טור מנוקד אבן העזר צו
<< | טור · אבן העזר · סימן צו (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
אין האלמנה גובה כתובתה אלא בשבועה.
לפיכך אם מתה קודם שנשבעת, אין יורשיה יורשים כתובתה, שאין אדם מוריש לבניו ממון שאין יכול לגבותו אלא בשבועה.
אבל נתגרשה ומתה - בניה נשבעין שבועה שלא פקדתנו ונוטלין ואפילו מיורשיו אם מת אחריה.
אבל כל נכסיה, בין נכסי מלוג בין נכסי צאן ברזל, יורשיה יורשין אותה אפילו נתאלמנה, שאינה צריכה לישבע עליהם.
ומה שבועה נשבעת? - שלא התפיסה הבעל צררי בחייו ולא תפשה היא משלו כלום. והרמב"ם כתב - שצריכה לישבע גם כן שלא מחלה לו כתובתה או שלא מכרה לו. ונראה - שאם כתובתה בידה אינה צריכה לישבע על זה, שאילו מחלה לו או מכרה היתה מחזרת לו הכתובה.
ואם היורשים קטנים והאפוטרופסים רוצים להשביעה והיא אומרת שאינה רוצה לישבע עד שיגדלו בניה כי שמא הם ימחלו לה או תתפשר עמהם - כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל בתשובה - אין שומעין לה, אלא לא תטול כלום עד שתשבע.
וששאלת[1] - אלמנה שאומרת 'בעלי נתן לי מנה קודם מותו במתנה גמורה על מנת שלא ינכם לי בכתובתי' ועדים אין לה. תשובה - אם היא מוחזקת במנה, כגון שיש ממון בעלה תחת ידיה והיא יכולה לטעון על אותו ממון "אין בידי משל בעלי כלום", נאמנת גם כן במיגו לומר "נתנו לי במתנה", ובשבועה. אבל אם היא אינה מוחזקת בממון בעלה, אז אינה נאמנת.
כתב רי"ף - שאם מכרה או נתנה מנכסי יתומים קודם שנשבעה, מה שמכרה ונתנה קיים ומנכין אותו בכתובתה. ומשמע מדבריו אפילו מקרקע. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל מביא דבריו בפסקיו לפסק הלכה, אבל כתב בתשובה - דווקא במטלטלי, אבל מקרקעי בחזקת יורשים קיימי ואין בידם לתתם עד שיגבוה בית דין, ואם מכרה או נתנה אין מכירתה ומתנתה קיימת. ואם מחלה לבעלי חובות של בעלה אין מחילתה כלום, שכל זמן שלא תגבה חובות בעלה אין לה בהן כלום ואין בידה לא ליתן ולא למחול.
ופעמים שאף גרושה משביעין אותה אפילו כשלא יטעון, דתנן: הפוגמת כתובתה, או עד אחד מעידה שהיא פרועה, והנפרעת שלא בפניו, ומנכסים משועבדים, לא תפרע אלא בשבועה. פוגמת כיצד? - היתה כתובתה אלף זוז והוא אומר 'קבלת כתובתיך' והיא אומרת 'לא קבלתי אלא כך וכך', אפילו יש לה עדים כמה קבלה דאיכא למימר אם איתא דקבלה טפי הוה פרע לה בעדים, אפילו דקדקה מה שנטלה אפילו כחצי פרוטה דאיכא למימר כיון דדקדקה בודאי אומרת אמת, אפילו הכי לא תפרע אלא בשבועה. או שכופרת בכל ואומרת 'לא נפרעתי כלום' ועד אחד מעידה שהיא פרוע - לא תפרע אלא בשבועה. או מנכסים משועבדים שבאו לטרוף מהלקוחות, או שלא בפניו כגון שגרש והלך לו - לא תפרע אלא בשבועה. וכתב הרמב"ם: והוא שיהיה במקום רחוק שיש טורח להודיעו, אבל אם הוא קרוב להודיעו מודיעין אותו ואם לא יבוא ישביעוה ותטול. וכן כתב רי"ף. וכתב אדוני אבי ז"ל: וייראה לי - דהאי מקום קרוב כדי שילך השליח ויחזור תוך שלושים יום שהוא זמן בית דין, אבל טפי משלושים יום אין לנו לאחר הפירעון, אלא בית דין מוכרים מיד ופורעין והאשה נותנת שכר השליח ומוספת אותו על כתובתה.
וכל הנך שבועות הן דרבנן, אפילו הכי צריכין נקיטת חפץ. ולא נפקא מינה אלא דאי קדמה ותפשה ואומרת 'לא משתבענא ולא מהדרנא דדידי שקלי', לא מפקינן מינה כיון דהוא דרבנן, אבל בדאורייתא מפקינן בכהאי גוונא אי לא בעי לישבע. אבל אפוכי לא אפכינן להו. אף על גב דקיימא לן דשבועה דרבנן מפכינן, הני מילי כשהנתבע יש לו לישבע וליפטר יכול להפכו על התובע ולומר לו 'אין לך אצלי כלום או השבע וטול או תלך לך', אבל כשהתובע יש לו לישבע וליטול אינו יכול להפכו על הנתבע ולומר 'השבע והפטר', שיכול לומר לו 'איני רוצה לישבע אתה יש לך לישבע וליטול או השבע וטול או תלך לך'. ואם היא חשודה על השבועה שאינה יכולה לישבע, אם שכנגדה אינו חשוד - ישבע ויפטר, ואם הוא חשוד - אין כאן לא שבועה ולא תשלומין.
ובעד אחד מעידה שהיא פרועה יכול להביאה לידי שבועה דאורייתא. כיצד? - יפרע לה כתובתה פעם שני בפני העד הראשון ועד אחר עמו הרי כאן שני עדים על פרעון השני, ויתבענה מה שנתן לה תחילה ויאמר "בהלואה נתתיו לך" שהרי נתקבלה כתובתך פעם שנית, והיא כשתכפור ותאמר "לא קבלתי אלא פעם אחד" הרי עד מכחישה וצריכה לישבע שבועה דאורייתא. וצריך שיאמר לעד הראשון שמכוין לכך, שאם לא כן, תאמר 'באמת שקבלתי שתיהן אבל היו עליך שתי כתובות' והרי העד הראשון מסייעה, אבל כשמודיע לעד תחילה שאין כוונתו אלא להביאה לידי שבועה דאורייתא, אז אין הראשון מסייעה וכיון שאין מסייעה אינה יכולה לומר שתי כתובות היו לי דמילתא דלא שכיחא היא.
הפוחתת כתובתה אינה צריכה שבועה. היכי דמי פוחתת? - כגון שהוציאה כתובתה מאלף זוז והוא אומר 'נפרעת' והיא אומרת 'לא נפרעתי כלום אבל אין לי עליך אלא חמש מאות זוז כי אמנה היתה ביני לבינך שנתחייבת לי בקנין אלף זוז והאמנת בי שלא אתבע ממך אלא חמש מאות' - נוטלת בלא שבועה. אבל אם אינה אומרת 'אמנה היתה ביני לבינך' - אפילו חמש מאות אינה נוטלת, דהאי שטרא חספא בעלמא הוא.
היא אומרת 'בתולה נשאתני וכתובתי מאתים' והבעל כשנתגרשה או היורשים כשנתאלמנה אומרים 'אלמנה ניסת ואין לך אלא מנה', והכתובה נאבדה או במקום שאין כותבים כתובה, אם יש עדים שיצתה בהינומה, פירוש שעשו לה כמנהג הבתולות במלבוש שרגילין להלביש בתולות או בשאר דבר ידוע לפי מנהג העיר, כתובתה מאתים, אפילו אחד מהם קטן כשראה העדות, דכיון שהוא עתה גדול ויש אחר עמו מהני, ואם אין עדים אינה נוטלת אלא מנה. כתב הרמב"ם: שהבעל צריך לישבע שבועה דאורייתא. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב -שאינו נשבע אלא היסת.
מי שהיה נשוי ארבע נשים שנשאתן זו אחר זו ומת ובאין לגבות כתובתן, הראשונה נשבעת לשניה שאין משל בעלה כלום, והשנייה לשלישית והשלישית לרביעית, והרביעית נשבעת ליתומים. ואפילו אם הם גדולים אין נפרעין מהם אלא בשבועה. היו כולם יוצאות ביום אחד - במקום שכותבים שעות הראשונה תקדום, ואם אין כותבין שעות אז שיעבוד כולם חל ביחד. ואם כתובתה של האחת מנה ושל זו מאתים ושל זו שלוש מאות - לרבינו חננאל - בין הניח רב או מעט כך הדין שיחלקו כל עזבון המת לששה חלקים ונוטלת של מנה חלק אחד ושל מאתים שני חלקים ושל שלוש מאות שלשה חלקים, שכל אחת ואחת נוטלת לפי מעותיה עד שתפרע כתובתה. ולפי זה אם הניח שלש מאות, של מנה נוטלת חמשים ושל מאתים מאה ושל שלוש מאות מאה וחמשים. ולרב אלפס - חולקות ממש שוה בשוה עד שתפרע כל אחת מכתובתה. ולפי זה אם הניח שלוש מאות כל אחת נוטלת מנה, ואם הניח יותר השתים הנשארות חולקות אותו ביניהם בשוה. ולזה הסכים אדוני אבי ז"ל.
וכשבית דין או יורשין משביעין האלמנה, אין להשביעה בבית דין אלא חוץ לבית דין. אבל מדירין אותה אפילו בבית דין. וצריך שידירנה בדבר שיש בו עינוי נפש ושתהיה באיסור כל ימיה, כגון שתאמר 'ייאסר עלי דבר זה אם נהניתי שום דבר מכתובתי' והוא דבר שיש בו עינוי נפש. אבל אם אין בו עינוי נפש, או אפילו יש בו עינוי נפש ואינה באיסור כל ימיה, כגון שאומרים לה 'משביעין אנו עליך שלא תאכלי דבר זה אם גבית שום דבר מכתובתך' והיא אוכלת אותו בפנינו - לא מהני, שאינה חוששת על העונש אלא בגדר של עינוי נפש שעומדת בו כל ימיה. ולא מהני נדרה אלא כל זמן שלא נשאת. אבל אם נשאת אינה גובה בנדרה, שהבעל יפר לה אפילו נדרה על דעת רבים, ואפילו אם נתן לה רשות שתדור על דעת הבית דין, יכול לחזור ממה שהרשה ויפר לה.
וגרושה שבאה לישבע, כגון שהבעל אומר 'פרעתי', או פוגמת וכיוצא בזה - נשבעת אפילו בבית דין. וכתב ר"י - שהאידנא נהגו להשביע אלמנה בבית דין.