טור אורח חיים תלט
<< | טור · אורח חיים · סימן תלט (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
טור[עריכה]
תשעה צבורין של מצה ואחד של חמץ ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן אי חמץ שקל אי מצה שקל ונכנס לבית בדוק, אם נטלתו ממקום קביעותו אז הוי דינא הכי, אם ביטל או אפילו לא ביטל והככר אינו גדול שאפשר שיאכלנו העכבר כולו, אינו צריך בדיקה, דהוי ספק ספיקא, ספק מצה ספק חמץ ואם תימצי לומר חמץ שמא אכלו כולו. ואם הוא גדול שאי אפשר שיאכלנו כולו ולא ביטל, צריך לבדוק. אבל אם ביטל, בכל ענין אין צריך לבדוק. אם פירש הככר ממקום קביעותו ונטלו העכבר משם, בכל ענין אין צריך לבדוק:
שני צבורין אחד של חמץ ואחד של מצה ושני בתים אחד בדוק ואחד שאינו בדוק ואתו שני עכברים אחד שקל חמץ ואחד שקל מצה ולא ידעינן הי להאי עייל והי להאי עייל, בהא נמי תלינן להקל, שאם ביטל או שאין הככר גדול דאיכא תרי ספיקי אין צריך לבדוק:
צבור אחד של חמץ ושני בתים בדוקים ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן להי מינייהו עייל, אם שני הבתים של אדם אחד או של שנים ובאו לשאול בבת אחת או שבא האחד לשאול עליו ועל חבירו, שניהם צריכין בדיקה אפילו אם ביטלו. באו לשאול זה אחר זה, אין שום אחד מהם צריך בדיקה אם ביטלו:
צבור אחד של חמץ ואתא עכבר ושקל ונכנס לחצר שלפני הבית ואין ידוע אם נכנס לבית אם לאו, אף על פי שקרוב לבית מאוד, תלינן להקל ואין צריך לבדוק אם ביטל או שאין הככר גדול. ראה שהכניס הככר לבית ונכנס אחריו ובדק כל הבית ולא מצא, אין צריך לבדוק יותר, ואפילו אם לא ביטל אין צריך לבדוק. ואם בדק קצת מהבית ומצא, אם ביטל תלינן להקל שזהו שהכניס ואין צריך לבדוק עוד, ואם לא ביטל צריך לגמור בדיקת כל הבית.
הניח תשע ככרות ומצא עשר, צריך לבדוק אחר כל התשע. וכן אם הניח עשר ומצא תשע, צריך לבדוק אחר כל העשר, שאנו אומרים מה שהניח נטלו ואלו אחרים הם, ואפילו אם ביטל. והא דאמרינן בהניח י' ומצא ט' שצריך לבדוק אחר כל העשרה, דוקא כשקשורין ביחד, אבל אם אינן קשורין ביחד אין צריך לבדוק אלא אחר האחד.
הניח בזוית זו ומצא בזוית אחרת, אם ביטל אין צריך לבדוק, ואם לא ביטל צריך לבדוק.
יש דיעות רבות באלו פסקי הלכות ונלאיתי לכותבן, וכאשר כתבתי הוא הנכון:
בית יוסף[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
ט' צבורין של מצה וא' של חמץ וכו' בפ"ק דפסחים אמרינן דהיינו ט' חניות דאמרינן כל קבוע כמחצה על מחצה דמי וא"כ הוי ספיקו לחומרא וסובר רבינו דהיינו דוקא כשלא ביטל והככר הוא גדול וליכא אלא חד ספיקא במידי דאורייתא אבל בביטל דלא הוי אלא ספיקא דרבנן או הככר אינו גדול דהוי ספק ספיקא אע"פ שלא ביטל אזלינן לקולא אבל הרמב"ם כתב סתם צריך לבדוק וכתב עליו הראב"ד לא מיחוורא הא מילתא אלא לענין ביטול אבל לענין בדיקה ספיקא דרבנן היא ולקולא וכתב ה"ה שדעת רש"י והמפרשים והגאונים כדברי הרמב"ם והטעם דאע"ג דספיקא דרבנן היא כיון שבדיקת חמץ תחילתה על הספק החמירו בספיקו יותר משאר ספיקות של דבריהם וכן עיקר עכ"ל:
ואם פירש הככר ממקום קביעותו וכו' פשוט שם וטעמא משום דכל דפריש מרובא פריש:
שני צבורין אחד של חמץ ואחד של מצה וכו' פשוט שם וטעמא משום דכיון דבדיקת חמץ מדרבנן דאילו מדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה הלכך תלינן להקל. ולכך כתב רבינו שאם ביטל דלא הוי אלא ספיקא דרבנן או שהככר אינו גדול דהוי ספק ספיקא אפילו לא ביטל אזלינן לקולא:
צבור אחד של חמץ ושני בתים בדוקים וכו' שם (י.) צבור אחד של חמץ ולפניו שני בתים בדוקים ואתא עכבר ושקל וכו' היינו שני שבילין דתנן שני שבילין אחד טמא ואחד טהור והלך באחד מהם ועשה טהרות רבי יהודה אומר אם נשאלו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו טהורים בבת אחת טמאים רבי יוסי אומר בין כך ובין כך טמאים ואמר רבא ואיתימא ר' יוחנן בבת אחת דברי הכל טמאים בזה אחר זה ד"ה טהורים לא נחלקו אלא בבא לישאל עליו ועל חבירו ר' יוסי מדמי ליה לבת אחת ורבי יהודה מדמי ליה לזה אחר זה וקי"ל ר' יהודה ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי ומשמע שדין החמץ שוה לדין הטומאה וכי פירש"י וכך הם דברי רבינו אבל הרמב"ם כתב סתם א"צ לבדוק פעם שנייה ולא חילק כלל בדבר וכבר רצה ה"ה לתת טעם לדבריו והניח הדבר בצ"ע ומ"מ יש לתמוה על דברי רבינו שכתב שניהם צריכין בדיקה אפילו אם ביטלו ואמאי הא כשביטלו ה"ל ספיקא במידי דרבנן ולקולא ויש לומר דכיון שהם של אדם אחד או כשל אדם אחד לא הוי ספק גמור אלא דומה לודאי דהא ע"כ יש חמץ ברשותו והלכך אפילו ביטל דליכא אלא איסורא דרבנן אזלינן לחומרא:
ומ"ש רבינו בבאו לשאול זה אחר זה אין שום אחד מהם צריך בדיקה אם ביטלו טעמא משום דכשביטלו הוי ספק במידי דרבנן ולקולא אבל אם לא ביטלו אע"פ שהככר אינו גדול שאפשר שיאכלנו העכבר כולו צריכין לבדוק ולא דמי לדין ט' צבורין דהתם איכא תרי ספיקי ספק מצה ספק חמץ ואת"ל חמץ שמא אכלו כולו אבל הכא דלא הוה צבור של מצה כלל ליכא אלא חד ספיקא דהיינו שמא אכלו כולו וכיון דלא ביטל הוי ספיקא בדאורייתא ולחומרא אבל יש לתמוה על מ"ש שניהם צריכין בדיקה אפי' אם ביטלו דאע"פ שאין זה ספק גמור דהא ודאי נכנס חמץ ברשותו של זה מ"מ ה"ל לחלק בין כשהככר גדול לכשאינו גדול דכשאינו גדול הוי ספק אם אכלו כולו ואם ביטלו הוי חד ספיקא בדרבנן ולקולא וכן יש לתמוה על מ"ש בבאו לשאול זה אחר זה א"צ בדיקה אם ביטלו דמשמע שאם לא ביטלו צריכין בדיקה בכל גוונא ואמאי הא אם אין הככר גדול איכא ספק ספיקא ספק נכנס בבית זה או לא ואת"ל נכנס ספק שמא אכלו כולו. ושמא י"ל דאה"נ דכל כה"ג א"צ לבדוק ולא חש רבינו להאריך ולבאר זה לפי שסמך על מ"ש בתחלת הסי'. ועי"ל דספק זה שמא אכלו עכבר כולו הוי רחוק קצת דאינו מצוי שיאכלנו כולו ולא ישאיר ממנו כלום ולגבי ט' צבורין דוקא מהני ספק זה משום דאיכא בהדיה ספיקא דמצה או חמץ דחשיב טובא ועוד דדין כל קבוע כמחצה על מחצה דמי הוי חידוש והלכך ספק זה דשמא אכלו כולו דהתם חשיב אבל הכא לא חשיב ואע"ג דגבי על ובדק ולא אשכח כ' רש"י דאמרינן עכבר אכלה שאני התם דיש ידים מוכיחות שהרי בדק ולא מצא מפני כך אנו תולים לומר שעכברים אכלוה:
צבור אחד של חמץ ואתא עכבר ושקל ונכנס לחצר וכו' שם ספק על ספק לא על היינו בקעה ופלוגתא דר' אליעזר ורבנן דתנן הנכנס לבקעה וכו' ר"א מטהר וחכמים מטמאים ומשמע דהלכה כחכמים וכי היכי דהתם מטמאין ה"נ מצרכי בדיקה וכן דעת הרמב"ם אבל רש"י פירש חכמים מטמאים דה"ל ספק טומאה ברה"י וגבי בתים אפי' רבנן מודו דכיון דבדיקת חמץ דרבנן תלינן לקולא ורבינו סובר דאי אתיא למיפשט לחומרא וכדברי הרמב"ם היינו בלא ביטל והככר גדול דהוי מידי דאורייתא וליכא אלא חד ספיקא ואי אתינן למיפשט לקולא וכדברי רש"י היינו בביטל דהוי מידי דרבנן ואפי' הככר גדול דליכא אלא חד ספיקא כיון דמידי דרבנן אזלינן לקולא:
ראה שהכניס הככר לבית וכו' שם על ובדק ולא אשכח פלוגתא דר"מ ורבנן גבי טומאה דר"מ מטמא וחכמים מטהרין ופירש"י וגבי בדיקת חמץ אפילו לר"מ אמרינן עכבר אכלה דבדיקת חמץ דרבנן וכתב רבינו דאפי' לא ביטל א"צ לבדוק משום דחכמים דקי"ל כוותייהו מטהרים בטומאה דאורייתא וא"כ ה"ה דשרו בחמץ אפילו בדאורייתא:
ואם בדק קצת מהבית וכו' שם על בדק ואשכח פלוגתא דרבי ורשב"ג דתנן שדה שאבד בה קבר וכו' רשב"ג אומר תיבדק כל השדה כולה והלכה כרשב"ג ומש"ה כתב רבינו שאם לא ביטל דהויא ספיקא דאורייתא תיבדק כל הבית ואם ביטל דהוי ספיקא דרבנן א"צ לבדוק עוד:
הניח ט' ככרות ומצא י' וכו' שם הניח ט' ומצא י' פלוגתא דרבי ורבנן דתנן הניח מנה ומצא מאתים חולין ומעשר שני מעורבין זה בזה דברי רבי וחכ"א הכל חולין ופירש"י הכל חולין שהמנה נטל ואלו הובאו אח"כ וגבי חמץ נמי לרבנן הט' שהניח אינם כאן וצריך לבדוק כל הבית שמא גיררום חולדה והעשר הנמצאות איש אחר הביאם כאן עשר ומצא ט' היינו סיפא דתנן הניח מאתים ומצא מנה מנה מונח ומנה מוטל דברי רבי וחכ"א הכל חולין ופירש"י דלרבנן צריך לחזור אחר כולן שאין כאן א' מן הראשונים וידוע דהלכה כחכמים:
ומ"ש רבינו ואפי' אם ביטל כן נראה מדברי הרמב"ם וטעמא משום דהוי כאילו ליכא ספיק' כלל דאל"ה לא הוו מקילין חכמים לומר הכל חולין והלכך אע"פ שביטל צריך לבדוק:
ומ"ש והא דאמרינן בהניח עשר ומצא תשע וכו' דוקא כשקשורים ביחד וכו' כ"כ שם התוס' דמיירי בשכל הככרות קשורים זה בזה דומיא דפלוגתא דר' ורבנן דבפ"ק דביצה מחלוקת בכיסים קשורים אבל כשאין קשורים דברי הכל חולין ומעשר מעורבין זה בזה. פירוש דבפ"ק דביצה (י.) איתמר אפלוגתא דר' ורבנן ר' יוחנן ור' אלעזר חד אמר בשני כיסים מחלוקת אבל בכיס אחד דברי הכל חולין וחד אמר בכיס א' מחלוקת אבל בשני כיסין דברי הכל מנה מונח ומנה מוטל ופריש רב אשי דמ"ד מחלוקת בכיס א' וכו' בכיסים מקושרים קאמר ופירש"י מאן דאמר מחלוקת בכיס א' בשני כיסים כעין כיס א' קאמר דהיינו שני כיסים מקושרים ודקאמר אבל בשני כיסים דברי הכל מנה מונח ומנה מוטל בשאין מקושרים. ונראה שסוברים התוס' ורבינו דהלכה כמ"ד מחלוקת בכיס אחד ומיהו הרמב"ם בפ"ו מה' מעשר פסק כמ"ד בשני כיסים מחלוקת אבל בכיס א' ד"ה חולין ולדבריו תו ליכא לאוקומי בכיסים קשורים אלא אפי' אינם קשורים נמי וא"כ ה"נ אפי' אין הככרות קשורים יחד אם הניח י' ומצא ט' צריך לבדוק. ומה שיש לדקדק על דברי רבינו בזה אכתוב בסי' תצ"ז בס"ד:
הניח בזוית זו ומצא בזוית אחרת וכו' שם הניח בזוית זו ומצא בזוית אחרת פלוגתא דרשב"ג ורבנן דתנן קרדום שאבד בבית וכו' ופירש"י וגבי חמץ לרבנן חוששין שמא עכבר עשאו וכיון דחוששין לעכבר יש לחוש נמי לא זהו אלא אחר ולרשב"ג תולין באדם עצמו שהוא עשה ושכח וא"צ בדיקה ומשמע מדברי הרמב"ם דהלכה כחכמים ואפי' אם ביטל נמי צריך לבדוק וכעין שכתב גבי ט' צבורין ורבינו סובר דלא חשו חכמים לכך אלא בלא ביטל דהוי ספיקא דאורייתא אבל לא בביטל דהוי ספיקא דרבנן:
בית חדש (ב"ח)[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
ט' צבורין של מצה ואחד של חמץ וכו' אם נטלתו ממקום קביעותו בפ"ק דפסחים היינו תשע חניות וכתבו התוספות לפי מה שפי' הקונטרס לענין בדיקה לא נהירא לר"י דהיכי מייתי ראייה מט' חניות דהוי ספיקא דאורייתא ואזלינן לחומרא והכא ספיקא דרבנן היא מיהו י"ל דאיירי כגון שלא ביטל ופי' רבינו דמ"מ אם אין הככר גדול הוה ס"ס ואזלינן לקולא אפילו לא ביטל. ויש לדקדק מ"ש מעכבר שנכנס לבית בדוק וככר בפיו שאפי' מצא פירורין צריך לחזור ולבדוק כל הבית ואין חילוק דאפי' בביטל דהוי ספק דרבנן צריך לבדוק וי"ל דשאני התם דאיכא ודאי חמץ בבית וספק אם אכלו ואין ספק מוציא מידי ודאי אפילו בבדיקה דרבנן כדמשמע בסוגי' דאין חוששין שמא גיררה חולדה אבל כאן דספק מצה ספק חמץ הוא תלינן לקולא בדרבנן וכן בב' צבורין א' חמץ וא' מצה ושני בתים א' בדוק וא' אינו בדוק כו' נמי ליכא ודאי חמץ ותלינן לקולא בתר ספיקא דרבנן וכן בנכנס בחצר שלפני הבית וכן בראה שהכניס עכבר ככר לבית ובדק קצת מהבית ומצא וכן בהניח בזוית זו ומצא בזוית אחרת בכולן ליכא ודאי חמץ בבית ומטעם זה כתב בסמוך אם ב' הבתים של אדם א' וכו' שניהם צריכין בדיקה אפילו אם ביטלו ולא חילק כלל ומשמע אפילו הככר אינו גדול והיינו משום דאיכא חמץ בודאי ברשותו אלא דאיכא ספק שמא אכלו ואין ספק מוציא מידי ודאי אפי' בדרבנן אבל גבי ס"ס מצטרף ספק זה להתירו ומ"מ דוקא הוא שהספק הראשון הוא ספק מצה ספק חמץ כמו בט' צבורין והדומה לו אז מצטרף נמי ספק אכלו להתיר אפי' בלא ביטל אבל כשיש שם ודאי חמץ כמו בצבור א' של חמץ וב' בתים בדוקים ובאו לשאול זה אחר זה אם לא ביטלו צריכין בדיקה אפי' אין הככר גדול ולא אמרינן ספק נכנס לבית זה ספק לא נכנס ואת"ל נכנס שמא אכלו דבכה"ג דאיכא ודאי חמץ ברשות א' מהם לא מצטרף ספק אכלו באת"ל נכנס להתיר ודו"ק. ואעפ"כ אם ביטלו אפי' הככר גדול א"צ בדיקה דמהני ליה ספק נכנס בבית זה ספק לא נכנס להתיר בדרבנן כיון דאין חמץ ודאי בבית זה שנשאל עליו לבד וליכא למימר אין ספק מוציא מידי ודאי אלא ספק גרידא הוי זאת היא שיטת רבינו אבל הרמב"ם פסק בט' צבורין של חמץ וכו' צריך לבדוק שכל קבוע כמחצה על מחצה ולא חילק ובצבור א' של חמץ ושני בתים בדוקים כתב ג"כ בסתם א"צ לבדוק פעם שנייה שאין כאן קבוע ולא חילק ובנכנס לחצר שלפני הבית כתב ג"כ בסתם צריך לבדוק ולא חילק וכבר ביאר ה"ה דעתו דכיון שבדיקת חמץ תחילתה על הספק החמירו בספיקו כשהספק בבית א' כמו בט' צבורין או בחצר שנכנס לפני הבית אבל בב' בתים בכל חד תלינן שלא נכנס בו ובאחר הוא שנכנס ובדין ב' צבורין א' של חמץ וא' של מצה וב' בתים א' בדוק וא' שאינו בדוק כתב ג"כ בסתם דא"צ לבדוק אלא שמדברי ה"ה יראה דדוקא כשביטל אבל בלא ביטל דהוי ספק דאורייתא צריך לבדוק ונ"ל דה"ה בצבור א' של חמץ וב' בתים בדוקין אם לא ביטל צריך לבדוק ולדעתו אפי' באו לשאול זה אחר זה וכן משמע מטעם שנתן ה"ה למה שלא חילק הרמב"ם בבאו לשאול בבת אחת דצריך לבדוק וכתב דכיון דבביטול סגי ליה מדאורייתא אינו דומה ממש לב' שבילין דהתם אי אפשר שלא יהא א' מהם טמא ומינה דאם לא ביטל דהוי דאורייתא דינו כמו בב' שבילין וצריך לבדוק וחמיר מיניה דאפי' בבאו לשאול בזה אחר זה וכדעת רבינו נ"ל:
ובמ"ש רבינו באו לשאול זה אחר זה אין שום א' מהן צריך בדיקה אם ביטלו דמשמע אבל בלא ביטלו דהוי ספק דאוריית' צריך לבדוק יש להקשו' ומ"ש מב' שבילין דלכ"ע בבאו לשאול זה אחר זה שניהם טהורים אע"ג דטומאה דאורייתא וי"ל דהתם נמי ספק טומאה בר"ה הוי דספיקו טהור מדאורייתא אפי' באו בבת אחת וכך מבואר בפרש"י ותו' ע"ש:
ראה שהכניס עכבר הככר לבית ונכנס אחריו ובדק כל הבית ולא מצא א"צ לבדוק יותר ואפי' אם לא ביטל א"צ לבדוק בפ"ק דפסחים על ובדק ולא אשכח פלוגתא דר"מ ורבנן דתנן היה ר"מ אומר כל דבר שבחזקת טומאה לעולם הוא בטומאתו עד שיודע לך הטומאה היכן היא וחכ"א בודק עד שמגיע לסלע או לקרקע בתולה והתוס' הקשו תימה אפילו לר"מ דאמר לעולם הוא בטומאתו וכו' ונ"מ לטהרות שנעשו ע"ג הכא גבי בדיקה כיון שבדק ולא מצא מה יעשה אם הצריכוהו לבדוק פעם השנייה נמי לא ימצא וי"ל דמיירי כשלא ביטל וקאמר דלר"מ לא סגי בבדיקה כיון דלא אשכח והוי בספק לאו דלא ימצא וצריך לבטלו וסגי אפילו לר"מ דלא איירי אלא בספק טומאה דאורייתא אבל הכא דבדיקת חמץ דרבנן שרי עכ"ל. וכיון דקי"ל כחכמים דמטהרין אפי' בטומא' דאורייתא וטעמ' דכיון דבדק כל השדה ולא מצא תולין ואומר בא עורב ונטלה בא עכבר ונטלה א"כ ה"ה דשרי בחמץ אפי' בדאוריית' לכך כ' רבינו ע"פ דברי התו' ואפי' אם לא ביטל א"צ לבדוק פי' אפי' ישאל עליה בזמן שהוא אינו יכול לבטל וגם לא ביטל עדיין אפ"ה א"צ לבדוק עוד. אבל מ"מ לא יתיישב מ"ש א"צ לבדוק דהל"ל א"צ לבטל ומכ"ש שא"צ לבדוק עוד ואפשר דחד מינייהו נקט וה"ה דא"צ לבטל אבל ק' במ"ש תחלה א"צ לבדוק יותר וכ"כ הרמב"ם א"צ לבדוק פעם שנייה וק' דהא פשיטא דמה מועיל בדיקה שנייה כיון שלא מצא בתחלה ומיהו בביטל אפשר לומר דסד"א דאסור לדור בבית עד שימצא דכיון דאיכא חמץ בבית בודאי אלא שאינו מוצאו עתה ושמא ימצאנו בפסח ויאכלנו אבל בלא ביטל דאיכא איסור בל יראה אין חילוק בין דר בו ובין לא דר בו ואפשר משום דהוה סד"א דרגלים לדבר יש שלא בדק שפיר שהרי מיד נכנס אחריו ובדק כל הבית ולא מצא וא"א שיאכלנו העכבר בזמן מועט כזה אפ"ה א"צ לבדוק עוד יותר ותלינן לקולא דהעכבר הוליכה הככר חוץ לבית נ"ל. עוד מצאתי למהר"ש לוריא שכתב וז"ל ומיהו אפשר לומר דסד"א בלא ביטל נמי צריך שיבדוק פעמים ושלש עד שיהא מוחזק הבית בבדוק לכך קאמר א"צ לבדוק כלל:
הניח ט' ככרות כו' שם הניח ט' ומצא י' פלוגתא דר' ורבנן דתנן הניח מנה ומצא מאתי' חולין ומעשר שני מעורבין זה בזה דברי ר' וחכ"א הכל חולין הניח י' ומצא ט' היינו סיפא וכתבו התוס' בפ"ק דביצה וז"ל הכל חולין שאני אומר הוא לקח מעות של מעשר שני והני אחריני נינהו ותימה דהא לא אמרי' שאני אומר להקל אלא כשהוא מדרבנן כדאמר בפסחים דקאמר שאני תרומת תבלין דרבנן לפיכך אני תולה להקל לומר שאני אומר וכו' וי"ל דכיון שאין אדם מניח חולין אצל מעשר תלינן שפיר לקולא ואמרינן ודאי לקח אלו משם ושכח ואח"כ הניח אלו שם עכ"ל ועפ"ז כתב גם רבינו בחמץ צריך לבדוק אפי' אם ביטל דכיון דלחכמים דקי"ל כוותייהו מחזקינן ליה בודאי נטול אפי' להקל בדאוריית' מכ"ש דמחזקינן ליה בודאי נטול אפילו להחמיר בדרבנן ולפיכך בהניח ט' ומצא י' אומרים דכיון שאין אדם מניח ככרו לככרות של חבירו כדי שלא יתערבו אלא מייחד להו מקום בפני עצמו בוודאי הט' שהניח נטל ואלו אחרים הם ואפי' מצא הט' קשורים כמו שהניח אלא שמצא עוד ככר א' מונח אצל הט' בין קשור עמהם בין נפרד מהם אין חילוק לעולם צריך לבדוק אחר הט' מטעם זה שאין אדם מניח ככרו לככרות של חבירו וכן בהניח י' קשורים ומצא ט' נפרדים אמרינן בודאי הי' נטלו וכתבו התו' פ"ק דפסחים ואע"ג דהשתא אין לתלות בהעכברי' תלינן בקטנים עכ"ל ודע שהרמב"ם השמיט דין זה דהניח י' ומצא ט' וצ"ע:
דרכי משה[עריכה]
(א) אין להקשות מ"ש דלגבי בעיות דלעיל בעכבר נכנס למה אין אנו מחלקין בין הככר קטן דהוה ב' ספיקות ולא יצטרך לבטל די"ל דלעיל לא מהני אם הככר קטן דכל ב' הספיקות אינן אלא ענין א' שמא אין כאן חמץ שהכניס העכבר די"ל שאכלה שם או שחזרה ויצאה וכה"ג לא מיקרי ס"ס כמ"ש בי"ד סי' נ"ז אי"ה לכן אין להתיר אלא במקום דאיכא לספוקי שמא אין כאן חמץ כלל דהוה ספק בע"א וב"י כתב דספק זה שמא אכלו עכבר כו' ע"ש עד דשמא אכלו כולו חשיב התם ספק עכ"ל. ותמהני מה יאמר הרב אצל ב' צבורים א' של חמץ וא' של מצה דשם אינו חידוש כלל וכן בבעיא דנכנס לחצר לפני הבית לכן נ"ל מ"ש:
(ב) נראה הא דקאמר דא"צ לבדוק אם ביטלו הא אם לא ביטלו צריך בדיקה היינו כשאין שם אלא ספק א' אבל אם אין הככר גדול א"צ מיהו אם באו לשאול בב"א בכל ענין צריך בדיקה כנ"ל דלא כב"י שכתב דאפי' אין הככר גדול צריך בדיקה ואזיל לטעמיה שכתבתי למעלה. וכבר דחיתי דבריו ומיהו נראה כדברי ב"י ולא מטעמיה אלא מאחר שהוא איסור דאורייתא ולא נוכל לומר תרי ספיקי להתיר שניהן אלא להתיר הא' מהם לא אזלינן ביה לקולא וכ"כ בהגהות שערי דורא לענין ספק דרוסה וע"ל בי"ד בסי' ב"י בדיני ס"ס: