יפה תואר על בראשית רבה/לד/י
<< | יפה תואר על בראשית רבה • פרשה לד | >>
• א • ג • ד • ו • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו •
אבל הצדיקים לבן ברשותן. פי' הדברים. כי הרשעים תאותם אשר בלבם מושלת עליהם ולא יוכלו להכניע אותן עוד. משא"כ הצדיקים הוא להפך כי המה מושלים ביצרם. ומ"ש בהקב"ה ויאמר ה' אל לבו ג"כ הכוונה כי מדת הרחמים כובשת את מדת הדין או דהקב"ה גוזר גזירה והצדיק מבטלה. והנה פה דלג המדרש על הכתובים ברשעים ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה ובשוח"ט מייתי ליה. וכן בצדיקים כתיב והשבות אל לבבך. אשר אנכי מצוך היום על לבבך:
והנה היא מדברת על לבה. וכבשה את לבה ולא צעקה בקול גדול כפי גודל צערה ויגונה. וגם דוד כבש את לבו ולא שלח ידו במשיח ה' ובטח בה' כי הוא יצילנו. אף כי פחד ומגור היה לו מפני חמת שאול פן יספה בידו:
עלובה היא העיסה כו'. פי' כיון שהנחתום בעצמו לא יוכל להסתיר רעת העיסה ומודה על רעתה זה הוא ראיה מוכרחת כי היא רעה מאד. וכן הקב"ה יוצר האדם מעיד כי יצר לב האדם רע מנעוריו. זה הוא הוכחה כי א"א להכחיש עוד ורעת היצר גלויה לעין. ובא בזה לתרץ את הכתוב האומר לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו. מה זה טעם על לא אוסיף לקלל. ונהפוך הוא כיון שיצרו רע מנעוריו ראוי לו לפקוד על עונו תמיד שלא ירע עוד. לכן מפרש כי הכתוב בא בזה להקטין את חטאו בעבודת היוצר אשר נטיתו לרע הוא מצד טבעו ואף כי בידו להתגבר על טבעו אבל איננו ראוי למוסר אכזרי כיון שהוא רע בטבעו אין להאשימו כ"כ. והנה להבין ולדעת למה ידמה האחד את יצר הרע לעיסה והשני לשאור והשלישי לנטיעה עלינו לדבר מקודם ולבאר מהות היצר טוב ויצר הרע המורגלים בפינו. ודע כי יש בזה דעות שונות. יש אומרים כי שני מלאכים עומדים על האדם מחוצה לו. האחד מיעצו לטובה ומנהלו בארחות יושר והוא הנקרא יצר טוב. והשני מיעצו לרעה ומוליכהו בארחות עקלקלות והוא הנקרא יצר הרע ויש להם סעד מדברי רז"ל בפ"ק דב"ב דאמרו הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות. והשטן הלא הוא מלאך נבדל מהאדם כדכתיב והשטן עומד על ימינו לשטנו. וכן מלאך המות ידוע בכמה מקומות בדברי רז"ל שהוא מלאך נבדל. ועוד ראיות רבות להם מפשטות דברי רז"ל. ולדעה זו נוטה הרמב"ן בפתיחתו לספר איוב שהם מלאכים באמת לא טבע מן הטבעים ולא כחות מהכחות אשר באדם. אבל לא כן הוא דעת הבוחרים בדרכי החכמה. כמו הרד"ק בפי' הכתוב בישעיה יצר סמוך והרמ"ע בפי' הכתוב ויבואו בני האלהים. והרב ז"ל במורה ח"ג בפרק כ"ב המה האריכו ליישב כל אמרות רז"ל בתבונתם. וכתבו כי יצר הרע הוא כח התאוני המטה את האדם לעושק ועול. ולמלא את תאות לבו. ויצר הטוב הוא כח השכל באדם המעורר בקרבו את האהבה לצדק וליושר ולמשול ברוחו. כי לא ינזר אחרי שרירות לבו הרע אמנם אחרי אשר אין דעה אשר אין מעורב בה גם דבר אמת אם מעט ואם הרבה. קרוב הדבר לאחוז בשתי הדעות ולומר כי העיקר הוא אשר הם שני כחות בקרב האדם. כח השכלי המוליך אותו בדרך טובים וכח החמרי המתעה אותו בדרך לא טוב ומשפילו עד לעפר. ויען כי לכל כח וכח אשר בארץ יש מלאך הממונה עליו מלמעלה ומשפיעו עליו מכחו וכמ"ש רז"ל אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה כמו כן יש שני מלאכים האחד הממונה לעזור את האדם בשכלו והוא אך טוב יאציל עליו. והשני הממונה על כח הגופני לעורר בקרבו החמדה והוא ראשית הסבה לכל עון ולכל חטאת והוא היצר הרע. ובזה א"ש גם שלשה הדמיונות האלה אשר לפנינו במדרש. ר' חייא רבה מדמה את יצר הרע לעיסה מצד היותו נמשך מהחומר אשר הוא דומה לעיסה. וכמו שהעיסה מעורבת מחלקים שונים כן החומר מורכב מד יסודות אשר מזה תמשך לו הנטיה לדברים המגונים והנתעבים. ולא יעמוד על משמרת שכלו וכמ"ש המתודה. החומר יאוה כחש וכחד. כלו אוהב שוחד. וארבעה פנים לאחד. ואבא יוסי המדמהו לשאור שבעיסה הוא על כח המלאך המשפיע מכחו על החומר: נמשך האדם אל התאוות הנתעבות וכמו השאור אשר בא מחוצה לעיסה ומסבב בקרבה להתחמץ מן הרתיחות אשר יבוא בקרבה ורבנן מדמה אותו לנטיעה יאמרו לנו בזה כי גם בלי התערבות היסודות אשר בקרב החומר וגם בלי הכח המשפיע עליו מלמעלה הוא רע מצד שרשו וצמיחתו. כי בעון חולל ובחטא יחמתהו אמו:
מאימתי יצה"ר נתון באדם. לא ישאל על יצר הטוב כי הוא בא מן השכל ופשיטא שאינו בא באדם עד שיהיה בן דעת. אבל על יצה"ר שבא מן החומר שאלהו. וע"ע בביאור הרי"פ יתר דברי היפ"ת: