ילקוט שמעוני תורה רב

רמז רב

המשך פרק יב

(פסחים פרק כל שעה, דף ל"ח ע"ב): תניא יכול יצא אדם ידי חובתו בחלות תודה ורקיקי נזיר? תלמוד לומר ושמרתם את המצות (שמות יב יז). מצה המשתמרת לשם מצה, יצתה זו שאינה משתמרת לשם מצה אלא לשם זבח. תניא אידך, יכול יצא אדם בחלות תודה ורקיקי נזיר? תלמוד לומר שבעת ימים מצות תאכלו (שמות יב טו). מצה הנאכלת לשבעה, יצתה זו שאינה נאכלת לשבעה אלא ליום ולילה. ותיפוק ליה דאינה נאכלת בעוני? כרבי עקיבא דאמר עני כתיב. ותיפוק ליה דהוה מצה עשירה? רביעית היא המתחלקת לכמה חלות. ותיפוק ליה דאינה נאכלת בכל מושבות? זאת אומרת חלות תודה ורקיקי נזיר נאכלין בנוב ובגבעון. עשאו למכור בשוק יוצא בהן, וטעמא מאי? כל לשוק אמלוכי ממליך, אי מזביננא מזביננא ואי לא נפיק אנא. אמר רבא: מצוה ללתות (פירוש: לשרות - הערוך), דכתיב ושמרתם את המצות. אי לאו לתיתה שימור למאי? שימור דלישה לאו שימור הוא, דאמר רב הונא בציקות של גוים אדם ממלא כריסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה. ונעביד להו שימור מאפיה ואילך? אלא שמע מינה שימור דמעיקרא בעינן. אמר להו רבא לדמהפכי כפי (פירוש: שמהפכים העומרים בשדה) הפיכו לשם מצוה. כי בעצם היום הזה (שמות יב יז). מגיד שלא יצאו אלא ביום. הוצאתי את צבאותיכם (שם) אלו צבאות ישראל או אינו אלא צבאות מלאכי השרת? כשהוא אומר יצאו כל צבאות ה'. הרי צבאות מלאכי השרת אמור, הא מה תלמוד לומר "צבאותיכם"? אלו צבאות ישראל:

(מכילתא): ושמרתם את היום הזה לדורותיכם למה נאמר? והלא כבר נאמר כל מלאכה לא יעשה בהם. אין לי אלא דברים שהן משום מלאכה דברים שהן משום שבות מנין תלמוד לומר ושמרתם להביא דברים שהן משום שבות. ואף חולו של מועד יהא אסור משום שבות והדין נותן הואיל ויום טוב הראשון והאחרון קרוי מקרא קודש וחולו של מועד קרוי מקרא קודש אם למדת על יום טוב הראשון שהן קרוין מקרא קודש הרי הן אסורין משום שבות חולו של מועד קרוי מקרא קודש אינו דין שאסור משום שבות. תלמוד לומר ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון. בראשון בארבעה עשר וגו' קבעו הכתוב חובה. עד יום האחד ועשרים לחודש למה נאמר. לפי שהוא אומר שבעת ימים מצות תאכלו אין לי אלא ימים לילות מנין תלמוד לומר עד יום האחד ועשרים לרבות את הלילות. תניא חמץ בין לפני זמנו בין לאחר זמנו עובר עליו בלאו וכרת דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר חמץ לפני זמנו אינו עובר עליו בלא כלום. תוך זמנו עובר עליו בלאו וכרת. רבי יוסי הגלילי אומר תמה על עצמך היאך חמץ אסור בהנאה כל שבעה. ומנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא בלא תעשה שנאמר לא תאכל עליו חמץ דברי ר' יהודה. אמר לו רבי שמעון וכי אפשר לומר כן הרי כבר נאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות. בשעה שישנו בקום אכול מצה ישנו בבל תאכל חמץ. בשעה שאינו בקום אכול מצה אינו בבל תאכל חמץ. מאי טעמא דרבי יהודה תלתא קראי כתיבי לא יאכל חמץ. כל מחמצת לא תאכלו. לא תאכל עליו חמץ. חד לפני זמנו. וחד בתוך זמנו. וחד לאחר זמנו. ורבי שמעון מחמצת מבעיא ליה לכדתניא מחמצת אין לי אלא שנתחמץ מאליו. נתחמץ מחמת דבר אחר מנין תלמוד לומר כל מחמצת. לא יאכל חמץ מיבעיא ליה לכדתניא רבי יוסי הגלילי אומר מנין לפסח מצרים שאין חמצו נוהג אלא יום אחד תלמוד לומר לא יאכל חמץ וסמיך ליה היום אתם יוצאים. ורבי יהודה נתחמץ מחמת דבר אחר מנא ליה. מדאפקיה רחמנא בלשון מחמצת. פסח מצרים מנא ליה היום אתם יוצאים. ואי תימא סמוכין. לא דריש. ורבי יהודה שפיר קאמר ליה רבי שמעון. אמר לך האי עליו הוא דאתא לקבעו חובה. ואידך נפקא ליה מבערב תאכלו מצות. ואידך מבעיא ליה לטמא ודרך רחוקה סלקא דעתך אמינא הואיל ופסח לא אכיל מצה ומרור נמי לא ניכול. ורבי שמעון לא גרע מערל ובן נכר דכתיב לא יאכל בו בו אינו אוכל אבל אוכל הוא במצה ומרור. ורבי יהודה כתב בהאי וכתב בהאי. אמר רבא מצה בזמן הזה דאורייתא מרור דרבנן. מאי שנא מרור דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו בזמן דאיכא פסח אין בזמן דליכא פסח לא. מצה נמי הכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו בזמן דאיכא פסח אין בזמן דליכא פסח לא. הדר אהדריה קרא בערב תאכלו מצות. ורב אחא בר יעקב אמר אחד זה ואחד זה דרבנן אלא הכתיב בערב תאכלו מצות ההוא מיבעיא ליה לטמא ושהיה בדרך רחוקה וכו'. הכהנים יוצאין בחלה. פשיטא מהו דתימא מצה השוה לכל אדם בעינן קמשמע לן מצות מצות ריבה. עד יום האחד ועשרים אמר רב אשי הא דאמרת צריך שיהא לילה ויום מן החדש מנלן רבי יוחנן אמר מערב עד ערב תשבתו שבתכם. ריש לקיש אמר עד יום האחד ועשרים לחודש בערב. מאי בינייהו חצות לילה איכא בינייהו. תניא מיום הראשון עד יום השביעי יכול ראשון ולא ראשון בכלל שביעי ולא שביעי בכלל כענין שנאמר מראשו ועד רגליו ראשו ולא ראשו בכלל רגליו ולא רגליו בכלל. תלמוד לומר עד יום האחד ועשרים לחודש בערב. רבי אומר אינו צריך ראשון וראשון בכלל שביעי ושביעי בכלל:

שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם. אין לי אלא בבל ימצא בבל יראה מנלן. תלמוד לומר לא יראה לך שאור. אין לי אלא שאור שהוא בבל יראה ובבל ימצא חמץ מנלן תלמוד לומר לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך הקיש שאור לחמץ וחמץ לשאור מה זה בבל יראה אף זה בבל יראה. מה זה בבל ימצא אף זה בבל ימצא. מה זה מחמשת המינין אף זה מחמשת המינין. בבתיכם למה נאמר לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כמשמעו תלמוד לומר בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך. יצא חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי אף על פי שהוא יכול לבערו אבל אינו ברשותו יצא חמצו של נכרי שהוא ברשות ישראל וחמץ שנפלה עליו מפולת אף על פי שהוא ברשותו אבל אינו יכול לבערו. אתה אומר לכך בא או לא בא אלא ללמד בבתים שבעה ובגבולים לעולם. תלמוד לומר לא יראה לך שאור בכל גבולך. מה בבתים שבעה אף בגבולין שבעה. כי כל אוכל מחמצת ונכרתה למה נאמר לפי שהוא אומר כי כל אוכל חמץ אין לי אלא חמץ שחייבין עליו כרת שאור מנין. תלמוד לומר כי כל אוכל מחמצת. עד שלא יאמר יש לי בדין ומה אם חמץ שאינו מחמיץ לאחרים חייבין עליו כרת. שאור שמחמיץ לאחרים אינו דין שחייבין עליו כרת, לא אם אמרת בחמץ שהוא ראוי לאכילה לפיכך חייבין עליו כרת. תאמר בשאור שאינו ראוי לאכילה לפיכך לא יהו חייבין עליו כרת. תלמוד לומר כי כל אוכל מחמצת ונכרתה. אני אקרא את השאור קל וחומר לחמץ. ומה אם השאור שאינו ראוי לאכילה חייבין עליו כרת חמץ לא כל שכן, לא אם אמרת בשאור שהוא מחמיץ לאחרים לפיכך חייבין עליו כרת. תאמר בחמץ שאינו מחמיץ לאחרים לפיכך לא יהו חייבין עליו כרת. תלמוד לומר כי כל אוכל חמץ ונכרתה כי כל אוכל מחמצת ונכרתה עד שיאמרו שני כתובין ואם לאו לא שמענו. ונכרתה אין הכרתה אלא הפסקה. הנפש ההיא מעדת ישראל שומע אני תכרת מעדת ישראל ותלך לה אל עם אחר תלמוד לומר מלפני בכל מקום ברשותי הוא. בגר ובאזרח הארץ לפי שהוא מעשה בישראל צריך להביא את הגרים אף בכל מקום שהוא מעשה בישראל צריך להביא את הגרים: