ערוך השולחן אורח חיים תרז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תרז | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

במנחה מתוודין, וסדר הוידוי
ובו תשעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט

סימן תרז סעיף א[עריכה]

כבר נתבאר בסימן תרג דלתשובה צריך וידוי, ושוידוי הוי מצות עשה מן התורה, דכתיב: (במדבר ה ז): "והתודו את חטאתם".

ועיקר מצות וידוי הוא ביום הכיפורים. ובזמן המקדש היה הכהן הגדול מתוודה בעד כל ישראל על השעיר המשתלח, כדכתיב: (ויקרא טז כא): "והתודה עליו את כל עונות בני ישראל" וגו'. ולכן כל אחד חייב להתוודות ביום הכיפורים, בכל תפילה מהתפילות.

ואף על פי שעיקר חיובו הוא ביום הכיפורים, מכל מקום אמרו חכמים סוף יומא שצריך להתוודות במנחה של ערב יום הכיפורים, קודם שיאכל וישתה סעודה המפסקת. והטעם: שמא יארע לו דבר קלקלה בסעודה, שתטרף דעתו מחמת שכרות, ולא יוכל להתוודות אחר כך. והרמב"ם בפרק שני מתשובה מפרש: שמא יחנק בסעודה.

סימן תרז סעיף ב[עריכה]

וכך שנינו בברייתא שם:

תנו רבנן: מצות וידוי – ערב יום הכיפורים עם חשיכה. אבל אמרו חכמים: יתוודה קודם שיאכל וכו'. ואף על פי שהתוודה קודם וכו' – מתוודה לאחר שיאכל וישתה, שמא אירע חטא בסעודה. ואף על פי שהתוודה ערבית – יתוודה שחרית וכו', מוסף וכו', מנחה וכו', נעילה.

עיין שם. ולהרבה מן המפרשים, זה שאמרו דמצות וידוי עם חשיכה, ומתוודה לאחר שיאכל – על ערבית קאי. אבל הרמב"ן פירש דזהו וידוי בפפני עצמו קודם חשיכה, קודם ערבית, כדי שיכנס ביום הכיפורים בתחלת היום כשכבר התוודה. ועל פי זה נהגו רבים וכן שלימים, בבואם לבית הכנסת, והזמן קרוב להשקיעה – מתוודין.

סימן תרז סעיף ג[עריכה]

והיכן אומר הוידוי? יחיד אומרה אחר התפילה, קודם שעקר רגליו. ושליח הציבור אומרה בתוך התפילה קודם "מחול לעונתינו".

ויראה לי דהיחיד אחר ברכת השלום אומר "יהיו לרצון", ואחר כך אומר הוידוי, ואחר הוידוי אומר "אלקי נצור" וכו', "יהיו לרצון" וכו', דכיון שגמר התפילה – בהכרח לומר "יהיו לרצון", שזהו גם כן כמהתפילה. ואחרי הוידוי, פשיטא שצריך לומר "יהיו לרצון אמרי פי", שתתקבל וידויו.

ובמנחה של ערב יום הכיפורים – אין שליח הציבור חוזר הוידוי, אלא מתפלל שמונה עשרה כשאר ימות השנה, כיון שהוידוי הזה הוא רק משום חששא בעלמא, כמו שכתבתי.

ולא ידעתי לכוין דברי רבינו הבית יוסף בסעיף ה, שכתב: בתפלת מנחת ערב יום הכיפורים – אינו חותם בוידוי שאחריה; עד כאן לשונו.

ותימה: איזה חתימה יש בתפלת יחיד אחר הוידוי? הא אומרה אחר התפילה! ומהלבוש משמע שכונתו לאו דווקא אערב יום הכיפורים, אלא גם איום הכיפורים עצמו (וכן כתב הגר"ז). ואינו מתיישב על הלב.

ונראה לי דהכי פירושו: דבשלמא ביום הכיפורים עצמו – אינו צריך חתימה על הוידוי, שהרי כבר אמר "מלך מוחל וסולח" וכו'. אבל בערב יום הכיפורים, שהתפלל תפילת חול – הייתי אומר שיחתום. קא משמע לן דלא.

ואין נופלין על פניהם במנחה, ואין אומרים "אבינו מלכנו".

(ויותר נראה לי בכוונת הבית יוסף, משום דלרש"י ז"ל יכול לחתום בוידוי דיום הכיפורים, כמו שכתב הטור, עיין שם. לזה קא משמע לן דבמנחת ערב יום הכיפורים – אפילו לרש"י לא יחתום.)

סימן תרז סעיף ד[עריכה]

עיקר הוידוי כשיאמר "חטאתי". וצריך להתוודות מעומד, ובכפיפת ראש. ומדינא אינו צריך לפרט חטאיו, ודי שיאמר "חטאתי, עויתי, פשעתי".

ומכל מקום לכתחילה נכון לפרט את החטא, שיאמר בלחש "עשיתי כך וכך", ויתבייש יותר מלפני הקדוש ברוך הוא, ומתחרט מעומק לבו. אבל אסור לפרט החטאים בקול רם ברבים, ועל זה נאמר (תהלים לב א) "אשרי נשוי פשע, כסוי חטאה", כמו שכתבתי בסימן תרג.

וזהו בחטא שאינו מפורסם לרבים. אבל חטא המפורסם לרבים – מותר אפילו בקול רם, ואין חובה בזה. ויכול לפרטו בלחש. ומה שאומרים "על חטא" באל"ף בי"ת – לא מקרי פורט חטאיו, כיון שהוא נוסחא בשוה לכל, והוי כנוסח תפילה, ומותר לאומרו בקול רם.

סימן תרז סעיף ה[עריכה]

סדר הוידוי ב"על חטאים" עולה, חטאת, קרבן עולה ויורד, אשם וודאי, ואשם תלוי, שכך סידרן בפרשת ויקרא. ואחר כך: מכת מרדות, מלקות ארבעים, כלומר: חסר אחת. ואחר כך: מיתה בידי שמים, ואחר כך: כרת וערירי, ואחר כך: ארבע מיתות בית דין. כי כן צריך תחילה לבקש על הקל, ואחר כך על החמור, כמו שכתבתי בסימן תקפב.

סימן תרז סעיף ו[עריכה]

ויאמר לשון "כפרה" לחטאים, ו"מחילה" לעונות, ו"סליחה" לפשעים. כי החטא קל מעון, דחטא הוא בשוגג ועון הוא במזיד. ועון קל מפשע, דפשע הוא מורד.

ו"כפרה" גדולה מכולם, כדכתיב: "וכפר על הנפש השוגגת", דהוא קינוח והדחה, כמו "כפורי זהב", ולכן נקרא "יום כיפור", ולכן שייכה לחטאים. ו"מחילה" גדולה מ"סליחה". ושם "מחילה" לא מצינו בתנ"ך, וגם השורש לא ידענו, רק בלשון המשנה הוא לעניין תביעת ממון, שמוחל ואינו תובע, ושייך לעון.

ו"סליחה" קטנה מכולם, שהוא רק סולח ואינו מוחל לגמרי, ולכן שייך למורד. מיהו בתורה מצינו "סליחה" לעון: "סלח נא לעון העם הזה" (במדבר יד יט). ובתנ"ך מצינו "כפרה" לעון: "והוא רחום יכפר עון" (תהלים עח לח), "בזאת יכופר עון יעקב" (ישעיה כז ט). ובתורה מצינו "סליחה" אצל "כפרה": "וכפר עליו הכהן... ונסלח לו (ויקרא ד כו). אך הנוסחא שכתבנו כן, העידו על רבינו הרמ"א שאמר כן (מגן אברהם סוף סעיף קטן ג בשם של"ה; ובמגן אברהם יש טעות הדפוס, עיין שם).

וכן משמע מנוסח "אל מלך", שאומרים "מרבה מחילה לחטאים, וסליחה לפושעים" – הרי ד"סליחה" הוא "לפושעים", ו"מרבה מחילה" הוי כמו כפרה. וכן משמע מלשון "ועל כולם" שב"על חטא": "סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו", דמבקש מקודם דבר קל וכו'. אך מצאנו בתפילה "סליחה" ל"חטא" ו"מחילה" ל"פשע": "סלח לנו אבינו כי חטאנו, מחל לנו מלכנו כי פשענו".

סימן תרז סעיף ז[עריכה]

ובירושלמי שלהי יומא אומר: כיצד הוא מתוודה? ר' ברכיה וכו': "חטאתי... יהי רצון מלפניך שתכפר לי על כל פשעי, ותמחול לי על עונותי, ותסלח לי על כל חטאתי", עיין שם. הרי ממש להיפך: "כפרה" לפשעים, ו"מחילה" לעונות, ו"סליחה" לחטאים.

ולעניות דעתי היה נראה דלשון "כפרה" אינו לתפילה כלל. וזהו רק במזבח, שהקרבן מכפר, או עיצומו של יום מכפר, כיום הכיפורים. אבל בתפילה – לא שייך רק לשון "סליחה". ולכן משה רבינו במרגלים בקש בלשון "סליחה": "סלח נא לעון העם הזה". והקדוש ברוך הוא השיבו: "סלחתי כדבריך".

ולדידן, לפי לשון המשנה נתוסף גם לשון "מחילה". ולכן בתפילה יש "סלח לנו אבינו... מחל לנו מלכנו". ורק בסליחות ופיוטים השתמשו גם בלשון "כפרה" לתפילה. ומצינו בתורה "כפרה" בעגלה ערופה, שהוא גם כן כקרבן. ולשון "כפרה" שבנביאים, כמו "בזאת יכופר עון יעקב" – אינו תפילה. וכן בתהלים: "יכפר עון". אבל בתפילה לא שייך רק "סליחה" ו"מחילה". ואין קפידא איך שיאמרו, כיון שמצינו הכל – שמע מינה דאין קפידא בלשון (כן נראה לעניות דעתי).

סימן תרז סעיף ח[עריכה]

וצריך להתוודות מעומד ובשחייה, כמו ב"מודים". ואל יסמוך עצמו על הכותל. וגם בוידויים שאומרים עם שליח הציבור – צריכים לעמוד. ובכל הפיוטים יכול לישב. אך כשמגיע שליח הציבור ל"אבל אנחנו חטאנו" – צריכים לעמוד (גמרא סוף יומא).

ונוהגים להכות על הלב, כלומר: אתה גרמת לי על ידי הרהורי עבירה. ויש מכין על החזה.

ועיקר הוידוי הוא "אבל אנחנו חטאנו". ויש שאומרים "אבל חטאנו", ויש שאומרים "אבל אנחנו ואבותינו חטאנו". וכן מצינו שאמר דוד: "חטאנו עם אבותינו"; וכן דניאל אמר: "כי בחטאינו ובעונות אבותינו – ירושלים ועמך לחרפה" וגו'.

ואין לדבר בשעת הוידוי (מגן אברהם). ועבירות שהתוודה עליהם ביום הכיפורים שעבר, ולא שנה עליהם – אפילו הכי יכול לחזור ולהתוודות עליהם. ואדרבא הרי זה משובח, דכתיב "וחטאתי נגדי תמיד". וזהו כשפורט כל עון, אבל בנוסח "על חטא" – לא שייך זה כלל, כיון דהיא נוסחא שוה לכל, ובכל השנים לא שייך לחלק בין עבר עליהם ללא עבר עליהם.

סימן תרז סעיף ט[עריכה]

ונוהגים ללקות מלקות ארבעים אחר תפילת המנחה, שמתוך כך יתן אל לבו לשוב מעבירות שבידו. ולעיל בסימן הקודם סעיף ו בארנו דטוב יותר ללקות קודם המנחה, עיין שם.

ונהגו שהנלקה אומר וידוים בשעת המלקות, והמלקה אומר "והוא רחום יכפר" עון שלוש פעמים, שהם שלושים ותשע תיבות כנגד שלושים ותשע מלקות. ומלקין ברצועה כל דהוא, שאינה אלא זכר למלקות. ויקח רצועה של עגל, על דרך "ידע שור קוניהו... ישראל לא ידע". והנלקה יהיה מוטה, לא לעמוד ולא לישב, פניו לצפון ואחוריו לדרום.

ודע שיום הכיפורים אינו מכפר אלא על המאמינים בכפרתו, ועושים תשובה. אבל המבעט בו, ומחשב בלבו "מה מועיל לי יום כיפור", ואפילו מאמין ואינו שב – אינו מכפר לו.