טור אורח חיים תרז
<< | טור · אורח חיים · סימן תרז (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
טור
[עריכה]וצריך להתוודות במנחה קודם סעודה המפסקת, כדתניא מצות וידוי יה"כ עם חשיכה, אבל אמרו חכמים מתוודה קודם אכילה שמא תטרוף דעתו עליו מחמת הסעודה שלא יוכל להתוודות אח"כ.
והיכן אומרה? יחיד אומרה אחר תפילתו, אחר שגמר קודם שעקר רגליו, וש"צ אומרה בי"ה בתוך התפילה.
ועיקר הוידוי הוא "אבל אנחנו חטאנו", אלא שנהגו לומר גם שאר דברים כגון "מה נאמר לפניך, ואתה יודע רזי עולם, ועל חטא, ועל חטאים, ואלהי עד שלא נוצרתי".
ובאשכנז נוהגין לומר על חטא על סדר אלפא ביתא ומפרטין בו החטאים, וכ"כ רב עמרם, וכ"כ הרמב"ם ז"ל. והר"י כתב שצריך לפרט החטא. ובספרד אין נוהגין לאומרו, וכן נראה שא"צ לפרט החטא, שר"ע אומר שא"צ לפרט החטא והלכתא כדבריו.
וצריך להתוודות מעומד, ואפילו כי שמע ליה מש"צ והוא התוודה כבר צריך לעמוד.
ועוונות שהתוודה עליהם ביום הכפורים שעבר ולא שנה עליהם, כתב הרי"ץ גיאת שאין להתוודות עליהם, אלא אם גנב או גזל והתוודה עליהם בשנה שעברה, יאמר במקום 'גנבתי' - 'געלתי בדרכי' שהוא דרך כלל. וכן בכל הפרטים יש לשנות בענין זה כשיצטרך. והני מילי כשמתפלל בינו לבין עצמו, אבל כשאומר עם הציבור אין לחוש, שאי אפשר שלא יהא אחד מן הציבור שגנב או גזל. ואדוני אבי ז"ל כתב שיכול להתוודות עליהם אע"פ שלא שנה בהם.
ובחתימת הוידוי, כתב רב עמרם החותם "ברוך אתה ה' האל הסולחן" טועה. ולפירוש רש"י יכול לחתום, שהוא גורס בכל מקום שזקוק לשבע אם בא לחתום חותם, וכיון שחכמים אמרו שיכול לחתום א"כ כך הלכה. ובכל סידורי אשכנז יש בהם חתימה, ובספרד אין חותמין. ומוטב שלא לחתום כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא.
ולענין חזרת ש"צ את הוידוי במנחה, כתב אבי העזרי שאין לו להחזירו, כיון שאינו יכול לאומרו באמצע התפילה כמו בשאר התפילות, וגם כי לא נתקן במנחה אלא משום גזירה שמא יארע אונס, וכן דעת הרי"ץ גיאת, וכן נוהגין באשכנז, ורב האי כתב: אין מנהג שיתוודה ש"צ במנחה, אבל אם רצה להרויח בברכת המרבה לסלוח כגון וידוי אין מונעין אותו. כתוב בתשובה אחת: יפה השיבו הראשונים על שאלתכם בוידוי יוה"כ שלא לאומרו ש"צ בברכת סליחה, שלא שמענו בבבל שאומר ש"צ וידוי בתפילת המנחה של ערב יום הכיפורים, ולדבריכם שאתם צריכין לכך מפני שאין הציבור בקיאין, צריכים אתם להודיעם כי כל אחד ואחד צריך להתוודות אחר תפילתו קודם שיאכל סעודה מפסקת. אבל רב עמרם כתב: ש"צ אומר וידוי במנחה להוציא שאינו בקי, וכן נוהגין בספרד.
ונוהגין באשכנז שכל הקהל לוקין מלקות ארבעים בבית הכנסת אחר תפילת המנחה, שמתוך כך יתן אל לבו לשוב מעבירות שבידו.
בית יוסף
[עריכה]דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
וצריך להתוודות במנחה קודם סעודה המפסקת כדתניא מצות וידוי י"ה עם חשיכה אבל אמרו חכמים מתוודה קודם אכילה וכו' לשון ברייתא זו היא בתוספתא בסוף יומא. ובגמרא פרק בתרא דיומא (פז:) הכי איתא ת"ר מצות וידוי עי"ה עם חשיכה דר"מ וחכ"א צריך שיתוודה קודם שיאכל וישתה שמא יארע דבר קלקלה בסעודה ואע"פ שהתוודה ערבית מתוודה בשחרית וכו' וכתב הר"ן מצות וידוי עי"ה עם חשיכה לאחר אכילה משיקבל עליו י"ה. שמא יארע דבר קלקלה של שכרות וכיוצא בו צריך שיתוודה לאחר שיאכל וישתה בתפלת ערבית כך פירשו הראשונים והרמב"ן הקשה עליהם ופירש דה"ק מצות וידוי של עי"ה שצריך להתוודות קודם שיכנס ליום בתשובה הוא עם חשיכה סמוך ליום עצמו כדי שלא יהא שהות לחטוא בין הוידוי והיום אבל חששו חכמים שמא תטרף דעתו בסעודה וימנענו שכרותו מן הוידוי ולפיכך החמירו עליו להתוודות קודם אכילה ואע"פ שהתוודה קודם אכילה חוזר ומתוודה בזמנה עם חשיכה סמוך ליום עצמו שמא אירע דבר קלקלה של חטא בסעודה אבל וידוי של ערבית שהוא וידוי של י"ה עצמו לא קתני דודאי מתוודה הוא בי"ה אלא קתני אע"פ שהתוודה ערבית מתוודה שחרית וכל היום שמא אירע לו דבר עבירה כל היום די"ה בסופו עם חשיכה מכפר והביא ראיה לדבריו מדתניא בתוספתא מצות וידוי עי"ה עם חשיכה ואע"פ שהתוודה קודם שיאכל וישתה צריך שיתוודה לאחר אכילה ושתיה שמא אירע דבר קלקלה בסעודה ואע"פ שהתוודה לאחר שאכל ושתה צריך שיתוודה ערבית ואע"פ שהתוודה ערבית צריך שיתוודה שחרית ע"כ והעולם לא נהגו כדברי הרמב"ן:
והיכן אומרה יחיד אומרה אחר תפלתו וש"ץ אומרה באמצע הכי איתא בפרק בתרא דיומא (שם) ובי"ה עצמו קאמר דהיכן אומר הוידוי ונראה שדייק רבינו לכתוב וש"צ אומרה בי"ה בתיך התפלה וביחיד אומרה אחר תפלתו לא כתב בי"ה אלא משום דבש"ץ יש חילוק בין עי"ה לי"ה דבעי"ה אינו אומר הוידוי בתוך התפלה ובי"ה אומרו בתוך התפלה אבל ביחיד י"ה ועי"כ שוים הם דלעולם אינו אומרה אלא אחר תפלתו:
ועיקר הוידוי הוא אבל אנחנו חטאנו שם איתא אמר רב אתה יודע רזי עולם וכו' אמר מר זוטרא לא אמרן אלא דלא אמר אבל אנחנו חטאנו אבל אמר אבל אנחנו חטאנו תו לא צריך: ובסימן תרכ"א כתב רבינו ענין הוידוי וסדרו:
ובאשכנז נוהגין לומר על חטא על סדר אלפא ביתא ומפרטין בו החטאים וכ"כ ר"ע וכ"כ הרמב"ם והר"י כתב שצריך לפרט החטא פירוש וכ"כ ר"ע על חטא על סדר אלפא ביתא וכ"כ ג"כ הרמב"ם בסידור תפלותיו בסוף ספר אהבה. והר"י אע"פ שלא כתב בפירוש סדר זה דעל חטא מ"מ גם הוא כתב שצריך לפרט החטא:
ומ"ש וכן נראה שאין צריך לפרט החטא שר"ע אומר שא"צ לפרט החטא והלכתא כדבריו בפרק בתרא דיומא (פז:) איפליגי ר"י בן בבא ור"ע במלתא דמשמע ודאי דקי"ל כר"ע דהא הלכה כרבי עקיבא מחבירו אלא שהרמב"ם בפ"ב מהל' תשובה פסק כר"י בן בבא ונראה שטעמו משום דבברייתא הכי איתא צריך לפרט החטא שנאמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב ד"ר יהודה בן בבא ר"ע אומר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה אלא מהו שאמר משה ויעשו להם אלהי זהב כדרבי ינאי דא"ר ינאי אמר משה לפני הקב"ה כסף וזהב שהרבית לבני ישראל עד שאמרו די גרם להם שיעשו אלהי זהב מקודם ברייתא זו איתא התם א"ר יהודה רב רמי כתיב אשרי נשוי פשע כסוי חטאה וכתיב מכסה פשעיו לא יצליח ל"ק כאן בחטא מפורסם כאן בחטא שאינו מפורסם והא כר"י בן בבא אזלא דאילו לר"ע אפי' מפורסם נמי לא דהא עון העגל מפורסם הוה ואפ"ה אמר ר"ע עליהם אשרי נשוי פשע כסוי חטאה ודריש לויעשו להם אלהי זהב לדרשה אחריתי אלא ודאי כר"י בן בבא אתיא וכיון דרב סבר כוותיה הכי נקטינן ואע"ג דאההיא רומיא דרמי רב שני רב נחמן כאן בעבירות שבין אדם לחבירו כאן בעבירות שבין אדם למקום והאי שינוייא אתיא שפיר כר"ע ופסק דהרמב"ם עצמו כההוא שינויא מ"מ סובר דכיון דרב יהודה א"ר סבר דהלכה כר"י בן בבא הכי נקטי' אבל הרי"ף והרא"ש לא כתבו דברי רב יהודא אלא דברי רב נחמן בלבד משמע דס"ל דהלכה כר"ע ומשום דמההיא דרב יהודה א"ר משמע דלית הלכתא כוותיה לפיכך השמיטוה ונ"ל שיש סעד עוד להרמב"ם לפסוק כר"י בן בבא מדאפליגו תנאי התם בעבירות שהתוודה ביה"כ שעבר אם חוזר ומתוודה עליהם ביה"כ אחר משמע דאם לא התוודה עדיין עליהם לדברי שניהם מתוודה עליהם ביה"כ ומתוודה עליהם בפרטות משמע דאם לא כן ליכא מ"ד שאינו חוזר ומתוודה שהרי לדברי הכל צריך להתוודות ביה"כ ולא פליגי אלא שאם יפרט החטאים שהתוודה עליהם בפרטות ביה"כ שעבר והמרדכי כתב ג"כ שצריך לפרט החטא וכ"כ הכלבו וכתב עוד לא נהגו ש"צ לומר כל פרטי אלא בדרך כלל אבל חטאנו והעוינו והרשענו ומרדנו וסרנו ממצותיך וכן הדין לפי שהוא מתוודה על כל העם איך יפרוט שום חטא ואיך יטיל חטא פרטי על הצבור בכלל:
ומ"ש רבינו בסמוך גבי עונות שהתוודה עליהם ביה"כ שעבר וכו' דהני מילי כשמתפלל בינו לבין עצמו אבל כשאומר עם הצבור אין לחוש נראה שסותר לזה: ולענין הלכה כיון דהרי"ף והרא"ש הסכימו לפסוק כר"ע הכי נקטינן ומ"מ נראה שאם רצה לפרט החטא הרשות בידו דר"ע לא אסר לפרט החטא ולא בא אלא לומר שהוא יותר מאושר מי שאינו מפרט חטאיו ועוד דאפשר דלא אמר ר"ע אלא דמפרט אותם בקול רם אבל בלחש ש"ד למיפרט כדי שיתבייש יותר ואכתי כסוי חטאה הוא כיון דאינו נשמע לבני אדם והכי מוכח מדמשני כאן בחטא מפורסם וכו' דבמתוודה לפני ב"א בקול רם מיירי דאי בלחש כי אינו מפורסם מאי הוי הא אע"פ דמפרט אכתי מכוסה הוא ובהכי ניחא מ"ש רבי' בסמוך בשם הרא"ש העבירות שהתוודה עליהם ביוה"כ שעבר יכול להתוודות עליהם אע"פ שלא שנה בהם ובמתוודה בפרטות מיירי וכמו שהוכחתי בסמוך:
וצריך להתוודות מעומד ואפילו כי שמע ליה מש"ץ והוא התוודה כבר צריך לעמוד שם (פז:) אמר בר המדורי הוה קאימנא קמיה דשמואל והוה יתיב וכי מטא שליחא דצבורא ואמר אבל אנחנו חטאנו קם מיקם וכתב הרא"ש ש"מ עיקר וידוי מעומד הוא וכ"כ הר"ן בשם הגאונים וכתב עוד דמשמע מהכא שהציבור חייבין לאמרו עם ש"צ:
ועונות שהתוודה עליהם ביה"כ שעבר ולא שנה עליהם שם (פו:) תניא עבירות שהתודה עליהם יה"כ זה אינו מתוודה עליהם יה"כ אחר ואם לא שנה בהם והתוודה עליהם עליו הכתוב אומר ככלב שב על קיאו ראב"י אומר כ"ש ה"ז משובח שנאמר כי פשעי אני אדע ופסק הרמב"ם בפרק ב' מהל' תשובה כראב"י וכן פסק הרוקח: ומ"ש רבינו שהרא"ש כתב שיכול להתוודות עליהם אע"פ שלא שנה בהם לא כתב כן בפי' אלא מדכתב הברייתא כצורתה משמע מסתמא דסבר דהלכה כראב"י דקי"ל משנת ראב"י קב ונקי ולפ"ז אנו יכולים לומר שגם הרי"ף פוסק כן שגם הוא כתב הברייתא כצורתה ומשמע שסמך על מאי דקי"ל משנת ראב"י קב ונקי וכן דעת הרמב"ם בפ"ב מה' תשובה:
ובחתימת הוידוי כתב ר"ע החותם בא"י האל הסולחן טועה וכ"כ הרא"ש בשמו:
ומ"ש ולפי' רש"י יכול לחתום שהוא גורס כ"מ שזקוק לשבע אם בא לחתום חותם וכו' בסוף יומא (דף פז:) תניא יה"כ עם חשיכה מתפלל שבע ומתוודה (וחותם) בוידוי דברי ר' מאיר וחכ"א מתפלל שבע ואם רצה לחתום בוידוי חותם וכתב שם רש"י גרסינן בתוספתא אינו חותם מקדש ישראל אלא האל הסולחן וחכ"א כ"מ שזקוק לשבע אף בשאר תפלות אם רצה לחתום בוידוי חותם כך שמעתי אבל לא גרסינן לה בתוס' הכי אלא וחכ"א מתפלל שבע ואם רצה לחתום בוידוי חותם ואנעילה קיימי עכ"ל והשתא ר"ע נראה שגורס כגירסת התוס' דלא אמרו חכמים אם רצה לחתום בוידוי חותם אלא בנעילה דוקא ולרש"י שכתב ששמע דכ"מ שזקוק לשבע אף בשאר תפלה אם רצה לחתום בוידוי חותם ומשמע דה"ה לתפלת מנחת עי"כ שאם רצה לחתום בוידוי שאחריה חותם שמה שאמרו חכמים כ"מ שזקוק לשבע לאו לאפוקי מקום שזקוק לי"ח אלא לאפוקי וידוי שאינו סמוך לתפלה שאינו רשאי לחתום בו אבל כל שסמוך לתפלה בין שהוא סמוך לשבע ברכות בין שהוא סמוך לי"ח אם רצה לחתום חותם ומנהג העולם שלא לחתום בוידוי שבמנחת עיה"כ:
ולענין חזרת ש"ץ את הוידוי במנחה פירוש אחר שהתפללו בלחש וחוזר ש"ץ תפלת המנחה כתב אבי העזרי דאינו אומר וידוי בחזרת התפלה לפי שאין ש"צ אומר וידוי בחזרת התפלה אלא באמצע תפלה והשתא אינו יכול לאומרו באמצע לפי שלא נתקן לאומרו אלא אחר התפלה הלכך לא יאמר וידוי כלל בחזרת התפלה וגם כי לא נתקן במנחה אלא משום גזירה שמא יארע אונס כלומר ואם כן מאחר שאין עכשיו זמן וידוי זה שהרי לא נתקן לאומרו עכשיו אלא משום גזירה שמא יארע אונס כיון שאמרו בתפלה שבלחש די וא"צ לחזור ולאומרו בחזרת התפלה והמרדכי כ' וז"ל ש"צ אל יתוודה במנחה בקול רם כדי להוציא שאינו בקי מפני שאינו יכול לומר באמצע התפלה כמו בשאר תפלה ואף כי לא נתקן וידוי במנחה אלא משום גזירה בעלמא שמא יארע לו אונס שישתכר ע"כ:
ומ"ש רבינו ורב האי כתב אין מנהג שיתוודה ש"צ במנחה אבל אם רצה להרויח בברכת המרבה לסלוח כגון וידוי אין מונעין אותו טעמו דכיון שכבר תקנו חז"ל לומר וידוים בתפלה זו אם רצה ש"צ להזכירו בחזרת התפלה הרשות בידו והוא שיזכירנו באמצע התפלה כמו בשאר תפלות אבל להזכירו ש"צ בחזרת התפלה אחר תפלתו נראה שדבר זה לא עלה על דעת רבינו האי וז"ש בתשובה אחת יפה השיבו הראשונים על שאלתכם בוידוי ע"כ שלא לאומרו ש"צ בברכת סליחה כלומר וכיון שאינו אומרו בברכת סליחה נמצא שאינו אומר כלל בחזרת התפלה וכמו שסיים וכתב שלא שמענו בבבל שאומר ש"צ וידוי בתפלת המנחה של עי"כ ולא כתב בברכת סליחה אלא לגלות דבחזרת התפלה מיירי שמקום הוידוי בו הוא בברכת סליחה דאילו בתפלה שבלחש אין מקום הוידוי בו אלא אחר התפלה ובההיא ש"צ נמי אומרו כדרך שהיחיד אומרו דלא נתמעט ש"צ מלהזכירו אלא בחזרת התפלה בלבד מהטעמים שכתב אבי העזרי:
ומ"ש ולדבריכם שאתם צריכים לכך מפני שאין הציבור בקיאין וכו' נראה שהשואלים היו רוצים שיזכיר ש"ץ וידוי בחזרת התפלה מפני שהציבור לא היו בקיאין וצריך שיוציאם ש"צ והוא השיב להם שלא שמענו מי שאומר אותו וכיון שכן אין להם לאומרו ומה שהם צריכים לכך מפני שאין הצבור בקיאין יכולין לתקן ע"י שיודיעום שכל אחד צריך להתוודות אחר תפלתו וילמדום ענין הוידוי וסדרו ואז לא יהיו צריכים לש"צ שיוציאם ואחר שכתבתי זה באה לידי תשובת הגאונים וכתוב בה בלשון זה לא נאמר ש"צ אומר באמצע אלא בשחרית מוסף ומנחה ונעילה אבל תפלת מנחה של ערב י"כ שאמרו יתודה קודם שיאכל וישתה לא אמרו אלא אחר תפלתו ולא שמענו בבבל שהזכיר ש"צ וידוי בתפלה בעי"כ ולדבריכם שאתם אומרים כי צריכים אתם לכך יש להזכיר בקהל ולומר בלשון שכל הקהל מכירים אותו שכל אחד חייב להתוודות לפני יוצרו קודם שיאכל סעודה המפסקת ויפרשו להם תורת הוידוי כדי שילמוד כל אחד ויתוודה בכיון הדעת בלשון שהוא מכיר עכ"ל. וזהמבואר כמו שפירשתי דברי התשובה שהביא רבינו: ודע שכל לשון זה שכתב רבי' שכתב אבי"ה שאין לו להחזירו וכו' עד וכן נוהגין בספרד הכל הוא בפסקי הרא"ש ויש לדקדק שבתחלה כתב רבי' האיי שאם רצה להרויח בברכת המרבה לסלוח כגון וידוי אין מונעין אותו ובתשובה אחרת מנעם מלעשות כן ומצאתי בפסקי הרא"ש שבמקום אין מונעין אותו כתב אין שומעין לו והיא גירסא נכונה מאד ויש ליישב גירסת רבי' דה"ק אם רצה להרויח אין מונעין אותו אבל אם בא לשאול אין מורין לו ולכן בתשובה אחרת לא הורה להם לאומרו ועי"ל דאם בא לומר וידוי מונעים אותו דכיון שצריך להתודות במנחה איכא למימר שלא יבאו לקבעו חובה לאומרו בחזרת התפלה ויבואו לידי מחלוקת עם כל המקומות שאין אומרים אותו ולכן בתשובה אחרת לא הורה להם לאומרו אבל אם רצה לומר קצת תחנונים בברכת סלח לנו הרשות בידו דליכא למיחש שיבואו לקובעו חובה וזהו שכתב אם רצה להרויח בברכת המרבה לסלוח כגון וידוי אין מונעין אותו ולא כתב אם רצה להתודות בברכת המרבה לסלוח אין מונעין אותו ומ"ש בשם ר"ע כ"כ המרדכי ג"כ:
ומ"ש וכן נוהגין בספרד אין אנו נוהגין כן שהרי אין אנו נוהגין שש"צ יחזור התפלה במנחה ומפני שאינו אומר תפלה אלא פעם אחת לבד ע"כ הוא צריך להתודות אחר תפילתו דלא גרע מיחיד שהוא מתוודה אחר תפלתו וכתב הר"ן וז"ל ולענין וידוי זה של עי"כ קודם אכילה כתב רבינו האיי גאון ז"ל שאין המנהג שיתוודה ש"צ במנחה עי"כ ולא שמעתי בבבל שהתוודה אבל ר"ע גאון כתב שמתודה אחר תפלה כיחיד וכן המנהג עכ"ל. ויש לתמוה דמשמע דלרבי' האיי אין ש"צ מתוודה כלל ואפי' אחר תפלתו וצריך טעם למה מי גרע מיחיד ונראה דכשהוא חוזר התפלה בקול רם קאמר דכיון שאינו אומר הוידוי באמצע התפלה כמשפט ש"צ לאחר תפלה נמי לא יאמר אותו שאין ש"צ אומר וידוי אחר תפלה בקול רם:
ונוהגים באשכנז שכל הקהל לוקין מלקות ארבעים בבהכ"נ אחר תפלת מנחה כ"כ שם הרא"ש:
ומ"ש רבי' שמתוך כך יתן אל לבו לשוב מעבירות שבידו כ"כ הכלבו נהגו ללקות מלקות אחר הטבילה להכניע לבבם הערל ולהכינו לעבוד השם הנכבד והנורא באימה וביראה ותמהני למה לא כתב שהטעם מפני שמלקות מכפרת עון ואע"פ שאין לנו דיינים סמוכים כדי ללקות לפניהם וגם אין באין עדים שהתרו בו כדי לחייבו מלקות מ"מ כפרה מקצת הוא :
בית חדש (ב"ח)
[עריכה]דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
- וצריך להתוודות במנחה וכו' לשון הרמב"ם פ"ב מה' תשובה שמא יחנק בסעודה נראה שכך היה גורס בברייתא והר"י כתב שצריך לפרט החטא ובמקצת ספרי רבינו כתוב והר"י כתב שאין צריך לפרט החטא והוא הנכון וכ"כ מהר"ש לורי"א שנוסחא זו עיקר וק"ל:
- ומ"ש וכן נראה שאין צריך לפרט החטא שר"ע אומר שאין צריך לפרט החטא והילכתא כדבריו שם וצריך לפרט החטא שנאמר אנא חטא העם וגומר דברי ר"י בן בבא ר"ע אומר אשרי נשוי פשע וגו' אלא מהו שאמר משה ויעשו להם אלהי זהב כדר' ינאי וכו' וס"ל לרבינו הלכה כר"ע מחבירו אבל הרמב"ם שם ובסמ"ג פסקו כר"י בן בבא ונראה דטעמו משום דהתם תניא עבירות שהתודה ביה"כ זה לא יתודה עליהן ביה"כ אחר כו' ראב"י אומר כ"ש שהוא משובח שנא' כי פשעי אני אדע מבואר מדברי שניהם דצריך לפרט החטא ואין הלכה כר"ע מחבירו ועוד דמשנת ראב"י קב ונקי ומשום הכי יראה לי דגם הרי"ף והרא"ש שהביאו מחלוקת ר"י בן בבא ור"ע בסתם כך דעתם דהלכה כר"י בן בבא ולא הוצרכו לפרש זה דמאחר שהביאו מחלוקת זו דת"ק וראב"י מוכח מינייהו דצריך לפרט החטא כדפי' והרמב"ם בשיטת הרי"ף רבו אמרה כדרכו נ"ל. ובגמרא שם רב רמי כתיב אשרי נשוי פשע כסוי חטאה וכתיב מכסה פשעיו לא יצליח ל"ק הא בחטא מפורס' הא בחטא שאינו מפורס' ר"נ אמר כאן בעברו' שבין אדם למקום כאן בעבירות שבין אדם לחבירו ופי' הב"י דע"כ דרב דלא כר"ע דלר"ע אפי' מפורסם כעון העגל נמי לא יפרט ולא נהירא שהרי מבואר בפירש"י דאין לדמות מחלוקת רב ור"נ למחלוקת ר"י בן בבא ור"ע דרב אמר לך אנא דאמרי אפי" לר' עקיבא דע"כ לא אמר ר" עקיבא דא"צ לפרט אפי' במפורסם כעון העגל אלא כשהוא עומד בוידוי לפני המקום ב"ה דצריך למעט כח החטא כל מאי דאפשר ולכך קאמר כרבי ינאי שמשה לא הזכיר עון העגל אלא כדי למעטו ולומר אתה גרמת וכו' אבל ודאי טוב לו בחטא מפורסם שיודה ברבים ויתבייש ולא יכפור בו ובאינו מפורסם לא יגלה חטאו לבני אדם וכבוד השם הוא שכל מי שחוטא בפרהסיא או מודיע לרבים שחטא כך וכך מעוט כבוד שמים הוא אבל בעמדו בתפלה ומתודה אין לפרט בין במפורסם ובין באינו מפורסם ולר"י בן בבא הסברא להפך דבין במפורסם ובין באינו מפורסם יפרט החטא בוידויו כדי שימחול לו המקום ב"ה בוידויו עליהם כדכתיב ומודה ועוזב ירוחם ורב נחמן נמי ה"ק דע"כ לא קאמר ר"י בן בבא דצריך לפרט אף בעבירות שבינו למקום כעון העגל אלא דוקא בוידויו אבל לגלות לרבים מעוט כבוד שמים הוא אבל בעבירות שבינו לחבירו יגלה לרבים שיבקשו ממנו שימחול לו דכי היכי שצריך להתודות עליהם בוידויו בתפלתו לפני המקום ב"ה ה"ה בוידויו לפני חבירו כשמבקש ממנו מחילה ור"ע ס"ל דאין לפרט שום חטא בוידויו מטעם נתבאר ולגלות לרבים יש חלוק בין עבירות שבינו למקום לעבירות שבין אדם לחבירו ועפ"ז יתיישב מפני מה הביאו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם והסמ"ג דברי ר"נ ולא הביאו דברי רב והראב"ד הרגיש בזה בהשגותיו וכתב וכן בעבירות מפורסמות כו' אלא נראה דטעמם דע"כ ר"י בן בבא דהילכתא כוותיה לא ס"ל כרב דאי הוה ס"ל כרב דמחלק בין מפורסם לאינו מפורסם א"כ הו"ל לר"י בן בבא להביא ראייה לדבריו מקרא דמכסה פשעיו לא יצליח כמו שר"ע הביא ראייה לדבריו מקרא דאשרי נשוי פשע ותו דהאי קרא דמכסה פשעיו ליכא למידחייא כדדחינן לקרא דאנא חטא וגו' לכדרבי ינאי אלא ודאי דס"ל כר"נ דמכסה פשעיו מדבר בעבירות שבינו לחבירו אבל שבינו למקום אין לגלות וע"כ הביא מקרא דאנא חטא דאפי' שבינו למקום נמי והיינו בוידויו בשעת התפלה. ועוד דלר"נ אתיא פלוגתייהו שפיר דלכ"ע המקרא דמכסה פשעיו מדבר בעבירות שבינו לחבירו ולא פליגי אלא במקרא דאשרי נשוי פשע דמדבר בעבירות שבינו למקום דלר"י בן בבא דוקא שלא בשעת וידויו אבל בשעת וידויו צריך לפרט כדכתיב ויעשו להם אלהי זהב ולר"ע אין חלוק דלעולם א"צ לפרט וכדרבי ינאי אבל אליבא דרב לא אתי שפיר פלוגתייהו דהא רב מפרש המקרא דאשרי נשוי פשע בחטא שאינו מפורסם ור"ע מוקי לה אפי' בחטא מפורסם ולשעת התפילה בוידויו הלכך סבירא להו דהעיקר כדברי ר"נ ויצא לנו מזה דכל הגאונים פסקו כר"י בן בבא דצריך לפרט החטא וכ"פ המרדכי והכי נקטינן ודלא כרבינו והב"י שפסקו כר"ע כמ"ש בש"ע ודו"ק. גם מ"ש הב"י דר"ע מודה היכא דמפרט בלחש והאריך על זה אינו נכון לפי ע"ד:
- ועונות שהתודה עליהם ביה"כ שעבר ולא שנה עליהם כתב הרי"ץ גיאות שאין להתודות עליהן וכו' טעמו שפסק כת"ק דראב"י שסובר כן ודעתו דאע"ג דמשנת ראב"י קב ונקי הכא כיון שראב"י אינו אומר אלא שהוא משובח דכתיב כי פשעי אני אדע אבל אינו בחיוב להתודות עליהן ות"ק סובר דאיסורא הוי משום ככלב שב על קיאו הדעת מכרעת שלא להתודות עליהן:
- ומ"ש שהרא"ש כתב שיכול להתודות עליהן ולא ידעתי היכן כתב כן דמה שהביא בסתם הברייתא אינו מכריע שסובר כך גם אין רבינו רגיל לכתוב על שם אביו שכתב כן אם לא פסק כן בפירוש ועוד שגם כן הו"ל לומר שהרי"ף כתב כן שהרי שניהם הביאו הברייתא בסתם:
- ולפירש"י יכול לחתום שהוא גורס וחכ"א בכ"מ שזקוק לשבע אם בא לחתו' חותם וכו' פי' דלפי גירסא זו בכל התפלות בי"כ אפי' אינו של נעילה חותמין בוידוי וממילא נמי בתפלת מנחה דערב י"כ נמי דמאי שנא וידוי זה מאחרים שמ"ש כל מקום שזקוק לשבע אינו אלא לאפוקי כשמתודה בלא תפלה כערבית שאומר הש"צ הוידוי בלא תפלה או אפילו בשאר תפלות כשאומר הוידוי עם הש"צ שזה אינו רשאי לחתום אבל כשמתודה סמוך לתפלתו אין חלוק בין מתפלל ז' למתפלל י"ח דמנחה וכן פי' ב"י וע"ל בסי' תרכ"ג:
- ולענין חזרת ש"ץ את הוידוי במנחה כתב אבי העזרי שאין לו להחזירו כיון שאינו יכול לאמרו באמצע התפלה כמו בשאר תפלות פירוש דבשאר תפלות אומר מחול עד לפני ה' תטהרו ומתחיל בפסוקים ודברי ריצוי ואח"כ הוידוי וא"כ הוי באמצע התפלה ממש ומעין הברכה אבל בתפלת י"ח באמצע י"ח ממש לא הוי מעין הברכה ובברכת סליחה דהוי מעין הברכה לא הוי באמצע. ומשמע לאבי העזרי דכיון דאיתא בפרק יום כפורים סוף (דף פז) והיכן אמרו יחיד אחר תפלתו וש"צ אומרו באמצע דוקא באמצע קאמר דאל"כ הו"ל לומר וש"צ אומר בתוך התפלה מאי באמצע וב"י פי' הטעם לפי שלא ניתקן לאמרו במנחה אלא לאחר התפלה ואיני מביא דבריו דהא סתמא קאמר בגמרא והיכן אמרו יחיד אחר תפלתו וש"צ אומרו באמצע ומשמע פשט השמועה דאף בוידוי דמנחה נמי דינא הכי אלא דעת ראבי"ה כדפרישית דאי אפשר לאמרו במנחה באמצע התפלה ממש דלא הוי מעין הברכה ומזה הוכיח ראבי"ה לפרש דהיכן אמרו ביה"כ עצמו דוקא קאמר:
- ומ"ש ורבינו האי כתב אין מנהג כו' פי' רבינו האי חולק אראבי"ה וסובר דודאי מן הדין היה יכול לומר הוידוי בברכת סליחה דהוי מעין הברכה ובאמצע לאו דוקא ולכך אין מונעין אותו אם רצה להרויח פי' שלא על דרך חיוב כי אם בדרך שאנו נוהגין ביום התענית להאריך בתחנונים וסליחות באמצע ברכת סליחה אבל מדרך חיוב להוציא אחרים ידי חובתם ודאי לא כי אין מנהג שיתודה ש"ץ במנחה ומן המנהג ראייה חזקה שכך קבלו הקדמונים דהיכן אומרו ביה"כ עצמו בדוקא קאמר ולכך אין חיוב בעי"כ וזהו שכתב בתשובה האחרת יפה השיבו הראשונים כו' שלא לאמרו ש"צ בברכת סליחה מצד החיוב שלא שמענו בבבל כו' וממילא אינו יכול לאמרו מצד החיוב להוציא את שאינן בקיאין כי לא תקנו בכה"ג ואם יוסיף בברכת סליחה כגון וידוי אינו כ"א הרווחה בעלמא ואינן יוצאין בזה ידי חובתם ולדבריכם שאתם צריכין כו' אבל רב עמרם כתב ש"ץ אומר וידוי במנחה להוציא את שאינו בקי פירוש אע"פ שיראה מן המנהג שלא היתה תקנת רז"ל שיתודה ש"צ באמצע י"ח להוציא את שאינו בקי מ"מ מתודה הש"צ אחר התפלה כיחיד להוציא את שאינו בקי דבזה הוא שלוחם מאחר שמתפלל כדרך שהיחיד מתפלל לעצמו ויצא היחיד ידי חובתו בזה כמו בשאר תפלות שמתפלל הש"צ ממש כסדר תפלת היחיד בלי שינוי ומוציא רבים י"ח דאף זה כן וכן מבואר בדברי הר"ן דרב עמרם לא קאמר אלא לאחר התפלה ביחיד ע"ש אבל רבינו האי וראבי"ה חולקים עליו וס"ל דלאחר התפלה פשיטא שאין יכול לאמרו להוציא את שאינו בקי כי לא היתה התקנה להוציא אחרים אא"כ באמצע התפלה: ומ"ש הב"י לפרש לשון רבי' האי אינו נכון לפע"ד. ודע שכל משא ומתן בזה אינו אלא בוידוי שהש"צ חוזר בקול רם אבל במה שמתפלל הש"ץ בלחש אין שום אדם בעולם שיאמר שאין הש"ץ מתודה כשאר יחיד דפשיטא דלגבי דידיה נמי איכא למיחש שמא תטרף דעתו בסעודה או שמא יחנק וכ"כ ב"י ופשוט הוא וכן המנהג כרב האי שאין הש"ץ מתודה במנחה בקול רם כל עיקר אף לאחר התפלה. וקשיא לי מ"ש מוידוי של ערבית שנוהגין אנחנו שהש"צ חוזר בקול רם אף על פי שאינו באמצע תפלה וי"ל דאותו וידוי אינו כדי להוציא רבים י"ח אלא הרווחא בעלמא שהרי קי"ל תפלת ערבית רשות: ומ"ש הב"י שהגרסא הנמצאת באשר"י אין שומעין לו היא גירסא נכונה מאד לא ידעתי טעמו דא"כ מאי אבל אם רצה להרויח דקאמר רב האי שלכך בלי ספק ט"ס הוא באשיר"י גם ברבי' ירוחם ראש נ"ז כתב אין מונעין אותו וכן עיקר ועל דרך שפירשנוהו ודו"ק:
- ונוהגין באשכנז שכל הקהל לוקין מלקות מ' וכו' כתב ב"י ותמהני למה לא כתב שהטעם מפני שמלקות מכפרת עון וכו' מיהו למה שנהגו ללקות מלקות כל דהו ואינו רק לזכרון למלקות דאורייתא אם כן בע"כ שאין עושין כן לכפרה אלא שמתוך כן יתן אל לבו לשוב מעבירות שבידו וק"ל:
דרכי משה
[עריכה](א) (וכתב מהרי"ל ואחר סיום תפלתו יאמר אלהי נצור כשאר ימות השנה):
(ב) והמנהג לפרט החטא על סדר האל"ף בית וכ"כ המרדכי וצ"ל דבהא אפי' ר"ע מודה דשרי אע"ג דאמרינן לה בקו"ר מאחר שכל אדם מתוודה בשווה ונוסח תפלת הוא מגיד שפיר ומקרי כסוי חטאה דלא ידעינן ביה מי הוא החוטא באמת אלא דס"ל לרי"ף ולרא"ש דאפי' הא לא צריך אבל פשיטא דאין איסור בדבר ונהגו שאף ש"צ אומר על חטא ועל חטאים כו' דלא כספר הכלבו דכתב דש"צ אל יפרוט החטאים דאיך יטיל חטא פרטי על הציבור בכלל אלא אומר חטאנו העוינו הרשענו כו' ולפי מ"ש דסדר ע"ח שאנו אומרים לא מיקרי פרטי החטא ממש שהרי כל אדם אומרו בשוה א"כ אף ש"צ יכול לאומרה כתב מהרא"י בפסקיו סימן קי"ח נוסח ע"ח יאמר ע"ח שאנחנו חייבין עליהם עולה וע"ח שח"ע חטאת וע"ח שח"ע קרבן עולה ויורד וע"ח שח"ע אשם ודאי ותלוי וכן הם בויקרא ושוב אומר העונשין על המזיד וזה סדרן מכות מרדות מלקות מ' מיתת בידי שמים כרת וערירי ד' מיתות בית דין החומר חומר אחרון עכ"ל.
(ג) וכן המנהג פשוט שאין הש"ץ מחזיר הוידוי רק אומר התפלה בקו"ר כמו בשאר ימות השנה כתב הכלבו דיאמר אחר התפלה במנחה א"מ ואין נוהגין כן וכ"כ במנהגים ישנים דאין לאומרו:
(ד) ול"נ דמלקות שלוקים בעי"כ אינו מכפר כלל דאינו מלקות כדרך שהיו לוקין בימיהם אלא לוקין עכשיו ברצועה כל דהו ואין כאן כפרה רק זכרון בעלמא שישוב מהטאיו ולכן נוהגים ללקות רצועה כל דהו וכתב הכלבו נהגו לעשות הרצועה שמלקין בו מעגל ותפירות בעור ההמור לפי שירע שור קונהו והמור אבום בעליו ובמנהגים שלנו כתב וילקה לא עומד ולא יושב אלא מוטה ונלקה אומר אשמתי ובגדתי כו' והמלקה אומר ג"פ והוא רחום שהם ל"ט תיבות כמספר המכות במהרי"ל כשהיה מהרי"ל נלקה היה שוכב עם פניו לצפון ואחוריו לדרום: