טור אורח חיים א

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן א (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

התחזקות בעבודת הבורא, והשכמה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

טור

"יהודה בן תימא אומר: הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים". פרט ארבעה דברים ^א בעבודת הבורא יתברך. והתחיל ב"עז כנמר", לפי שהוא כלל גדול ^ב בעבודת הבורא יתברך. לפי שפעמים אדם חפץ לעשות מצוה, ונמנע מלעשותה מפני בני אדם שמלעיגין עליו; ועל כן הזהיר שתעיז פניך כנגד המלעיגין, ואל תימנע מלעשות ^ג המצוה. וכן אמר רבי יוחנן בן זכאי ^ד לתלמידיו: יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. וכן הוא אומר לענין הבושה, שפעמים אדם מתבייש מפני האדם יותר ממה שיתבייש מפני הבורא יתברך. על כן הזהיר שתעיז מצחך כנגד המלעיגים ולא תבוש. וכן אמר דוד עליו השלום: "ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש". אף כי היה נרדף ובורח מן העובדי גלולים, היה מחזיק בתורתו ולומד, אף כי היו מלעיגים עליו.

ואמר "קל כנשר", כנגד ראות העין. ודימה אותו לנשר, כי כאשר הנשר שט באוויר, כך הוא ראות העין, לומר שתעצים עיניך מראות ברע. כי היא תחילת העבירה, שהעין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרין. ואמר "גבור כארי", כנגד הלב, כי הגבורה בעבודת הבורא יתברך היא בלב; ואמר שתחזק לבך בעבודתו. ואמר "רץ כצבי", כנגד הרגלים, שרגליך לטוב ירוצו. וכן דוד המלך עליו השלום היה מתפלל על שלשתם, אלא ששינה הסדר, ואמר "הדריכני בנתיב מצותיך" על הרגלים, ואמר אחר כך: "הט לבי", ואמר אחר כך: "העבר עיני מראות שוא". והזכיר בלב הטיה ובעין העברה, כי הלב הוא ברשותו להטותו בדרך הטובה או לרעה, אף אחר שראה מעשה השוא, על כן התפלל שיעזרנו להטותו לדרך הטובה. אבל ראות השוא אינו ברשותו, כי אפשר שיפגע בו פתאום ויראנו; לכן התפלל שיעביר עיניו מראות שוא ולא יזמינהו לפניו כלל.

לכן צריך האדם להתגבר כארי לעמוד ^(א) בבוקר לעבודת בוראו. ואף אם ישיאנו יצרו בחורף לאמר: איך תעמוד בבקר, כי הקור גדול! או ישיאנו בקיץ לאמר: איך תעמוד ממטתך, ועדיין לא שבעת משנתך! התגבר עליו לקום, שתהא אתה מעורר השחר ולא יהא הוא מעירך, כמו שאמר דוד עליו השלום: "עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר"; אני מעיר השחר ואין השחר מעיר אותי. וכל שכן אם ישכים קודם אור הבוקר לקום להתחנן לפני בוראו, מה יופיו ומה טובו.

וטוב למי שמקדים, שיכוין לשעות שמשתנות המשמרות, שהן בשליש הלילה, ולסוף שני שלישי הלילה, ולסוף הלילה, שבאלו הזמנים הקב"ה נזכר לחורבן הבית ופיזור ישראל בין אומות העולם, והתפילה שיתפלל אדם באותה שעה על החורבן והפיזור רצוייה וקרובה להתקבל.

ויפיל תחינתו לפני המקום, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו בתחנוניו, כי טוב מעט בכוונה מהרבות בהם שלא בכוונה. וטוב לומר פרשת העקידה, ופרשת המן, ועשרת הדברות, ופרשת הקרבנות, כגון פרשת העולה ומנחה ושלמים וחטאת ואשם. אמנם פרשת הקרבנות טוב יותר לאומרה ביום, שהם במקום הקרבת הקרבן שזמנו ביום. וכשיסיים פרשת העולה, יאמר: רבון העולמים! יהי רצון מלפניך שיהא זה חשוב ומקובל לפניך כאילו הקרבתי עולה בזמנה. וכן יאמר בפרשת המנחה והשלמים והאשם. ואחר פרשת החטאת לא יאמר כן, לפי שאינה באה נדבה.

ואם אינו יכול להשכים קודם אור הבוקר, מכל מקום התפילה אשר היא מועד לכל חי, אל יאחר אותה, ויחשוב בליבו: אילו היה בעבודת מלך בשר ודם, וציוהו להשכים באור הבוקר לעבודתו, היה זהיר וזריז לעמוד לעבודתו כאשר ציוהו; כל שכן וקל וחומר בנו של קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה.

בית יוסף

• יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וכו', פרט ארבעה דברים בעבודת הבורא יתברך – משום דלכאורה נראה שאלו הדברים – ארבעה שהם שניים, דקל כנשר היינו רץ כצבי, ועז כנמר היינו גבור כארי. ואם כן, יקשה על יהודה בן תימא, למה כפל העניין במלות שונות זה פעמיים? לכך כתב דארבעה דברים הם, כדמפרש ואזיל.

• ומה שכתב: בעבודת הבורא יתברך – משום דקצת דברים אלו נראה שהם הפך עבודתו יתברך. שהעזות נאמר עליו: "עז פנים לגיהנם", ועל הקלות ראש אמרו שמרגיל לערווה; והמרוצה והגבורה, נראה שהם טובים לענייני העולם הזה, ואין לעבודתו יתברך עסק בהם. ולכך אמר שכולם לעבודת השם יתברך, וכמו שמבאר.

• ומה שכתב: והתחיל ב"עז כנמר" לפי שהוא כלל גדול בעבודת הבורא יתברך – משום דקשה, דלפי מה שמפרש "קל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי" על האיברים, אלו היה לו להקדים, ואחר כך היה לו לומר "עז כנמר", שאינו רומז לאבר מיוחד. ועוד, שלא היה ראוי להתחיל במידת "עז", אף על פי שהוא בעבודת הבורא יתברך. לכך כתב שהטעם שהקדימו, לפי שהוא כלל גדול בעבודת הבורא יתברך. לפי שפעמים אדם חפץ לעשות מצווה, ונמנע מלעשותה מפני בני אדם שמלעיגין עליו וכו'.

ומשום דקשה, היאך אפשר שיתבייש האדם מבני אדם, ולא יתבייש מהשם יתברך, שאתה אומר שיימנע אדם לפעמים מלעשות מצווה מפני שלא ילעיגו עליו? לכך אמר: אל תתמה, שהרי רבי יוחנן בן זכאי אמר לתלמידיו: יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם וכו', כדאיתא בפרק תפילת השחר. וכיוון שמצינו שלפעמים אדם ירא מעשות עבירה מפני בשר ודם יותר ממה שהוא ירא מפני השם יתברך, משם נלמוד לעניין עשיית מצווה, שלפעמים אדם מניח מלעשותה, מפני שהוא מתבייש מבני אדם יותר ממה שמתבייש מהשם יתברך, שמניח מלעשות מצוותו. וזהו שכתב: "וכן הוא לעניין הבושה" וכו'.

• ומה שכתב: על כן הזהיר שתעיז מצחך כנגד המלעיגים ולא תבוש – מפני שמידת העזות מגונה מאד, כמו שנזכר. ואין ראוי להשתמש ממנה כלל, אפילו בעבודת השם יתברך, לדבר עזות כנגד המלעיגים, כי יקנה קניין בנפשו להיות עַז אפילו שלא במקום עבודתו יתברך. לכך כתב: "ולא תבוש", כלומר: אני אומר לך שתעיז מצחך כנגד המלעיגים ולא תבוש מהם, אף על פי שילעיגו עליך.

ומפני שעדיין יקשה, שאין ראיה מרבן יוחנן בן זכאי. שלעניין מורא מלעשות העבירה, אפשר שיירא האדם מבשר ודם, פן ייוודע הדבר למלכות ויגרסו בחצץ שיניו תיכף ומייד; מה שאין כן בהשם יתברך, שהוא ארך אפיים. אמנם אין לך אדם שיניח מלעשות מצוות השם יתברך מפני בושת בשר ודם, לשיצטרך יהודה בן תימא להזהיר עליו. לכך הביא ראיה מדוד המלך עליו השלום שאמר: "ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש", הרי שהיה מתפאר שלא היה מתבייש מבני אדם בעשיית המצוות.

ולפי שקשה, שאי אפשר לפרש כן, שהרי דוד המלך עליו השלום מלך היה, ולא היה לו להתבייש מבני אדם, כי מי הוא ואי זה הוא אשר ימלאנו ליבו להלעיג עליו. ואם כן, על כרחך פירוש הפסוק כך: "ואדברה בעדותיך נגד מלכים", מאן מלכי? רבנן, "ולא אבוש"; כי אם לא הייתי מדבר בעדותיך נגדם, הייתי בוש מהם. לכך כתב: אף כי היה נרדף ובורח בין העובדי גלולים, היה מחזיק בתורתו וכו'. כלומר: פסוק זה אמר כשהיה בורח בין העובדי גלולים, ואז היו מלעיגים עליו, ועם כל זה לא היה מתבייש מהם.

ואם תאמר: אפילו כשהיה בורח בין העובדי גלולים, היה מכובד ביניהם ולא היו מלעיגים עליו. לכך כתב: אף כי היה נרדף, כלומר: אף על פי שהיה מכובד ביניהם, מכל מקום להיותו נרדף היה מקום להלעיג עליו כשרואה אותו מחזיק בתורתו, באמרם אליו יום יום: "הלא יראתך כסלתך" וגו'.

• ומה שכתב: היה מחזיק בתורתו – אפשר שטעמו, מפני שמהפסוק אין נראה אלא שהיה לומד, ולא שהיה עושה מצוות. לכך כתב: היה מחזיק בתורתו ולומד, כלומר: כיוון שהיה לומד ולא היה חושש מהמלעיגים, הוא הדין שהיה מחזיק בתורתו ועושה המצוות ולא היה חושש מהמלעיגים.

• ומה שכתב: קל כנשר כנגד ראות העין וכו' לומר שתעצים עיניך מראות ברעה – מפני שאם אנו מפרשים "קל כנשר" כנגד ראות העין, נראה שמזהיר שיהיה קל בעיניו להביט ולראות מהרה קל חיש בכל מקום, וזה עוון פלילי. לכך כתב כי הכוונה בהיפך, כי אם יפגע בדבר ערווה, מהרה קל חיש יעצים עיניו מראות ברע.

• ומה שכתב: כי היא תחילת העבירה – בא לתת טעם, למה שינה יהודה בן תימא מסדר דוד המלך עליו השלום, שדוד סיים בעיניו ויהודה בן תימא התחיל בהם. לכך נתן טעם ליהודה בן תימא, מפני שהיא תחילת העבירה וכו'.

• ומה שכתב: ואמר "גיבור כארי" כנגד הלב... ואמר "רץ כצבי" כנגד הרגליים וכו' – שזהו הסדר במה שאמרו: "העין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרים".

ומה שהקדים יהודה בן תימא "רץ כצבי" ל"גיבור כארי", אפשר שטעמו לומר: הוי קל לעצום עיניך מראות ברע, כדי שתוכל להיות רץ כצבי לעבודתו; שאם לא תעצים עיניך מראות ברע, אולי לא תהיה רץ כצבי לעבודת בוראך, אלא למרות עיני כבודו, וזה על ידי הלב שהוא חומד; ועל כרחך צריך לומר, שאם לא יכולת להיזהר מראות ברע, שתהיה גיבור כארי לכוף לבך לעבודתו יתברך.

ועוד יש לומר, שלפי ש"קל כנשר", הרצון בו – קלות לעצום עיניו מראות ברע, ו"רץ כצבי" – הוא לרוץ לעבודתו יתברך, סמכן זה לזה, כי גם זאת זה לעומת זה עשה האלהים: זה – קלותו לעצום עיניו, וזה – להיות קל ברגליו כאחד הצביים אשר בשדה לרוץ לעבודת בוראו.

• ומה שכתב: כי הגבורה בעבודת השי"ת היא בלב – נתן טעם: מה עניין "גיבור כארי" לעניין "הלב חומד"? ולפי ש"הלב חומד" הוא בעניין העבירות, ו"גיבור כארי" הוא בעניין המצוות, לכך כתב: שתחזק ליבך לעבודתו, שבכלל זה – עזיבת העבירות ועשיית המצוות.

• ומה שכתב: ואמר רץ כצבי כנגד הרגליים, שרגליך לטוב ירוצו – כלומר: זה ודאי לא נאמר אלא על עשיית המצוות. ואף על פי שמה שאמרו: "כלי המעשה גומרים" – נאמר על עשיית העבירות בכלל, "רגליך לטוב ירוצו" הוא עזיבת העבירות; שאם הוא הולך לעשות עבירות, אין רגליו רצים לטוב.

• ומה שכתב: וכן דוד המלך עליו השלום היה מתפלל על שלשתן, אלא ששינה הסדר – כלומר: שינה מסדר שאמרו חכמים ז"ל: "עין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרים", והוא התחיל בכלי המעשה שהם הרגליים, ואחר כך הלב, ואחר כך העיניים. והטעם, כי החכמים ז"ל התחילו מן הקודם אל המאוחר; ודוד המלך התחיל להתפלל על המאוחר, שהם כלי המעשה, ואחר כך חזק להתפלל על סיבותיו, שהם הלב והעיניים.

ועוד יש לומר, שיהודה בן תימא, שבא להזהיר את האדם, הזהירו תחילה על העיניים, שהם הגורמים הראשונים לעבירות, ואחר כך הזהיר על הרגליים, שהם סוף המעשה, כלומר: העיניים גורמים לרגליים, ועל ידי מי? על ידי הלב, שאליו כיוון ב"גיבור כארי". לכן צריך שתזדרז לעצום העיניים, כדי שלא תבוא לידי כך. ודוד המלך עליו השלום, שהיה מתפלל לפני הקב"ה, אילו היה מתפלל תחילה: "העבר עיניי מראות שוא", שוב לא היה צריך להתפלל על הלב; ואילו היה מתפלל על הלב, לא היה צריך להתפלל שוב על הרגליים, שאם הלב נוטה לטוב, שוב לא יחטאו כלי המעשה. על כן התפלל תחילה על כלי המעשה, כלומר: שאם גרם העוון שראו העיניים וחמד הלב, ידריך רגליו לעבודתו. ואחר כך התפלל שיטה ליבו לעבודתו, לבל יחמוד דבר איסור, אף אם ראו העיניים. ואחר כך התפלל שיעביר עיניו מראות שווא.

• ומה שכתב: לכן צריך האדם להתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו וכו' – דברים פשוטים הם, נמשכים מהקודם.

• ומה שכתב: וטוב למי שמקדים, שיכוין לשעות שמשתנות האשמורות וכו' – בריש ברכות (ג.), אהא דאמרינן: "שלוש משמרות הוי הלילה, ועל כל משמר ומשמר הקב"ה אומר: אוי שהחרבתי את ביתי" וכו', כתב הרא"ש: "וראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג באותה שעה, ולשפוך תחנונים על חורבן בית המקדש, כמו שנאמר: 'קומי רוני בלילה לראש אשמורות'".

• וטוב לומר פרשת העקידה ופרשת המן ועשרת הדיברות – תנן בפרק ה' ממסכת תמיד, אמר להם הממונה: "ברכו ברכה אחת", והם ברכו, וקראו עשרת הדברים.

ואף על גב דאמרינן בסוף פרק קמא דברכות שביטלום מפני תרעומת המינים, ופירש רש"י, שלא יאמרו לעמי הארץ: אין שאר התורה אמת, ותדעו, שאין קורין אלא מה שאמר הקב"ה ושמעו מפיו בסיני. איכא למימר דהיינו דווקא בציבור; אבל ביחיד, דליכא משום תרעומת המינים, טוב לאומרם, שעל ידי כן יזכור מעמד הר סיני בכל יום, ומתחזק אמונתו בזה.

ופרשת העקידה, כדי לזכור זכות האבות לפני הקב"ה, וגם להכניע יצרו לעבוד השם יתברך כמו שמסר יצחק נפשו.

ופרשת המן, כדי שיאמין שכל מזונותיו באין לו בהשגחה.

• ופרשת הקרבנות – בפרק ב' דתענית ובסוף פרק "בני העיר", אמר אברהם לפני הקב"ה: שמא יחטאו ישראל לפניך, ותעשה להם כאנשי דור המבול? אמר לו: לאו. אמר לו: "במה אדע כי אירשנה"? אמר לו: "קחה לי עגלה משולשת". אמר לפניו: ריבונו של עולם, תינח בזמן שבית המקדש קיים; בזמן שאין בית המקדש קיים, מה תהא עליהם? אמר לו: כבר תיקנתי להם סדר הקרבנות, שכל זמן שהן קורין בהן, מעלה אני עליהם כאילו מקריבין לפניי קרבן, ואני מוחל להם כל עוונותיהם.

ואמרינן בסוף מנחות: אמר רבי יצחק, מאי דכתיב: "זאת תורת החטאת", "וזאת תורת האשם"? כל העוסק בתורת חטאת, כאילו הקריב חטאת; וכל העוסק בתורת אשם, כאילו הקריב אשם.

• ומה שכתב: אמנם פרשת הקרבנות טוב יותר לאומרה ביום וכו' – כן כתב הרא"ש גבי פרשת התמיד, וכתבו רבינו סימן מ"ז. ומשמע לרבינו דהוא הדין לכל הקרבנות, בין קבועים בין שאינם קבועים, דטוב לאומרם ביום, כיוון שאין זמנם אלא ביום. וכן כתב הכלבו.

• ואחר פרשת חטאת לא יאמר כן, לפי שאינה באה נדבה – כלומר: אבל אשם, אף על פי שאינו בא בנדבה, כיוון דתנן בפרק ו' דכריתות, "רבי אלעזר אומר: מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום. אמרו עליו על בבא בן בוטא שהיה מתנדב אשם תלוי בכל יום", כבא בנדבה דמי. ואף על גב דחכמים פליגי עליה, כיוון דבבא בן בוטא היה עביד ביה עובדא, כי אמר "יהי רצון מלפניך שיהא זה חשוב כאילו הקרבתי אשם", שפיר דמי.

ואשם וודאי, אפשר דבכלל חטאת הוא, כיוון שאינו בא אלא על חטא ידוע. ומאחר שכתב רבינו שאחר פרשת החטאת לא יאמר כן, לפי שאינה באה נדבה – ממילא משמע דהוא הדין לפרשת אשם וודאי, שלא יאמר אחריה כן.

ואפשר דכיוון דשם אשם אשכחן שבא בנדבה, דהיינו אשם תלוי – בכל אשם יכול לומר "יהי רצון שיהא זה חשוב" וכו', אפילו אם הוא אשם וודאי. וראשון נראה יותר.

ורבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל כתב שהאשם הוא כמו בא בנדבה, לפי שאמרו בנדרים שהחסידים נודרים עצמם לנזיר כדי להביא קרבן, אם כן נראה שיש לו לבוא כמו נדבה, עד כאן לשונו. וגם הרב מהר"י ן' חביב ז"ל כתב: מה שמקשין שגם האשם אינו בא בנדבה, אינו קושיא, שהרי אשם נזיר בא בנדבת נזירות, עד כאן. ואף על פי שפרשת האשם הכתובה אצל פרשת חטאת ועולה ושלמים לאו אשם נזיר הוא, משמע להו ז"ל דשם אשם חד הוא.

ואם תאמר, מאחר שאינו אומר אחר קריאת פרשת חטאת "יהי רצון שיהא זה חשוב" וכו', אם כן, למה כתב רבינו שקורא פרשת חטאת? יש לומר, דהא וודאי קריאת פרשת חטאת מכפרת קצת, אם חטא חטא שחייבין עליו חטאת. ואפילו אם אינו יודע שחטא, יקרא מספק, ואם חטא, תכפר עליו; ואם לא חטא, הא מיהא יתנו לו שכר כקורא בתורה.

• כתוב בספר א"ח: פרשת העולה היא מתחילת ויקרא עד תחילת פרשת "ונפש כי תקריב", ועוד פרשת צו, "זאת תורת העולה" עד "לא תכבה". ופרשת חטאת, "ואם נפש אחת תחטא בשגגה". ופרשת אשם, "ואם נפש כי תחטא ועשתה".

וכתב הר"י בר יקר, טוב לומר עם הקרבנות פסוק זה: "ושחט אותו על ירך המזבח צפונה לפני ה'", והוא בפרשת "ואם מן הצאן", כדאמרינן בויקרא רבה: "אמר הקב"ה: מעיד אני עליי שמים וארץ, בין נוכרי בין ישראל, בין עבד בין אמה, בשעה שהן קורין מקרא זה, 'צפונה לפני ה' ', אני זוכר עקידת יצחק בן אברהם".

• כתוב עוד שם: יש נוהגים לומר אחר ברכת התורה פרשת כיור, כי היא העבודה הראשונה. ואחר כך אומר תרומת הדשן, ואחר כך פרשת התמיד. ואחר כך פרשת מזבח מקטר קטורת ופרשת סימני הקטורת ועשייתו, כי אחר הקרבת התמיד מקטירים הקטורת. ואחר כך פרשת ברכת כהנים, כי אחר כך מברכים את העם.

בית חדש (ב"ח)

• יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וכו' – נמר הוא מה שקורין בלשון אשכנז רי"ש, ולא כטועין שהיא לביאה נקבה:

• פרט ארבעה דברים וכו' – נראה, דמשום דלכאורה משמע שאלו הדברים הארבעה לא באו אלא לעורר את האדם דרך כלל, שיהא זהיר וזריז לעשות רצון אביו שבשמים, ולכן הזהירו בלשון כפול ומשולש ומרובע, הוי עז כנמר וכו', אבל אין הדברים מורין על גוף העבודה ופרטיה. ואם כן קשה, דהוה ליה להסמיך עז כנמר לגבור כארי, שהם עניין אחד. על כן פירש דאלו הדברים הם להורות על ארבעה פרטים בגוף העבודה, דלפי זה לא קשיא, כאשר יתבאר בסייעתא דשמיא.

וגם בכלל זה לומר, דאף על פי דבמילי דעלמא שתיים הן, דקל כנשר היינו עניין רץ כצבי, ועז כנמר היינו עניין גיבור כארי, מכל מקום בעבודת הבורא יתברך ארבעה עניינים הן, כמו שיתבאר בסייעתא דשמיא.

ולפי זה נמשך להקשות, למה התחיל בעז כנמר? הניחא אם היינו מפרשים שהדברים כולם מורים על הזירוז בלבד לקיים עבודת השם יתברך דרך כלל, ליכא קושיא מהתחלת עז כנמר, דמאי שנא הא מהא. אבל כיוון שבא לפרט פרטי העבודה, ומשמעות עז כנמר הוא לומר שיהא עז בשעה שעושה עבודתו, שלא יפסוק ממנה בשום פנים, לפי זה קשה. דמאחר דקל כנשר ורץ כצבי משמעותן הוא שיהיה קל ורץ לעבודתו יתברך, אם כן היה לו להקדימן. דהלוא מוקדם הוא קל ורץ, ואחר כך עוסק בעבודה.

ואמר, לפי שהוא כלל גדול כו'. כלומר, עניינו אינו כי אם אזהרה על שיעיז פניו כנגד המלעיגין כו', והוא כלל גדול שצריך להזהיר עליו בתחילה.

ואמר: ואל תימנע מלעשות המצווה. כלומר, אינו לדבר להם דברי עזות, אלא לעניין שלא יימנע מלעשות המצווה:

• ומה שכתב: וכן אמר רבן יוחנן בן זכאי וכו' – פרק תפילת השחר. כלומר, אין לתמוה למה צריך להזהיר על זה, כי אין אדם שיניח מלעשות המצווה מפני המלעיגין. לזה אמר: וכן אמר רבן יוחנן בן זכאי אצל המורא, וכן הוא לעניין הבושה:

• ומה שכתב עוד: על כן הזהיר כו' – הוא, דמרבן יוחנן בן זכאי לא שמעינן אלא שאפשר לומר שיתבייש מבני אדם ולא יתבייש מהשם יתברך, ועל כן הוצרך להזהיר עליו.

אבל מכל מקום איכא למידק, דשמא לגבי עשיית המצווה ראוי לאדם שיתבייש וישב בטל, דלא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול. לזה מביא ראייה מדוד המלך עליו השלום, שלא היה בוש כלל. והשתא אתי שפיר, שלאחר שהביא ראייה מרבן יוחנן בן זכאי על שאפשר להתבייש כו', התחיל ואמר: על כן הזהיר שתעיז מצחך כנגד המלעיגים ולא תבוש, וכן אמר דוד כו', שמדוד יש ראייה על שלא יבוש.

אך קשה, הלא מדוד נמי איכא ראייה על שאפשר להתבייש כו', ולא צריך להביא הא דרבן יוחנן בן זכאי. ויש לומר דיש לדחות, שמא דוד שאני, שהיה נרדף ובורח בין הגויים, אפשר לו להתבייש כו'. אבל באינו נרדף כו', ואין צריך לומר בחשובים ובינונים, מנא לן שהיה לו להתבייש? ועל כן הביא ראייה מרבן יוחנן בן זכאי, שאמר לתלמידיו הגדולים והחשובים: יהי רצון כו'. דהשתא כיוון דאצל מוראו יתברך היה אפשר לומר שיראים מבשר ודם יותר ממה שהם יראים ממנו יתברך, הוא הדין לעניין הבושה.

ולכן הוצרך יהודה בן תימא להזהיר בסתם: "הוי עז כנמר" כו', דבין שהם גדולים וחשובים, בין בינונים ופחותים, ובין שהם נרדפים ובורחים, בכולם אפשר לומר שיתביישו, וקא מזהיר שלא יתביישו, ואפילו נרדפים ונחלשים:

• וזה לשון מהרש"ל: על כן הזהיר כו' – פירוש, שני עניינים הם: לעג ובושה. ועל כן אמר שתעיז מצחך כנגד המלעיגים, וגם אמר ולא תבוש. שהלעגה היא אף שהוא אינו מתבייש; והבושה היא מה שאדם מתבייש לעשות מצווה בפני אנשים חשובים, אף שאינם מלעיגים עליו, עד כאן.

• ואמר: אף כי היה נרדף כו' – משום דלפי פשט הכתוב דבמלכי אומות העולם קמיירי, לא מצינו לדוד שהיה אצל מלכי אומות העולם ולא מלכי האומות אצל דוד, אלא בשעה שהיה נרדף כו'.

והוצרך לבאר כן, משום שאם לא היה נרדף, לא היתה הראייה מספקת אלא לשלא יבוש בפני כל אדם שהם שייכים לו במדרגה, דומיא דדוד שהיה מלך, ולא היה בוש בפני מלכים; אבל הדיוט בפני חשובים, מנא לן שלא יתבייש? אבל השתא דכתוב זה מדבר כשהיה נרדף כו', אתי שפיר.

ומה שפירש דהמלכים היו מלעיגין עליו, אף על פי שאינו מפורש בכתוב, נראה דדקדק, דהיה לו לומר 'ואדברה בעדותיך לפני מלכים'; מאי "נגד מלכים", לשון ניגוד והתרסה? אלא בא לרמז על שהיו מלעיגים עליו, ואף על פי כן היה מחזיק בתורתו ולומד, ומנגד להם. ואמר עוד: "ולא אבוש", לומר שלא היה מתבייש בפניהם גם כי לפעמים לא היו מלעיגים עליו.

ובית יוסף פירש, דכיוון שאפשר לחלק בין מורא לבושה, לכן מביא ראיה גם מִדָוִד על שאפשר לומר שיתבייש כו'. ואיכא לתמוה, דכיוון שיש להשיב אראייה דמרבן יוחנן בן זכאי, אם כן לא היה לו להביאה כל עיקר. ועוד תימא, דלא היה לו להכניס מאמר על כן הזהיר שתעיז מצחך כו' בין ראייה דרבן יוחנן בן זכאי לראייה דדוד. ועוד, דלפי האמת אין ראייה מִדָוִד על שאפשר להתבייש, דשאני דוד שהיה נרדף כו'. גם לא היה לו לומר אף כי היה נרדף כו', אלא היה לו לומר והיה נרדף כו'. ועוד שאר דקדוקים שיש לדקדק ולהשיב על כל פירושו בזה, ולא ראיתי להאריך באלה.

אבל למאי דפירשתי ניחא, דראייה דרבן יוחנן בן זכאי אינה אלא על שאפשר להתבייש, וראייה דדוד היא על פי האמת, לחזק דברין הראשונים, שלא יתבייש כלל, לא מפני המלעיגים, וגם לא על ידי בושה גרידא:

• ואמר קל כנשר כנגד ראות העין – בא לבאר, שאלו הדברים שפרט הם מורים על דרך עבודתו יתברך, בעין ולב וכלי המעשה. וגם בא לתת טעם על הסדר שאמר תחילה "קל כנשר" כו'. והוא לפי שהוא תחילת העבירה, כי העין רואה כו'. ולאחר שביאר שמאמר "קל כנשר" הוא כנגד ראות עין, הוקשה לו, הלב היכא רמיזא? הניחא כלי המעשה מפורשין במאמר "רץ כצבי". ועל כן, מיד לאחר שפירש "קל כנשר", פירש מאמר "גיבור כארי", שהוא כנגד הלב כו'.

וכדי שלא נטעה לפרש שטעמו לשיהיה גיבור בלב לכבוש את יצרו שלא יטהו לעשות עבירה, על כן פירש: ואמר שתחזק ליבך בעבודתו, והוא שלא יהיה ליבו חלוק בשעת קיום המצווה, אלא יעשנה בחוזק לב, ויטה ליבו לקיים המצוות תמיד בכל עת ובכל שעה, שכל זה הוא חיזוק הלב בעבודתו יתברך.

ולפי שהיה עולה על הדעת לפרש "רץ כצבי" שהוא אזהרה שיהיה רץ ובורח מן העבירה, דומיא ד"קל כנשר", על כן פירש שמאמר "רץ כצבי" הוא לומר שרגליך לטוב ירוצו, דומיא ד"גיבור כארי".

ויש לתמוה, מפני מה הקדים יהודה בן תימא "רץ כצבי" ל"גיבור כארי", שלא על פי הסדר ד"לב חומד" כו'. ותו, מנא ליה לרבינו לפרש "רץ כצבי וגיבור כארי" בעשיית המצוות דווקא, ולא בעזיבת העבירות? ויש לומר דחדא מיתרצא בחבירתה. והוא, שאם הייתה כוונת יהודה בן תימא להזהיר על עזיבת העבירות, היה לו להקדים "גיבור כארי" ל"רץ כצבי", על הסדר ד"עין רואה ולב חומד" כו'. ומדהקדים "רץ כצבי", שמעינן דאזהרתו היא על דרך "סור מרע ועשה טוב". ולכן לאחר שאמר "קל כנשר", להזהירו שיעצים עיניו מראות ברע, אמר שלא יספיק לו בעזיבת עבירות, אלא שירוץ כצבי לקיים מצוות בגופו, ורגליו לטוב ירוצו. ואחר כך הזהירו, דגם בשעה שמקיים המצווה, יתגבר כארי שיחזק ליבו בעבודתו ולא יהא ליבו חלוק כדפירשנו, כי זה הסדר הוא הנכון בעניין קיום המצוות:

• ומה שכתב שרגליך לטוב ירוצו – נתכוון למה שאמרו במדרש רבה ריש פרשת בחוקותי, על "חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך", דהיו רגלי מביאות אותי לבית הכנסת ולבית המדרש. וזה יאמר כאן ש"רגליך לטוב ירוצו" מעצמם לבית הכנסת ולבית המדרש, מתוך הרגילות, בלי כוונתו:

• ומה שכתב וכן דוד המלך עליו השלום היה מתפלל כו' – כלומר: גם דוד המלך עליו השלום היה מתפלל על שלשתם, כדרך שהיה מזהיר יהודה בן תימא. והוא שהתפלל על העין בעניין עזיבת העבירות, ועל הרגלים ועל הלב התפלל בעניין קיום המצוות. אלא ששינה הסדר של יהודה בן תימא, כי הוא הזהיר על העין בתחילה, ודוד התפלל על העין בסוף.

ונראה שהטעם הוא, לפי שעיקר השכר הוא בקיום המצוה, ועל כן התפלל על קיום המצוה, והוא "הדריכני" וגומר, "הט ליבי" וגומר, שזהו הסדר הנכון בקיום המצוות, כדפירשתי. ואחר כך התפלל ואמר: מאחר שחפצו ורצונו לקיים המצוות בכל לב, הנה ראוי לו שיעביר עיניו מראות בשוא, כדי שלא תהיה הראיה מטרידו מעסק קיום המצוות. אבל יהודה בן תימא, שלא בא אלא להזהיר את האדם, הזהירו תחילה על העין, על דרך "סור מרע ועשה טוב":

• ומה שכתב והזכיר בלב הטיה ובעין העבירה כו' – איכא למידק, אמאי לא קשיא ליה נמי על שהזכיר ברגליים הדרכה. ויש לומר דהא פשיטא ליה, דבכלי מעשה – עיקר התפילה היא בעניין קיום המצוות, לומר שידריכהו בנתיב מצוותיו לקיימם. וכן בלב, שיחזיק את ליבו ויטהו לעבודתו. אבל בעין, עיקר התפילה שלא יהא נכשל בעבירה כאשר יראה בדבר רע. אלא דקשה, דהיה לו גם כן לומר 'אל תט עיני לראות שוא', כדאשכחן גבי לב, דקאמר: "אל תט לבי לדבר רע", גם בעין הוה ליה למימר לישנא דהטייה, ולומר: 'אל תט עיני לראות שוא', ולמה שינה לגבי עין לומר העברה.

ולכן כדי ליישב זה אמר, דיש בלב מה שאין בעין, דהלב הוא ברשותו כו', אבל העין אינו ברשותו, וכדמוקי בספ"ק דע"ז, קרן זווית הואי, ועיין שם. ומיהו אף על פי שאינו ברשותו כשיפגע בו פתאום, מכל מקום כשרואה מרחוק באת כנגדו, צריך שיעצים את עיניו. וכן כשנשים עומדות על הכביסה ולית ליה דרכא אחריתא, צריך שיעצים את עיניו מראות ברע, או להחזיר פניו.

וזה לשון מהרש"ל, על מה שכתב רבינו: לומר שתעצים עיניך מראות ברע, פירוש, שתפריש עצמך מן המקומות שתבא בהם לידי ראיית דבר רע, ואם יבא לך פתאום – מכל מקום יש תקנה בהטיית הלב, ומשום הכי שינה ואמר "גיבור כארי" קודם "רץ כצבי", עד כאן לשונו. ולא נהירא, אלא כדפירשתי:

• ומה שכתב לכן צריך האדם להתגבר כארי כו' אף אם ישיאנו יצרו כו' – איכא למידק, אמאי לא קאמר נמי, "או ישיאנו בקיץ לאמר איך תעמוד בבוקר ועדיין" כו'?

ואפשר דבחורף מזכירו הבוקר, כדי שיפתנו באומרו: הלא בבוקר הקור גדול, ולא תוכל לכוון בתפילתך מחמת הקור הגדול שבבוקר; ולכן טוב יותר שתמתין עד שתעלה השמש ויתחמם האוויר קצת. אבל בקיץ, אם היה מזכיר לו הבוקר, לא היה שומע לו, לפי שבבוקר טוב יותר לכוון בתפילתו, מה שאין כן כשתעלה השמש ויתחמם האוויר. ולזה אינו מזכיר לו כי אם הלא לא שבעת משנתך, כלומר: ולא תוכל לכוון בתפילתך; ועל כן טוב לך שתמתין עד שתהיה שבע משנתך, ותתפלל בכוונה.

וניחא השתא, דבלשון זה מודיע פני הראות שמראך יצרך הרע בהשיאך לשמוע לקולו.

מפי מורי הרב הגדול החסיד מהר"ר שלמה ר' ליבש מלובלין:

• ומה שכתב התגבר עליו כארי כו' עד ואין השחר מעיר אותי – כך פירש רש"י פ"ק דברכות (ד"ה "אעירה שחר") :

• ומה שכתב וטוב למי שמקדים וכו' – בריש ברכות: "שלוש משמרות הוי הלילה" כו'.

וכתב הרא"ש עלה: ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג באותה שעה, ולשפוך תחנונים על חורבן בית המקדש, כמו שנאמר (איכה ): "קומי רוני בלילה לראש אשמורות".

ומה שכתב: אחד המרבה ואחד הממעיט וכו' – הכי איתא שילהי מנחות:

• וטוב לומר פרשת העקידה ופרשת המן ועשרת הדברות וכו' – כתב מהרש"ל וזה לשונו:

ואף דפרק קמא דברכות אמרו שמנעו העם מלאומרם מפני המינים, היינו דווקא לקובעם בברכות, כמו קריאת שמע; אבל בלא ברכה לית לן בה, עד כאן לשונו.

וכן משמע מלשון רש"י, וזה לשונו: ביקשו לקבוע עשרת הדברות בקריאת שמע.

ובית יוסף תירץ וזה לשונו: איכא למימר, היינו דווקא בציבור; אבל ביחיד, דליכא משום תרעומת המינים, טוב לאומרם, שעל ידי כן יזכור מעמד הר סיני בכל יום ותתחזק אמונתו בזה, עד כאן לשונו.

וכן משמע בתשובת הרשב"א בסימן קפ"ד, דכל בציבור אסור, ואפילו לא קבעום בברכות קריאת שמע. ואפשר דלישנא ד"כבר ביטלום" משמע ליה דלגמרי ביטלום בציבור:

• ומה שכתב ופרשת הקרבנות כו' – בסוף מנחות: אמר רבי יצחק, מאי דכתיב: "זאת תורת החטאת" כו' (ויקרא ו)? פירוש, דהוה ליה למימר: "זאת החוקה". ועיין בפירוש רש"י שם (ד"ה "מאי דכתיב זאת התורה"):

• ומה שכתב וכן יאמר בפרשת המנחה והשלמים והאשם – כתב מהרש"ל: רוצה לומר, אשם תלוי, בא גם כן בנדבה, כדאיתא בסוף פרק השוחט, אבל לא אשם ודאי. וכן הוא בי"ד בסימן ה', עד כאן לשונו. וכן היא דעת בית יוסף, אלא שכתב בשם מהר"י אבוהב ומהר"י חביב שאפילו אשם ודאי, ועיין שם.

• אמנם פרשת הקרבנות טוב יותר לאומרה ביום וכו' – כלומר, אף על גב דבלילה נמי טוב, דיתנו לו שכר כקורא, אבל ביום טוב יותר, דמעלין עליו גם כן כאילו הקריב קרבן. ועיין לקמן סוף סימן מ"ו:

• ומה שכתב ואחר פרשת חטאת לא יאמר כו' – משום דהאמירה היא במקום הקרבה, ושמא אינו מחוייב חטאת, והוה ליה כאילו מביא חולין לעזרה. אבל בקריאה בלא "יהי רצון", הוה ליה כקורא בתורה, מה שאין כן כשאומר "יהי רצון", דהוה ליה כאילו הקריבה.

מיהו יכול לומר דרך תנאי: "רבון העולמים, אם אני חייב חטאת, יהי רצון לפניך שיהא מקובל לפניך קריאתי בפרשת החטאת כאילו הקרבתי חטאת בזמנה", ומינה נשמע דאם אינו חייב חטאת, לא תעלה לפניו יתברך אלא כקורא בתורה. וכן מצאתי שפסק מהרש"ל ז"ל. וכוותא באשם:

• היה זהיר וזריז וכו' – לא זו אף זו קאמר: לא זו שהיה זהיר בשעה שהגיע זמן העבודה לקיימה, אלא היה זריז קודם שהגיע זמן העבודה, להכין עצמו לעבודת המלך. וכן פרש רש"י פרק כל הבשר(חולין קז ב): "זהיר", בשעת מעשה; "זריז", קודם מעשה. וכן אמרו בפרק קמא דעבודה זרה (עבודה זרה כ ב): "זהירות מביאה לידי זריזות":

דרכי משה

(א) [טור - לעמוד בבוקר לעבודת בוראו] – כתב הרמב"ם בספרו מורה נבוכים חלק ג' פרק (ל"ב) [נ"ב], שמיד שאדם ניעור משנתו בבוקר, מיד יחשוב בליבו לפני מי הוא שוכב, וידע שמלך מלכי המלכים יתעלה חופף עליו, שנאמר: "מלא כל הארץ כבודו". ואילו היה שוכב לפני מלך בשר ודם העומד עליו, היה מתחייב בנפשו, קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. לכן יקום בזריזות מיד.

וכן יחשוב בכל עסקיו, כי אין עסקיו בביתו כשהוא לבדו כמו שהוא בעסקיו לפני המלך. ונראה שלזה כיוון דוד המלך עליו השלום באומרו: "שויתי ה' לנגדי תמיד" וגו':

• בב"י ד"ה ומה שכתב ופרשת הקרבנות, "כיוון שאין זמנם אלא ביום" – עיין לקמן סימן מ"ו איזה ברכות יכול לומר קודם עלות השחר, ובאיזה צריך להמתין עד היום:

• ואחר פרשת החטאת לא יאמר כן – כתב מהר"ר אברהם מפראג: דווקא אשם תלוי, שבא בנדבה; אבל אשם ודאי לא בא בנדבה, ולא יאמר אחריו כן. וקצת נראה שכן הוא דעת ב"י, אף על גב דמסתפק בדבר וכתב: אפשר דכיוון דשם אשם אשכחן דבא בנדבה וכו':

פרישה

א [טור - ארבעה דברים] – פי' דלפי פשוטו משמע דר"י ב"ת מדא קאמר. ועצה טובה מייעץ לאדם לפי שפעמים כשאדם עושה מצוה באים המלעיגים ומלעיגים ומתלוצצים בו.לכן מייעץ לו שמיד בתחילת פגישתו בהם יעצים עיניו במהירה ובקלות כנשר ואל יראה בלעגתם ומפני שא"א שיעמוד בעצימת עינים כל היום אמר מיד אח"כ רץ מהר מהם כצבי. וכדרך שאמר דוד אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ומפני שזה כבר ראה בתחילת פגישתם בו הלעיגו עליו קודם שהעצים עיניו ומכח זה אף שירוץ מהם יצרו מתגרה בו לסור למשמעתם אמר זה יהיה גבור כארי להתגבר על יצרו ואל ימנע מלעשות המצוה. לכן השמיענו רביינו דר"י ב"ת לאו חדא מלתא קאמר אלא ד' אזהרו' וכמ"ש ואזיל דודאי ד' דברים קאמר דאם כפי' ראשון הרי עיקר הגבורה הוא שלא ישגיח בהלעגת הליצים ולא שייך לומר על זה גבור לעשות רצון אביך כו' אלא הל"ל סתם וגביר כארי. וממילא הי' נשמע שיתגבר על יצרו ואל ישגיח בלעגתם ויעשה רצון הבורא וזהו שסיים רבינו וכתב בעבודת הבורא ויתברך ר"ל ד' דברים אמר ר' יהודה שכל אחר ואחד הוא ענין במי עצמו בעבודת ה'. ואפשר דמי דמ"ש רבינו בעבודת הבורא כו'. ענין בפני עצמו בעבודת ה׳ הוא וקמ"ל דל"ת שהני ד׳ דברים שאמר ר"י בעזיבת החטא לא בקיום המצוה. דעזיבת החטא מקרי ג"כ עשיית רצון אביך וכו' לכן אמר בעבודת הבורא. ר"ל שלשון לעשות משמע ודאי עשיית כמצוה לא שב ואל תעשה. והתחיל בעז כנמר לפי שלפי' ראשון שכתבתי אתי ודאי שפיר שהתחיל בעז כנמר. שהרי ר"י לא הזהיר אלא אזהרה זו בלבד שיהי' עז כנמר נגד המלעיגים. ואינן ג' דקאמר עצה הם וכמ"ש. אבל לפי' רבינו דד' דברים הן הייתי אומר דאין טעם בקדימת עז כנמר קמ"ל רבינו שגם לפי' יש טעם טוב שהקדים עז כנמר:

ב [טור - לפי שהוא כלל גדול] – פי' לפי שעז כנמר הוא אזהרה כללית כעבודת ה׳ שייכא על כלל האדם שיזהר ואל ישגיח במלעיגים. ואינן ג' אזהרות פרטיים לאברים מיוחדים שבאדם הם ולכן הקדים עז כנמר:

ג [טור - ואל תימנע מלעשות] – פי' עיקר האזהר' היא על עשיית המצוה לא על מניעת החטא:

ד [טור - וכן אמר רבי יוחנן בן זכאי] – משום דק"ל היאך אפשר שיתביש מבני אדם ולא יתבייש מהש"י המצווה על עשיית המצוה שהוצרך ר"י ב"ת להזהיר על זה לכן אמר אל תתמה שהרי ריב"ז אמר לתלמידו כו' כדאיתא בפרק תפילת השחר. וכיון שמצינו שפעמים ירא יותר לעשות העבירה ממורא בשר ודם מאשר ירא מה' ית' משם יש ללמוד ג"כ לפניו עשיית המצוה שלפעמים אדם מניח מלעשות המצוה מפני המלעיגים:

דרישה

ויש אומרים דאין זה מילתא כלל דהא חזינן ביבמות צ ע"ב דאע"ג דשב ואל תעשה אינו נפטר מחמת מצווה שהזמן גרמא כמבואר בקידושין כט ע"א מ"מ כתב הפני יהושע בביצה ל ע"א שאינן נפטרות בכך עיי"ש ודו"ק:

חידושי הגהות

• פרט ארבעה דברים וכו' – הכריחו לומר שארבעה דברים הן, דאין לומר עז כנמר וגיבור כארי עניין אחד הוא, רק שכפל העניין במילות שונות, וכן קל כנשר ורץ כצבי. דאם כן, הוה ליה למיסמך גיבור כארי אצל עז כנמר, ולא להפסיק ביניהם בקל כנשר כו'. וכן אין לומר שעז כנמר וקל כנשר עניין אחד הוא, ולומר: הוי עז כנמר להתחזק ולעשות המצווה וקל כנשר בעשייתה, וכן גיבור כארי ורץ כצבי. דאם כן, הוה ליה למימר: עז כנמר וקל כנשר גיבור כארי ורץ כצבי. והואיל והפסיק ביניהם, הורה בזה שארבעה דברים הם.

ובזה מיושב גם כן, שרבינו מפרש גיבור כארי קודם רץ כצבי. וכן הוא האמת, שחיזוק הלב הוא קודם ריצת הרגליים. ורבי יהודה בן תימא שינה הדברים, להקדים רץ כצבי. אלא הוכרח לשנות, להורות שארבעה דברים הם. ואילו אמר גיבור כארי ורץ כצבי היה נראה שעניין אחד הוא, וכמו שכתב (מוהרל"ח).

• והתחיל בעז כנמר – רוצה לומר, שהיה לו להתחיל בקל כנשר, שהיא פעולה מיוחדת להתחלה, מה שאין כן עז כנמר, שהיא פעולה לעשיית המעשה. לכן מפרש שלכך התחיל בעז כנמר, שהוא שתעיז מצחך וכו' שזהו מיוחד להתחלה (מוהרלב"ח).

• וכן דוד המלך היה מתפלל על שלושתם – רוצה לומר, לפי מה שאמרתי שדוד המלך עליו השלום היה מתפלל על שלושתן, והם ליבי והעבר עיניי הם שני דברים, אם כן, למה הזכיר בלב הטייה, שרוצה לומר שאף אם ראה שני דרכים לפניו – שיטנו לדרך הטוב, ובעין הזכיר העברה, שרוצה לומר שלא יראה שווא כלל? למה לא אמר גם כן לשון הטייה?

ובלא פירושו של רבינו, לא קשה בכתוב כלל, דאפשר לומר ד"הט ליבי" ו"העבר עיניי" הוא דבר אחד, והכי קאמר: "הט ליבי אל עדותיך", ובאיזה דרך יטנו? "העבר עיניי מראות שווא", שאז לא יהיה ליבי חומד לרע. אבל לפי פירושו של רבינו, שהם שני דברים, קשה. לזה תירץ רבינו, כי הלב הוא ברשותו (מוהרלב"ח).

• ועשרת הדיברות – בב"י: איכא למימר דווקא ביחיד, אבל בציבור וכו' – ומדברי רש"י משמע שביטלום מלקובעם בקריאת שמע. ואם כן יש לומר בפשיטות, שמה שכתב רבינו לאומרם כך בזולת קריאת שמע, ואפילו בציבור (מהרל"ח), וכן כתב הרש"ל, ועיין בב"ח.