי קלא דנפיק עלייהו, משום דריע חזקייהו דבמקום שנוהגים קדשי הגבול וקדשי קדשים מקדשי הגבול בלחוד אכלי ובקדשי קדשים לא והא דחייש רבי יהודה במתניתין דדלמא אתי לאפוקי מתרומה ליוחסין, היינו בזמן הזה דליכא קדשי קדשים ולא ריע חזקיה.
ואיבעית אימא ר' יהודה ורבנן במעלי' מתרומה ליוחסין קמפלגי : פי' וטעמא דר"י לאו משום גומלין הוא אלא משום דסבירא ליה מעלין מתרומה ליוחסין וכיון דכן י"ל אסוקי לתרומה אסוקי ליוחסין הוא ובעי תרי ורבנן סברי דאין מעלין מתרומה ליוחסין הלכך בתרומה בחד סגי דעד אחד נאמן באסורין. ואם תאמר מכל מקום שמעת מינה דרבנן נמי משנינן כדאמרי' כשכלי אומנתו בידו נמי לא חייש לגומלין בחד ותקשה דרבנן אדרבנן וי"ל דלרבנן משנינן כדקאמר כשכלי אומנתו בידו ולא אתי' השתא אלא לשנוי מדר"י אדר"י דלא מצרכינן למימר כדשנינן לעיל בדמאי הקילו:
אבעי' להו מהו להעלות משטרות ליוחסין: פי' נקטינן יוחסין משום דכל היכא דסמכינן אשטר' ונימא אכולא מלתא קא מסהדי הרי הוא כשר אפילו ליוחסין ומיהו דכלל בעיין הוא אם מעלין משטרות ליוחסין ואם מעלין משטרו' לתרומה דכל היכא דאמרת דאמנה שבשטר קא מסהדי אף הוא ודאי דאפילו לתרומה אין מעלין אותו:
דכתיב ביה אני פלוני כהן לויתי וחתומי סהדי מאי וכו': ודוקא בזה אבעיא לן אבל דשטר שכתוב בו בלשון עדים פלוני כהן לוה פשיטא אכולא מלת' קא מסהדי להו והא דאמרינן בפ' בתרא דמכילתין העורר על השדה וכו' עשהו חבירו סימן באחר והוא חותם עליו דהוא אבד זכותו ההוא בפירו' כתוב בו בשטר בלשון בעל דבר דכיון דממונא דידי' ועביד ביה חברא מעשה וחתם עליה הוא ודאי אודי ליה ולא דמיח להא דהכא וכיון דכן איכא למימר דלא קפדי אלשון בעל דבר דאיהו אמנה שבשטר קא מסהדי ומאי דדמי להכא דהכא היינו כגון שיש בשטר אחד קרקע ממכר לשם ראובן בשטר זה ראיי' שהשטר שלו מי אמרינן אמכירת קרקע השטר קא מסהדי או דלמא אכולה מלתא קא מסהדי ואע"פ שכתוב בלשון בעל דבר ונראין דברים דלאו סהדותא הוא דע"כ לא אבעי' לן הכא אלא מדברי שהוא משמו של בעל דבר דאפשר דדייקי עדים אמכירתו אבל בההיא דהתם למה להו למידק והיינו דקתני התם והוא חתם עליו עד איבד את זכותו הא אין עצמו חתם עליה אין איבד את זכותו ודוק' כשתובע בלשון בעל דבר אבל כותב בלשון עדים אכולא מלתא קא מסהדי ואי לא ידעו דדידיה היא לא הוה כתבי הכא וכן היה אומר מורי ז"ל אלא שהיה אומר הא מילתא מפיהם ולא מפי כתבם ואין למידין ממנו נראה לי' גבי תרומה ליוחסין הא דמייתי' לראי' דאפילו בעדים מסיחי' לפי תומם מסקינן מתרומה ליוחסין אבל לענין עדות בס"ד בעינן או שטר גמור אבל עדות זה שכתוב אגב גררא אינו נידון בשטר לענין זה ואין מוציאין בי' ממון מרשות אחרים והא דאמרינן אילימא דכתב אני כהן עד מאן מסהיד עלי' פי' בתוספות מ"מ לא גרע ממסיח לפי תומו שמעלין אותו לתרומה וכדלקמן ונראין הדברים ומיהו ההיא דלקמן אינו אלא לתרומה דרבנן דהא אמרינן בפרק הגוזל אין מסיח לפי תומו כשר אלא לעדות אשה בלבד ופרכינן מהא דלקמן ואוקמינן בתרומה דרבנן וכיון דכן ליכא למיחש בהא דלמא מסקינן מתרומה ליוחסין דלכ"ע מתרומה דרבנן אין מעלין ליוחסין וכדאיתא לקמן:
אבעי' להו מהו לעלות מנשיאות כפים ליוחסין תיבעי למ"ד וכו': הקשו בתוספות מאי קא מבעי' לן דהא כולה מילתא תליא בהעלאה לנשיאת כפים גופא בכמה ואי אמרינן לנשיאות כפים ע"פ עד אחד מנשיאות כפים ליוחסין ותו הא אמרינן תבעי לך למ"ד מעלין מתרומה וכו' הני מילי תרומה בעון מיתה וכו' מאי קאמר הא ודאי אין מעלין לתרומה ע"פ עד אחד אפילו יש בו עון מיתה אין מעלין ממנו ליוחסין ואי מעלין לתרומה ע"פ שנים אפילו אין בו אלא איסור עשה אין מעלין ממנו ליוחסין יש שפירש דהכא קים לן ששורת הדין להעלות לנשיאו' כפים על פי עד אחד דמיירי דמפרסם ולית לי' הנאה במלתא ומינה שאין מעלין ממנה ליוחסין אין מבעי לן אם יש לנו לחוש דטעי ומסקי לי' ליוחסין וכיון דכן נחמיר דזה השתא תיבעי תרי או לא חיישינן להאי ונוקמא אדינ' וליסגי בחד ותיבעי למ"ד מעלין מתרומ' ליוחסין אם יבואו העולם ללמוד מתרומה שמעלין ליוחסין לנשיאת כפים או לא והפירוש הזה היה נכון אלא דלישנא דמהו לעלות לא משמע אלא דדינא ממש מיבעיא לן וכי אמרינן נמי חד אמר מעלין וחד אמר אין מעלין הכי משמע והנכון כמו שפירש ר"ת ז"ל דהכא עיקר (בעינן) [בלאן] אם מעלין לנשיאת כפים עפ"י עד אחד או לא ומינה שמעינן אם (טעמא הוא דאידך ובדידיה תלי') מעלין מנשיאת כפים ליוחסין דהא בהא תליא ונקטינן הא בידו משום דעיקר טעמא הוא דאידך ובדידיה תלי' ומשום דבעינן לומר תבעי למ"ד מעלין מתרומה ליוחסין והא דאמרינן תיבעי למ"ד מעלין הני מילי תרומה דעון מיתה וכיון דחמירא כולי האי בעי תרי משום הכי מעלין ממנה ליוחסין אבל נשיאת כפים דאיסו' עשה בחד סגי לאפוקי לדידיה ומינה אין מעלין ממנה ליוחסין ותיבעי למ"ד אין מעלין ה"מ תרומה דמתאכלי בצנעא וכיון דכן לא מפקינן מינה ליוחסין והיא נותנת שמעלין ליה ע"פ עד אחד אבל נשיאת כפים דבפרהסיא הא ודאי ראוי להעלות ממנה ליוחסין והא הנותנת שמעלין ע"פ עד אחד דתבעי תרי סהדי לאפוקי לכהונה עד עמוד הכהן לאורים ותומים שזה אחד מחמשה דברים שחסרו בבית שני כדאיתא במסכת יומא הכא במילתא בעלמא אוקימנא כאדם האומר לחבירו עד שיבא משיח:
שאני הכא דרעי חזקייהו: פי' רש"י ז"ל דלא אכלו בקדשים והקשה ר"ת ז"ל דהא איכא למיחש דמסקי לקדשים כיון דמעלין ממנה אפילו ליוחסין לכן פירש ר"ת ז"ל דרעי חזקייהו שאבד כתב היחוס שלהם וכל העולים מרעי' עליהן כדכתיב ויגלו מן הכהונה ועיין בתו' שלנו בד"ה שאני הכא וכו' ויובן לך. וא"ת ואדקאמר לה היכא דלא חזו דרעי חזקייהו. וי"ל דאיהו סבר דהיה לנו למיח' דלדורות ישתכח העוות הזה וישתכח ואתא לאסוקינהו:
איבעיא להו מהו להעלות משטרות ליוחסין. פי' אילימא דכתיב בי' אני פלוני כהן חתמתי עד מאן קמסהיד עלויה. לא צריכא דכתיב בי' אני פ' כהן לויתי מנה מפלוני וחתימו סהדי אמנה שבשטר קא מסהדי א"ד אכולה מילתא מסהדי. ר"ה ור"ח ח"א מעלין וח"א אין מעלין והלכתא כדברי המיקל. ואילו כתבו שני עדים פ' כהן לוה מפלוני דליכא מאן דפליג דודאי מעלין. דהא עדים מעידים כי הוא כהן . איבעי' להו מהו להעלות מכהונה ליוחסין.
וזה לשון הרמב"ן ז"ל: מהו להעלות מנשיאות כפים ליוחסין – הך בעיא הכי פירושא: אם תמצא לומר מעלין, צריכין שנים להעיד עליו לנשיאות כפים; ואם תמצא לומר אין מעלין, בעד אחד סגי, כדאמרינן "במעלין מתרומה ליוחסין קא מפלגי", דבכל שאר איסור עד אחד במילתא דעבידא לאיגלויי מהימן. אבל ביוחסין בדוקין, כגון מזבח ודוכן, שנים בעינן, דבעד אחד אינו בדיקה. והא דאמרינן: הני מילי תרומה דעוון מיתה, הכי נמי קאמר, דכיון דעוון מיתה הוא, דין הוא שנעלה ממנה ליוחסין, ומיהו כיון שמעלין, צריכין שנים לתרומה תחילה.
- ורבינו תם פירש בספר הישר, דכיון דעוון מיתה הוא צריך שנים, וכיון שעל פי שנים – מעלין, או דילמא התם דבצנעה אין מעלין ליוחסין, כיון שעל פי עד אחד, אבל בנשיאות כפים כיון דבפרהסיא, אף על פי שעל פי עד אחד, מעלין ממנו ליוחסין.
דכתיב ביה אני פלוני כהן עד מאן קא מסהיד עלויה — פירשו בתוספות, דהני מילי ביוחסין, אבל לתרומה מסיח לפי תומו הוא ונאמן כדלקמן.
הכי נמי כיון דפרשי ידייהו אתו לאסוקינהו — פירוש, ומיהו שאמר הכתוב: "ויגואלו מן הכהונה ויאמר התרשתא להם אשר לא יאכלו בקדש הקדשים", דמשמע שלא העלם ביוחסין וזהו "ויגואלו", ופסלם עוד מלאכול בקדשי הקדשים, ולא קשיא ליה אמאי לא העלם ליוחסין? דהתם הוראת שעה היתה, לפי מה שראה שחזקתם שבבבל אינה חזקה כל כך להעלותם לכהונה בשבילה.
- ומפרקינן, שאני הכא דריע חזקייהו משום דלא אכלי בקדש הקדשים — ולקדשי קדשים גופייהו לא אתו לאסוקינהו, דכיון דאמר להו שלא יאכלו מקדש הקדשים קלא איכא עלייהו בהכי. אבל ביוחסין איכא למיחש דילמא גלי ואתו לאסוקיה בעדים דקא חזו דאכיל בתרומה.
- ואקשינן, אלא מאי גדולה חזקה. פירוש, בעיא דתלמודא היא, ולא מאן דמקשה מעיקרא קשיא ליה הכי, אלא דגמרא קשיא לה: אי אמרת בשלמא מעלין מתרומה ליוחסין, היינו דגדולה חזקה, דאף על גב דאיכא למימר לא ניכלו כי היכי דלא ניסקינהו ליוחסין, כיון דמעיקרא אכלי לא חיישינן. אלא אי אמרת אין מעלין, אי נמי משום דריע חזקייהו, הכא מאי גדולה חזקה? דמשמע דאף על גב דהשתא אית לן למימר מדינא דלא ניכול משום חששא דאיתיה לידא בה, לא חיישינן להכי. ולאו היינו תבריה דמאן דמקשה. ואין פירוש זה נכון.
- ורש"י ז"ל פירש כן: מאי גדולה חזקה? מה לנו להשבית חזקה ושלא להעמידן על חזקתן? ומפרקינן, דאף על גב דאיכא למגזר משום תרומה דאורייתא, לא גזור.
- ואיכא דאמרי הכי קשיא ליה: אלא מאי גדולה חזקה? אי אמרת בשלמא אין מעלין ליוחסין לא מנשיאות כפים ולא מתרומה, היינו דגדולה חזקה, דמוקמינן להו בחזקתייהו. אלא אי אמרת מעלין, אי הכי בבבל היתה להם חזקה שהיו ראויין לעלות ממנה ליוחסין, וכי אסקינהו עזרא לארץ ישראל גרע חזקתם לפי מה שראה בדורו ואמר דלא אכלי בקדשי הקדשים ואין מעלין אותן ליוחסין, אם כן מאי גדולה חזקה? הא מיגרע גרעה לה, והיאך אנו למדין מכאן שגדולה חזקה? והרי אם היו מעמידין אותן (ונ"ל) על חזקתן – היו מעלין אותן, ואדרבה מכאן נראה שאינה גדולה, וכל מקום שיש לחוש אין הולכין אחר החזקה. ומיהו הא לא מקשינן, אמאי לא העלם? שהוראת שעה היתה, כדאמרן.
- ומפרקינן, אין הכי נמי דגריעא דלא מסקינן ליוחסין, ועדיפא דאכלי בתרומה ואף על גב דאיכא למגזר. וזהו פירוש נכון:
וזה לשון הרא"ש ז"ל: אי בעית אימא רבי יהודה ורבנן במעלין מתרומה ליוחסין קא מיפלגי האי אי בעית אימא לא קא מתרץ, אלא קשיא דרבי יהודה אדרבי יהודה.
- הקשה ר' שמואל מורדוס, היכי בעי למימר מעיקרא דטעמא דרבי יהודה משום גומלין? הא על כרחך בלא טעמא דגומלין נמי סבר רבי יהודה בהדיא דמעלין מתרומה ליוחסין, כדאיתא בסוף פרקין, דרבי יהודה סבר דאין חולקין תרומה לעבד אלא אם כן רבו עמו. ויש לומר, דסלקא דעתין מעיקרא, אי לאו טעמא דגומלין לא היינו מפסידין לכהן זה תרומתו שראוי לחלוק לו על פי חברו כדי לומר מעלין, אדרבה היה לנו לומר דאין מעלין כדי שלא יפסידוהו תרומתו. ואף על גב דגבי עבד אמרינן לקמן דרבי יהודה דאין חולקין לו תרומה משום ד(אין) מעלין, ולא אמרינן יחלקו לו ולא יעלו, דאין כל כך הפסד אם לא יחלקו בלא רבו.
במעלין מתרומה ליוחסין קא מיפלגי — תימה, מאי פלוגתא שייך בה ובאיזו סברא נחלקו? נימרו תרווייהו מעלין ולא צריכי בתרומה שני עדים, או נימרו תרווייהו אין מעלין ולא היה צריך אלא עד אחד בתרומה. ויש לומר דבהך סברא פליגי, מר סבר חיישינן שמא יעלו מתרומה ליוחסין, לפיכך מצריך שני עדים, ומר סבר לא חיישינן.
מאי אמנה שבשטר קא מסהדי — תימה, אי לא מסהדי אכולה מילתא ולא ידעי אי כהן הוא, אם כן הא דתנן בגט פשוט גבי שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת, אם היו משולשין יכתבו כהן. והיכן מפקינן ממונא מכהן? כיון שאין העדים מעידין עליו, יש לחוש שמא ישראל הערים וכתב שטר בשם חברו כהן. יש לומר, דהיכא דהוחזקו שני יוסף בן שמעון פשיטא דאכולא מילתא קא מסהדי, והתם ודאי מעלין משטרות ליוחסין. כי קא מיבעיא ליה היכא דלא הוחזקו, חד אמר מעלין.
- ואם תאמר, אמאי לא חשיב ליה בהדי הנך דתנן בעשרה יוחסין, אין בודקין מן המזבח ולמעלה? ויש לומר משום דפשיטא היא, דהיינו עדים גמורים, ועדים לא קא חשיב. ואם תאמר: אמאי לא חשיב תרומה ונשיאות כפים, למאן דאמר מעלין? ואומר רבינו תם דתרומה בכלל מזבח, [ו]נשיאות כפים בכלל דוכן, אף על גב דדוכן דהתם מיירי בשיר כדמשמע בגמרא, מאן דאמר מעלין מוקי לה בדוכן דכהנים בגבולין:
מהו להעלות מנשיאות כפים ליוחסין — פירוש, חיישינן שמא יעלו מנשיאות כפים ליוחסין, ועד שמעידין עליו שנים לא ישא את כפיו, או לא.
שאני הכא דריע חזקייהו – פירש רש"י, שהכל רואין ששאר כהנים אוכלין קדשי מזבח והם לא אכלי.
- וקשה לפירושו, דאכתי תיקשי למאן דאמר מעלין מנשיאות כפים ליוחסין, מאי איכפת לן אם לא מצאו כתבם? הא הוו פרסי ידייהו בגולה, וליסוקינהו מנשיאות כפים ליוחסין.
- ומפרש רבינו תם, דהיינו דריע חזקייהו, כיון שנקראין בני ברזילי הגלעדי ולא מצאו כתבם, משמע דזרים נינהו. מיהו קשה, מעיקרא קודם שידע דריע חזקייהו, אמאי פריך "אתי לאסוקינהו"? הוה ליה למפרך "ליסקינהו", ואמאי נגואלו מן הכהונה?
- ויש לומר דלאו פירכא היא מעיקרא, דבגולה לא הפרישו הפסולין עד שעשאם עזרא כסולת נקייה, ואף המחזיקין עצמן בחזקת כשרות פסל, כדכתיב "ויגאלו מן הכהונה", הילכך פשיטא ליה דאותה חזקה של נשיאות כפים בגולה לא הועילה להם ליוחסין, דאף אותם שנתערבו בגוים היו מחזיקין עצמם בחזקת כהנים עד שפסלם עזרא. אלא הכי פריך: אתי לאסוקינהו על ידי נשיאות כפים של עכשיו, הואיל והפריש הפסולין. ומשני דריע חזקייהו, כדפרשינן. [עד כאן הרא"ש ז"ל]:
וזה לשון הרא"ה ז"ל: איבעיא להו מהו להעלות מנשיאות כפים ליוחסין – כלומר, אי חיישינן דילמא אתי לאסוקי ליוחסין.
תיבעי למאן דאמר מעלין, הני מילי תרומה דעון מיתה – כלומר, דכיון דחמירא כולי האי, דינא הוא דניחוש דילמא אתי עלמא למיטעי לאסוקי מינה ליוחסין, אבל נשיאות כפים דאיסור עשה לא, וכיון דכן, מעלין לנשיאות כפים בעד אחד. או דילמא אפילו למאן דאמר אין מעלין, הני מילי תרומה דמתאכלא בצינעא; אבל נשיאות כפים דבפרהסיא, כולי האי לא מחציף איניש, ובהא ודאי דינא הוא דחיישינן דילמא אתי למיטעי עלמא בתריה לאחזוקי בכהן גמור לאסוקי ליוחסין. וכיון דכן, לא מסקינן לנשיאות כפים אלא בשני עדים, דומיא דיוחסין, לאסוקי לנשיאות כפים כאסוקי ליוחסין דמי, כדאמרן. והיינו נמי בעיין מעיקרא, אם מעלין מנשיאות כפים ליוחסין, אי בעינן להעלותו לנשיאות כפים שנים, או מעלין על פי עד אחד, דהא בהא תליא כדפירשתי.
כיון דפרסי ידייהו אתו לאסוקינהו – דמשמע לן דבבבל בכל דיני כהונה היו נוהגין בכל מה שאיפשר בחוצה לארץ, והיינו דקשיא לן, ניחוש דילמא אתי לאסוקינהו. וכי תימא, ואמאי לא קשיא ליה היא גופא, כיון דפרסי ידייהו אמאי לא אסקינהו? יש לומר דהא לא קשיא ליה, דעזרא לפי מה שראה בבבל חזקתן בכל אחד נהג בהן, ואיהו ידע טעמא אמאי לא אסקינהו, דלא הוי מוחזקין גביה במעלי. אבל הא אכתי קשיא לן, כיון דהכי הוא, אמאי לא חייש עזרא דילמא אתי לאסוקינהו כיון דפרסי ידייהו, אם איתא דקיימא לן דמעלין מנשיאות כפים ליוחסין. ומהדרינן: שאני הכא דריע חזקתייהו. ומסברא לפרושי, לפי שאבד כתב היחוס שלהן, חוששין שמא נאבד לדעת, ודבר מפורסם היה וידוע לכל. ורבינו שלמה ז"ל כתב דריע חזקתייהו, כיון שלא היו אוכלים בקדש קדשים. והראשון מחוור יותר:
וזה לשון הריטב"א ז"ל: אי בעית אימא ר' יהודה ורבנן במעלין מתרומה ליוחסין — פירוש, וטעמא דר' יהודה לא משום גומלין הוא, אלא משום דסבירא ליה מעלין מתרומה ליוחסין, וכיון דכן, כל אסוקי לתרומה כאסוקי ליוחסין ובעי תרי. ורבנן סברי דאין מעלין מתרומה ליוחסין, הלכך לתרומה בחד סגי, דעד אחד נאמן לאיסורין.
- ואם תאמר, מכל מקום שמע מינה נמי דרבנן לא חיישי לגומלין בחד, ותיקשי רבנן אדרבנן? ויש לומר, דלרבנן משנינן כדאמר כשכלי אומנתו בידו, ולא אתיא השתא אלא לשנויי מדר' יהודה אדר' יהודה, דלא מצטרכי לומר כדשנינן לעיל דבדמאי הקלו.
איבעיא להו מהו להעלות משטרות ליוחסין – פירוש, נקט יוחסין, משום דכל היכא דסמכינן אשטרא ונימא דאכולה מלתא קא מסהדי הרי הוא כשר אף ליוחסין. ומיהו בכלל בעיין הוא אם מעלין משטרות לתרומה, דכל דאמרת דאמנה שבשטר בלחוד מסהדי, אף הוא ודאי אפילו לתרומה אין מעלין אותו.
דכתיב ביה אני פלוני כהן לויתי וחתימי סהדי מאי וכו' – דווקא בהא הוא דמבעיא לן, אבל בשטר שכתוב בלשון "פלוני כהן לוה" פשיטא דאכולא מלתא מסהדי. והא דתנן לקמן בפרק בתרא דמכילתין: העורר על השדה וכו', עשאה חברו סימן לאחר והוא חתום עליה בעד – איבד את זכותו, ההיא אפילו כתוב השטר בלשון בעל דבר, דכיון דממונא דידיה ועבד ביה חבריה מעשה וחתם עליה, הא ודאי (אודי אודוי) [אודויי אודי] ליה. ולא דמיא להא דהכא, ולא שייכי עדים במילתא וליכא דררא דממונא גבייהו, וכיון דכן, איכא למימר דלא קפדי אלשון בעל דבר, דאינהו אמנה שבשטר מסהדי. ומאי דדמיא להא דהכא היינו כגון שיש בשטר אחד קרקע ממונא לשם ראובן, אם יש ראיה לראובן בשטר זה שהשדה שלו, מי אמר כן, אמכירת קרקע בשטרא מסהדי, או דילמא אכולה מילתא מסהדי ואף על פי שכתוב בלשון בעל דבר. ונראין דברים דלאו סהדותא היא, דעד כאן לא איבעיא לן הכא אלא בדבר שהוא משמו של בעל דבר, דאפשר דדייקו עדים אמכירתו, אבל בההיא דאתי למה להו למידק? והיינו דקתני התם: "והוא חתום עליה עד, איבד את זכותו"; הא אין עצמו חתום עליה, לא איבד את זכותו. ודווקא כשכתוב בלשון בעל דבר, אבל כתוב בלשון עדים, אכולה מילתא מסהדי ואי לאו דידעי דדידיה היא לא הוו כתבי הכי, וכן היה אומר מורי ז"ל. אלא שהוא אומר, דכי הא מילתא מפיהם ולא מפי כתבם ואין למדין ממנו. לגבי תרומה ויוחסין היא דמייתינן לראיה, דאפילו בעדים מסיחין לפי תומם מסקינן לתרומה ויוחסין; אבל לעניין ממונא, עדות בעל פה בעינן או בשטר גמור, אבל עדות זו שכתב אגב גררא אינו נדון בשטר לעניין זו ואין מוציאין בו ממון מרשות אחרים. והא דאמרינן: אילימא דכתוב אני פלוני כהן עד, מאן מסהיד עליה? פירשו בתוספות דמכל מקום לא גרע ממסיח לפי תומו שמעלין אותו לתרומה, כדלקמן, ונראין הדברים. מיהו ההיא דלקמן אינו אלא לתרומה דרבנן, דהא בפרק הגוזל אמרינן: אין מסיח לפי תומו כשר אלא לעדות אשה בלבד. ופרכינן מהא כדלקמן, ואוקימנא בתרומה דרבנן. וכיון דכן, ליכא למיחש בהא דילמא מסקי ליה ליוחסין, דלכולי עלמא מתרומה דרבנן לא מעלין ליוחסין, וכדאיתא לקמן:
איבעיא להו מהו להעלות מנשיאות כפים ליוחסין תבעי למאן דאמר וכו' — הקשו בתוס': מאי קא מבעיא ליה? דהא כולה מלתא תליא בהעלאה לנשיאות כפים גופיה בכמה, ואי אמר: מעלין לנשיאות כפים על פי עד א', אין מעלין מנשיאות כפים ליוחסין. ותו, הא דאמר: תבעי למאן דאמר מעלין מתרומה, הני מילי תרומה דמתאכלה בצנעה וכו', מאי קאמר? דהא ודאי אין מעלין לתרומה על פי עד א', אפילו יש בו עון מיתה אין מעלין ממנה ליוחסין, ואין מעלין לתרומה על פי ב', ואפילו אין בו איסור עשה מעלין אותו ליוחסין.
- ויש שפירשו, דהכא קים לן ששורת הדין להעלות לנשיאות כפים על פי א', כיון דמיירי דמפרסם ולית לה הנאה במילתא, וממילא שאין מעלין ממנה ליוחסין. אבל אנן מבעיא לן אם יש לנו לחוש דטעי ומסקי ליה ליוחסין, וכיון דכן, נחמיר ביה השתא דלבעי תרי, או לא חיישינן להאי ונוקמיה אדיניה ולסגי ליה בחד. ותיבעי למאן דאמר מעלין מתרומה ליוחסין, אם יבואו העולם ללמוד מתרומה ליוחסין לנשיאות כפים או לא. והפירוש הזה היה נכון, אלא דלישנא דמהו להעלות לא משמע אלא דדינא ממש מיבעיא לן, וכי אמרינן נמי: חד אמר מעלין וחד אמר אין מעלין – הכי משמע.
- והנכון כמו שפירש רבינו תם, דהכא עיקר בעיין אם מעלין לנשיאות כפים על פי עד א' או לא, ומינה שמעינן אם מעלין ממנה ליוחסין, דהא בהא תליא. ונקטינן הא בידן, משום דהיא עיקר טעמא לאידך, ובדידה תלי, ומשום דבעי לומר תיבעי למאן דאמר מעלין מתרומה ליוחסין. והא דאמר תיבעי למאן דאמר מעלין, הני מילי תרומה דעון מיתה, וכיון דחמירא כולי האי בעיא תרי, ומשום הכי מעלין ממנה ליוחסין, אבל נשיאות כפים דאיסור עשה – בחד סגי לאסוקי לדידיה, ומינה אין מעלין ממנה ליוחסין. ותיבעי למאן דאמר אין מעלין, הני מילי תרומה דמתאכלה בצנעא, וכיון דכן לא מסקינן מינה ליוחסין, והיא הנותנת שמעלין לה על פי עד א', אבל נשיאות כפים דבפרהסיא – הא ודאי ראויה להעלות ממנה ליוחסין, והיא הנותנת, ותיבעי תרי סהדי לאסוקי לכהונה:
עד עמוד כהן לאורים ותומים — פירוש, אף על גב דבבית שני לא הוו אורים ותומים, שזה מה' דברים שחסרו בבית ב', כדאיתא במסכת יומא, הכא במילתא בעלמא אוקמינהו, כאדם שאומר לחבירו: עד שיבא משיח:
שאני הכא דריע חזקייהו — פירש רש"י, דלא אכלי בקדשים. והקשה רבינו תם, דהא איכא למיחש דמסקי להו לקדשים, כיון דמעלין ממנה אף ליוחסין. לכך פירש רבינו תם, דריע חזקייהו, שאבד כתב הייחוס שלהם וכל העולם מרננין עליהם, כדכתיב: "ויגואלו מן הכהונה". ואם תאמר: ודקארי לה, היכי לא חזי דריע חזקייהו? ויש לומר, דאיהו סבר דהיה לנו לחשוב, לדורות ישתכח ריעותא זו ואתו לאסוקינהו:
ואלא מאי גדולה חזקה — פשיטא דמספיקא לא מפקינן להו מחזקתייהו. ואם תאמר, אי אין מעלין, הא ליכא למיחש למידי, ואם כן מאי גדולה חזקה? ויש שפירש, האי קושיא דתלמודא היא, דפריך לכולי עלמא. ולא דייק הכי לישנא דאמרינן ואלא:
הכי פירושא: בשלמא לדידי לית לי טעמא דריע חזקייהו לדורות, הא ודאי לא טעו בהכי, אדרבה, אילו היו יכולין היו מורידין אותם, שהכל הוא ישתכח. וכיון דכן, אף על פי דמדינא אין מעלין, איכא למיחש שמא יטעו ויעלו אותו ליוחסין, אי לאו משום דגדולה חזקה. אלא לדידך דאמרת דריע חזקייהו לדורות, הא ודאי לא טעו בהכי, אדרבה, אילו היו יכולין היו מורידים אותם מחזקתם וכמו שעשו בימי עזרא אי לאו דאוקמינהו עזרא בחזקתייהו, ואם כן מאי גדולה חזקה?:
ואי בעית אימא בתרומה דרבנן וכו' — וכי מסקינן מתרומה ליוחסין, הא ודאי לא הוה צריכין לומר השתא כי מסקינן מתרומה ליוחסין, אלא דקושטא דמלתא קאמר השתא, דאפילו הכי ליכא למימר הא דאמר לעיל למאן דאמר מתרומה, כיון דאכלי תרומה אתו לאסוקינהו וליכא לאכרוחי מינה דריע חזקייהו [כדאמרינן לעיל. ואף על גב דקושטא דמילתא דריע חזקייהו] למאן דאמר אין מעלין מנשיאות כפים ליוחסין, מכל מקום בעינן למימר קושטא דמילתא, דליכא לאוכוחא מתרומה כדמוכרח לעיל, והכי אורחא דתלמודא בדוכתי טובא:
אכילת חלה גופה לתרומה דאורייתא — פירוש, וסבירא ליה להאי תנא שאין מעלין מתרומה ליוחסין. ומסקינן, מחלת דרבנן לתרומה דאורייתא. ואם תאמר, כיון דחלה דרבנן היא, מאי איריא סוריא? אפילו בבל נמי, דבשלמא אי חלה בזמן הזה דאורייתא, משום הכי נקט סוריא, משום דסבירא ליה דכיבוש יחיד שמיה כיבוש וחלה דידיה דאורייתא. ויש לומר דאף על גב דחלה בזמן הזה דרבנן אפילו בארץ, מכל מקום חמירא חלה דסוריא כיון דאית ליה עיקר מן התורה בזמן שבית המקדש קיים, משום דכיבוש יחיד שמיה כיבוש. וכן יש לנו לפרש באידך מתניתא דבסמוך, קתני חלוק גרנות בארץ ישראל, ואוקימנא דקסבר דתרומה בזמן הזה דרבנן, ואפילו הכי דווקא בארץ ישראל חמירא דאית ליה עיקר דאורייתא, מה שאין כן בסוריא, דקסבר האי תנא דכיבוש יחיד לאו שמיה כיבוש, וכן פירש רש"י ז"ל. [ע"כ הריטב"א ז"ל]:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה