טור חושן משפט קצט
<< | טור · חושן משפט · סימן קצט (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
טור
[עריכה]יש מעות קונות כגון שהיה לו מעות בידו בלא מנין ובלא משקל ואמר לחבירו מכור לי חפץ שלך במעות אלו שבידי ולקחן המוכר ולא דקדק לידע מניינם נקנה החפץ ללוקח ואין אחד מהם יכול לחזור בו מפני שהוא דבר שאינו מצוי ולא הצריכו בו חכמים משיכה וכן ראובן שמכר לשמעון חפץ במנה ונתחייב לראובן במנה והיה לשמעון חפץ למכור ואמר ראובן לשמעו מכור לי חפץ שלך בדמים שאתה חייב לי מדמי החפץ שמכרתי לך וא"ל שמעון הן נקנה החפץ לראובן בכ"מ שהוא שגם זה דבר שאינו מצוי הוא ולא הצריכו בו חכמים משיכה וכתב הרמב"ם אבל אם היה עליו חוב שלא מחמת מכר וא"ל מכור לי חפץ שלך בחוב שיש לי אצלך ונתרצו שניהם לא קנה עד שיגביה או שימשוך:
יש זמן שמעות קונות בההיא דתנן בד' פרקים בשנה משחיטין הטבח בעל כרחו פי' אם היה לו שור שוה מנה וקבל דינר אחד מלוקח ליתן לו בשר כשישחוט ולא נתקבצו לו קונים לכל דמי השור אינו יכו לחזור בו אלא צריך לשחטו וליתן הבשר ללוקח לפיכך אם מת השור מת ללוקח והם עי"ט האחרון של חג ועי"ט הראשון של פסח וערב עצרת וער"ה וטעמא שהכל צריכין בשר בזמנים אלו לפיכך העמידו דבריהם על דין תורה:
וביתומים ג"כ העמידו דבריהם על דין תורה שאין קונן מהם אלא בכסף לפיכך אם האפוטרופוס מכר פירות משל יתומים ומשכן הלוקח ועדיין לא נתן המעות ונתייקרו חוזרין בהן היתומים שאין נכסיהן נקנין אלא בכסף הוזלו הפירות אין הלוקח יכול לחזור בו שלא אמרו שלא יהו נכסיהן נקנין אלא בכסף רק לטובתן קבלו היתומים הדמים ולא משך הלוקח הפירות ונתייקרו חוזרין בהם בשאר כל אדם ואם הוזלו ורוצה הלוקח לחזור בו חוזר גם כן ומקבל עליו מי שפרע ולא אמרינן שלטובת היתומים נעמידם על דין תורה לומר שנקנו הפירות ללוקח במעות שקבלו היתומים שרעה תבוא להם מזה שאם יצטרכו מעות לא ימעצו מי שיתנם להם עד שיתנו הם הפירות לקחו היתומים פירות ומשכום ולא נתנו הדמים והוקרו קנאו כשאר כל אדם הוזלו לא נאמר העמידם על דין לתורה שלא יקנום אלא בכסף ויחזרו בהם שא"כ כשיצטרכו הם לקנות פירות לא ימצאו מי שימכרם עד שיתנו המעות קודם נתנו המעות ולא משכו הפירות והוזלו חוזרים בהם כשאר כל אדם הוקרו ורוצה המוכר לחזור בו חוזר ומקבל עליו מי שפרע שאם נעמידם על דין תורה לומר שקנו להם המעות יאמר לו המוכר נשרפו פירותיך או נאבדו שברשותך היו משעה שנתת המעות:
בית יוסף
[עריכה]דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
יש מעות קונות וכו' בריש הזהב (מו:) אמר רבה אמר רב הונא מכור לי באלו קנה ומפרש טעמא בגמרא משום דסבירא ליה דבר תורה מעות קונות ומפני מה אמרו משיכה קונה גזירה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה מילתא דשכיחא גזרו בה רבנן ומילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן ופרש"י מכור לי באלו אחז מעות בידו ואמר לחבירו מכור לי חפץ שלך באלו שבידי ולא הקפיד לשאול כמה הם וקבלם מיד הלוקח קנה לוקח החפץ במעות הללו ואין אחד מהם יכול לחזור בו משמע מדבריו דכיון שהמוכר לא ידע כמה הם אע"פ שהלוקח ידע כמה הם נקנה מקח וכן משמע מדברי תלמידי הרשב"א אך הרמב"ם בפרק ה' מהלכות מכירה כתב הרי שחפן מעות בלא משקל ובלא מנין אלא נטלן באכסרא ואמר ליה מכור לי פרתך או יין זה באלו ונתן לו הדמים קנה ואפשר דהרמב"ם אורחא דמילתא נקט וה"ה היכא דמוכר ידע כמה הם ולוקח לא ידע וכיון שלא הקפיד לשאול כמה הם קנה הלוקח ואין אחד מהם יכול לחזור בו: וכן ראובן שמכר לשמעון חפץ וכו' בריש הזהב (מה:) אמרינן דאין מטבע נעשה חליפין אין קונין שום דבר ע"י שנותן למוכר מטבע שיקנה בתורת קנין סודר ואותביה מדתנן בפ"ק דקידושין כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו וקס"ד דה"ק כל הרגיל להיות נותן דמים באחר דהיינו מטבע כיון שזכה זה וכו' אם נתנו בעלים בתורת חליפין כחליפי שור ופרה כיון שמשך בעל הפרה את המטבע נתחייב בעל המטבע בכל אונסים שיולדו בחליפין דהיינו הפרה ושני רב יהודה דה"ק כל הנישום דמים באחר דהיינו כל מטלטלין כיון שזכה זה וכו' ה"נ מסתברא מדקתני סיפא כיצד החליף שור בפרה או חמור בשור ש"מ ולמאי דס"ד מעיקרא דכל הנעשה דמים היינו מטבע מאי כיצד ה"ק ופירי נמי עבדי חליפין כיצד החליף שור וכו' הניחא לרב ששת אלא לר"נ מאי איכא למימר ה"ק יש דמים שהם כחליפין כיצד החליף דמי שור בפרה או דמי חמור בשור ופרש"י כיצד החליף דמי שור בפרה. מכר לו שור בכך וכך מעות ומשך את השור ונתחייב לו מעות אמר לו הלוקח פרה יש לי שאני נותן לך בדמי השור וניאותו יחד וקבל עליו נתחייב בעל הפרה לתת לו את הפרה אבל הרי"ף פירש כגון שמכר ראובן לשמעון שור בנ' זוז ומשכו שמעון לשור ונתחייב בדמיו לראובן והיתה לשמעון פרה והוא רוצה למכרה א"ל ראובן לשמעון מכור אותה לי בנ' זוז דמי השור שיש לי בידך אם א"ל הן הרי היא לך בדמים שיש לך בידי קנה הואיל וזכה בדמים וברשותו הם נתחייב זה בחליפיו שהיא הפרה ואע"פ שעדיין לא משך אותה ואם מתה או כחשה ברשותו מתה או כחשה הנה אלו הדמים קונין בחליפין ואף ע"פ שלא ניתנו בתורת חליפין וטעמא דהאי מילתא דר"נ ס"ל כר"י דאמר ד"ת מעות קונות ומ"ט אמרו משיכה קונה גזירה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה ומילתא דשכיחא גזרו בה רבנן מילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן. וכתב עוד הרי"ף וכל האי שקלא וטריא אע"ג דלא איצטרכינן ליה אלא למאי דס"ד מעיקרא דמטבע נעשה חליפין וכבר נתברר דאין מטבע נעשה חליפין ומתניתין כבר תריצנא כל הנישום דמים באחר וקם ליה ההוא תירוצא האי תירוצא אע"ג דלא איצטריכא ליה הלכתא הוא דס"ל יש דמים שהם כחליפין והרא"ש דחה ראיה זו ומיהו לענין הלכה כתב שנ"ל לקיים דבריו מטעמא אחרינא והוא דרב הונא ס"ל הכי בשמעתין דאמר מכור לי באלו קנה משום דס"ל כר' יוחנן ומילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן והאי דהחליף דמי שור בפרה מידע ידיע דמילתא דלא שכיח הוא אף בלא האי שקלא וטריא הילכך קנה בתורת דמים והר"ן כתב על פירוש הרי"ף וזה תימה היאך קונה בדמים הללו שהן הלואה ואינם בעין דהא אמרינן בהאיש מקדש גבי מקדש במלוה ושוין במכר שזה קנאו ואקשינן ואם מלוה להוצאה ניתנה במה קנאו ומכח קושיא זו אוקימנא ליה בגוונא אחרינא ומיהו לדעת הרמב"ם שמלוה קונה בקרקעות ככסף וכמטלטלין לענין מי שפרע שכך כתב בפ"ז מה"מ וכן הרי"ף לא הביא בהלכות הא דאמרינן בקידושין ושוין במכר שזה קנאו ואי מלוה להוצאה ניתנה במה קנאו והוא מן התימה שהרי הלכה פסוקה היא שם וכבר השיג הראב"ד על הרמב"ם מזה לפיכך יש לפרש זו שבשמועתינו באומר לו בהנאת מחילת אותה מלוה שיש לך עלי מדמי השור שאת מוחל לי תהא פרתך קנויה לי מעכשיו וזה ע"ד שאמרו בפ"ק דקידושין דהמקדש בהנאת מלוה מקודשת לפי מה שפרש"י והרי"ף שם עכ"ל וז"ל הרמב"ם בפ"ה מה"מ ראובן שמכר מטלטלין לשמעון בנ' זוז וקנה בו שמעון המטלטלין ונתחייב בדמים ואחר שנתחייב שמעון בנ' זוז אלו היה לו יין או בהמה או עבד וכיוצא בהם משאר המטלטלין והיה רוצה למכרן וא"ל ראובן מכור אותן לי בנ' זוז שיש לי בידך דמי המכר וא"ל הן קנה ראובן המטלטלין בכ"מ שהם ואע"פ שלא משך ולא הגביה שג"ז דבר שאינו מצוי הוא ולא הצריכו בו משיכה אבל אם היה לו חוב עליו שלא מחמת המכר וא"ל מכור לי מטלטלין בחוב שיש לי אצלך ורצו שניהם לא קנה עד שיגביה או ימשוך וכתב ה"ה שם קושיא זו שהקשה הר"ן מושוין במכר בשם הרמב"ן וכתב גם כן הפירוש שפירש בהנאת מחילת אותה מלוה ונראה מדבריו שהרמב"ן מפרש כן אליבא דהרי"ף וכתב עוד גם בזה העלה הרשב"א דלא אמרו לא קנה אלא בגופה של מלוה דהיא אינה בעולם וכתב הנ"ל מדברי המחבר שאינו סומך על סוגיא דהאיש מקדש כמו שיתבאר פ"ז מכל מקום הוא מחלק בין מלוה מחוייבת מחמת מכר למלוה מחוייבת מחמת שהלוהו ממש בעין וטעם לזה נ"ל לפי שחיוב הנעשה מחמת מכר אינו מצוי ולא תקנו בו משיכה וא"ת במה יקנה והא הנך מעות ליתנהו בעולם איכא למימר דכיון דמחמת מכר נינהו הו"ל כאילו לא נתחייב לו מעולם וכאלו החליפו פרה בשור דכיון שמשך האחד נקנה השאר בכל מקום שהוא אבל במעות הלואה ליכא למימר הכי ומ"מ יש בהן מי שפרע כמו שכתבו ז"ל אבל לדעת הרמב"ן והרשב"א הרי זה כמלוה בעלמא ובכל גווני במלוה עצמה לא קנה בהנאת מלוה קנה. ובפ"ז כתב שהרמב"ם אינו סומך על סוגיא דהאיש מקדש מכח ההיא דאמרינן ויש דמים שהם כחליפין כיצד החליף דמי שור וכו' כפר"ח וההלכות ואינו מחלק בין הנאת מלוה למלוה עצמה גם ר"ח וההלכות לא חילקו ומשמע מההיא דמלוה קונה וסמך על אותה סוגיא הנאמרת במקומה ואולי שזהו שלא הביאו הרי"ף בהלכות סוגיא דהאיש מקדש ואף על פי שהרמב"ן והרשב"א כתבו שסמך על מ"ש שאין אשה מתקדשת במלוה דהוא הדין לשאר הניקנין בכסף שאין נקנין אינו מספיק שהו"ל לפרש עכ"ל ובחידושי תלמידי הרשב"א כתוב שהרמב"ם למד דמלוה קונה מדאמרינן בריש הזהב אמר רבא קרא ומתניתא מסייע לר"ל דאמר ד"ת משיכה קונה מדכתיב וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד ואמר רב חסדא תשומת יד כגון שיחד לו כלים להלואתו וכי אמר קרא דבעיא לאהדורי כתיב והשיב את הגזלה אשר גזל כתיב ואילו תשומת יד לא אהדריה מ"ט לאו משום דמחוסר משיכה ואם איתא דמלוה אינה קונה כמו מעות היכא יליף רבין מהכא דמעות אין קונות לעולם אימא לך מעות קונות והכא שאינו מחוייב להחזיר הכלי למלוה משום דליכא מעות אלא מלוה ומלוה לא קניא אלא ודאי משמע דכל היכא דמעות קונות מלוה נמי קניא ובעל החדושין כתב דאין מכאן ראיה דהא איכא לאוקמי כגון שיחד לו כלי בשעת הלואתו דאיכא מעות ותמה על הרמב"ם אמאי שבק סוגיין דהאיש מקדש דמיפרש בהדיא וסמך על סוגיא זו דאיכא לשנויי כדשניין עכ"ל. וה"ה כתב בפ"ז מה"מ ירושלמי דאמר הקונה קרקעות במלוה לא קנה. ובפ"ק דקידושין כתב הר"ן ההוא דהמקדש במלוה וכתב עליה שדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דמלוה קונה כמכר מכח ההוא דאמרינן ויש דמים שהם כחליפין כיצד החליף דמי שור וכו' וכמ"ש הה"מ. ודעת הרא"ש כדברי הרמב"ן והרשב"א וכ"כ רבינו בסימן ר"ד דמלוה לא קנה כלל אפילו למי שפרע אא"כ א"ל בהנאת מחילת מלוה ואפ"ה בהאי דינא דראובן שאמר לשמעון מכור לי חפץ שלך בדמים שאתה חייב לי מדמי חפץ שמכרתי לך וכו' סובר הרא"ש דקנה כמו שכתבתי בסמוך בשמו משום דהוי מילתא דלא שכיחא אוקימנא אדין תורה ועשו כאילו אין הדמים מלוה וכתבו הגהות בפ"ה מה"מ שרבינו האי פסק בשער המקח שהמחליף דמי שור בפרה לא קנה כי כל זו הסוגיא היא למאי דס"ד. ולענין הלכה כיון דכל הני רבוותא חולקים על רבינו האי נקטינן כוותייהו:
יש זמן שמעות קונות וכו' משנה בפרק אותו ואת בנו (פג.) בד' פרקים המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט בתה מכרתי לשחוט ואלו הם עי"ט האחרון של חג ועי"ט הראשון של פסח וערב עצרת וער"ה וכדברי ר"י הגלילי אף עי"ה בגליל ובד' פרקים אלו משחיטין את הטבח בע"כ אפי' שור שוה אלף דינר ואין ללוקח אלא דינר כופין אותו לשחוט לפיכך אם מת מת ללוקח אבל בשאר ימות השנה אינו כן לפיכך אם מת מת למוכר ופירש"י משחיטין את הטבח בע"כ כדמפרש ואזיל שאם קיבל דינר מלוקח ליתן לו בדינר בשר אפילו שור שוה אלף זוז שוחטו בע"כ אע"פ שאין לוקחין לשאר ואין ללוקח בו אלא דינר שנתן דינר לטבח מת ללוקח ומפסיד הדינר ובגמרא והא לא משך ואוקמה רשב"י כגון שזיכה לו על ידי אחר בד' פרקים אלו דזכות הוא לו זכין לו לאדם שלא בפניו בשאר ימות השנה דחוב הוא לו אין חבין לאדם שלא בפניו ר"א אר"י בד' פרקים אלו העמידו חכמים דבריהם על דין תורה דאמר ר' יוחנן ד"ת מעות קונות ובפלוגתא דת"ק ור"י הגלילי ידוע דהלכה כת"ק ולכך לא הזכירו הרמב"ם ולא רבינו ערב י"ה ועוד דאפילו לר"י הגלילי דוקא בגליל הוא דקאמר אבל לא בשאר מקומות ולענין אוקימתא דרב שמואל בר יצחק ור"א הרי"ף כתב ואסיקנא אר"א א"ר יוחנן וכו' גם הרמב"ם לא כתב אלא דברי ר"א משמע דס"ל דרב ושמואל ורבי יוחנן פליגי והלכה כר' יוחנן והרא"ש כתב שתי האוקימתות וכן רבינו ירוחם נ"ט ח"ה כתב כשתיהן משום דאע"ג דפליגי והלכה כר' יוחנן מ"מ גם ר' יוחנן מודה שאם זיכה לו ע"י אחר בד' פרקים הללו דזכות הוא לו זכה :
וביתומים העמידו גם כן דבריהם על ד"ת וכו' עד סוף הסימן הכל מבואר בהניזקין (נב:) גמרא יתומים שסמכו אצל בעל הבית וכו' ולפי שהם דברים פשוטים שם לא כתבתי לשון הגמרא כדי שלא להאריך. וכלל הדברים שבכל הדינין האלו שוים יתומים להדיוט זולתי כשמכר פירות היתומים ומשכן הלוקח והוקרו שיוכל לחזור בו משא"כ בשאר כל אדם. ועל חלוקת נתנו המעות ולא משכו הפירות והוקרו שיכול המוכר לחזור בו ויקבל מי שפרע מפני שאם נעמידם על דין תורה יאמר המוכר נשרפו פירותיהם הקשה רש"י וכי נשרפו יחזרו בהם כמו שהוזלו וי"ל כיון דברשות יתמי אייקרי מסתברא דברשותם נמי נשרפו וכתבו התוספות וא"ת לעיל דאמר משוך פירי מיתמי אייקור הדרי בהו יתמי הא רעה היא לדידהו דיאמרו להם הלוקחים נשרפו חיטכם בעלייה וי"ל דנעשו הלוקחים ש"ש כיון דיכולים לאכלם ולעשות בהם כל חפצם כדאמרינן בהאומנין הלוקח כלים מבית האומן לשגרם לבית חמיו ונאנסו בהליכה חייב בחזרה פטור מפני שהוא כנ"ש אלמא בחזרה הוי כנושא שכר דהואיל ונהנה מהנה :
בית חדש (ב"ח)
[עריכה]דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
יש מעות קונות וכו'. מימרא דרבה בר רב הונא בריש הזהב ומשמע מדכתב רבינו ולקחן המוכר ולא דקדק לידע מניינם וכו' דמיירי אפילו הלוקח ידע מניינם אלא דהמוכר לא ידע נמי מעות קונות ומ"ש בתחלה כגון שהו"ל מעות בידו בלא מנין ובלא משקל היינו לומר שהמוכר לא ידע מה שביד הלוקח לא מנין ולא משקל והכי משמע מפרש"י שכתב ולא הקפיד לשאול כמה הם וכן כתב ב"י דהכי משמע ממ"ש תלמידי הרשב"א ודלא כדמשמע ממ"ש הרמב"ם בפ"ה ממכירה דמיירי דוקא דגם הלוקח לא ידע ומיהו אפשר דהרמב"ם אורחא דמילתא נקט דשניהם אינן יודעין וה"ה היכא דלוקח ידע ומוכר לא ידע והכי נקטינן: וכן ראובן שמכר לשמעון חפץ וכו'. כך הוא עולה מסוגיא דריש הזהב דקאמר תלמודא יש דמים שהם כחליפין כיצד החליף דמי שור בפרה וכו' אלא דקשיא טובא מ"ש חוב דמחמת מכר מחוב שלא מחמת מכר דכיון דמלוה להוצאה ניתנה אין כאן כסף שיהא קונה בו החפץ וכדקאמר תלמודא להדיא בפרק האיש מקדש וכבר הקשו כך הרמב"ן והרשב"א והר"ן וכל האחרונים ומה שתירצו על זה דקונה החפץ בהנאת מחילת החוב הא ודאי ליתא דא"כ בחוב שלא מחמת מכר נמי יהא קונה בהנאת מחילת החוב ומ"ש זה מזה וכן כתב רבינו להדיא בסימן ר"ד דבהנאת מחילת מלוה קנה אפילו בחוב שלא מחמת מכר ע"ש סעיף ח' ולפעד"נ דבחוב מחמת מכר לא אמרינן דקנה אלא דוקא כשהחפץ שמכר ראובן לשמעון במנה הוא בעין ביד שמעון בשעה שחוזר שמעון ומוכר חפץ אחר לראובן דהשתא אע"ג דאומר ראובן לשמעון מכור לי חפץ שלך בדמים שאתה חייב לי מדמי החפץ שמכרתי לך חשבינן ליה כאילו לא נתחייב לו שמעון מעולם וכאילו החליפו חפץ בחפץ דכיון דמשך האחד נקנה לו החפץ האחר בכל מקום שהוא אבל בחוב שלא מחמת מכר אפילו היו מעות הלואה בעין לא קנה בו החפץ כיון דמלוה להוצאה ניתנה חשבינן להו להני מעות כאילו אינן בעולם ואע"ג דלפי זה הו"ל לחלק בחוב דמחמת מכר גופיה בין כשהחפץ בעין ביד שמעון לשאינו בעין אלא אבדו יש לומר דניחא ליה טפי לחלק מיניה וביה היכא דזה וזה הוא בעין ובין כשמעות ההלואה הוא בעין נ"ל וכבר האריך ב"י בזה ע"ש וע"ל בסי' ר"ד סעיף ו' ז' ח':
יש זמן שמעות קונות כההיא דתנן בד' פרקים וכו'. בפרק אותו ואת בנו (דף פ"ג):
וביתומים ג"כ וכו'. בפרק הניזקין (דף נ"ב): ומ"ש קבלו היתומים הדמים ולא משך וכו' אלא אמרינן שלטובת היתומים וכו'. ואע"ג דאיכא נמי טובה ליתומים אם נעמידם על דין תורה דאם יגיע לפירות אונס דליקה מצי אמרי יתומים ללוקח נשרפו חיטך בעלייה דמ"מ כיון דאיכא רעה ליתומים בחד צד שאם יצטרכו מעות לא ימצאו מי שיתנם להם חששו חכמים לרעת היתומים תקנו שלא יגיע להם שום רעה ועי"ל שלא תקנו חכמים תקנה שיהיו האפוטרופסים רשעים שלא יצילו הפירות שברשותם מאונס דליקה:
דרכי משה
[עריכה](א) ואין בדברי הרא"ש בפרק הזהב שום הכרע שיסבור דבאומר מכור לי בדמים שאתה חייב לי שקונה בכל ענין ואי משום דכתבם סתמא אפשר לפרשם דבהנאת דמים אלו קאמר כמו שפירשו הרמב"ן והרשב"א דברי הגמרא ודברי הרי"ף ולכן אין הכרח בזה בדברי הרא"ש ועיין בדברי הר"ן והמ"מ שהאריכו בזה:
(ב) וכתב מהרי"ל דאדם שנתן מעות על יין לקידושא בערב שבת אסור למוכר לחזור דהואיל והוא דבר מצוה יש להעמיד על דין תורה עכ"ל:
(ג) וכ"ה במרדכי פרק הניזקין דף תרי"א ע"ב דדוקא יתומים אבל הקדש בכי האי גוונא חוזר וכ"כ הר"ן פ"ק דקידושין דף תרצ"ג ע"א וכתב דדין צדקה לענין דינים אלו כדין הקדש וע"ש: