טור חושן משפט שפח
<< | טור · חושן משפט · סימן שפח (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
טור
[עריכה]כמו שהנגזל נשבע ונוטל כך ניזק נשבע ונוטל שאם זורק כיסו לים הניזק אומר שהיה מלא זהובים והמזיק אומר איני יודע מה היה בו נשבע הניזק בנקיטת חפץ ונוטל והוא שיטעון עליו דברים שהוא אמוד בהן שיהא לו או שדרכו להיות פקדונות בידו וכגון שיטענו בדבר הרגיל כגון שטוענו שהיו מעות בכיסו אבל טוענו בדבר שאינו רגיל כגון שטוען שזרק לו סל מלא מעות לים ואין דרך ליתן בו מעות מיבעיא לן ולא איפשטיא אי נאמן בשבועתו וכתב הרמב"ם אם תפס אין מוציאין מידו אלא נשבע ומחזיק וא"א הרא"ש ז"ל כתב כיון דפסיקא דדינא הוא אין מועיל בו תפיסה ודבר זה מבואר יותר למעלה בסימן צ':
- הלכות מוסר
המוסר ממון חבירו ביד אנס בין אנס כותי בין אנס ישראל חייב לשלם לו מפני שגרם לו הפסד ממונו ודינו כשאר מזיק לכל דבר אף על פי שלא נשא ונתן ביד בד"א שהראהו מעצמו בלי אונס או שאנסוהו להראות שלו והראה שלו ושל חבירו או שיסרו אותו ולא אמרו לו על מה והראה ממון חבירו ונפטר בו בכך חייב אבל אם אנסו האנס שיראה לו ממון פלוני והראהו פטור ואם נטלו בידו ונתנו לו חייב אפילו אנסו גם על הנטילה שיטלנו ויתננו לו כיון שעשה מעשה חייב והראב"ד כתב שהוא פטור וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה וכ"כ רב אלפס והרמב"ם ומיהו אם כשאנסו האנס להראותו והראהו לו אחר כך נטלו ונתנו בידו פטור אם היה במקום שיכול להאנס ליטלו שעל מה שהראהו לו פטור כיון שהוא אנוס וגם לא עשה מעשה ועל מה שנטלו ונתנו לו אח"כ פטור דכיון שראהו האנס ויכול ליטלו חשוב כאילו נטלו לפיכך אינו חייב אא"כ שהאנס מאנסו לילך ולהביא אותו הממון מבית פלוני ואפילו בזה כתב א"א הרא"ש ז"ל שאינו חייב אלא א"כ לא ידע האנס שיש לפלוני ממון אלא ע"פ המוסר אבל ידע האנס שהיה לפלוני ממון ואנס לו לילך לביתו ולהביאו פטור:
שנים שמריבין על דבר אחד קרקע או מטלטלין כל אחד אומר שלי הוא והלך האחד ומסרו ביד אנס היו מנדין אותו עד שיחזירנו כמו שהיה ויסלק האנס מעליו ויעשה לו דין:
ראובן שהיה חייב מעות לכותי ואנס הכותי את שמעון עד שפרעם בשביל ראובן אין ראובן חייב לשלם לשמעון מה שלקח ממנו האנס בשבילו אא"כ היה החוב שהיה לאנס על ראובן מן המס ואנס לשמעון שיפרע בשבילו אז חייב לפורעו ודבר זה מבואר עוד למעלה בסימן קכ"ח:
מסור מיבעיא לן אם נשבע ונוטל ולא איפשיטא וכתב הרמב"ם שאם תפס הנמסר אין מוציאין מידו אלא נשבע ומחזיק מה שבידו ולדעת א"א הרא"ש ז"ל כיון דספיקא דדינא הוא לא מהני תפישה. ופירש ר"ת דלא מיבעיא אי נשבע ונוטל אלא כשהמוסר מכחיש הנמסר אבל אם המוסר אינו יודע כמה הזיק אז ישבע הנמסר ויטול אבל ר"י פירש אפי' אין המוסר טוען ודאי לא יטול הנמסר בשבועה ולזה הסכים א"א ז"ל:
כתב הרמב"ם אין המוסר לאנס נשבע לא שבועה דאוריית' ולא שבועה דרבנן שהוא רשע ואין לך פסול יותר מזה בד"א שהראה מעצמו בלי אונס אבל אם אנסוהו להראות או להביא ואותו ונשא ונתן ביד אע"פ שחייב לשלם אינו רשע אלא בר תשלומין הוא ומשבעינן ליה כשאר הכשרים ע"כ:
שאלה לא"א הרא"ש ז"ל רחל שטוענת את ראובן שמסרה ביד אנס והפסידה הרבה וקצת ביררה בעדים וקצת בהוכחות והוא אומר לא הפסדתיך. תשובה מה שתוכל לברר בעדים שהפסידה יפרע לה וישבע ראובן שאינו יודע שהפסידה יותר דכיון דסליק בתיקו אם עשו בו תקנת נגזל במסור לא מפקינן ממונא ובהוכחות אין נראה לחייבו ולאפוקי ממונא:
כתב הרמב"ם אסור למסור ישראל ביד אנס בין בממונו בין בגופו ואפילו היה רשע ובעל עבירות ואפי' היה מיצר לו ומצערו:
וכל המלשין בעלילה ישראל ביד אנס בין בגופו בין בממונו אין לו חלק לעוה"ב: כשאומר הריני מלשין פלוני לאנס מתרין בו השמר ואל תמסור ואם העיז פניו ואומר אמסרנו מצוה למסרו ביד השלטון:
וכל המיצר לציבור ומצערם מותר למסרו ביד השלטון להכותו ולקנסו ולאסרו אבל מפני צער היחיד אסור למסרו: ולאבד מממונו של מוסר בשקר לאנס אסור שממונו ראוי ליורשיו עכ"ל וכן כתב רבינו אשר מלוניל שאסור למוסרו ביד השלטון בפעם ראשונה שנייה ושלישית עד שיתחזק במלשינות או שמתרין בו ולא ציית:
שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ילמדנו רבינו מה לעשות באיש שנתפרסם עליו שהוא מלשין בשקר ביחידים מישראל ובקהל לאנסים והוא מגזם תמיד שילך ויאמר על אנשים יחידים וקהילות ישראל דברים שיוכל להגיע להם נזק בגופם ובממונם והנה ניתן רשות לקהל מצד המלכות לענשו ועל זה נקבצו והעמידו ב"ד לחקור הדבר אם יתאמת הפירסום הנזכר שיקבלו העדיות ועל פיהם ידונו ויצאו לפניהם עדיות וזה נוסחן העידו בבית דין ראובן ושמעון שנתברר להן שהאיש הזה היה מוחזק שהוא מלשין ומסור לאנסים ושגיזם במלשינות פעמים רבות ושמהיום חדש ועד הנה בהיות דו"ן פידר"ו בכאן באשבילי"א שהיה מגזם כיוצא בזה גלגל עמו אחד מגדולי הקהל שיסור מזה הגיזום ולא רצה להמנע וגם העידו עליו אנשים רבים מלבד אלה שהוא מוחזק בחזקת מסור ומלשין לאנסים ושגיזם לפניהן במלשינות פעמים רבות עתה יורנו מורינו ורבינו אם יש לענשו כדין רודף.
תשובה היינו לגמרי עובדא דרב כהנא מההוא גברא דבעי אהוויי אתבנא דחבריה וא"ל לא תחוי הדר א"ל אחוינא יתיב רב כהנא קמיה [דרב] וכו' ה"נ בנדון זה שנתן רשות לקהל מצד המלכות לענשו והיה מגזם והתרו בו ולא רצה להמנע: וא"צ לקבל העדות בפניו ואף שלא בשעת מעשה א"צ לקבל העדות בפניו כי הדבר ידוע מי שהוא מוחזק מלשין בשקר לאנסים מקרבין אותו בשביל הנאתן ואילו רצה לקבל העדות לפניו ולדרוש ולחקור בדינו לעולם לא יענשו אותו כי נצול ע"י מסירה לאנסים:
בית יוסף
[עריכה]כמו שהנגזל נשבע ונוטל כך ניזק נשבע ונוטל שאם זרק כיסו לים זה אומר שהיה מלא זהובים והמזיק אומר איני יודע מה היה בו נשבע הניזק בנקיטת חפץ ונוטל וכו' וכגון שיטענו בדבר הרגיל כגון שטוענו שהיו מעות בכיסו אבל טוענו בדבר שאינו רגיל כגון שטוען שזרק לו סל מעות לים ואין דרך ליתן בו מעות מיבעיא לן ולא איפשיטא וכו' בס"פ הכונס (סב.) ההוא גברא דבטש בכספתא דחבריה שדייה בנהרא אתא מריה ואמר כך וכך הוה לי בגוה יתיב רב אשי וקא מעיין בה כה"ג מאי א"ל רבינא לאו היינו מתניתין וכו' א"ל אי דקא טעין זוזי ה"נ הב"ע דקא טעין מרגניתא מי מנחי אינשי מרגניתא בכספתא או לא תיקו. ומ"ש שנשבע כ"כ הרמב"ם בפ"ז מהלכות חובל והוא ע"פ מ"ש בפ' מ"ה שכל הנוטל מחבירו משום דאידך לא ידע אינו נוטל אלא בשבועה בנקיטת חפץ ומ"ש והוא שיטעון עליו דברים שהוא אמוד בהן שיהא לו או שדרכו להיות פקדונות כיוצא באלו בידו שם. ומ"ש בשם הרמב"ם אם תפס אין מוציאין מידו בפרק הנזכר ומ"ש וא"א כתב דספיקא דדינא הוא אין מועיל בו תפיסה ומ"ש ודבר זה מבואר יותר למעלה בסי' צ' שם נתבאר. וכתב ה"ה בפ"ז מהלכות חובל מתוך דברי רבינו נראה שהוא סובר דבעיא בגמרא דההוא דבטש בכספתא דסלקא בתיקו היא שדבר ידוע שאין דרכו להניחו שם וזה טוען שהניחו שם והלה הזיקו ומשום דסלקא בתיקו פסק הרב שאם תפס אין מוציאין מידו כדרכו בכל תיקו האמורים בתלמוד אבל יתר המפרשים ראיתי שפירשו השאלה אותו הענין הנזכר באותו מעשה אם היה ראוי להניחו שם אם לאו אבל פשוט הוא שאם אין דרכו שאינו נוטל בשום צד ודברי רבינו נראין דמשמע דלא ליבעו דרך בני אדם כיצד הוא דלשיילינהו לאינשי אבל לשון הגמרא נראה כדברי האחרים דקאמרי מי מנחי אינשי וכו' ומ"מ אם יש עדים שאותו דבר שהוא טוען היה שם אף על פי שאין דרך להניחה גובין מן המזיק ונותנין לניזק בלא שבועה כך העלה הרשב"א בזה שלא כדעת בעל ההלכות עכ"ל: וכתב עוד הרמב"ם בפרק הנזכר ידע המזיק שהיו בו זהובים אבל אינו יודע כמה היו ואומר הניזק אלף היו נוטל אלף בלא שבועה ואינו יכול להשבע כמו שיתבאר בענין הפקדון עכ"ל והראב"ד חלק עליו וכתב וישבע ויטול כמעשה דשק צמר וכבר נתבאר זה: המוסר ממון חבירו ביד אנס וכולי חייב לשלם לו בריש בבא קמא (ה) ובפרק הגוזל בתרא (קז:) ומ"ש בין אנס עכו"ם בין אנס ישראל כן כתב הרמב"ם בפ"ח מהלכות חובל ומ"ש ודינו כשאר מזיק לכל דבר נראה שכתב כן לומר דמשלם ממיטב כדאיתא בריש ב"ק שם ועי"ל שכתב כן לומר שאם מת גובה מיורשיו וכ"כ הרמב"ם בפ"ח מהלכות חובל וכתב ה"ה שכן כתבו רבינו האי והרמב"ן והרשב"א ומ"ש אע"פ שלא נשא ונתן ביד בד"א שהראהו מעצמו בלי אונס וכו' אבל אם אנסו האנס שיראה לו ממון פלוני והראהו פטור ואם נטלו בידו ונתנו לו חייב אפילו אנסו גם על הנטילה וכו' בפרק הגוזל ומאכיל (קיז:) רב הונא בר יהודה איקלע לבי אביוני אתא לקמיה דרבא א"ל כלום מעשה בא לידך א"ל ישראל שאנסוהו עכו"ם והראה ממון חבירו בא לידי וחייבתיו א"ל אהדר עובדא למריה דתניא ישראל שאנסוהו עכו"ם והראה ממון חבירו פטור ואם נטל ונתן ביד חייב אמר רבה אם הראה מעצמו כנשא ונתן ביד דמי ההוא גברא דאנסוהו עכו"ם ואחוי אחמרא דרב מרי בריה דרב פנחס אמרי ליה דרי ואמטי בהדן דרא ואמטי בהדייהו אתא לקמיה דרב אשי פטריה א"ל רבנן לרב אשי והתניא אם נשא ונתן ביד חייב א"ל ה"מ היכי דלא אוקמי עליה מעיקרא אבל היכא דאוקמיה עליה מיקלא קלייה איתיביה רבי אבהו לרב אשי א"ל אנס הושיט לי פקיע עמיר זה או אשכול ענבים זה והושיט לו חייב הב"ע דקאי בתרי עברי נהרי דיקא נמי דקתני הושיט ולא תני תן ש"מ וכתב הרי"ף איכא מ"ד כי היכי דישראל שאנסוהו עכו"ם והראה ממון חבירו פטור ה"נ ישראל שאנסוהו עכו"ם להביא ממון חבירו והביא פטור ואנן לא ס"ל הכי דכי מעיינא בשמעתא לא סלקא אליבא דהאי סברא כל עיקר דהא דתניא ואם נשא ונתן ביד חייב במאי עסקינן אי באונס הא אמרת פטור ואי מעצמו מאי איריא נשא ונתן ביד אפילו הראה נמי חייב אלא לאו ה"ק וישראל שאנסוהו עכו"ם והראה ממון חברו פטור אבל נשא ונתן ביד חייב ואף על גב דאניס לא שנא אנסוהו והלך הוא והביא לא שנא אנסוהו להביא והביא וכ"ת מאי שנא מראה מנושא ונותן ביד דהאי פטור והאי חייב ותרוייהו אניסי האי גרמא והאי בידים וכ"פ הרא"ש ז"ל וכ"פ הרמב"ם בפ' שמיני מהל' חובל: ומ"ש רבינו דהראב"ד כתב שהוא פטור בהשגות כ"כ וכתב ה"ה שהרשב"א הסכים לדברי הרי"ף וכתוב בתשובת מיי' דספר נזיקין סימן כ' דהא דאנסוהו עכו"ם להראות ממון חבירו פטור היינו מחמת אונס נפשות אבל מחמת אונס ממון חייב ופשוט הוא ונראה דאונס מחמת מכות הוי כמחמת נפשות ומ"ש או שאנסוהו להראות שלו והראה שלו ושל חבירו שם אהא דתנן הגוזל שדה ונטלוה מסיקים אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה מוקי לה בגמרא כגון דאנסוה עכו"ם ואחוי ליה אחוויה ארעתיה ואחוי ההוא בהדייהו:ומ"ש או שיסרו אותו ולא אמרו לו על מה והראה ממון חבירו ונפטר בו בכך חייב כן משמע התם בעובדא דההוא גברא דאפקידו גביה כסא דכספא סליקו גנבי עליה שקלה ויהבה להו:ומ"ש ומיהו אם כשאנסו האנס להראותו והראהו לו אח"כ נטלו ונתנו בידו פטור אם היה במקום שיכול האנס ליטלו וכו' מבואר בעובדא שכתבתי בסמוך ההוא גברא דאנסיה ואחוי אחמרא דרב מרי בריה דרב פנחס:ומ"ש ואפילו בזה כתב א"א ז"ל שאינו חייב אלא א"כ לא ידע האנס שיש לפלוני ממון אלא ע"פ המסור אבל ידע האנס שיש לפלוני ממון ואנסו לילך לביתו פטור ז"ל הרא"ש בפסקיו פרק הגוזל ומאכיל כללא דמילתא הראה מעצמו חייב אנסוהו והראה אפילו נשא ונתן ביד פטור דכיון דפטור על מה שהראה משום דאנוס הוא והוא לא עשה מעשה פטור נמי על מה שנשא ונתן ביד דכמאן דקלייה דמי ואם אנסוהו לילך לבית פלוני ולהביא מה שבבית חייב והכי משמע צורתא דשמעתא דירושלמי דס"פ החובל גרסינן תני' עכו"ם שאנסוהו ונטלו ממון חבירו בפניו [ולהביאו] פטור נטל הוא ונתן להם חייב א"ר יוסי הדא דתימא באותו שאמרו ליתן לנו ממון סתם אבל באותו שאמרו ליתן לנו ממון פלוני אע"פ שהוציא ונתן ביד פטור ולכאורה משמע שאם אנסוהו לילך לבית פלוני להביא ממונו דפטור ויש לפרש הירושלמי כגון שידע האנס הממון שבבית אותו פלוני ואנסוהו להביאו עכ"ל. כתב החכם המרשים ע"ז שכתב רבינו בשם הרא"ש נראין דבריו כשידע מקום הממון דלא הוי כקאי בתרי עברי נהרא הא לאו הכי לא וכן כל שיכול המסור להציל עצמו לומר ביקשתיהו ולא מצאתיו חייב עכ"ל וה"ה בפ"ח מהלכות חובל כתב בשם הרשב"א וז"ל באנסוהו להביא והביא שהוא חייב ה"מ אם אותו הממון אינו במקום שיד האנס שולטת אבל אם אותו ממון במקום שיד האנס שולטת בו אפי' אינו רואהו כל שיכול לחפש ולמצוא פטור ובודאי ברואהו ויכול ליטלו מפורש שם בגמרא וזה נכלל במ"ש רבינו אבל אונס שאנס את ישראל עד שהראהו וכו' וכ"ש הוא במה שהאנס רואה כבר או ידו שולטת בו שזה המביא פטור כדברי הרשב"א ז"ל ועיקר עכ"ל. עיין בתשובות הרשב"א סימן תתק"פ ובתשובה לו ז"ל שאכתוב לקמן בסימן זה:
שנים שמריבין על דבר אחד קרקע או מטלטלין כל אחד אומר שלי הוא והלך האחד ומסרו ביד אנס היו מנדין אותו עד שיחזירנו כמו שהיה וכו' שם בפ' הגוזל ומאכיל בעובדא דההוא שותא דהוו מנצו עלה בי תרי וכו' וכתוב בתשובות מיימוניות בספר ניזקין סימן כ"א דמ"מ אינו נקרא מסור ואפילו אם תקפה על ידי אנס לעצמו אין לו דין מסור אפי' אם הפסיד אותו שתקפה מידו הרבה כגון שהעלילו ולקחו לו יותר או שהענישוהו אפ"ה אין על התוקף דין מסור וכ"כ במרדכי (ד):
ראובן שהיה חייב מעות לכותי ואנס הכותי את שמעון עד שפרעם בשביל ראובן אין ראובן חייב לשלם לשמעון מה שלקח ממנו האנס בשבילו אלא א"כ היה החוב שהיה לאנס על ראובן מן המס כו' ז"ל הרמב"ם בפ"ח מהלכות חובל מי שנתפס על חבירו ולקחו כותי ממונו בגלל חבירו אין חבירו חייב לשלם אין לך מי שנתפס על חבירו ויהיה חבירו חייב לשלם לו חוץ מן הנתפס מפני המס הקצוב על כל איש ואיש בכל שנה או הנתפס על התשורה שנותן כל איש ואיש למלך בעברו עליהם הוא או חיילותיו ה"ז חייב לשלם לו והוא שיקחו ממנו בפירוש בגלל פלוני בפני עדים וכתב ה"ה ירושלמי פרק הגוזל ריב"ל אמר אין אדם נתפס על חבירו וחייב ליתן לו אלא בארנון ובגולגולא ואע"ג דמשמע התם דרב פליג עליה פסק כריב"ל ופירוש ארנון ארנונא האמור בתלמוד בבלי [ב"ב ח.] פירשו סעודה וארוחה ומשאת ונ"ל דטעם אלו מפני שמחוק המלך למשכן מחמת דברים אלו איש על חבירו וא"כ אינו בדין שיפסיד זה עד כאן לשונו וכבר נתבאר כל זה בסימן קכ"ח:
מסור מיבעיא לן אם נשבע ונוטל ולא אפשיטא בס"פ הכונס [סב:] ומ"ש בשם הרמב"ם שאם תפס הנמסר אין מוציאין מידו בפ"ח מהלכות חובל ומ"ש ולדעת א"א ז"ל כיון דספיקא דדינא הוא לא מהני תפיסה בס"פ הכונס כתבו כן התוספות והרא"ש ודלא כרב האי שכתב דכל תיקו דממונא חולקין ובתשובות מיימוניות דשייכי לספר נזיקים סימן ו' כתוב שגם רבינו האי כתב בתשובתו דכיון דסלקא בתיקו המע"ה ולא כאשר כתוב בשערים:ומ"ש ופר"ת דלא מיבעיא אי נשבע ונוטל אלא כשהמוסר מכחיש הנמסר וכו' ז"ל הרא"ש שם ר"ת היה אומר דהך בעיא מיירי כגון שהמסור מכחיש את הנמסר דומיא דנגזל שהגזלן מכחישו אבל אם המסור עצמו אינו יודע כמה הפסיד ישבע הנמסר כמה הפסיד ויטול ואין נראה לר"י דמשמע דאיירי בעיא דומיא דטמון באש שאין המבעיר יודע כמה הפסיד הניזק והכי מסתברא טפי לדמות בעיא זו לבעיא דטמון באש מלדמותו לנגזל דהא טמון לא מדמינן לנגזל אע"ג דקאמר עשו תקנת נגזל באשו עכ"ל והרמב"ם כתב בפ"ח מהל' חובל מי שיש עליו עדים שמסר ממון חבירו כגון שהראה מעצמו או שנאנס ונשא ונתן ולא ידעו העדים כמה הפסידו במסירתו והנמסר אומר כך וכך הפסידני והמוסר כופר במה שטענו אם תפס הנמסר אין מוציאין מידו אלא נשבע בנקיטת חפץ וזכה במה שתפס ואם לא תפס אין מוציאין מן המוסר אלא בראיה ברורה עכ"ל. ודקדק ה"ה מדבריו שהוא סובר כדברי ר"ת כתוב בהג"א אם ראובן אומר לשמעון מסרתני ואין עדים ביניהם ישבע לו היסת שלא מסרו:
כתב הרמב"ם אין המוסר נשבע לא שבועה דאורייתא ולא שבועה דרבנן וכו' עד כשאר הכשרים בפרק הנזכר ופשוט הוא: כתוב בתשובת הרשב"א סימן אלף וצ"ח בשם תשובת הר"מ ראובן שתובע לשמעון שמסר אותו ויש לו עד אחד והעכו"ם מעידים עליו ישבע להכחיש העד בפני העכו"ם וכ"כ המרדכי בפרק החובל וכתב עוד בפרק הגוזל בתרא בשם ר"ת שהצווח על חבירו שמסרו והלה אומר להד"מ שיש לו לישבע בפני השלטון שלא דבר על שכנגדו שום דבר שהביאו לידי הפסד ממון. דיני מסור במרדכי סוף קמא ופ' שנגח את הפרה:
שאלה לא"א הרא"ש ז"ל רחל שטוענת את ראובן שמסרה ביד אנס והפסידה הרבה וכו' לפי מה שקיצר רבינו זה שכתב מה שתוכל לברר בעדים שהפסידה יפרע לה וישבע ראובן שאינו יודע שהפסידה יותר קשה דשבועה זו מה טיבה שאם תברר בעדים שהפסידה הו"ל רשע ואין מוסרין לו שבועה כמו שנתבאר בסמוך אבל לפי מה שהיא שנויה באורך לא קשה מידי שז"ל השאלה בכלל י"ז לאה שטוענת על ראובן שמסרה ביד אנס ובזה הפסידה הרבה וקצת בררה בעדים וקצת בהוכחות וראובן השיב נפלה דליקה ובתוך כך גזלת ממוני ובקשתי מן האנס לתופסך כדי להפחידך שתחזיר לי את שלי ולא הפסדת כלום כי פטרתיך מן השר תשובה כל מה שתוכל לאה לברר בעדים שהפסידה באותה תפיסה יפרע לה וישבע ראובן שאינו יודע מה שהפסידה יותר וכו' דהשתא כיון שראובן לא נתכוון למוסרה ולא תפסה אלא כדי להוציא מידה ממונו דכל כה"ג אינו מסור וכשר הוא. אם מת המוסר אין מחייבין בנו לשלם בתשובות הרא"ש תחלת כלל ק"א ובמרדכי סוף בתרא מי שנתחייב ממון עבור מלשינות לאנס ומת גובה מיורשים אבל אם חייבוהו ב"ד קנס לא קנסו בניו אחריו לי) כתוב בתשובת הרשב"א בסי' תקע"א מה שדנו להפסידה כתובתה מפני שמסרה זהו במה שהיא מודה שהפסידה מפני מסירתה או שיש לו עדים אבל בלאו הכי אינה מפסדה כדין כל מוציא מחבירו ואפילו היא מודה בקצת והשאר טוענת שאינה יודעת עליו להביא ראיה ולא דמי לחמשין ידענא וחמשין לא ידענא דהתם הוא דאפסיד אנפשיה דהו"ל למידע אבל כאן אינה מחוייבת לדעת. מי שתפסו השלטון על דבר עלילה ונתפשר עמו בסך ידוע והשלטון יש לו פקיד יהודי שנוטל עישור כל העונשין אם מותר לו לקבל אותו חלק עיין בתשובה הנזכרת סי' תרי"ב. כתב הרשב"א בתשובה על ראובן שהלשין את שמעון ונמצא פטור גמור שלא עשה שום דבר שיענש עליו כלום הרי מלשינותו מכח הדרך האמצעי המוזכר בתקנתכם שהלשין אבל לא מלשינות שהגיע ממנו נזק לשמעון וא"ת הרי הגיע ונזק גוף וממון שתפסו בעל החצר ושם אותו במשמר והוצרך להוציא ממון על זה אין זו טענה כי כל עיקר המלשינות אין מגיעו נזק וגם זה אילו המתין ולא הוציא הוצאות היה נפטר מכל עונש א"כ לא הגיעו מצד עיקר המלשינות ואם נזק בגרמתו אתם לא הכנסתם בתקנתכם נזקי גרמות אלא נזקי המלשינות וזו גרמא בעלמא בנזקין הוא ופטור אף לפי תקנתכם לפי משמעות התקנה עכ"ל :
כתב הרמב"ם אסור למסור ישראל ביד אנס וכו' בפ"ח מהלכות חובל ומ"ש ואפילו היה רשע ובעל עבירות:ומ"ש ואפי' היה מיצר לו ומצערו בפ"ק דגטין (ז:) שלת ליה מר עוקבא לרבי אלעזר בני אדם העומדים עלי ובידי למוסרן למלכות שרטט וכתב ליה אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני וכו' אע"פ שרשע לנגדי אשמרה לפי מחסום שלח ליה קא מצערן לי טובא ולא מצינא דאיקום בהו שלח ליה דום לה' והתחולל לו השכם והערב עליהם לבית המדרש והם כלים מאליהם והביאו הרי"ף בסוף קמא וכתב ש"מ דאפילו במקום צער אסור לממסר בר ישראל לאנס לא שנא גופיה ל"ש ממוניה:
ומ"ש וכל המוסר ישראל ביד אנס בין בגופו בין בממונו אין לו חלק לעולם הבא בפרק חלק מני מסורות בהדי הנך דאין אין לו חלק לע"ה להם חלק לעה"ב:
(י) ומתרין בו השמר ואל תמסור וכו' כתב ה"ה זה נזכר בעובדא בפרק הגוזל בתרא (קיז.) ההוא גברא דבעא אחוי אתבנא דחבריה אמר להו רב לא תחוי א"ל מחוינא ומחוינא קם רב כהנא וכו' מכאן למד הרב ז"ל וכן מאותו מעשה דרבי שילא דפרק הרואה (נח.) אלא שאותו מעשה היה במוסר הבא למסור נפשות וההוא נמי שיתרוהו כדאיתא בפ"א מהל' רוצח והוא שיש פנאי ורבי שילא אפשר שלא היה פנאי ומה שכתב וכל המיצר לציבור ומצערם מותר למסרו ביד השלטון להכותו וכו': ומה שכתב אבל מפני צער היחיד אסור למסרו:
ומ"ש ולאבד ממונו של מוסר אסור וכו' בסוף ב"ק ממון מסור רב הונא ורב יהודה חד אמר מותר לאבדו ביד וחד אמר אסור לאבדו ביד ומ"ד אסור דילמא הו"ל זרעא מעליא וכתיב יכין רשע וצדיק ילבש ופסקו הפוסקים כמ"ד אסור:ומ"ש רבינו בשם הרא"ש מלוניל ומ"ש בשם בעל העיטור. כתוב בתשובת הרשב"א סי' קפ"א אם רגיל לעשות כן כל שאומר לעשות כאילו עשה כההיא דרבי שילא שלא המתין לראות היעמדו דבריו ואפילו מי שאינו רגיל בכך אם הכרנו בו שהוא רוצה לעשות כההיא דרב כהנא הרי הוא כאילו ידענו בבירור שיעשה:
שאלה לא"א הרא"ש ילמדנו רבינו מה לעשות באיש שנתפרסם עליו שהוא מלשין וכו' בכלל י"ז. וכתב עוד שם על ראובן שאומר שיש לו תרעומת על שמעון שחייב לו מעות ועוד שעשה לו דברים שלא כהוגן שהוציא עליו דבה רעה ואומר שרוצה להתרעם ממנו בפני אנסים בא שמעון לב"ד והזמין לראובן ואמר לב"ד הנני מזומן לירד לפניכם לדין ולהתחייב בכל אשר תחייבו אותי ומעתה תתרו בו שלא יוציא עלי אלו הדבות יראה כי ראובן אינו אלא כמוציא דבה ולעז על שמעון ועובר משום לא תשא שמע שוא וכן כל השומע דבריו ואם יגזום ויאמר אלך ואומר לפני האנסים דבר שיוכל לבוא ממנו הפסד לשמעון משעת דיבורו יצא מכלל ישראל בני ברית וניתן רשות לכל ירא ה' וחרד על דבריו להצילו עכ"ל: כתוב בתשובה להרמב"ן סי' ר"מ על ראובן שחירף וגידף הממונים הממשכנים אותו והרים קול ברחובות לפני כותים כי היהודים עוברים מאמר המלך ולוין יותר ממצותו מלשין זה פטור מדיני אדם אם נא אמר הוא עצמו לשלטון אע"פ שחייב בדיני שמים אם הגיע מחמת דיבורו הפסד לחבירו כיון שהוא עצמו אינו המגיד הראשון וה"ז פחות ממרביץ ארי לפני בהמת חבירו (ב"מ צ:) שאינו מזיק ממש אלא שמענישין אותו תחלה והיו משמתין אותו עד שיקבל עליו הנזק שיבוא מתוך מעשיו כי ההוא (ב"מ קח:) דבר ישראל דזבן ארעא לעכו"ם אמצר דישראל עד דמקבל עליה כל אונסא דאתי מחמתו ומדשמתינן ליה מעיקרא ש"מ שאם הזיק עד שלא קבל פטור כ"כ הראב"ד עד כאן לשונו: כתוב בתשובות מיימוניות דספר נזיקין סי' י"ד אפי' לפי דבריו שאומר שלא רצה אלא להכריחו למשפט והא אפי' למשכנו אינו רשאי כ"ש שאינו רשאי לתפסו ובסימן ט"ו כתב אותו ר"א לא טוב עשה וראוי לימתח על העמוד על כי הלך שלא כדין תחלה להכריח שכנגדו ואף ע"פ שלא בא להכריח אלא על דת יהודים לא הו"ל לעשות דבר זה אלא ע"פ קהלו או ע"פ גדולים שבמלכות ויקבל עליו הדין ללקות או יתן ממון הכל לפי מה שהוא אדם כאשר ישיתו עליו רבותינו שבמלכות אמנם רבי יואל חייב לשלם לרבי אפרים כל ההפסד שהפסידו ול"מ כה"ג שר"א לא הפסיד לרבי יואל כלום דחייב ר"י לשלם לרבי אפרים מה שהפסידו אף ע"פ שרבי אפרים התחיל בקלקול אלא אפי' הפסיד תחלה רבי יואל ממסירת רבי אפרים ואחר שנגמר הפסידו של רבי יואל היה הולך ומוסר גם הוא את רבי אפרים והפסידו היה נ"ל דשמין את ההפסדות שעשו זה לזה ואם רבי יואל הזיק לרבי אפרים יותר ממה שהפסיד רבי אפרים לרבי יואל משלם רבי יואל לרבי אפרים במותר נזק שלם עכ"ל ועיין עוד שם ובמרדכי סוף קמא וכתב כתבתי בסי' נ"ו שמדברי מהרי"ק בשורש קפ"ח לא משמע הכי. אדם שחבל בחבירו והלך זה והפסידו ממונו לפני אנס בשעת זעמו עיין בתשו' הנזכרת בסימן הנזכר ובמרדכי פ' הפרה. כתוב במרדכי פרק המניח אדם שכפר בו חבירו פקדונו והלך המפקיד ולקח את שלו ע"י אנסין ומתוך כך העלילו את הנפקד והפסיד הרבה אם אפשר למפקיד להציל את שלו בע"א חייב כמו היה לו לשמטו ולא שמט (יג): כתב הריב"ש בתשובותיו בסי' רל"ט הנה שמעון התפיס בידכם אף אם יתברר שאר הדברים שטענו עליו אינו חייב בדין התורה שאף אם היה באמירת אותן הדברים דין מסירה הנה מאחר שכבר עשה מעשה אין כאן חיוב אא"כ היה רגיל ומוחזק למסור אף כי יש לדון אם יש באמירת הדברים ההם דין מסירה אם לא כי אחרי שראובן ובנו הנאמר עליהם היו חשודים על הגניבה ההיא והיו תפוסים זה כמה ביד הגזבר ומוקדמי הקהל ואין ספק שכבר היה זה מפורסם אם שמעון מרוב שיחו וכעסו על הגניבה שהיתה של אחותו ואולי הגזבר היה מענה את דינה היה צועק שהמשפט מצד המלך היה ראוי לבוא ליועצי העיר ולא לגזבר ולמוקדמין אין זה מסירה גמורה ואם באמרו שראובן ובנו הם הגנבים וחייבים על הגניבה הנה דברים אלו חירופים ולא מסירה ואחרי שכבר היו תפוסים על זה בפרסום ביד הגזבר והדבר ידוע שבין שיהיה המשפט ליועצי העיר או לגזבר הכל יהיה ע"פ הדין גם מ"ש כנגד המוקדמים אין ראוי להקרא מסירה שא"א להיות להם שום עונש על זה אחרי שיד הגזבר היתה באמצע אבל מ"מ בהמשך מן הדברים ההם נזק לקהל והוצאות ולבוא במשפט עם זקני עמו ושריו לא ימלט שמעון מהיות מיצר ומצער הצבור באמרו הדברים ההם וראוי להענש ע"ז כפי מה שיראה בעיני הב"ד כמו שכתב הרמב"ם בפ"ח מהלכות חובל וכן כל המיצר לצבור ומצער אותם מותר למסרו ביד שלטון להכותו וכו' וכן אם יראה בעיני הב"ד שהדור פרוץ אין חומה באנשים אין מעצור לרוחם להגדיל פה ולהרחיב לשון במסירות בשקר ומלשינות ולא ישימו מחסום לפיהם ולפי צורך השעה ירצו להעניש את זה יותר מן הדין משום מיגדר מילתא לא מפני שהדין כך אלא מפני שהשעה צריכה לכך כו'. וכתב עוד שם בסימן רל"ז הלכה פסוקה היא שאין מקבלין עדים אלא בפני בעל דין אבל מצאתי בתשובה להרא"ש שבקבלת עדות כנגד המוחזק במסור ומלשין בשקר כדי לדון אותו על ידי שלטון אין צריך לקבל העדות בפניו וכו' עד וגם להציל את ישראל הנרדפים מתחת ידו ובנדון זה אין נראה שיהיה בדרך זה שהרי לא מסר זה פעמים אחרות גם שאין נראה שיהיה גברא אלמא ובעל זרוע ולזה ראוי לקבל העדיות בפניו אא"כ יראה בעיני הדיינים שיש סכנה לזה שאז לצורך השעה יכולים ב"ד לעשות שלא מן הדין לעשות סייג לתורה: וכתב עוד שם בסימן רל"ו שאלת אם יש רשות לב"ד להוציא את שמעון המסור מבית האסורים בערבים בטוחים בסך נורא ובקנסות תשובה אין ספק שכל שיש בעובר עבירה חשש חיוב מיתה שב"ד חייבים לחבשו ולאסרו בבית האסורים עד שיתברר להם שאין בדבר חיוב מיתה רק חיוב ממון לבד ואין נותנין אותו בערבים שהרי העובר אם יראה שיתחייב בדין מידו ברוח יברח ומה יעשו ב"ד לערבים ומה יועילו כי יפגעו בהם והם לא עשו עבירה ועוד שהעובר ילך לו בלי שום עונש ולא מצית לקיומי ביה (דברים כה) ובערת הרע מקרבך ועוד שמי שעבר עבירה שיש בה חיוב מיתה אין ראוי שילך ויטייל עצמו בשוק בעוד שב"ד מעיינים ונושאים ונותנים בדינו וזהו ששנינו במכילתא ונקה המכה יכול יתן ערבים ויטייל בשוק ת"ל אם יקום והתהלך בחוץ מגיד שחובשין אותו עד שיתרפא ולכן אם ראו ב"ד שיש ממש בדברי התובע ושאם יתברר הדבר שיהיה עובר חייב מיתה או עונש אחר בגופו אין נותנין אותו בערבים עכ"ל ועיין עוד בתשו' סימן תע"ג: וכתב הרא"ש בתשובה כלל ו' על הוצאות שעשו למסור המלשין בשקר בידי שלטון הכל חייבים בתשלום הוצאת ביעור הרע מקרבם כי היא תקנת ישוב העיר כי הנשארים ישמעו וייראו ולא יצאו עוד מקרבם בני בליעל להדיח את יושבי עירם ובני העיר כופין זה את זה לבנות חומה דלתים ובריח וכל דבר שהוא צורך העיר ואין לך צורך העיר גדול מזה להתם את הרע ולכלות המורדים לבער עושי רשעה ולפיכך כל הדרים בעיר בין שפורעים מס במקום אחר בין שפורעין בעיר חייבים ליתן חלקם מכל מה שהוציאו בנידון זה ואין שום אדם בעולם יכול לסלק עצמו מפרעון זה עכ"ל. וכתב עוד בתשובה כלל י"ז ששאלת באחד שהתפיס את חבירו ע"י זקני העיר לכופו ליתן גט בלא טענה וסוף דבר יצא מתחת ידיהם והיו רודפים אחריו להתפיסו כאשר בתחלה והלך הנרדף והתפיס את הרודף ע"י אנס כדי לבטל רדיפתו מעליו והפסיד לו בזה י"ד זהובים. דע כי מנהג רע לכוף את האדם לגרש מלבד אותם ששנו חז"ל כתובות (עז.) ושלא כדין תפסהו ואם עזרו השם שיצא ורצה לתפסו שנית שלא כדין יפה עשה שהציל עצמו בנפשו של רודף ועיין בכלל מ"ג סי' י"א וסי' י"ב : ז"ל הרשב"א בכתב א' ששלח לחכמי צרפת על מלשין אחד בזמן ה"ר יונה בן אחי אביו של ה"ר יונה החסיד ז"ל והרשב"א שצוה המלך לעונשו תחלת של הדברים אמרנו וכו' ומוסיף על זה שלפעמים אנו מקבלים עדים שלא בפני בעל דין שהרי אמרו (ב"ק קיב:) היה הוא חולה או עדיו חולים וכו' מקבלין שלא בפניו ואפילו ב[שלא] שלחו ולא בא היא המימרא וכן פירשה הראב"ד ז"ל והוא הנכון וכ"ש זה שהיה אסור בזיקים ואין לו לב"ד שילכו אצל העדים בכל עיר ועיר עם זה ושיקבצו כולם כא' ואם נפשך לומר שלא אמרו כן אלא בד"מ והראיה מדאמרינן בשילהי שור שנגח ד' וה' (מה.) בפלוגתא דר' יעקב אי מהדרא ליה ניהליה עד שלא נגמר דינו הוה מערקניה לתורא לאגמא אלמא אילו היה באגמא לא היה איפשר להו לגמור דיניה לא היא דהתם מחמת גמר דין קאמר וגמר דין שלא בפניו לא אפשר משום דדילמא אי הוי הכא הוה טעין ושור לאו בר טענתא הוא גזירת הכתוב הוא דאקשי' לבעלים וכדרבנן דרבי יעקב אבל בקבלת עדות לא איכפת לן כל שיש צורך בכך כגון שהיה חולה או עדיו חולים שהרי לאחר קבלה יכול הוא עדיין לטעון ולפסול עדיו וכ"כ בעל העיטור משמן של גדולי ישראל ועוד דאפילו במקום שצריך בפניו אפוטרופוס שלו כמוהו דהא מוקמי' אפוטרופוס לשור של יתומים לשוייה מועד כדאיתא בפרק שור שנגח ד' וה' (לט.) ושליח כאפוטרופוס כדתנן בפרק נערה מאורסה (עג:) האומר לאפוטרופוס כל נדרים שתדור אשתי עד שאבוא ממקום פלוני וכו' א"ל ר"י מצינו בכל התורה ששלוחו של אדם כמותו וא"ת מעשה דינאי מלכא (סנהדרין יט.) דעבדיה קטל נפשה ושלחה ליה תא את אמאי לא שוי שליח י"ל דאה"נ אלא מעשה שהיה כך היה ואי נמי כל היכא דאפשר לא משוי שליח משום כבוד ב"ד והיינו נמי דאמר ליה עמוד על רגליך אע"פ שאפשר לו למחול משום כבודו כדרך שמוחלין לת"ח אלא שכבוד ב"ד היינו כבוד שמים וזהו שא"ל לא לפנינו אתה עומד אלא לפני מי שאמר והיה העולם וגדולה מכל אלו שנדון שלפנינו שאנו לא דננו אלא נשאול נשאלנו מבית אדונינו המלך לראות בעונו ולהגיד עצתינו ולפי מה שעשה אמר שהוא יכול לענשו לפי שלא נאמרו דברים הללו אלא בדיני סנהדרין מגזירת הכתוב אבל בדינא דמלכותא אין משגיחין בכל אלו שאין דינם אלא אחר ידיעת האמת ונענש בדיני המלכות אפי' ע"פ קרובים ואפי' ע"פ עצמו ושלא בהתראה שאין דין המלכות אלא אחר ידיעת האמת שאם אי אתה אומר כן אלא שאתה מעמיד הכל על ד"ת כדין סנהדרין היה העולם שמם שירבו דוברי שקר וחביריהם עוד גדולה מזו שהרי רבי אלעזר בר"ש (ב"מ פג:) תפס גנבי בהרמנא דמלכא ועניש להו וכן רבי ישמעאל ברבי יוסי (שם פ"ד.) ואע"ג דא"ל ריב"ק חומץ בן יין כו' וכן אמר ליה אליהו לר' ישמעאל בר' יוסי מ"מ לא נשוי להו כטועין גמורים בדינים מפורשים אלא שמחמת חסידותן היה להם להמנע מלענוש על מה שלא חייבה תורה וזהו שקראוהו חומץ בן יין לומר שלא היה נוהגין בחסידות כאבותן ואילו היו טועים גמורים ועושים שלא כדין לא קראום אלא טועים גמורים חלילה וחס לגדולי ישראל וחסידי עליון כמותם ועוד תדע לך מדא"ל ר' ישמעאל לאליהו מאי אעביד הרמנא דמלכא הוא ואהדר ליה אליהו אבוך ברח לעסיא וכו' ואילו היה איסור גמור מאי קאמר הרמנא דמלכא הוא ואליהו נמי לימא ליה (פסחים כה:) מאי חזית דדמא דידך סומק טפי אלא ודאי כדאמרי' שכל שהוא ממונה על כך מן המלך דן ועושה כאילו במשפטי המלוכה כי מלך במשפטים אלו יעמיד ארץ ע"כ קצרתי מתוך תשובת הרשב"א הנזכרת: שנים שמסרו ממון ישראל בעלילה ביד אנס ואחד מהם עני אם חייב העשיר לשלם כל הנזק עיין בהגהות מיימין פי"ב מהלכות נזקי ממון ומרדכי פ' הפרה. המוסר את חבירו בעלילה לאנס ובא אחר וחזר ומסרו על מי לשלם ההפסד עיין בתשובת הר"ם שכתב המרדכי פ' הפרה וכן נתבארו שם כמה דברים בענין זה. דין אשת איש שמסרה עיין במרדכי פרק החובל. כתב הר"ש בר צמח שנשאל על ראובן שלוה מעות מישמעאל בשטר והפקידו הישמעאל אצל שמעון וראובן אומר שפרע החוב לישמעל ושצוה הישמעאל לשמעון שיחזיר לו השטר ושמעון אומר שלקח ממנו השטר זקן הקהל בחזקה ומסרו לשר העיר ושר העיר תובע החוב מראובן מפני שהלך הישמעאל מן העיר וראובן אומר אתה גרמת להפסיד ממוני והשיב שאין על שמעון חיוב כיון שהזקן אינו מוחזק באנס והוא הראה שטרותיו לו ובכללם היה זה השטר ולקחו ממנו מה היה לו לעשות ויכול ראובן להזהיר סתם על שמעון אם הוא גרם לו ההפסד ההוא בכוונה ואם היה הזקן מוחזק במלשין ואנס היה חייב שמעון לשלם לראובן כל מה שהפסידו מחמת מסירתו השטר ההוא וגם אם מסרו הזקן לשר ע"פ שמעון חייב ולא תימא אין שליח לדבר עבירה דלא תיפטר בהאי טעמא אלא בישראל אבל אם הוחזק במלשין ובאנס לאו ישראל הוא וכיון שכן אין למשלח טענה לפטור משום דברי הרב וכו' שזה מפורסם הוא שאינו שומע דברי הרב ועוד שזה דומה לשליחות יד דחייביה רחמנא ע"י שליח ועוד יש לחייבו כאילו מסרו אל האנס עצמו ואין אנו צריכים לבוא עליו מדין שליח שכיון שהוחזק הזקן למלשין המוסר בידו כמוסר ביד האנס וכן יראה מדברי הרמב"ם בפ"ח מהל' חובל ופ"ג מהל' תשובה ולא מיפטר בטענתו שטוען שכשהראה השטר לזקן בכלל שטרות אחרים ולא בכוונת מלשין דהא תנן (ב"ק כו.) אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד וגם אין לפטרו בטענת אונס שלא היה יודע שאותו שטר היה בכלל אותם שטרות לפי שהטוען לא הייתי יודע פושע הוא כדאיתא בפ' המפקיד (נז.) וכל שתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב וגדולה מזאת שאפי' היה ראובן המלוה ושמעון מסר שטרו ביד מלשין בעלילה והפסיד חובו מיחייב שמעון מדין מלשין בעלילה אע"ג דמדין שומר מיפטר כדאיתא בהזהב (נו.) ע"כ :
בית חדש (ב"ח)
[עריכה]כמו שהנגזל נשבע ונוטל כך ניזק וכו' ס"פ הכונס ומ"ש בשם הרא"ש כיון דספיקא דדינא הוא אין מועיל בו תפיסה כ"כ ר"פ כיצד הרגל תחלת (דף קכט) ומביאו רבינו בסימן ש"ץ ס"א וס"ב ע"ש וע"ל סי' ש"ן ס"ט ועיין עוד בסימן זה ס"ד. ומ"ש ודבר זה מבואר יותר למעלה בסימן צ' פי' דבר זה דנגזל וניזק נשבע ונוטל וכל דין שבועה זו נתבאר בסי' צ' כי שם מקום דין זה דאיירי בדיני שבועה ועיין במה שכתבתי לשם:
שנים שמריבים וכו' שם (דף קי"ז) ההוא שותא דהוו מינצי עליה בי תרי:
ראובן שהיה חייב מעות לכותי וכו' נתבאר לעיל בסי' קכ"ח:
מסור מיבעיא לן וכו' ע"ל בסי' צ' סי"ד ובמ"ש לשם בס"ד:
כתב הרמב"ם אין המוסר בעלילה נשבע וכו' אבל אם אנסוהו להראות או להביא אותו ונשא ונתן ביד כצ"ל וכן הוא הלשון ברמב"ם ובמקצת ספרים השמיט הסופר מלות ונשא ונתן:
שאלה לא"א הרא"ש וכו' וקשה שהרי בסמוך הביא דברי הרמב"ם דאין מוסרין שבועה למלשין בשקר שהוא רשע ופסול לשבועה וי"ל דהך תשובת הרא"ש איירי שראובן לא נתכוין למסרה אלא תפסה להוציא ממונו מידו והיא היתה טוענת שמסרה ביד אנס וכו'. וכיון דלא היה זה כלל מסור פסק הרא"ש דישבע וכו' וכן פי' ב"י וכך מבואר בגוף התשובה ע"ש: ומ"ש הרא"ש ובהוכחות אין נרא' לחייבו ולאפוקי ממונא נראה דאין זה אלא בהוכחות שאינן ברורים כל כך אלא יש צד לדחותם שאינן הוכחות אבל אומדנות והוכחות ברורים שאין לדחותם מחייבינן ליה ומפקינן ממונא וכ"כ הרא"ש גופיה בפרק הכונס (דף קל"ו סוף ע"ג) בעובדא דההוא גברא דבטש בכספתא דלאפוקי ממונא מן המזיק אזלינן בתר אומדנא וכדי שלא תקשה דידיה אדידיה צריך לחלק בין אומדנא דמוכח ללא מוכח וכ"כ מהר"ר מנחם מ"ץ בתשובה וז"ל אף באומד הדעת נאמנים על המלשין בשק' אע"פ שאין שומעין שהלשין רק רואים שמדבר עם האנס ואז צוה האנס מיד על הנלשן לתופסו או שאר אמתלאות כה"ג עכ"ל ומביאו מהרש"ל בפ"ק דב"ק סוף סימן מ"א וכ"כ רבינו לעיל סימן צ"ט וסימן ס"ה ע"ש תשובת הרא"ש דאזלינן בתר אומדנא. והיינו באומדנות ואמתלאות המוכיחות שאין לדחותם כדפי' מיהו נראה ודאי דלענין כמה הפסיד אצל האנס לא סמכינן אאומדנות דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה שלא הזמין עדים כשרים ואם לא היה אפשר להזמין מזליה גרים אבל לענין המוסר כדי להעיד עליו שהוא הוא המוסר אפילו בהוכחות ואמתלאות נאמנים עליו לפי שאין פנאי להזמין עדים כשרים על כך ועוד שהרי המלשין נזהר שאין מוסר אלא בצינעא ועל הרוב אי אפשר לידע שהוא המוסר אלא על ידי הוכחות ואמתלאות ואם לא היינו סומכין אאומדנות לא היה נידון שום מוסר לאנסים בדין מלשין בשקר ולא שבקת חיי לכל בריה הלכך סומכין על אמתלאות ברורות לדון עליו ולאפוקי ממונא מידו כשיתברר בעדים כמה הפסיד מכח מסירתו וגדולה מזו כתב רבינו בסימן ב' שאפילו עונשין אותו אף על פי שאין כאן עדות ברורה אלא רגלים לדבר וקלא דלא פסיק כל שכן לענין ממון שסומכין על האמתלאות ואומדנות והא דכתב המרדכי בפרק החובל על שם מהר"ם שהמסור נשבע להכחיש את העד היינו כשאין שם אומדנות ואמתלאות אלא עד א' בלבד מיהו בתשובת מהר"י קולום שורש קע"ט כתב דאפי' אשה יחידה או קרוב או קטן נאמנים בענין מלשינות בעלילה וכו' נראה שאין זה אלא תקנה ולא ניתקנה אלא לפי שעה ולא לדורות. וכן כתב בסוף תשובת מהרי"ו (דף ק"ד ע"א) כי ר"ת תיקן בדורו לחייב המלשין בשקר על פי עד אחד וז"ל תשובת הרב פלטיאל בהגהת מרדכי סוף קידושין אע"פ שאין עדים שציוה בפירוש לתופסו מ"מ רגלים לדבר יש ואמתלא וכו' מיהו בדיני ממונות אזלינן בתר אומדנא כי ההוא דרבי אחא גמל האוחר בין הגמלים בידוע שזה הרגו וגם במילי דמלשינות אין לכוין עדות ברורה כמו בשאר עדות ובפרק שבועת העדות אמרינן דבדיני ממונות מתקיים העדות בידיעה בלא ראיה ובראיה בלא ידיעה דכתיב והוא עד או ראה או ידע וכו' ונראה דבדין זה הכל לפי ראות עיני הדיין וצריך להתיישב בדבר ועיין במ"ש מהרש"ל בספרו פ"ק דב"ק סי' מ"א:
דרכי משה
[עריכה](א) ועיין בזה במרדכי פרק הכונס ע"ב ושם דארנקי בשק אם היה יום טוב או שבת אמרינן דרכו להניחו בשק וע"ש דף נ"ג ע"ב וע"ג
(ב) וכתב נ"י פרק השותפין דף קנ"ט מי שרואה שנזק רוצה לבוא עליו יכול להציל עצמו אף על גב דעל ידי זה יבוא הנזק לחבירו אבל אם כבר בא עליו וגרמו לחבירו חייב. כתב המרדכי פרק הגוזל בתרא דף נ"ג ע"א בשם מוהר"ם אם אנסו עכו"ם להנפקד לתת להם פקדון יכול ליתן להם ופטור דכל היכא דאיכא למיתלי דאדעתיה דפקדון אתו יכול להציל עצמי בפקדון וכ"כ שם אשיר"י וכן נתבאר לעיל ועיין בב"י פ' הגוזל דמ"א מדין נשא ונתן ביד מחמת אנסין, וכתב עוד שם במרדכי ב' שותפים שהיה להם חוב והיה להם ערב בעד החוב ואנס האנס אחד מהן לפטור הערב וכן עשה דפטור דזה אינו אלא גרמא בעלמא ולא מיקרי נשא ונתן ביד ואי עשה מדעתו בלא אונס חייב ועיין בתשובת מהרי"ק שורש כ"ד מדינים אלו.
(ג) וכתב הריב"ש בתשובה סי' פ' בא' שביזה חכם ועמד החכם ונתן העונש שלו לשר העיר וכתב שם דהוא קרוב למלשונות. וע"ש.
(ד) פ' הגוזל בתרא דף נ"ב ע"ב דלא מיקרי מסור בעלילה אלא במתכוין להזיק אבל אם מתכוין להוציא שלו לא מיקרי מסור אבל שם דף מ"ח ע"ב כתב דאפילו בכה"ג מיקרי מסור וכן דן מוהר"ם הלכה למעשה אם לא היה הנתבע סרבן וע"ש:
(ה) ובהגהות דב"ב במרדכי ד' רס"א ע"א על ראובן שבאו אנסין לביתו ליקח משכון שמעון ולקחו משכונו של ראובן בשביל שמעון ופסק ר"י דמאחר שבאו בשביל שמעון יכול ראובן למסור משכונו של שמעון ומאחר דלא נתנו יכול לתפוס משכון של שמעון עד שיפדה לו משכונו והר"ם פי' דאינו חייב לשלם מי שנתפס בעבורו אלא בדבר קצוב כו' וע"ע לעיל סימן קכ"ה:
(ו) וע"ל סימן צ' וריש סימן זה וע"ל סי' קל"ה היאך קיי"ל בזה וכתב מהרי"ל סימן פ"ו בתשובה הא דאין הנמסר נשבע ונוטל היינו דוקא שמסר ממונו אבל אם מסר גופו מיקרי מזיק בידים ונשבע הנמסר ונוטל וכתב שם דאם גרם לו תפיסה מיקרי מזיק בידים וע"ש וכן משמע במרדכי פרק הגוזל דף מ"ח ע"א:
(ז) ועיין בזה במרדכי פרק הכונס דף מ"ו ע"ב באלו הדינין כתב המרדכי פ' הגוזל בתרא ד' נ"א ע"ד ואפי' איכא עדים שמסרו בעלילה ואינם יודעים כמה אינו נשבע ונוטל ומיהו פסול לעדות ולשבועה ואם הודה מעצמו אינו נפסל לעדות ולשבועה אבל חייב לשלם ולא שייך בקנסות דרבנן מודה בקנס פטור. וכתכ המרדכי שם דף נ"ב ע"ב בשם מוהר"ם דאפי' יש לנמסר עדים שכך וכך הוצרך ליתן בעד המסירה אפ"ה צריך הנמסר לישבע לו שלא נתן לו משום דבר אחר הואיל ולא ידעו בירור הדברים אלא שמעו מפיו בשנתפשר עם השר אבל אם ידעו בבירור פשיטא דאין צריך לישבע ע"ש ובמרדכי פרק שור שנגח את הפרה לא כ"כ ולכן אם הפסידו חוב ולא ידוע שוויו הנמסר נשבע כמה שוה ונוטל וע"ש שהאריך בדין זה:
(ח) כתב המרדכי פרק הגוזל בתרא דף נ"א ע"ד מלשין בשקר פסול לעדות אפילו אדם המריב עם חבירו ואמר בפרהסיא אלך ואמסור ממונך לאנס הואיל ומעיז פניו בפרהסיא נקרא רשע ופסול לעדות ולשבועה ושם דף נ"ב ע"א דלא נפסל בכה"ג אלא במוחזק לכך וכן הוא במרדכי פרק כל הנשבעים ע"ב וע"ד דף של"ז דבמוחזק לכך לא אמרי' עביד אינש דגזים ולא עביד ומוהר"ם מריזבורק כתב דלא אמרינן גזים ולא עביד אלא בצנעה אבל בפרהסיא לא ומותר להציל עצמו ממנו אפילו ע"י אנס עכ"ל וכתב הרשב"א סימן קכ"א אם רגיל לעשות כן כל שאומר לעשות הרי הוא כאילו עשה וכו' ואפילו מי שאינו רגיל בכך אם הכרנו בו שהוא רוצה לעשות הרי הוא כאילו ידענו בבירור שיעשה עכ"ל וכן הוא בתשובת הרא"ש כלל י"ז:
(ט) וכמו שנתבאר לעיל מדברי המרדכי ולקמן במעשה דר' יואל ור' אפרים לא משמע כן.
(י) וכן הוא תשובת מוהר"מ במרדכי פרק החובל ע"ב דצריכים היורשים לשלם מה שנתחייב אביהם מחמת מסירה לאנס אבל אם לא הספיקו לעמוד בדין עד שמת אין היורשים צריכין לשלם ופסק שם על אשה שמסר' על א' אע"ג דאין לה לשלם מחייבין אותה ואם יש לה ממון שאין לבעלה רשות בו צריכה לשלם וכן אם יש לה נכסי מלוג יחלימו אותן ביד הנמסר ובעל אוכל פירות עד יום מותה ואם מתה לא יירש בעל אלו הגכסים אע"ג דבעל כלוקח בנכסי אשתו ומוציא מיד הלקוחות היינו דוקא נגד הלקוחות דאינהו אפסידו אנפשייהו שלקחו נכסי אשה שיש לה בעל אבל אם מסרה או הזיקה או במקום אחר דאיכא פסידא לאחרינא אין הבעל אלא יורש וצריכה לשלם וע"ש:
(יא) ומהרי"ו כתב שם סימן כ"ח ראובן שקבל על שמעון בפני אנס ותפסוהו והוצרך להוציא הוצאות וראובן אומר שלא תפסוהו משום שהכהו אלא משום שברח ופסק דבטענה זו אין לפטרו וכמ"ש מוהר"ם בתשובת מיימון ס"ס נזיקין סי' י"ד על א' שרצה לתפוס חבירו ולהכריחו למשפט ומתוך שלא רצה להניח לתפוס עצמו הכהו והרגו השופט ודן מוהר"ם וכ"כ מהרי"ל בתשובה סימן פ"ז דחייב לשלם לו כל היזקא שגרם לו כתפיסה ואדרבא גרע משאר מסור לאנס דזה מיקרי מזיק בידים דרוצה להזיק גופו:
(יב) וז"ל המרדכי פרק הגוזל בתרא דף נ"ב ע"ב בשם ר' ברוך אומר אני דמצינו למימר דהתם לא מיירי אלא שחזר המסור בשקר לאנס בתשובה לכן אסור לאבד ממונו לדברי הכל וע"ש במרדכי.
(יג) וכ"פ בתשובת הרא"ש כלל י"ד דאם התרו בו שלא יתבע חבירו בפני אנסים ועבר יש לו דין מסור לאנס וע"ל בתשובת הרא"ש שכתבתי בסמוך ועיין בתשו' הרא"ש כלל י"ז סי' ד'.
(יד) ועיין בתשובת מהרי"ק שורש קפ"א ולעיל סימן כ"ו עוד כתב המרדכי פ' שור שנגח מתשובת מוהר"ם על אחד שעשה סעודה ובקש ראובן ובני ביתו ועמדו בסעודה והכהו לבעל הסעודה והלך אל השופט וקבל על ראובן ובני ביתו שהכהו והשר היה חייב לראובן ונפטר ראובן מן השר אבל הוצרך להעמיד ערבות מחמת בני ביתו והלך שמעון קרובו של בעל הסעודה והגיד להשר שגם ראובן הכהו והעליל השר על ראובן והפסיד החוב של ראובן והיה לראובן עדים על שמעון ושמעון טוען שגם לוי הגיד להשר ועכו"ם אחד מעיד כן והשיב מוהר"ם שאם שמעון עשה מסירתו לאחר שמסר בעל הסעודה את ראובן שמעון פטור דאע"ג דעשה שלא כדין וחייב לענשו אם בר הכי הוא מ"מ פטור הוא מלשלם דמי החובל דמאחר שראובן כבר נמסר מבעל הסעודה ברור שכבר היה החוב מופסד ואע"ג דפטרו השופט מי יוכל לידע כמה הפסידו שמעון אח"כ שכבר היה מחוייב ראובן עונש להשר והוצרך להעמיד ערבות בעד בני ביתו אמנם אם אין ידוע שבעל הסעודה מסרו תחילה לאו כ"כ דשמעון לומר הכי הואיל ואיכא עדים שהוא ובעל הסעודה עמדו בפעם אחת והגידו לשופט ולכן כל אחד עשה כל ההיזק וחייב לשלם פלגא ואם בעל הסעודה הוא עני לא יפסיד שמעון משום זה ואינו משלם אלא פלגא ולאו כ"כ לומר שלוי מסרו ג"כ אמנם אם אתה מרגילין לפטור בעל הסעודה משום שהיה מוכה ואין אדם נתפס על צערו אז יראה ששמעון משלם הכל שיימינן החוב כמה היה שוה וכך משלם שמעון ואם אין ידוע שוויו ראובן נשבע ונוטל ומכל מקום לא ישלם לו אלא הקרן ולא הרבית דכל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה וע"ש שהאריך בתשובה זו ומ"ש שלא לענוש המוכה שהלך למסור המכה כך פסק מהרי"ו סימן כ"ח בתשובה בשם מוהר"ם והיא בתשובת מיימון ס"ס נזיקין סי' ט"ו וכ"כ מוהר"ם מריזבורק וכתב דאם מועד להכות הבריות מותר לענשו או להפסיד כל אשר לו ומותר לכל אדם להגידו לשופט ויש להסתפק איזה עדיף אם להפסיד ממונו וכו' עכ"ל וע"ש שהאריך בדינים אלו ואין דבריו נראים דהא אפילו מסור גמור אסור לאבד ממונו וכ"ש זה כנ"ל ועוד כתב על אחד שהכה חבירו ועכו"ם ראוהו והלך אחד והגיד שפטור דהא בלא"ה ראוהו עכו"ם ובודאי ויגידו ועיין בתשובות מהרי"ק שורש ק"פ כתב מוהר"ם מריזבורק אם דרך באותה העיר שיהודים מעכבים לחבריהם ע"י אנסים כי אין שם ב"ד פטור:
(טו) וכתב בתשובת בר ששת סי' רל"ד אע"ג דבדיני ממונות אין מקבלין עד ששומעין תחילה הודאת הנתבע בזה א"צ דאין חילוק בהודאתו ונותנים מורשה לנתבע כשדנין אותו בפניו.
(טז) כתב מוהר"ם מריזבורק מי שרודף רבים בעסקיו כגון שעוסק במטבעות פסולין או בגזירת מטבעות וכדומה לזה אם התרו בו הקהל ולא השגיח ימסרוהו לשלטון ויחיד שבא לו עלילה בגינו יכול לומר שהוא אינו עושה אלא פלוני, ראובן שטען על חמיו שגילה לאנסים שרצה לברוח אם לא הפסידו רק שהוצרך לשלם מה שהיה חייב אין זה מיקרי הפסד ואם הפסידו בזה יותר ממה שהיה חייב צריך לשלם לו כל הפסדו. ראובן לקח חפץ א' משמעון למכרו לאנס ואח"כ החזירו לשמעון בפני עבדו ואח"כ לקח האנס החפץ משמעון בחזקה בלא דמים ראובן חייב לשלם לשמעון דהיה לו להחזירו בינו לבין עצמו ולא מהני מה שאומר ולא כיונתי להזיק עכ"ל מוהר"ם מריזבורק ועוד האריך בחילוקי דיני מלשין ומזיק ע"ש וע"ל סי' ת"ח אם עד אחד או פסולים נאמן במלשין ושאר מזיק ועיין בתשובת מהרי"ל סי' פ"ו שהאריך הרבה בדיני מלשין וחילוקים בזה: