חידושי הרשב"א על הש"ס/בבא קמא/פרק ז

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו חננאל | הרשב"א | תוספות רי"ד | מאירי | הריטב"א | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף סב עמוד ב

פסולה כסוכה וכמבוי. ואע"ג דנר חנוכה מדרבנן ובדרבנן תניא תקנתא וכדאמרינן בריש פ"ק דסוכה סוכה דאורייתא תני פסולה מבוי דרבנן תני תקנתא הכא לא אפשר למתני תקנתא דהיכי לימא ימעט כדקתני במבוי לא אפשר משום דהדלקה עושה מצוה והלכך אי אפשר אלא שימעט ויכבה ויחזור וידליק ואין זה תיקון אלא הדלקה אחרת.

מי קתני אין בין מרובה קתני ותנא ושייר. ואם תאמר מאי שייר דהאי שייר. יש לומר הטוען טענת גנב באבדה דמשלם תשלומי כפל וכדאיתא לקמן (סג, א) ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה. והראב"ד ז"ל כתב אי תנא אין בין ושייר חד הוה לן לאקשויי מאי שייר דהאי שייר אבל השתא דתנא מרובה משמע רבויא טפי אלא שלא פרטן. ונראה לי דהאי תנא ושייר לאו היינו כשאר תנא ושייר דתלמודא דפירושו תנא קצת ושייר קצת אלא הכי קאמר מרובה דקתני ותנא הדינין שזה נוהג בהן וזה אין נוהג בהן ושייר הדינין שיש בין זה לזה ובדינין דתנא לא שייר כלום.

מנא הני מילי דתנו רבנן על כל דבר פשע וכו'. תמיהא לי מאי קאמר מנא הני מילי הני דתנן במתניתין מפורשין הן בכתוב דבמדת תשלומי ארבעה וחמשה שור או שה כתיב ובמדת תשלומי כפל שנוהגת בין בדבר שיש בו רוח חיים בין בדבר שאין בו רוח חיים נמי בהדיא כתיב (¨?¨) כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים וכתיב שור ושה וחמור וחיים וגנבה. יש לומר דאורחא דתלמודא הוא בהכין דכיון דתני שנוהגת בזה ובזה וידענו שיש דברים שבאים מכלל ופרט וכלל שואל מנא הני מילי כדיע לבאר כל מה שנוהגת בו מדת תשלומי כפל כאלו נשנו כולן במשנתינו.

דף סג עמוד א

חד למעוטי קרקעות חד למעוט עבדים וכו'. קשיא לי כיון דאיכא חד מיעוטא לקרקעות וחד מיעוטא לעבדים למה להו למימר יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות דאפילו לא הוקשו הא אמעוט בהדיא מחד מהנך פרטי כקרקעות וכשטרות, וניחא לי דהרי לא (כתיב) [דריש] אלא מתוך שהפרט מפורש דבר המטלטל אמעוט בהדיא קרקעות ומשום שהפרט מפורש דבר שגופו ממון אמעוט שטרות דלא דמו כלל לפרט אבל עבדים למה נימעוט אותם דהא (דומיא) [דומין לקרא, ש"מ] שהן מטלטלין וגופן ממון ולפיכך לולי שהוקשו לקרקעות לא היינו ממעטין אותם.

שה למה לי לאתויי עופות. הא דלא קאמר לאתויי שאר בעלי חיים כגון סוסים וגמלים משום דהנהו לא אצטריכי דהא אתו מכלל ופרט וכלל וכדאמרינן מה הפרט מפורש דבר שנבלתו מטמאה במגע ובמשא ולא אצטריכי אלא לעופות.

חד למעוטי עבדים. ואף על גב דעבדים הוקשו לקרקעות וכל שנתמעטו קרקעות נתמעטו עבדים אפילו הכי כיון דהני נדי והני לא נדי (כדלעיל יב, ב) לעתים ממעט להו קרא בהדיא אי נמי כיון דאיכא רבויא ואיכא למימר דרבי כל מילי אצטריך למעוטי כל חד וחד באפי נפשיה וכו'.

ואם תאמר בטוען טענת גנב אינו משלם את הכפל אלא בשכפר ונשבע כדאמרינן בסמוך. יש לומר דאצטריך היכא דאמרי דכפר ונשבע עליהן בגלגול כדתנן (קידושין כו, א) זוקקין את הנכסים שיש להם אחריות עם הנכסים שאין להם אחריות לישבע. עוד יש לומר דכפל ושבועה הכל הלכה [אחת] אלא חד קרא לתרווייהו. ואם תאמר גנבה בקרקעות היכי שייך יש לומר במסיגי גבול.

וחד למעוטי שטרות. ואם תאמר למעוט שטרות מכפל למה לי קרא דהא אבדן אפילו בידים למאן דלא דאין דינא דגרמי פטור ואפילו מן הקרן ואפילו למאן דדאין לא הוה אלא מדרבנן וכדמוכח לעיל סוף פרק הכונס (סב, א) בעי עשו תקנת נגזל במסורות ואי דינא דגרמי דאורייתא למה לא יעשו בו תקנה כדרך שעשו בגזלן תירצו בתוס' כיון כשישנו לשטר בעין חייב להחזיר להחזיר סלקא דעתך אמינא כשיחזור ישלם כפל קא משמע לן.

למעוטי דבר שאינו מסויים. פירש רש"י ז"ל דבר שאינו (משלם) [מסויים] שאין לבעלים בו סימן, ואינו מחוור דמה לי יש בו סימן מה לי אין בו סימן. ושאר המפרשים פירשו דבר שאין מסויים במדה או במשקל או במנין ונתמעטו כאן מפני שאין נשבעין עליהם (שבועות מב, ב) ומשלמה יצא לנו פטור שבועה בהן, והיינו דהכא ממעטין דבר שאינו מסוים ולקמן גבי גנב עצמו מרבינן דבר שאינו מסויים לפי שגנב עצמו משלם כפל בלא שבועה. ויש מפרשים דבר שאינו מסויים דבר שאינו שלם וכאותה דאמרינן פרק (הכותב) [הזהב] (ב"מ מז, א) נעל מה נעל דבר המסויים אף כל דבר המסויים לאפוקי חצי אגוז או חצי רמון ולומר שעל דבר שאינו מסויים אינו משלם תשלומי כפל.

איכא למידק אשמעתין דהכא משמע דכי יתן איש אל רעהו דרשינן מיניה כללי ופרטי ועל כל דבר לא אתי אלא לרבויא ולא לכללי ופרטי ואלו בכולי תלמודא אמרינן אין בהן תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה דתנו רבנן על כל דבר פשע כלל כו'. וכתב הראב"ד ז"ל כי שני הכללות הוצרכו זה לזה כי מן הכלל הראשון דהיינו כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לא ילפינן אלא דברים המטלטלין שאין בעלי חיים אבל מן הכלל השני אנו למדין כל דבר ומן השני לבדו לא היינו למדין אלא דבר שנבלתו מטמאה במגע ובמשא כענין הפרט אבל עופות טמאים לא היינו למדין ונמצא שכל אחד משלים לחברו, ומיהו מדהוי ליה למכתב הני פרטי גבי קמא שמעינן דכל הני פרטי אתו למעוטי חד קרקעות וחד עבדים וחד שטרות וחד דבר שאינו מסויים, ולפי שהכלל האחרון משלים את הכלל הראשון אומר בכל מקום אין בהן תשלומי כפל ותשלומי ארבעה ומשה דתנו רבנן על כל דבר פשע וכו' דמן הכלל הזה שמשלים הכלל הראשון נתמעטו אלו, ומן הראשון אנו למדין לפטור השבועה בהן וכדאמר (שבועות מב, ב) שומר חנם אינו נשבע דתנו רבנן כי יתן איש אל רעהו מפני שהשבועה כתובה עם זה הכלל הראשון כי ונקרב בעל הבית אמרינן (לקמן סג, ב) ונקרב בשבועה ומכל מקום בין לשבועה בין לתשלומי כפל שני הכללות צריכין זה לזה.

דף סג עמוד ב

והעדים מעידים אותו שאכלו. הא דנקט ברישא אכלו ובסוף נקט שגנבו רבותא נקט הכי דברישא שטוען טענת אבידה אף על פי שנמצא שהוא אכלו והוא הוציאו מן העולם אינו משלם תשלומי כפל שאין כפל בטוען טענת אבדה ובטוען טענת גנב אף על פי שהוא בעולם והחזירו בעין משלם תשלומי כפל.

אין משיבין על ההיקש. [פירש רש"י ז"ל] אף על פי שיש להשיב דמאי אמרת הוקש טוען טענת גנב לגנב עצמו ומה גנב משלם ארבעה וחמשה אף טוען טענת גנב איכא למיפרך מה לגנב שכן משלם כפל בלא שבועה תאמר בטוען טענת גנב שאינו משלם בלא שבועה אלא כיון שהקישא היא לא פרכינן. ויש מפרשים מה לגנב דבאיסורא בא לידו תאמר בטוען טענת גנב דבהתירא בא לידו, והראשון נראה עיקר דיש להשיב בגופן של תשלומין, (נמי) [ומיהו, ש"מ] איתנהו לתרווייהו ואפילו הכי לא פרכינן.

אמר רבא מדתנא דבי חזקיה. כלומר דמפקינן לי מונמצא בידו חיים שנים ישלם כדמסקינן לקמן בשמעתא ולא הוי ליה לרבא למימר אלא נפקי ליה מונמצא בידו חיים שנים ישלם אלא משום דבטוען טענת גנב מרבינן כל דבר המטלטל וגופו ממן ומדתנא דבי חזקיה (¨?¨חסר כאן כמה תיבות¨?¨).

יאמר גנבה ושור וחיים והכל בכלל. תימא היאך אפשר לומר שיהא בכלל לא יהא אלא פרט וכלל שהכל בכלל הא כללא חיים כתיב ואין בכלל אלא בעל חי אכתי גנב מנא ליה, וזו שאל ה' ר' אשר (לפניו) [לפני ר"י] והשיב דהשתא משמע ליה דכיון דאייתינן ליה לכלל ופרט וכלל דשור הוה פרט על כרחך חיים כלל גמור הוא בכלל דגנבה להיות כל דבר דאם אינו אלא לבעל חי על כרחך לא היה בכלל יותר מכעין הפרט א"ו משמע ליה דהאי כללא דחיים כלל גמור הוא כדאמרן ואף על גב דחיים כתיב ואי נמי משום דכיון שבא לכלל ופרט האי חיים ענין שוה ממון וכאלו אמר כל דבר שוה פרוטה דחשיבות ממון קרי חיות דומיא דהא דאמר רב (סה, א) חיים אחייה לקרן כעין שגנב. ואם תאמר אם כן מאי קא פריך והא לא דמי כללא בתרא לכללא קמא דהא למאי דפרשינן ודאי דמיא יש לומר דהכי קאמר והא לא דמי לפי פשט הלשון דלא משמע חיים אלא בעל חי וכיון דהיינו מפרשים גנבה וחיים כמשמעות פשט שלהם אין לעשות ממנו כלל האחרון ופריק דהאי תנא דברי ר' ישמעאל הוא דדריש בכללי ופרטי כי האי גוונא ולבסוף אמר דאית ליה פירכא דליכא למימר הכי דלא משמע חיים אלא בעל חי אלא על כרחך לא הוה מרבינן אי לא כתיב המצא תמצא.

דף סד עמוד ב

אי הכי שה למה לי. הוא הדין דהוי ליה למימר שה וגנבה למה לי דהשתא תרווייהו מייתרי אלא דכי מיפרך אפילו מיתור חד לא מעייל נפשיה לאקשויי טפי.

אלא האי ריבה ומיעט הוא. כלומר ולא דרשינן בכללא ופרטי. וקשיא לי אי דרשינן בכללי ופרטי מאי הוי ונראה לי דאתא תנא דבי חזקיה ללמוד דרך היקשות אלו שאי אפשר לפרשים בכללי ופרטי אלא בריבה ומיעט וריבה.

הא דאמרינן: אימא גנב עצמו בשבועה. למאן דאמר חד בגנב עצמו וחד בטוען טענת גנב קאמר משום דבהא כתיב ונקרב בעל הבית אל האלקים דדרשינן ונקרב לשבועה וכיון דתרווייהו מההוא פרשתא נפקי אימא דתרווייהו דווקא בשבועה [דאי, ש"מ] למאן דאמר גנב עצמו לא כתיב באותה פרשה אלא משנים ישלם מאי קאמר אימא בשבועה ואמאי דמנא תיתי אי מטוען טענת גנב לא אתא דאיכא למפרך מה לטוען טענת גנב דבהיתרא אתי לידיה. אלא דאיכא למידק למאן דאמר חד בגנב וחד בטוען טענת גנב מאי קאמר לא ליכתב רחמנא שנים ישלם בגנב עצמו ותיתי בקל וחומר מטוען טענת גנב והלא למאן דאמר חד בגנב וחד בטוען טענת גנב לא משנים ישלם נפיק ולא לקל וחומר אצטריך דבהדיא כתיב. ונראה לי דהכי קאמר אמרת לא כך היה דלכולי עלמא שנים ישלם לא בא אלא לחייב גנב עצמו בלא שבועה דלא יאמר שנים ישלם ותיתי גנב עצמו מקל וחומר אפילו למאן דאמר דתרווייהו בטוען טענת גנב א"ו לא אצטריך אלא לחייבו גנב בלא שבועה וכיון שכן כל שכן למאן דאמר חד בגנב וחד בטוען טענת גנב דלא אצטריך שנים ישלם דגנב בהדיא כתיב אלא לחייב את הגנב אפילו בלא שבועה וכי קאמרינן לדידיה שנשנית אותה פרשה משום דבר שנתחדש בה היינו בשביל המצא תמצא בדיינין ושנים ישלם בלא שבועה. כך נראה לי.

דף סה עמוד א

אמר רב קרן כעין שגנב ותשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין. איכא למידק דמקרן כעין שגנב מאי קא משמע לן רב מתניתין היא כל הגזלנים משלמין כשעת הגזלה (לקמן צג, ב), וליכא למימר דמתניתין כשנשתנה וכדתניא ברישא דמתניתין הגוזל עצים ועשאן כלים אי נמי פרה ונתעברה וילדה אצלו רחל ונטענה אצלו וגוזזה אבל ביוקרא וזולא לא איירי מתניתין ורב הא אשמועינן דלא איירי מתניתין אלא ביוקרא וזולא, לא היא דמתניתין דכל הגזלנים משלמין כשעת הגזלה כללא הוא ואפילו ליוקרא וזולא וכדמוכח בפרק המפקיד (ב"מ מג, ב) דאמרינן התם אמר רבא האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחבריה מעיקרא שוייא זוזא והשתא שוה ארבעה תברא או שתיא משלם ארבעה איתבא ממילא משלם זוזא וכו' ואייתינן עלה הא דתנן התם בית הלל אומרים כשעת הוצאה ודייקינן מאי כשעת הוצאה אילימא כשעת הוצאה מן העולם מי איכא למאן דאמר והתנן (כל) הגזלנין משלמין כשעת הגזלה, אלמא מתניתין כללא הוא ואפילו ליוקרא וזולא. ויש לומר דעיקרא מאי דאתא רב לאשמועינן לא קרן כעין שגנב אלא לאשמועינן כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין והא דקא בעי הכי מאי טעמא דרב אכפל תשלומי ארבעה וחמשה קאי והא נמי דקאמר אמר קרא גנבה וחיים אמאי קאמר חיים בגניבה אחייה לקרן כעין שגנב הכי פירושו אחייה לקרן דוקא כעין שגנב אבל שאר התשלומין לא ולא גרסינן קרן כעין שגנב מאי טעמא דרב ואפילו לפי אותה גירסא נראה דהכי נמי פירושו לומר קרן לבד כעין שגנב מנא לן.

הא דאמרינן: דאמר ליה אנא מפטמנא ואת שקלתיה. פירות מפטמנא מילתא בעלמא הוא דקאמר דלאו דוקא כשפטמה הוא הא נתפטמה ממילא שקיל דהא אמר ליה אטו שמנה גזל מינך וכדאמרינן לקמן (ע"ב) בטלה ונעשה איל דאמר ליה אטו תורא גזלי מינך דכא גזלי מינך, וכחושה ושמנה דקתני בברייתא לא השמינה הוא קתני אלא כשהשמינה מעצמה קתני, אבל ביוקר לא שייך למימר יוקר גזל מינך דיוקרא לא נתחדש בגופה של בהמה.

הא דאמרינן בשמנה והכחישה: דאמרינן ליה מה לי קטלא כולה מה לי קטלא פלגא. פירש רש"י ז"ל דכחש תחלת קטלא היא, והקשו עליו בתוספות אם כן הכחישה ומתה מתוך כחשותה לשלם ארבעה וחמשה, ומפרשים הם מה לי קטלא כולה מה לי קטלא פלגא כלומר אפילו למאן דאמר אינה לשחיטה אלא בסוף ולא מחייב בארבעה וחמשה אלא אמשהו אחרון אפילו הכי לא אזלינן בתר חשיבות ההיא שעתא כפי מה שהיא שוה במשהו אחרון אלא כפי מה שהיתה שוה קודם לכן כשהיא חיה גמורה אם כן כי קטלא פלגא נמי דהיינו הכחשה לא אזלינן בתר הכחשה דהשתא אלא בתר מעיקרא.

חומשו עולה לו בכפלו. כלומר שמשלם החומש ועולה לו לכפל שאינו חייב ליתן את הכפל ומשום הכי פריך ליה אילימא דמעיקרא שוה ארבעה השתא ארבעה היאך אפשר שיהא חומשו דלא הוה אלא זוזא פוטרו מן הכפל שהוא ארבעה וכי (מפני) שמחוייב שני חיובין נאמר כן שיתן המעט ויפטר מן המרובה.

דף סה עמוד ב

כגון שנשבע וחזר ונשבע ארבע פעמים. כלומר שכפר והודה בבית דין וכפר בבית דין ונשבע וכן ארבע פעמים שאם בבית דין אחד כיון שהוחזק לכופר ולישבע לשקר שני פעמים אף על פי שלא הוחזק כפרן בעדים היאך מוסרין לו שבועה והלא ראינו שלאחר הודאה ונראה שעשה תשובה חזק לקלקולו שניה ושלישית, וקרוב בעיני לומר שהוחזק כפרן לאותו ממון (עי' ב"מ יז, א) ומחייבים אותו ליתן, אלא שכפר ונשבע בבית דין אחר.

והתורה אמרה וחמישיתיו יוסף עליו התורה רבתה חמישיות הרבה לקרן אחד. וקשיא דהא חמישית אצטריך להוסיף חומש על חומש דגרסינן בפרק הזהב (ב"מ נד, ב) אמר (רבה) [רבא] גבי גזל כתיב וחמישיתו ותנן נתן לו את הקרן ונשבע לו על החומש הרי זה מוסיף חומש על החומש עד שיתמעט את הקרן משוה פרוטה גבי תרומה כתיב ואי כי יאכל קודש בשגגה ויסף חמישיתו עליו ותנן האוכל תרומה בשוגג משלם קרן וחומש אחד אלמא חמישיתו להכי הוא דאצטריך ולא לרבות חמישיות הרבה לקרן אחד, ואפשר לומר דמינה שמעת לה נמי שאם כשנתן את הקרן ונשבע על החומש חייב כשחזר וכפר ונשבע בין על הקרן בין על החומש לכ"ש. ואי אפשר לפרש השתא דהא נמי (הוא) דקאמר הכא כשנשבע וחזר ונשבע על החומש ועל חומש החומש קאמר דהא ארבעה פעמים קאמר ואם על החומשין נשבע לא יעלו בין כולן בארבעה פעמים לשיעור הכפל שהיא ארבעה זוזין ועוד דקאמר לקרן אחד ואין זה חמישיות הרבה.

גנב עגל ונעשה שור טלה ונעשה איל. לר' חנינא דסבירא ליה דשנוי כזה אינו קונה בשטבחן משלם קרן כדהשתא השתא הוא דקא גזיל להו מיניה (ב"מ מג, א) דהא אי איתנהו בעינייהו הוו הדרי וכענין שאמר רבא בחביתא דחמרא מעיקרא שוייא זוזא והשתא שוייא ארבעה או שתיא משלם ארבעה, אבל תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה דקנס נינהו לא משלם אלא כעין שגנב דאמר ליה תורא מינך דכא גנבי מינך.

איתיביה ר' חנינא לר' אילעא גנב טלה ונעשה איל וכו'. ור' חנינא לית ליה הא דאמרינן בפרק הגוזל (צו, ב) כל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה כל לאתויי הא דר' אילעא.

איל בן יומו קרוי איל שור בן יומו קרוי שור. ומכל מקום לענין קרבן ודאי היכא דכתיב איל סתם הוא בן שתי שנים (פרה פ"א מ"ג) משום דכתיב במקום אחר כבש בן שנתו, ואו לאיל להביא אל הפלגס (חולין כג, א).

מכל מקום קשיא כלומר לר' אילעא קשיא לי ומאי קא מקשא מינה לר' אילעא דהא לדידיה משבשתא היא וכדאמר ליה [ל]ר' חנינא אלא מאי לא קנה אי הכי לשלם כהשתא כלומר דמשבשתא היא, ונראה לי דאנן דקיימא לן כר' אילעא מדקתני כל הגזלנין (צו, ב) הוא דאמרינן כלומר אנן דקיימא לן כרבי אילעא קשיא ברייתא דלא משבשינן לה ואוקימנא כבית שמאי דאמרי שנוי במקומו עומד.

דף סו עמוד א

הם ולא ולדותיהן. ואלו בעבודה זרה בסוף פרק כל הצלמין (מז, א) משמע איפכא גבי יש שינוי בנעבד או אין שינוי דבעי למימר התם דמשתחוה לקמה קמחו מותר למנחות אף על פי דאמרינן בעברה ולבסוף נרבעה דאסור וקמפרשינן טעמא דהתם מעיקרא בהמה והשתא בהמה ובבא הוא דאחידה באפה הכי מעיקרא חטים והשתא קמח וליכא למימר דולד אתנן שאמרו כאן שהוא מותר כשנתן לה ואחר כך עבדה שהא משמע בפרק האסורין (תמורה ל, ב) דשריא ולד אתנן דומיא דולדות נרבעת ותירץ בתוספות דכל חד וחד לפי מקומו דלא דמו אהדדי דגבי רביעה יש לאסור ולדות שנרבעו עם אמן ולא נשתנו יותר מחטים שנעשו סולת ונשתנו אבל גבי אתנן עיקר דעתה על הקמח וגבי בהמה אפרה ולא על הולד. טלאים כדמעיקרא. דלפי שהיו מעיקרם בגדלותם וקטנותם שהיו בשעת גניבה שמין אותן אבל דמיהן ביוקרא וזולא כדהשתא ורואין (הם) [מה] שגזל כמה היה שוה עכשיו שם שכמותו.

לא הספיק ליתנו עד שצבעו פטור. כלומר אף על גב שגזז חמשה רחלות יחד ויש בו ליתן לכהן וצבעו לאחר שחל עליו חיוב ראש הגז לפי שקנאו בשינוי וכדמשמע בריש פרק הגוזל קמא (לקמן צב, א) גבי פאה דמצותה בקמה ובשנשתנית פטור למאן דאמר שינוי קונה, והא דאמרינן גזז ראשון ראשון וצבעו פטור דמשמע שאם צבעו לאחר שיש בו כשיעור חייב התם פטור אפילו במה שלא צבעו ממנו קאמר לפי שאותו המקצת שלא צבע אינו מצטרף עם מה שגזז ראשון לפי שכבר צבעו אבל אם גזז כשיעור ואחר כך צבע מקצת ונשאר מקצת שלא צבע מה שצבע קנה אבל מה שלא צבע חייב ליתן שכבר חל עליו ראשית הגז.

מוצא אבדה לא כיון דמיאש וכו' קנה לה. ונפקא לן דיאוש קנה במציאה משמלה דדרשינן באלו מציאות (ב"מ כז, א) מה שמלה מיוחדת שיש לה סימן ויש לה תובעין פירוש שעל ידי שיש לה סימן יש לה תובעין שאין הבעלים מתייאשין הימנה אלא מחזר אחריהם ושואל שמלה שיש בה סימן כן וכן ראיתם הא שאין בה סימן אין לה תובעין והבעלים מתייאשין וזה המוצאה מקמי דתיתי לידא הא לבתר דאתיא לידא לא דקיימא לן בהא כאביי דאמר התם (כא, ב) דיאוש שלא מדעת לא קנה. ואף על גב דיאוש (שנמצאה) [של מציאה] קונה לגמרי ואינו מחזיר אפילו דמים ואילו בגזלה אינו קונה לגמרי ודמים בעי לשלומי משום דבמציאה בהיתרא אתיא לידיה וגזלה באיסורא אתא לידי לגמרי, מכל מקום משום יאוש דינא הוא דאף לענין גזלה יקנה הגוף ומחמת דאתא לידיה באיסורא לישלם דמים, או דלמא לא דמו כלל דהתם בהיתרא והכא באיסורא.

והא דאמר רבה יאוש אמור רבנן דנקני תמיהא לי כיון דפשיטא מילתא (דכדרבה) [דכר' יוסף] קיימא לן דלא קני היכי פסיק ואמר אמרי רבנן דקני ודכוותה לא אשכחן אלא במה שהוא פשוט שהוא כן אלא דמספקא מלתא מהיכא וכדאמרינן (חולין י, ב) מנא הא מילתא דאמרי רבנן זיל בתרא חזקוה ודכותה טובא בתלמודא אבל הכא דעיקרא דמילתא לא פשיטא וליתא היכי פסיק ותני אמרי רבנן דקונה, ואי משום הא דתנא (לקמן ע"ב) על המריש הגזול שבנאו בבירה מאי קא מיבעיא ליה הא מפרשא מתניתין דלאו דאורייתא אלא משום תקנת השבים, ואי משום מתניתין דעורות של בעל הבית דבסמוך (ע"ב) הא משמע דלא משמע ליה לרבה מינה שהיא יאוש כדי (קונה) אלא כשקצען וכדמשמע ליה לרב יוסף מעיקרא דאי לא לותיב מינה רבה גופא לרב יוסף כי אותיביה ר"י מגוזל חמץ. ואפשר דאההיא דרב קאי דאמר לקמן (סז, ב) גבי הגונב אחר הגנה לא שנא אלא לפני יאוש אבל לאחר יאוש קנה גנב ראשון ושני משלם תשלומי כפל לגנב ראשון והנך מתנייתא דלקמן דשמעית מינייהו דלא קנה לא שמעית ליה.

דף סו עמוד ב

אותביה אביי לרבה מקרבנו ולא הגזול. לא אותביה אכולה מלתא אלא אמאי דמפסקא ליה מדאורייתא דמהא שמעינן דלאו דאורייתא אבל לאביי גופיה יאוש כדי קני מדרבנן מיהא ולא כרב יוסף וכדמוכחא ליה מתניתין דעורות של בעל הבית ומינה אותביה לרב יוסף. ותמיהא לי לישנא דאמור איתיביה אביי לרבא דרבה ספוקי מספקא ליה אי מדאורייתא ומיבעיא בעי לה ולמאן דבעי לא מותביה ליה ולא הוי ליה למימר אלא שנא דת"ש וכזה לא ידעתי בשום מקום.

ואיכא למידק מאי קמייתי ליה מקרבנו ולא הגזול דלמא יאוש קני ושאני קרבן משום מצוה הבאה בעבירה. ויש לומר דהא ליתא דאם איתא דיאוש כדי קני וקודם שיקדישנו כבר קנאו לכולי עלמא בכי הא ליכא משום מצוה הבאה בעבירה אבל כשהקניה אינה נגמרת אלא על ידי ההקדש התם איכא למימר שיהא אסור למזבח משום מצוה הבאה בעבירה.

אמר ליה רבא ולטעמיך הא דתניא משכבו ולא הגזול. רבא גרסינן דהוה חבריה דאביי ובר פלוגתיה ולא גרסינן רבה דהוא רבה בר נחמני רביה דאביי ותדע מדאמרינן אמר ליה רבא דאי רבה כיון דאביי אותביה לרבה גופיה אי איהו קמהדר ליה לא הוי ליה למימר אמר ליה רבה אלא אמר ליה ולטעמיך ועוד דאמרינן לקמן והא רבא הוא דאמר דגזל קרבן מחבריה ופרקינן אי בעית אימא חדא מינייהו רב פפא אמרה כלומר רב פפא שהיה תלמיד של רבא בריה דר"י אמרה ומי ששמא תלאה ברבא כסבור שממנו קבלה שכן דרך התלמידים למימר דרב סתם והכל יודעין שהוא של רבן אבל אי רבה אמרה במה טעו לתלות מה שאמר רב פפא ברבה.

משכבו ולא הגזול. פירש רש"י ז"ל דגזירת הכתוב הוא דמשכב הגזול לא יטמא אדם וזה תימא דהא כל המשכב אשר ישכב עליו כתיב (¨?¨). ועוד הקשו עליו בתוספות דבתורת כהנים (¨?¨) מייתי עלה פלוגתא דר"ש ורבנן דפליגי בסמוך בגנב וגזלן דתניא התם משכבו ולא הגזול יכול שאני מוציא אף הגנב תלמוד לומר טמא ר"ש אומר משכבו ולא הגנוב יכול שאני מוציא אף הגזול תלמוד לומר טמא אמרו לו מה ראית לרבות את זה ולמעט את זה אחר שרבה הכתוב ומיעט מרבה אני את זה שנתייאשו בעלים ממנו ומוציא אני את זה שלא נתייאשו בעלים ממנו אלמא מדמייתינן עלה הדין פלוגתא שמע מינה דטעמא משום שאין מחשבה מטמאתן דאין יחוד שלהם מורידתן לידי טומאה, על כן פירשו הם דגזל משכב דחבריה כגון עורות ב"ה שאין מחוסרין אלא יחוד ואין צריכין שום תקון ואף על גב דהך דמשכבו ולא הגזול איירי קודם יאוש וההיא דקרבנו איירי אף לאחר יאוש מכל מקום דומות זו לזו בדבר זה שכמו שאין משכבו דתניא מחוסר מעשה אלא מחשבה לבד הכי נמי קרבנו דתניא בקרבן שאין מחוסר מעשה והיכי דמי שכבר הקדישו הבעלים שאלו הוא גזל בהמה דחולין והקדישה מחוסר מעשה גמור הוא זה ואינו דומה למשכבו דמתניתא.

א"ל כגון שקצען. ויאוש עם קצוע זה קונה אבל הקצוע לבדו אינו קונה שאינו מעשה גמורה ופרקה:‪<‬b‪>‬דשינוי השם כשינוי מעשה שינוי [מעשה] מאי טעמא וכו'.‪‬ מהכא שמעינן דשינוי השם קונה בלא יאוש כשינוי מעשה וכדאמרינן נמי לענין טלה ונעשה איל ונקנינהו בשינוי השם ובהא לא אפליגו רבה ורב יוסף אלא כולן מודין בדבר, ותדע לך דהא אמר רבא הא מלתא קשו בה רבה ורב יוסף עשרין ותרתרין שנין ולא אפריק עד דיתיב רב יוסף ברישא ופרקה אלמא האי פירוקא סליק לכלהו לגבי רבה ורב יוסף, והא דאקשינן ממתניתין דמריש לכולהו אקשינן וכי פרקינן נמי שאני מריש דשמו עליו אפילו לרבה נמי סליק האי פירוקא דהכא אף כשלא נתייאשו הבעלים היא ומשום תקנת השבים (סז, ?).

הא דתנן: צנור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה. ביש לו ארבע לבזבזין היא הא לאו הכי אינו פוסל לפי שאינו עשוי לקבלה (עי' מקוואות פ"ד מ"ג) אף על פי שיש לו שלשה לבזבזין ואי נמי בשחקק בו חקק כל שהוא לקבל בו הצרורות הנמשכות עם המים כדתנן במסכת מקוואות (שם).

שאני שאיבה דרבנן. כתב כתבתיה בארוכה בפרק המוכר את הבית בסייעתא דשמיא (ב"ב סו, ב).

הגנב והגזלן הקדישן הקדש. בפרק הגוזל בתרא (קיד, א) פריך אי רבנן קשיא גזלן אי ר"ש קשיא גנב והתם פריק לה.

הקדש מעיקרא חולין והשתא הקדש. א"ל בהקדש למה [לי] האי טעמא והא הקדש שינוי רשות הוא ויאוש ושינוי רשות איכא ולכולי עלמא קנה. וכן מעשר אי מעשר שני הוא אליבא דרבי מאיר דאמר מעשר ממון גבוה הוא ומשלחן גבוה זכו ביה ולא ממון הדיוט הוא, ומסתברא לי דבגררה דתרומה נקטינהו לכולהו דתרומה ממון כהן הוא ועד דאתי לדידיה דכהן לא זכה בהם והלכך אין כאן אלא שינוי השם לבד. אי נמי יש לומר דכיון דהקדש סתם תניא ואיכא הקדש דאין בו שינוי רשות כחטאות ואשמות דמעיקרא תורא דראובן והשתא נמי תורא דראובן (לקמן עו, א) לפיכך פרשוה משום שינוי השם. ומעשה נמי במעשר ראשון ואי נמי בשני לא בעי לדחוקי ולאוקמי דלא כהלכתא כרבי מאיר.

ומיהו בין בתרומה בין במעשר יש לתמוה והלא שינוי החוזר לברייתו הוא דאי בעי מתשיל עליה וכדאיתא בנדרים פרק הנודר מן הירק (נט, א) וכל דבר שיכול לשאול עליו קריה ליה דבר שיש לו מתירין ואפילו תרומה דלאו מצוה לאתשולי עלה אלא אם כן באת ליד כהן לחד מן לישנא דאתמר התם. ויש לומר דמכל מקום כיון דלאו מצוה לאתשולי עלייהו לאו חוזר לברייתו חשבינן ליה. ואכתי לא מחוור בעיני דהא אפילו צמר [וצבעו, ש"מ] חשבינן [חוזר] לברייתו (לקמן צג, ב) ואף על גב דלא שכיחי, ומסתברא דכל שאפשר לחזור לברייתו בלא סיוע אחרים קרינן חוזר לברייתו אבל אלו שצריך שלשה אף על גב דשלשה הדיוטות שכיחי וכדאמרינן בשלהי פרק כירה (שבת מו, ב) אפילו הכי לא חשבינן ליה חוזר לברייתו. כך נראה לי.

אמר עולא מנין ליאוש שאינו קונה. איכא למידק דהכא משמע דעולא אית ליה יאוש אינו קונה והכי משמע בגיטין פרק הניזקין (נה, א) חטאת גזולה שמכפרת, ואלו בפרק הגוזל בתרא (קיד, א) גבי פלוגתא דר"ש ורבנן דגנב וגזלן אמר עולא מחלוקת בסתם אבל בידוע דברי הכל יאוש קנה. ור"ח ז"ל כתב כאן דבכל מקום אית ליה לעולא יאוש קונה חוץ מקרבן שהוא מצוה הבאה בעבירה וכן דעת רש"י ז"ל וכן דעת רבנו תם ז"ל. ויש מרבותינו הצרפתים ז"ל שתירצו דבכל מקום דעולא יאוש לא קנה וההיא דהגוזל בתרא יאוש ושינוי השם איתא דמעיקרא משכא והשתא ברזין כדאמרינן לעיל, ואף על גב דלגבי קרבן נמי יש יאוש ושינוי השם כדאמרינן לעיל דמעיקרא חולין והשתא הקדש מכל מקום כיון דקנייתו אינה נגמרת אלא על ידי הקדש פסליה רחמנא להקרב משום מצוה הבאה בעבירה וכדמוכח נמי בריש פרק לולב הגזול (סוכה ל, א) דאמר להו רבא להנהו אוונכרי כי זבניתו אסא מאינו ישראל ליגזזו אינהו וכו' ואקשינן עלה כי גזינהו אינהו נמי ליקנינהו בשינוי השם משמע דאי קני ליה תו לא הויא מצוה הבאה בעבירה, ואף על גב דאמרינן לקמן בריש פרק הגוזל קמא (צד, א) הרי שגזל סאה חטים וטחנה ולשה ואפאה והרים ממנו חלה כיצד מברך אין זה מברך אלא מנאץ. והכא כבר קנאה בשינוי מעשה קודם שיברך מסתברא דלא קשיא דהתם ר"א ב"י אמרה וסבירא ליה דשינוי במקומו עומד כב"ש דהכי אוקימנא לה התם אמר אביי ר"ש בן יהודה וב"ש ור"א ב"י ור"ש ב"א ור' ישמעאל כולהו סבירא להו שינוי במקומו עומד, וכבר הארכתי בדין יאוש קונה או אינו קונה בפרק הניזקין (¨?¨) בסייעתא דשמיא.

אף גזול דלית ליה תקנתא. לאו לית ליה תקנתא כלל קאמר דהא אמרינן לעיל (סה, ב) דטלה ונעשה איל עגל ונעשה שור קנאו אלא ביאוש קאמר כלומר מה פסח דלית ליה תקנתא ובין לפני יאוש ובין לאחר יאוש פסול אף גזול כן. כך נראה לי. אבל בתוספות פירשו דכמות שהוא אין לו תקנה, ויצטרכו לומר גם כן כמו שהוא בידו ולא בשקדם שינוי רשות להקדישו.

מתני': אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל. פירוש: דדרשינן וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב כדאיתא לקמן (סט, ב). ואיכא למידק דבשלמא למאן דאמר חד בגנב וחד בטוען טענת גנב ניחא אלא למאן דאמר דתרווייהו בטענת גנב היכי שייך למידרש הכי דהוא וגונב מבית איש בטוען שגונב מביתו היא, אמרו בתוספות דאותו דרשא אתיא כמאן דאמר חד בגנב וחד בטוען טענת גנב אבל למאן דאמר תרווייהו בטוען טענת גנב נפקא ליה מדרשא אחרינא ולא ידעינן לה.

ירושלמי (ה"א): גנב ונגנבה ממנו ואחר כך נמצא הגניבה למי שהוא משלם לראשון או לשני או לשניהן גנב ונגנב ממנו ונמלך השני להחזיר. אין תימא יחזור לבעלים פעמים שאין מודיעין לגנב אין תימא יחזור לגנב פעמים שאין מודיעין לבעלים כיצד יעשה לבעלים לפני הגנב.

דתניא אמר ר"ע וכו'. מכל הני דפריך הכא לרב הוי מצי למיפרך לעיל לרבה וכן מהני דלעיל דפרכי מינייהו לרבה הוי מצי למיפרך לרב אלא משום דרבה איירי בגזלן ניחא להו למיפרך עליה ממילי דגזלן ולרב דאיירי בגנב פריך עליה ממילי דגנב ולתרווייהו הוי מצי למיפרך מההוא דגנב והקדיש כדפריך מינה רבי יוחנן לריש לקיש.

דף סח עמוד א

אי הכי קשיא מציעתא לרב. כלומר כיון דאשכחן לה אוקימתא לברייתא כדתניא ליכא לאפוכה לפרוקה לדרב דע"כ לא מהפך לה רבא אלא משום דמשמע ליה דע"כ לא מתרצא.

דף סח עמוד ב

אמר ליה רבי יוחנן גניבה בנפש תוכיח וכו'. איכא למידק מאי קושיא גניבה בנפש לא הוקשה לטביחה. ויש לומר דרבי יוחנן סברא בעלמא קאמר ליה דכיון דאשכחן גניבה דלא הוקשה לטביחה ה"נ לא הוקשה לדבר זה. אלא מה טביחה שאינו חוזרת פרט לכשהקנה לשלשים יום.

הוא דאמר כצנועין. איכא למידק מאי קמדמה הקדש לחילול והא אין אדם יכול להקדיש נכסי חבירו ואפילו הכי יכול לחלל הקדש חבירו כדמוכח בריש פרק האשה רבה (יבמות פח, א) דאמרינן התם היכי דמי אי קדושת דמים יכול לפדותו ואי קדושת הגוף אי דידיה משום דבידו לאתשולי ואי דחבריה היא גופא מנלן, אלמא משמע דבקדושת דמים אין חילוק בין דידיה לחבריה תירצו בתוספות דלא דמי דהקדש מאחר שהוקדש יצא מרשות בעלים וכמו שהבעלים יכולים לפדותו כמותן יכול אחר לפדותו אבל כרם רבעי הבעלים זכאים לאוכלה בירושלים ואפילו הכי לצנועין יכולין לחללו אף על פי שאינו ברשותן וכיון שכן אף הנגזל יכול להקדיש גזל שבבית גזלן כל שלא נתייאש ממנו. והקשו הם דהא בפרק לולב הגזול (סוכה לט, א) משמע שיכול אדם לחלל דמי פירות שביעית של חבירו שלא מדעתו דתניא התם אין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ יותר ממזון שלש סעודות ואם מסר אומר הרי מעות הללו מחוללין על פירות שיש לי ביד פלוני ובא ואוכלן בקדושת שביעית. ויש לומר דאפקרינהו רבנן מעם הארץ כדי שלא יהיה נכשל ואוקמינהו ברשות זה שיכול לחללן דהפקר בית דין הפקר. והא דמשמע נמי בפרק קמא דבכורות (יא, א) דהפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי ומשמע התם אפילו בלא דעת בעלים. יש לומר דפטר חמור כיון דאסור בהנאה הוי כמו הקדש לענין זה ואף על פי שהפודה את ההקדש הוי פדוי לפודה והפודה פטר חמור פדיונו פדוי לבעלים כדמסיק התם. עוד הקשו היכי מדמה כלל הקדש לחלול נטע רבעי שהרי דין שיחלל נטע רבעי ומעשה שני של חבירו שלא מדעת הבעלים כיון דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו והא דמבעיא לן בפרק אין בין המודר (נדרים לו, ב) התורם משלו על של חבירו צריך דעת בעלים או לא היינו טעמא משום דדלמא כיון [ד]דיליה הוא ניחא ליה למעבדה אבל הכא ודאי ניחא להו להנך מלקטין שיחללו אותן הבעלים משיאכלו הם באיסור, וצריך עיון.

דף סט עמוד א

חייב אתה ליתן לו כיון דלא פסקה ליה מלתיה וכו'. הכא משמע דחייב אתה ליתן לו לא הוה גמר דין והכי נמי משמע בפרק קמא דמציעא (יז, א). ואיכא למידק דהא אמרינן בפרק קמא דסנהדרין (ו, ב) נגמר הדין אי אתה רשאי לבצוע ואמרינן היכי דמי גמר דין איש פלוני אתה זכאי ואיש פלוני אתה חייב. ויש לומר דחילוק יש בין איש פלוני אתה חייב לחייב אתה ליתן לו. ועוד יש לומר דלענין בצוע שאני דכיון שקרוב הדין להגמר כל כך שכבר אמרו לו פלוני אתה חייב אסור לבצוע ולהטעות את הזכאי שאמרו לו איש פלוני (יהי') [אתה] זכאי כיון דזכותו ידוע במקצת.

של ערלה בחרסית. פירש רש"י ז"ל חרסית (כתישי) [כתותי] רעפים. וקשה לפירושו דבפרק כיסוי הדם (חולין פח, א) קא חשיב חרסית ולבינה שכתשם, אלא מן האדמה היא שאינה עושה פירות שמנין אלא רזין ואינו עושה יתר מכדי נפילה וזהו שאמרה כאן שאין בה הנאה וכן פירש רבנו תם ז"ל (בתוס' שם ע"ש) והביא ראיה מהא דתניא (בספרי) [במדרש] (רבה פ' שלח) ומה הארץ השמנה היא אם רזה אם צונמא היא פרותיה שמנין ואם חרסית היא פרותיה רזין.

והצנועין מניחין את המעות ואומר כל הנלקט מזה יהא מחולל על המעות הללו. תימא מה הועילו בהנחתן אם בשחר היו מניחין מה הועילו למה שנלקט לאחר הנחה ואם לעתותי ערב מה יעשו למה שנאכל קודם הנחה, ותרצו בתוספות דבשחר היו מניחין ולא כל הנלקט קודם הנחה קאמר אלא כשילקט קאמר כלומר לכשילקטו יהא מחולל על מעות אלו והוצרכו הצנועין לעשות כן ולחלל לאחר לקיטה משום דלית להו ברירה דאלו למאן דאמר כל שילקוט ע"כ אית להו ברירה שהרי הוא מחלל מעכשיו מה שילקטו ואינו מבורר עכשיו ולפי זה הא דאמר רבי דוסא לעתותי ערב כל שלקטו משום דלית להו ברירה הוא הדין דהוי מצי למימר אף בשחר כל שילקט יהא מחולל לאחר שילקט מיד דהכא ליכא משום ברירה אלא דעדיפא מינה אמר משום חשש המניחין שמא לא יתנו לב לומר כל שילקטו לכשיהא נלקט יהא מחולל ואף על גב דלעתותי ערב נמי לא עשו ולא כלום למה שנאכל מן הבקר ועד הערב אפילו הכי הא עדיפא ליה דמהני מיהא למה שלא נאכל והם תקנו מה שאפשר לתקן. ואם תאמר אם כן דלא שייכא ברירא באומה לאחר לקיטה אם כן מאי קשיא ליה בעירובין פרק בכל מערבין (לו, ב) גבי המניח שני עירובין ואמר אם בא חכם למזרח עירובי למזרח ואם בא חכם למערב עירובי למערב למאן דאמר אין ברירה והוצרך להעמידה בשכבר בא דמשמע בשכבר בא חכם בשעת הנחה מאי קשיא לימא אם בא חכם ולאחר שבא יקנה לי עירובי. יש לומר דמאי דקאמר כבר בא חכם היינו קודם חשכה בשעה שאפשר לקניית הערוב קאמר כגון דקאמר אם בא למזרח ערובי יקנה לי למזרח לאחר שיבא והוא שבא כבר קודם חשכה.

לא תימא כל הנלקט אלא אימא כל המתלקט. ואם תאמר כיון שאפשר להן לפדותן במחובר הכא למה הוצרכו צנועין לטרוח ולחלל בכענין זה יחללו את הכל בפעם אחד. יש לומר שהיו רוצין להעלות הפירות בעצמן לאוכלן בירושלים או לעטר שוקי ירושלים בפירות (ביצה ה, א). ואיכא למידק אשמעתין דהכא משמע דפודין כרם רבעי במחובר מדאוקימנא באומר כל המתקלקט ואף על גב דלא קמה ההיא אוקימתא לאו מהאי טעמא אלא משום דאמרינן דלית ליה לרבי יוחנן ברירה ועוד דלכי מהפכינן לברייתא אף ההיא אוקימתא דכל המתלקט קיימא וק"ל דהא תני בתוספתא בסוף מעשה שני (פ"ה מי"א) כרם רבעי בית שמאי אומרין אין פודין אותן ענבים אלא יין ובית הלל יין וענבים הכל מודים שאין פודין אותן במחובר ומצאת לר"ם ז"ל (פ"ט מהל' מע"ש ה"ב) שפסק כן ונתן טעם לדבריו מפני שהוא כמעשר שני ואין פודין מעשר במחובר וזה תימה האיך הניח מה שאמר בגמרא ודחה אותו מפני התוספתא דלפי מה שבא במשמעותיה לא ילפינן לה להא מקדש קדש דמעשר שני, ובתוספות אמרו וכן ר' שמשון ז"ל בפירושי המשנה שלו (מעשר שני פ"ה מ"ה) דמה ששנו בתוספתא דאין פודין במחובר היינו טעמא לפי שאין בקיאין בשומא בעודו במחובר מידי דהוה אענבים לבית שמאי והא דמחללין במחובר גבי צנועין תקנתא עביד שלא יכשלו וזה נכון, ומכלל דבריהם בזמן הזה שאין מדקדקין בפדיונו אלא כשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל הלכך מעמידין אותה על דין תורה ומחללין אותה אפילו במחובר וכן נהגו עכשיו לחלל במחובר.

וראיתי לכתוב כאן דין כרם רבעי אם נוהג בחוצה לארץ להצריכו חילול אם לאו לפי שראיתי בזה שחלוקין בדבר חכמי הדורות ז"ל אכתוב מה שעלה בידי בעזרת השם מתוך הגמרא והירושלמי. גרסינן בברייתא בפרק כיצד מברכין (ברכות לה, א) ר' חייא ור' שמעון ב"ר חד תני נטע רבעי וחד תני כרם רבעי, וקיימא לן בארץ כמאן דאמר נטע רבעי ובחוצה לארץ כמאן דאמר כרם רבעי וכדאמר התם (לו, א) בשמעתין דצלף כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ, הלכך אוכלין פירות נטע רבעי בלא פדיון בחוצה לארץ, ואיזה כרם כל שיש בו חמשה גפנים שתים כנגד שתים ואחד יוצא זנב (כלאים פ"ד מ"ו) והוא שיהו מקורבין ולא מרוחקין ט"ז אמה וכמו שאמרו בפרק הספינה (ב"ב פג, א), וכן כתב רב אחא ז"ל בשאילתות שלו (שאילתא ק) שכרם רבעי נוהג בחוצה לארץ. וכן רבותינו הצרפתים ז"ל בתוספותי' (ברכות לה, ?) וכן נראה מדברי הר"ז הלוי ז"ל בריש פרק כיצד מברכין.

אבל ראיתי לר"ם ז"ל שאין נוהג בחוצה לארץ אלא ערלה בלבד אבל לא כרם רבעי שכך כתב בהלכות מאכלות אסורות בפרק י (הלכה טו) יראה לי שאין נטע רבעי נוהג בחוצה לארץ אבל פירות שנה רביעית אוכל בחוצה לארץ בלא פדיון כלל שלא אמרו אלא הערלה וקל וחומר הדברים ומה סוריא שהיא חייבת במעשרות ושביעית מדבריהם אינו חייבת בנטע רבעי כמו שיתבאר בהלכות מעשר שני חוצה לארץ לכ"ש. וכן כתב עוד בהלכות מעשר שני בפרק ט (הלכה א) כשם שאין מעשר שני בסוריא כך אין נטע רבעי בסוריא ע"כ. ולא היתה כוונת הרבי ז"ל בדברים אלו דוקא בנטע רבעי אבל כרם רבעי נוהג שאם לכן נתכוין לא היה תולה אותו בראיות סברתו ולא היה צריך ראיות לסוריא שכבר נפסקה הלכה כן בגמרא בפרק כיצד מברכין דהלכה בחוצה לארץ כמאן דמיקל בארץ. ועוד שהרי תלאה במעשר שני וכשם אין מעשר שני בחוצה לארץ כך הרבעי שהוקש לו. ונראה לי שלמדו הרב ז"ל מתוך סוגיא דגמרא דבני מערבא דתנן במעשה שני פרק כרם רבעי מציינין אותו (משנה ג) כרם רבעי בית שמאי אומר[ים?] אין לו חומש ואין לו ביעור ובית הלל אומרים יש לו. בית שמאי אומר[ים?] יש לו פרט ועוללות וענים פודין לעצמן ובית הלל אומר[ים?] פודין לגת. וגרסינן עלה בירושלמי תני ר' אומר במה דברים אמורים בשביעית אבל בשאר שני שבוע בית שמאי אומר[ים] יש לו חומש ויש לו ביעור על דעתיה דהדין (תנייה) [תנא] לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני כמה דתימא אין מעשה שני בשביעית דכוותיה אין נטע רבעי בשביעית. מעתה לא יהא לו קדושה, פירוש שלא יהיה צריך פדיון כלל בשביעית כלומר ואי אפשר לומר כן שהרי לא נחלקו בית שמאי אלא בחומש וביאור הא לקדוש מודה לכשתבא לידו מיהא דבשביעית בלחוד מיירי, ותירצו קדושתו מאליו למדו קודש הילולים הרי הוא כקדש שאומר עליו את ההלל וכולה כדאיתא התם. עוד תמן תנינן ר' יהודה אומר אין לאינו יהודי כרם רבעי וחכמים אומרים יש לו, פירוש משנה זו היא בפרק ג של תרומות (משנה ט), א"ר אלעזר כיני מתניתין אין לאינו יהודי כרם רבעי כל עיקר רבי ביבי קומי ר' זירא בשם ר' אלעזר אתיא דר' יהודה כבית שמאי כמה דבית שמאי אומר[ים] לא למדנו נטע רבעי אלא ממעשר שני כמה דתימא אין מעשר שני בשביעית וכו' מה מעשר שני אינו בסוריא אף נטע רבעי אינו בסוריא, אמר ליה חמי מה אמר לא אמר אלא אין לו חומש ואין לו ביעור הא שאר כל הדברים יש לו ר' יהודה אומר אין לנכרי נטע רבעי בסוריא ע"כ בירושלמי. ועוד אמרו שם תני ר' יוסי בר יהודה אמר ר' אלעזר בר"ש אומר לא נתחייבו ישראל בנטע רבעי אלא לאחר ארבעה עשר שנה שכבשו וחלקו א"ר חסדא אתי' דר' יוסי בר' יהודה בשיטת ר' יהודה אביו כמה דר' יהודה אמר לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני כמה דתימא אין מעשר שני בסוריא דכוותיה אין נטע רבעי בסוריא כן ר' יוסי לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני מה מעשר שני אינו אלא לאחר שבע שכבשו ושבע שחלקו דכוותה אין נטע רבעי אלא לאחר שבעה שכבשו ושבעה שחלקו ע"כ, ושמעינן מינה לדעת ר' ביבי ולדעת רב חסדא דיליף נטע רבעי ממעשר שני אין נטע רבעי בסוריא וכל שכן בחוצה לארץ כמעשר שני וכיון שכן לדידן דקיימא לן בפרק האיש מקדש (קידושין נד, ב) דבית הלל ילפי נטע רבעי ממעשר שני בקדש קדש אם כן אף אנו נאמר לבית הלל שאין נטע רבעי בסוריא כשם שאינו מעשר שני בסוריא וקל וחומר בחוצה לארץ.

ואני תמה שאם כן נאמר שאין נטע רבעי בשביעית לבית הלל כשם שאין מעשר שני בשביעית ואילו לבית סתמא תנו יש לו חומש ויש לו ביעור כלומר לעולם וכדמשמע בירושלמי שבשביעית הוא שנחלקו בית שמאי ובית הלל, ועוד אני תמה לפי סוגית הירושלמי וכי בית לבד למדו נטע רבעי ממעשר שני ולא בית הלל אם כן למה אמרו דיש לו חומש ויש לו ביעור ולמה בוצר כולו לגת אלא מפני שלמדו אותו בגזירה שוה דקדש קדש ממעשר שני אלא ע"כ אף בית הלל ילפי ממעשר ואם כן ר' יהודה ככולי ורבנן דידיה דלא כחד, אלא נראה לי פירושו דלבית שמאי לא למדו אותו לכל דיניו אלא ממעשר כלומר שעשאוהו לגמרי כמעשר שני שהרי לבית שמאי כל זמן שאין מעשר דגן בשביעית אין נטע רבעי לחומש ולביעור ואף על פי שאין מעשר שני בשלישית ובששית מכל מקום שם מעשר נוהג בהן וכמו שאמרו בירושלמי (שם) שלישית וששית אף על פי שאין בהן מעשר שני יש להן מעשר שביעית אין לה מעשר כל עיקר, ואי תימה לדעת ר' ביבי ורב חסדא קדושה מיהא יש לו לנטע רבעי בשביעית להצריכו פדיון בלא חומש ואף על פי שאין בה מעשר כל עיקר, יש לומר שאני הכא דריבה לו הכתוב קדושה דכתיב הלולים ואי נמי סבירא להו דלבית שמאי אף קדושה אין לו כלל בשביעית וכדאהדר ליה ר' זירא לר' ביבי (אתא) חמי מה אמר אין לו חומש ואין לו ביעור הא כל שאר הדברים יש לו כלומר לא כמו שאתה אומר ר' יהודה בשיטת בית שמאי אמרה וקא סברת דלבית שמאי אין נטע רבעי בשביעית כלל ומינה קא ילפת דר' יהודה נמי אמר אין נטע רבעי כל עיקר בסוריא לא היא דבית שמאי לענין קדושה מודה דנוהג אפילו בשביעית ולא נחלקו אלא בחומש וביעור בשנת שביעית בלבד ור' יהודה לא אמר אלא שאין נטע רבעי לאינו ישראל ואל בשיטת בית שמאי אלא בטעמא אחרינא תליא דאלמא ר' ביבי סבר דלבית שמאי אין נטע רבעי נוהג בשביעית כלל ואין ר' זירא מודה לו בדבר זה, ואף על פי ששנינו בית שמאי אומר[ים] יש לו פרט ויש לו עוללות דאלמא כחולין נינהו לבית שמאי. יש לומר דשאני התם הוה טעמא לפי שנאכל לבעלים מדכתיב ואיש את קדשיו לו יהיו למדו מכאן (ספרי נשא סי' ו) שהכתוב עשאו כנכסיו, וכיון שלא למדו אותו לדעת ר' ביבי אלא ממעשר והרי הוא כמעשר שני לגמרי אף הוא אינו נוהג אלא בזמן שמעשר שני נוהג ובמקום שמעשר שני נוהג אבל לבית הלל לא למדו אותו לגמרי ממעשר שני שהרי יש לו חומש וביעור בכל זמן וכיון שכן אף הוא אינו לומר ממעשר שני אלא לענין קדושתו כלומר לפדיונו לבעורו ולחומשו ולהיותו ממון גבוה לפי שהכתוב קראו קדש כמעשר שני הא בזמן ומקום אינו למד ממנו משום דכתיב וערלתם ערלתו את פריו שלש שנים ובשנה הרביעית וגומר דמשמע כל זמן שערלה נוהגת נטע רבעי נוהג, ומעתה לדידין נטע רבעי נוהג בין בארץ ובין בחוצה לארץ.

ואם תאמר מכל מקום למה שדחה רבי זירא לרב ביבי ואמר דרב יהודה לא בשטת בית שמאי אמרה אלמא ר' יהודה אפילו לבית הלל אמרה דאין נטע רבעי נוהג בסוריא ואף על גב דנחלקו עליו חכמים הא קיימא לן כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ, לא היה דר' יהודה לדעתיה דר' זירא לא משום שהוא למד ממעשר קאמר ולא בישראל איירי אלא באינו יהודה בלחוד וכדאיתא בהדיא אין נטע רבעי לאינו ישראל וטעמא דר' יהודה אפילו בארץ קאמר וכדתמא דמתניתין אפשר משום דקסבר יש קנן לאינו יהודי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר וכדאמר רב כהנא לדברי ר' יהוד במציעא בפרק השואל (קא, א) שטף נהר את זתיו וכן שי לו קנין להפקיע מידי קדושת רבעי דנכסיו גמורין הן ואף על פי שאיסור ערלה נוהג בפירותיו יש לומר מדרבנן היא, ולדברי ר' זירא דירושלמי דאמר דר' יהודה לא אמר אלא בנטע רבעי שאינו נוהג בסוריא לאינו יהודה דלמא קסבר דאף ר' יהודה סבר שאין קנין לאינו יהודי בארץ ישראל ממש להפקיע מידי קדושת מעשר וכדסברוה התם לר' יהודה בפרק השואל והוא הדין לקדושת רבעי אבל בסוריא שהיא כיבוש יחיד יש לו בה קנין להפקיע מידי מעשר ומידי קדושת נטע רבעי הא ישראל יש לום כרם רבעי אפילו בסוריא ואפילו בחוצה לארץ כיון שערלה נוהגת בהן.

אלא שאני תמה לפי סוגית הירושלמי דלכאורה משמע דלדבר תורה אמרו ואם כן מה שאני לבית שמאי אף לבית הלל אין נטע רבעי וערלה בסוריא כדתנן במסכת ערלה (פ"ג מ"ט) ספק ערלה בארץ ישראל אסור ובסוריא מותר בחוץ לארץ יורד ולוקט ובלבד שלא יראנה לוקט. ותנן התם החדש אסור מן התורה בכל מקום והערלה הלכה וכלאים מדברי סופרים וקא פירשו שמואל ולוי ורב יהודה בפרק קמא דקידושין (לח, ב) מאי הלכה מהלכות מדינה אבל מדאורייתא משרא שריא אפילו בסוריא דבר תורה ואם כן בין לבית שמאי בין לבית הלל אין נטע רבעי בסוריא דבר תורה, ויש לומר דסוגיא דירושלמי במסכת מעשר שני כרבי יוחנן דסבירא ליה הלכה למשה מסיני, ואף למאן דאמר התם מהלכות מדינה אף כרם רבעי נוהג מהלכות מדינה כערלה שכל מקום שערלה נוהגת רבעי נוהג דכל דתיקון ונהוגי כעין דאורייתא תיקון והנהיגו, (מפוק) [ופוק] חזי מה עמא דבר שכל מקום שהלכה רופפת רואין היאך צבור נוהג ונוהגין כן וכמו שאמרו שם בירושלמי רבי ירמיה בעי קומי רבי זירא כדברי מי שעושה אותן כנכסיו מהו להתחייב במעשר אמר ליה כדר' יהושע בן לוי דאמר לא סוף דבר הלכה זו אלא כל הלכה שרופפת בבית דין ואינך יודע מה טיבה צא וראה האיך ציבורא נהוג ונהוג כן ואנן חמין ציבורא דלא מפרשי, ואף אנו נאמר כיון שאנו רואין ציבור נוהג בחוצה לארץ קדושה בנטע רבעי לפדותה אף אנו נוהגין כן וכל שכן שיש לסמוך על הגאונים ז"ל ורבותינו הצרפתים ז"ל שכתבו כן.

דתנן הלוקח יין מבין הקראים אומר שני לוגין וכו'. במתניתין לא מתנינן בה בהדיא פלוגתא דהני תנאי אלא ר' מאיר תני לה. אלא דבברייתא מיתניא פלוגתייהו והביאו בגמרא פלוגתא דברייתא גבי מתניתין. וכן נהגו בתלמדו בהרבה מקומות כאלו נחלקו כן בהדיא במתניתין וכבר כתבתי מהם בסוף פרק אחרון של בבא מציעא בסייעתא דשמיא.

והאי ברייתא בלוקח בערב שבת בין השמשות היא שאי אפשר להפריש ולתקן, והא דנקט לה בלוקח מבין הקראים ולא נקטוה בלוקח מן הדמאי לאשמועינן טובא חדא דאף על גב דקראים מדקדקין הרבה במאי דכתיבא ואחזוק (חולין ד, א) ותרומה ומעשרות כתיבי ואחזוק נמי וכדאמרינן בפרק שלשה שאכלו (ברכות מז, ב) הני קראים עשור מעשרי אפילו הכי למה שמוכרין לאחרים אין חוששין דלית להו דרשה דלפני עור לא תתן מכשול, ואם תאמר מכל מקום גזל הוא זה שגוזלין מן השבט ואין חשודין על הגזל. יש לומר דלא משמע להו אינשי שיהא גזל בענין זה כיון שאין לו תובעין אי נמי כי לא הופרש עדיין ואי נמי דדלמא טעו דאין חייב לעאשר אלא מה שהוא מתבואתו ואצלו וסומכין על מה שאמרו בפרק השוכר את הפועלים (ב"מ פח, ב) עשר ואכלת ולא מוכר תבואת זרעך ולא לוקח ותדע לך דהא עמי הארץ לא חשידי אגזל ואפילו הכי חיישינן להו שמא לא עשרו. ועוד אחרת יש בין קראים לעמי הארץ שהלוקח דמאי אין צריך לתרום תרומה גדולה לפי שהתרומה גדולה חמירא להו ומפרשי (סוטה מח, א) אבל קראים אפילו תרומה גדולה אינו(ן?) מפרישין ולפיכך צריך לומר שני לוגין שאני עתיד להפריש, ועוד אחרת שהדמאי אינו אלא ספק והלוקח מן הקראים עושין אותו כוודאי ונפקא מינה הכא שאלו לוקח מן הדמאי היה יכול לקבוע מקום למעשרותיו בספק חשיכה בספק אין חשיכה (שבת לד, א) וכיון שכן אם קרא להם שם שאמר לצפונו או לדרומו הרי הוא כמופרש ולמחר בשבת מעשר ומתקן (דמאי ז, א) שלא אמרו בודאי חשכה שאין מעשרין אפיעלו דמאי אלא בשלא קרא להם שם שקריאת שם כהפרשה היא והלכך כל שקרא שם מערב שבת תורם ומעשר למחר בשבת אבל בלוקח מן הקראים בין השמשות הרי הוא כטבל ודאי וכשם שאי אפשר לעשרו בין השמשות שאינן מעשרין את הודאי (שבת שם) כך אי אפשר לו לקרות שם דקריאת שם כהפרשה.

ולפיכך אי אפשר לו לחלל עד שיפרשנו ולחלל לאחר שבת שאין חילול אלא לאחר הפרשה כדתניא בתוספתא דמעשר שני (פ"ג הי"ז) מעשה שבחפץ זה מחולל על אחר זה ולא קבע לו מקום ר' שמעון אומר קרא שם וחכמים אומרים עד שיאמר לצפונו או לדרומו ועוד שנו שם מעשה בר' שמעון בן גמליאל ור' יהודה ור' יוסי שנכנסו אצל בע"ה לכזוב והיה מחלל על דבר זה ואמרו לו צא ואכלו מעותיך נשכרת מעות והפסדת נפשות, ואף ר"ש דאמר קרא שם לא אמר אלא דוקא כשאמר בתוכו דבהא הוא דפליגי איהו ורבנן במסכת תרומות (פ"ג מ"ה) האומר תרומת כרי זה בתוכו ומעשרותיו בתוכו ותרומת מעשר בתוכו ר"ש אומר קרא שם ומפרש בפרק בכל מערבין (עירובין לז, ב) דוקא כשאמר בתוכו דמשמע באמצעיתו דקבע לו מקום ורבנן סברי דאין קבוע לו קבע עד שיאמר לצפונו או לדרומו, ומכאן נראה דלא גרסינן ומיחל כלומחר ומחלל וכמו שפירש רש"י ז"ל אלא מיחל כלומר ושותה מזוג אי נמי מיהל כדגריס רבנו תם ז"ל מלשון (ישעי' א, ?) סבאך מהול במים כלומר מוזג ושותה, ויותר מזה הארכתי בה בפרק קמא דחולין (יד, א) בסייעתא דשמיא.

דף סט עמוד ב

ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון אוסרין. ואמרינן הכא דטעמא דידהו משום דאין להם ברירה. איכא למידק אמאי תלו לה בהכין דלמא אינה אלא משום חשש שמא יבקע הנוד דהא בהדיא קתני בסיפא אמרו לו אי אתה מודה שאם יבקע הנוד נמצא שותה טבלים למפרש אמר להם לכשיבקע וכדאיתא בפרק כל הגט (גיטין כו, א) ובפרק בכל מערבין (עירובין לז, ב) ויש לומר דיודעין היו שאין זה עיקר טעמם אלא דלדבריו קאמרי ליה שהיה לו לחוש מיהא לבקיעת הנוד.

ואיכא למידק תו דכיון דלית ליה לר' יהודה ברירה ואית ליה נמי לר' יהודה קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אם כן לא משכחת ליה דמייתי בכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון דבכי האי גוונא דייק תלמודא בגיטין סוף פרק השולח (מח, א) לר' יוחנן דאמר האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל אי לאו דאמר ר' יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש דאם כן לא משכח דמייתי בכורים אלא חד בר חד וכו', וליתא דליכא מאן דאמר באחין שחלקו שיחזירו זה לזה ביובל אלא ר' יוחנן דאינך סבירא ליה דגזרת הכתוב היא שאין להן להחזיר ביובל ולדידיה בלחוד הוא דהוה קשיא ולר' יוחנן יפרש טעמו של ר' בלוקח יין לאו משום ברירה אלא משום בקיעת נוד, וכבר כתבתי בארוכה בסוף פרק השולח (גיטין ?, ?) בסייעתא דשמיא.

הוה אמינא צנועין אית להו דר' דוסא. לא מן הדין דגזל ולא נתייאשו שניהם אינן יכולין להקדיש ולא לחלל ולא להפקיר אלא ה"א דתקנה תקנו משום עניים ואוקמוה רבנן ברשותיה כדי שלא יכשלו בהן עניים ובעניים תקנו אם ילקטו יותר מן הראוי להם אבל בגנב וגזלן לא תקנו אבל עכשיו שאמר ר"י דשניהם אמרו דבר אחד אם כן לא מן התקנה הוא אלא מן הדין.

הוה אמינא מאן תנא צנועין ר' מאיר היא לאו אמר ר' מאיר ממון גבוה הוא וא"ה לענין פדייה אוקמיה רחמנא ברשותיה וכו'. ומכל מקום מדרב יוחנן מוכח דליתיה להאי טעמא. ומכאן נראה לי תשובה על הרמב"ם ז"ל שכ' (פ"ט ה"ז מנ"ר) והצנועין היו מניחין את המעות בשנת השמיטה ואומרין כל הנלקט מפירות נטע רבעי [אלו] הרי הוא מחולל על המעות האלו שהרי אי אפשר לפדותו במחובר כמו שבארנו ע"כ, וזה התימה דהא קיימא לן כר' יוחנן דאמר גזל ולא נתייאשו בעלים שניהם אין יכולין להקדיש, ונראה שהוא ז"ל סמך על טעם זה שאמר רבא, ואינו כמו שכתבת דרב אי לאו דאמר ר' יוחנן קאמר אבל השתא דאמרה שמעינן דליתיה לטעמיה.

קדש קדש יליף ממעשר. איכא למידק כיון דגמרינן קדש ממעשר לטעון חילול לנטע רבעי אם כן למה לי דכתב רחמנא הילולים דמיניה דרשינן בריש פרק כיצד מברכין (ברכות לה, א) אחליה והדר אכליה. יש לומר דאי לוא דגלי קרא דבעי חלול מדכתיב קדש הלולים הוי ילפינן קדש קדש לשדאר דיניו כגון חומש ובעור כדאמרינן בפרק שני דקידושין (נד, ב). והתוספות תירצו דה"א למילף קדש קדש משביעית שאין לו פדיון כלל, ואין זה מחוור בעיני דאפילו לא כתיב הילולים הוי ניחא טפי למעבדה גזרה שוה דקדש קדש ממעשר שני ולהטעינו פדיון משלא להטעינו פדיון דאם לא כן גזרה שוה למה לי דמנא תיתי דנימא דצריך פדיון דלצטריך גזרה שוה לפטרו אדרבה אצטריך הילולים או קדש להטעינו פדיון ונראה לי דע"כ קדש קדש אצטריך כדאמרן, והילולים נמי למאן דתני כרם רבעי אצטריך לאשמועינן דדבר שטעון שירה הוא בלחוד טעון חלול דבר שאין טעון שירה אין טעון חלול (ברכות שם) וכיון דאצטריך הלול לדבר זה כתב נמי איך הלול ולומר שאמרתי לך שטעון חלול לא אמרתי אלא בדבר שטעון שירה דהיינו כרם, ולמאן דאמר נטע רבעי שמא אצטריך ליה לדרשא אחרינא ולא ידעינן לה דהא לדידה על כרחך חד מהני הילולים מייתר ליה דלברכה לא אתי וכדאסיקנא התם אלא על כרחך חד מינייהו מייתר ולא ידעינן למאי הלכך אף אנו נאמר דכיון דכתיב קדש הילולים מייתר ליה כוליה לדרש אחרינא. כך נראה לי.

לקט כיון דליתיה ברשותיה לא מצי מפקר ליה. כתב הראב"ד ז"ל אטו מאי דליתיה ברשותיה לא מצי [מצי מחיל ליה ו, חידושי הראב"ד] לימחול גבייהו ולפטריניה מעון גזל. ותירץ הוא ז"ל אין ודאי מצי מחיל מיהו טבל הוא גבי עניים ואינהו סברי דהכל לקט הוא ואינן מעשרין ומשום הכי צריך להפקיר ואין בידו להפקיר לכל אדם הואיל ואינו ברשותו דהפקר ליחיד אינו הפקר עד שיהא מופקר בין לעניים בין לעשירים דומיא דשמטה (פאה פ"ו מ"א).

עוד הקשה כי קאמר רבא ה"א מאן תנא צנועין ר' מאיר הא מצי לאוקמה ככולי עלמא דהא הקדש ודאי ממון גבוה הוא ולענין פדייה אומקיה רחמנא ברשותיה דתנן במעילה (כא, א) ?[שלח]? ביד פקח ונזכר וכו' נוטל פרוטה או כלי מתוך ביתו ואומר פרוטה של הקדש בכל מקום שהוא מחולל עליו, אלמא לא בעינן שיהא ברשותו בשעת חלול, ותירץ דשאני הקדש דרחמנא אוקמיה ברשותיה דאפילו על ידי מעילה מפיק ליה לחולין.

דף ע עמוד א

לא כתבינן אורכתא אמטלטלי. ואוקמיה כר' יוחנן דאמר גזל ולא נתייאשו בעלים שניהם אינן יכולין להקדיש והלכך דוקא מטלטלי דגזלינן ואף על גב דלא כפרוה ואי נמי דאיכא עדים ואי נמי הלואה דלהוצאה ניתנה דליתיה ברשותיה ואפילו מלוה בשטר דכל שאינו יכול להקדיש אין כותבין עליו הרשאה אבל מטלטלי דפקדון ולא כפריה כתבינן אפילו להדין לישנא קמא דהא פקדון ולא כפריה יכול הוא להקדיש כדמוכח בפרק המוכר את הספינה (ב"ב פח, א) בההוא גברא דאייתי קרא לפומבדיתא אתו כולי עלמא שקל כל חד וחד חדא קרי אמר להו הרי הן מקודשין לשמים אתו לקמיה דרכ כהנא אמר להו אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. והני מילי דקיצי דמייהו אלמא אי לא קיצי דמייהו דלא קנה ועדיין שלו הן מצי מקדיש ועוד דלעיל אמרינן אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל משום דלא קרינא ביה וגונב מבית האיש לפי שאין הגנב הראשון יכול להקדיש ואלו גונב בית הנפקד משלם תשלומי כפל לבעלים וכדתנן בפרק המפקיד (ב"מ לג, ב) אלמא יכול הוא המפקיד להקדיש וכיון שיכול להקדיש אף הוא יכול לכתוב עליהן הרשאה ובלבד שיקנם לו באחת מן ההקנאות אם מעות הם שיקנם לו אגב קרקע שהמעות אינן ניקנין אלא בכך ואי שאר מטלטלין הן שיקנם בחליפין או אגב קרקע דאלו מטלטלין שאינן בידו אינן ניקנין לא במכר ולא במתנה אלא באחת מן ההקנאות אלו ובהרשאה צריך הוא לכתוב זיל דין ואפיק לנפשך כדאיתא בסמוך והקדש שאני לפי שאמירה לגבוה כמסירה להדיוט (קידושין כח, ב).

ולהדין לישנא הא דתנן בשבועות פרק שבועות (הדיינין) [העדות] שאני פלוני כהן שאני פלוני לוי פטורין ואקשינן עלה בגמרא טעמא דאיש פלוני כהן שאיש פלוני לוי הא מנה לפלוני ביד פלוני חייבים והא קתני סיפא עד שישמעו מפי התובע ואוקמא שמואל בבא בהרשאה ואקשינן והא אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלין ופרקינן הני מילי היכא דכפריה אבל לא כפריה כתבינן הוא הדין דהוה מצי לאוקמא אף להדין לישנא בפקדון אלא דניחא ליה לפרוקה אליבא דלשינא בתרא דקיימא לן כוותיה ועוד דרויחא בהכי מתניתין טפי אבל מאן דאית ליה כלישנא קמא מוקי מתניתין במנה פקדון.

איכא דאמרי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפריה משום דמיחזי כשקרא הא לא כפריה כתבינן. ונפקא מינה לגזל שהוא בעין ביד גזלן ולא נתייאשו הבעלים ואי נמי מלוה בשטר שאף על פי שאינו יכול להקדיש דגזרת הכתוב היא מדכתיב כי יקדיש את ביתו (¨?¨) מה ביתו ברשותו אבל במכר או במתנה יכול ליתן ולזכות אגב קרקע או בחליפין בכל מקום שהן כמו שאמרנו והא היא דאיכא בין לישנא קמא ללישנא בתרא ואי נמי מלוה בשטר בשקנה לו בהרשאה בכתיבה ומסירה אבל מלוה על פה שאי אפשר להקנותה אלא במעמד שלשתן אף על גב דלא כפריה איא פשר לכתוב עליה הרשאה ללישנא בתרא כלישנא קמא כיון דאמרינן דכל אורכתא דלא כתיב בה זיל דון ואפיק לנפשך לא אורכתא ואם אי אפשר לזכות לו כי כתב לי המאי מהני לי דלעולם מצי אמר ליה אידך זיל לאו בעל דברים דיד את וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ג משלוחין סוף ה"ז ע"ש) שאין כותבין הרשאה במלוה על פה שאין כותבין אלא על מה שאפשר להקנות.

ויש מי שאומר דללישנא בתרא כותבין בכל דלא כפריה ואפילו במלוה על פה לפי שהרשאה אינו קונה קנין גמור אפילו בפקדון ולא כפריה דהא אסיקנא דשליח שווייה אלא לדגבי נפקד שווייה כקונה וכבעל דברים דלא מצי למידחייה הלכך לא דייקינן לה כולי האי וכן דעת הרי"ף ז"ל בתשובותיו וכן דעת מקצת מרבותיו נוחי נפש, ומביאין ראיה מהא ששנינו בבכורות (מח, ב) שתי נשים של שני אנשים שלא בכרו וילדו שני זכרים ונתערבו זה בזה זה נותן חמש סלעים לכהן וזה נותן חמש סלעים לכהן מת אחד מהן בתוך שלשים יום נתנו לשנים כהנים אינן מחזירין לה כלום ואם לכהן אחד נתנו נותן להם חמש סלעים ואקשינן עלה בגמרא מאי שנא לשני כהנים דאזלי לגבי האי ומדחי להו ואזלי לגבי האי ומדחי להו חד נמי אזל האי ומדחי ליה ואזל האי ומדחי להי ואוקמא שמואל בבא בהרשאה וכלישנא בתרא דנהרדעי דכל דלא כפריה כתבינן והא התם דהלואה היא דהא להוצאה נתנם לו ואפילו הכי כותבין הרשאה, ועוד מביאין ראיה מבכור דאיפלגו עליה רב פפא ורב פפי משמיה דרבא (ב"ב קכו, א) אם יש לו קודם חלוקה אם לאו רב פפי אמר יש לו ורב פפא אמר אין לו ולרב פפא משמיה דרבא אם מכר ונתן קודם חלוקה לא עשה ולא כלום דאין לבכור קודם חלוקה ואפילו הכי אית ליה לרב פפא (שם קכז, א) בבכור שנתערב שכותב הרשאה כדאמרינן התם בכור ולא ספק ולאפוקי מדדרש רבא דדרש רבא שתי נשים שילדו זכרים במחבא כותבין הרשאה זה לזה אמר ליה רב פפא לרבא והא שלח רבין באגרתיה דבר זה שאלתי לכל רבותי ולא אמרו לי דבר ברם כך אמרו משמיה דר' ינאי הוכרו ולבסוף נתערב כותבין הרשאה זה לזה אלמא סבירא ליה לרב פפא דאף על גב דאין לו קודם חלוקה ואין יכול למכור וליתן אפילו כותב הרשאה דהקנאה גרועה בעלמא הוא וכדאמרן, ועוד דהא אמרינן טעמא ללישנא בתרא משום דמיחזי כשיקרא הא בכל מידי דלא מיחזי כשיקרא כתיבנא ואפילו במלוה על פה דלא כפריה דהא לא מיחזי כשיקרא, ועוד מדקתני במתניתין דשבועת העדות אי פלוני כהן ושאיש פלוני לוי דאלמא דכל כי הא בלחוד הוא דפטוריה משום דאינה תביעת ממון הא כל תביעת ממון ובא בהרשאה חייבין והיינו נמי דניידי התם מלישנא קמא דנהרדעי ודייקינן כלישנא בתרא דאלו ללישנא קמא הוה אפשר לנתא דמתניתין למינקט לה בתביעות ממון חוץ מפיקדון (בדיד') [בלבד] פטורים דאין כותבין עליה הרשאה אבל ללישנא בתרא לא אפשר למנקט בתביעת ממון דאפילו בגזל ובמלוה על פה כל דלא כפריה כתבינן ואי לאו הכי לא הוה נאדו מלישנא קמא דאי סלקא דעתך דאפילו ללישנא בתרא לא כתבינן אלא בפקדון הא אפילו ללישנא קמא כתבינן.

ונראה לי דבר הרמב"ם ז"ל חדא דהא בעי למכתב זיל דון ואפיק לנפשך ואם אי אפשר [לו] לקנות (לו) האיך יוציא לעצמו וכמו שכתבתי למעלה ועדיין שלוחא הוא ומצי למימר ליה הך לאו בעל דברים דידי את ומה הועילו חכמים בתקנתם זיל דון ואפיק לנפשך אי לענין דינא לא מעלה ולא מוריד משוית להו למילי דרבנן כחוכא, ועוד דההיא בפרק שבועת העדות אפילו בבא בהרשאה כי כפרו העדים אמאי חייבים דהא קיימא לן כל שאין כופרין לבעל הממון אין חייבין דכתיב אם לוא יגיד ודרשינן (שבועות לה, א) אם לו לא יגיד והרי אין כאן בעל ממון אלא שלוחא בעלמא, אלא כל שבא בהרשאה קונה הוא ובעל הממון הוא ותדע לך דהא אמר אמימר אי תפיס לא מפקינן מיניה ואף על גב דאמר רב אשי כיון דכתוב כל דמתעני מן דינא קבלית עלאי שליחא שויא (ואיכא דאמרי דכיון ליה הני תרי לישני שותפות שווייה בדינא פליג עליה דאמימר אבל במאי דכתבינה הרשאה עליה לא פליג עליה).

והריני חוזר על הראיות שהביאו שאין בהן ראיה מוכרעת דההיא דבכורות אינה ראיה דההיא מאן אוקמה בבא בהרשאה שמואל ושמואל הא אית ליה אתם (מט, א) דהפודה את בנו תוך שלשים יום אין בנו פדוי ואם כן הני חמש סלעים פקדון נינהו ביד כהן ובעין נינהו כל שלשים יום ויכול לכתוב עליהן הרשאה. ואם תאמר תינח לשמואל אלא לרב דאמר התם בנו פדוי ואפילו נתאכלו המעות מידי דהוה אמקדש את האשה לאחר שלשים יום דאפילו נתאכלו המעות מקודשת אם כן מעות האלו להוצאה תנתום לכהן ומלוה על פה היא ואי לאו בהרשאה היכי משני לה רב ללהיא מתניתין א"ו אף לרב בהרשאה היא ואף על פי שהן כמלוה על פה נראה דלרב מוקמינן ליה בשנתנום לכהן ואמרו לו להוו הדין חמש סלעים בידך על שלשים יום ואי מצטרכי לך לא תפקינהו ועדיין המעות ביד כהן הענין כמו שאמרו בע"א פרק השוכר את הפועל (סג, א) גבי נתן לה טלה באתננה. ואם תאמר אם כן מאי נפקא בין לישנא קמא ללישנא בתרא כבר כתבתי למעלה דנפקא מיניה למלוה בשטר דללישנא קמא לעולם לא כתבינן אלא בדבר שהוא ברשותו ממש ויכול הקדישו כפקדון ומלוה אפיטלו בשטר אי אפשר להקדישו שאינה ברשותו ואפילו למכרה וליתנה אי אפשר דבר תורה כדברי הרי"ף ז"ל ואף על פי שאפשר למכרה מדרבנן סברה ללישנא קמא דכיון דאינה אלא הקנאה גרועה שמהרשה יכול להוציא מיד המורשה ואפילו תפס וכרב אשי אין כותבין עליה הרשאה שאין כותבין אלא במה שהוא ברשותו ממש כפקדון ולא כפריה שאם רוצה להקדיש מקדיש ואלו ללישנא בתרא כותבין על מלוה בשטר והוא דלא כפריה ואי נמי אפילו כפריה והוא דנתקיים השטר בחותמיו כדרך שהוא יכול למוכרו דמכלמקום לא מיחזי כשיקרא. ואם תאמר אמאי נקט מתניתין דשבועת העדות באיש פלוני כהן ליתני שיש מלוה על פה או גזל ביד פלוני הא ליתא דכיון דאיכא בתביעות צדדין הרבה שאם בא בהרשאה וכפרו חייבין ניחא ליה טפי למיתני מידי דלא אפשר לבא בו לידי חיוב קרבן שבועה, ותדע לך דהא ללישנא קמא דנהרדעי הא הוי אפשר למיתנייה בכל תביעת ממון בין בשטר בין בעל פה חוץ מפקדון לבד ולא כפריה קודם כתיבת האורכתא ואם כן תיקשי להו אמאי תניא באיש פלוני כהן, ומשום דללישנא בתרא משכחת לה טפי תביעת ממון בהרשאה מללישנא קמא נאדו התם מלשינא קמא ופרשה כלישנא בתרא ועוד משום דקיימא לן כלישנא בתרא ואוקמוה כלישנא דקושטא כמו שכתבתי למעלה. וההיא דרב פפא דאין לבכור קודם חלוקה ליכא מינה ראיה כלל משום דרב פפא כי אמר התם אין לבכור קודם חלוקה לאו משום דנפשיה אמרה אלא משום דשמעינן מרבא רביה ולא בפירוש אלא מכללא דההוא מעשה דבכור דאזיל וזבין בנכסי דידיה ובנכסי דפשוט ואתי לקמיה דרבא ואמר לא עשה ולא כלום וסבר בכולהו קאמר והשתא דשמא מרבא דכותבין הרשאה זה לזה הכיר שטעה בדרבא ולא עשה ולא כלום לאו בכולה קאמר כי יש לבכור קודם חלוקה השתא הדר ביה מדדרש רבא ומ[ד]דרש ינאי דאמרודכותבין הרשאה אלמא יש לבכור קודם חלוקה וכן הלכתא וכדאמרינן התם (קכו, ב) והלכתא יש לבכור קודם חלוקה.

ומיהו עוד יש לדקדק לפי מה שנמצא לרי"ף ז"ל בתשובותיו שהוא ז"ל [כתב דהא] דאמרינן לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפריה לאו דוקא בדכפריה קודם כתיבת האורכתא אלא כל דכפריה בין קודם כתיבת האורכתא בין לאחר כתיבת האורכתא פסולה היא ואבטילא ליה משעת כפירה ולא דיינינן בה כל עיקר ולא עוד אלא אפילו הודה במקצת וכפר במקצת אין משביעין אותו על מה שכפר ואפילו מה שהודה אינו נותן לומפני שיכול לומר לו לאחר שכפרתי בה נתבטלה ההרשאה ולא בעל דברים דידי את אלו דברי הרב ז"ל, ותימה הוא דאם כן היכי משכחת פתרי לההיא שמעתתא דשבועת העדות ולמה יתחייבו עדים אלו בכפירתן דהיכי דמי אי בשחייב מודה עדים למה ליה ואפילו אינו מודה אי מלוה בשטר מקויים הוא ושטרו ביד זה אפילו כפרו אינן חייבין דכפירת דברים בעלמא הוא דהוה לוה כשתי כיתי עדים שאם כפרה האחת פטורין שהרי מתקיימת לו עדות בכת שניה (שבועות לב, ב _ לג, א) והכא נמי לא שנא הואיל ושטרו בידו של זה. והרמב"ן ז"ל (בשבועות שם בחי') תירץ להעמיד דברי הרב ז"ל דכי אמרה לא כתבינא אורכתא אמטלטלי דכפריה הני מילי היכא דליכא עדים אבל איכא עדים וראה אף על פי שהלה כופר אי נמי לא ראה והלה טוען לא היו דברים מעולם וכל שכן בממון שיש עליו שטר כיון שעל פי עדים יתחייבו אותו ממון לא מיבטלא ההיא אורכתא משום דלא מיחזי כשיקרא דהא איכא עדים דקושטא קאמר אלו דבר הרב ז"ל ולומר שיש להעמיד אותה שמועה באחד מענינין אלו. ואני אומר כי מה שכתב הרב ז"ל שיש להעמידה באומר לא לויתי הולך על הדרך הראשון שכתבנו שכותבים הרשאה אפילו על מלוה על פה וכבר כתבתי שאינו נראה כן, וכן אי אפשר להעמידה בבא בהרשאה על מלוה בשטר מקויים וכמו שאמרתי, אלא מסתברא דהכא בשטר שאינו מקויים וכשתבעו ואמר פרעתי וקיימא לן (ב"ב קנד, ב ורי"ף שם) מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ואיתנהו לסהדי ואלו אתו ומסהדי הוה ההיא אורכתא שרירא ללישנא בתרא דכל כי האי כתבינן וכי קא כפריה בממונא קא כפריה דהא כל דכפרי אינהו איבטילה לה הרשאה וחייבין העדים דכולה מלתא דממונא אפומייהו היא אבל ללישנא קמא פטורין דהא לא כתבינן אלא במידי דאפשר להקדישו. עוד יש להעמידו דגזילה קיימת ואיכא עדים וראו דהא גזילה חוזרת היא בעינה וללישנא קמא לא כתבינן דכל דלא מצי מקדיש לא כתבינן וללישנא בתרא כתבינן דכל דלא כפריה והוא בעינה ולא מצי כפר כיון דאיכא עדים וראו אי בעי מקנה לה אגב ארעא דברשותיה קיימא דהא הדרה בעינה אלא דלא מצי מקדיש דגזירת הכתוב היא כדעת רבי יוחנן וכדדייק קרא דכתיב איש כי יקדיש את ביתו קודש (¨?¨) מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו מכל מקום מצי מקנה לה, ותדע דהא למאן דאמר מלוה לאו להוצאה נתנה ברשותיה דמלוה קיימא ואם קידש בה את האשה מקודשת ותנא במכר קנאו וכדתניא שווין במכר שזה קנאו וכדאיתא בקידושין (מז, א). כך נראה לי.

ולפי מה שכתבנו שאין כותבין הרשאה אלא במה שאפשר להקנות משכחת לה שפיר כי כפרו חייבין שהרי שומצעין מפי בעל דבר, ואף על גב דקיימא לן כרב אשי דשליחא שוויה הני מילי לענין חזרה שיכול המרשה לחזור ולהוציא ממנו אבל כל שלא חזר בו הרי הוא שלו דאינו אלא כמתנה זיל דון ואפיק לנפשך כל זמן שלא אחזור בי וכענין שאמרו בכתובות בריש פרק האשה שנפלו לה כנסים (עט א עד שתכתוב לו מהיום ולכשארצה) הלכך השתא מיהו בעל דברים של נתבע הוא אבל לדברי מי שאומר שכותבין אפילו במלוה על פה ודאי קשיא האיך חייבים והלם לא שמעו מפי התובע אלא מפני השליח. והר"א אב"ד ז"ל העמידו בשכתב לו למחצה ולשליש ולרביע וכדאמרינן הכא מגו דמשתעי דינא אפלגא משתעי דינא אכולהו, ואי נמי לא אמרו (שבועות לה, א) שלח ביד שליח פטורין אלא בשעשה אותו שליח על השבועה לבד ולא על תביעת ממון אבל כשהרשה אותם אף על תביעת הממון יכול להשביעם וכבעל דברים דידיה היא. וליתא דאי בשנתן לו למחצה ולשליש ודרביע לא דמיא למתניתין דאיש פלוני כהן ואלו בשעשו שליח על תביעת הממון גם כן אי אפשר דאנן אם לא יגיד בעינן כלומר לבעל הממון והאי לאו בעל ממון הוא, אלא שיש דוחקין דאף על גב דלגבי מרשה הוא שליח הוה שליח לגבי הנתבע מיהא כיון שכתב ליה זול דון ואפיק לנפשך כבעל דין הוא דלא מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את, ואני מה שנראה לי כתבתי.

ומיהו כל זה לפי מה שנאמרו הדברים בכן בגמרא ולשנם אבל עכשיו נהגו לכתוב הרשאה ואפילו אמטלטלי דכפריה ואפילו על הגזל ועל מלוה על פה. וכתב ר"ח ז"ל האי דנהיגי למכתב אורכתא אפילו אמטלטלי דכפריה לא ידעינן מנין ולע מה סמכו והמוציא מחבירו עליו הראיה, ורבנו תם ז"ל כתב דקיימא לן כלישנא בתרא דנהרדעי וכיון דלההוא לישנא דנהרדעי טעמא דלא כתבינן משום דמיחזי כשיקרא וממילא ידעינן דהשתא כתבינן אפילו כפריה משום דקיימא לן דלמחזי כשיקרא לא חיישינן וכדאמרינן בפרק הכותב (כתובות פה, א) גבי האי אשרתא דכתיבא מקמי דלחזי סהדי חתימות ידייהו פסולה משום דמיחזי כשיקרא ואסיקנא דליתא מדרב נחמן וליתא דודאי דכל כי האי מיחזי כשיקרא חיישינן וכדאמרינן בפרק גט פשוט (ב"ב קעב, א) אמר להו רבא בר רב שילא להנהו דכתבי שטרא אקנייתא אי ידעיתו יומא דאקניתו ביה כתובו ואי לא כתובו יומא דקיימיתו ביה כי היכי דלא מתחזי כשיקרא, וטעמא דמלתא דכל מידי דלבסוף נסתלק אותו מיחזי כשיקרא כגון אשרתא דכתיבו מקמי דלחזי סהדי חתימת ידייהו לכי חזי מיהא נסתלק אותו דבר שהיה נראה כשיקרא וכן בההיא דהכותב דאמרה להו ההיא איתתא כתבו לי זכותא דכי משתבענא שקילנא דאף על גב דבההיא עידנא דכתבי דאשתבעא ונפטר' אכתי לא אשתבעא ומיחזי כשיקרא מכל מקום לבסוף כשתשבע הכי נסתלק אותו מיחזי כשקרא ונשאר שהוא אמת כמו שכתבו אבל בההיא דכתבו שטרי אקנייתא אי לא כתבי יומא דאקני ביה או יומא דקיימו ביה אלא ימים שבינתיים לעולם ישאר הדבר שמיחזי בשיקרא ולההוא מחזי כשיקרא חיישינן, והא דמטלטלין דכוותה היא הלכך חיישינן. ובתוס' וכן הר"א אב"ד ז"ל אמרו שתקנה היא שתקנו כדי שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חבירו והולך למדינת הים לכך תקנו כדי שיחזיר ממון לבעליו על ידי השליח וכן תקנו אפילו בדכפריה של בפניו (כתובות פח, א) זהו תורף הדברים. אלא שאני תמה מי תיקן את הגאונים ז"ל לא תקנו מי תיקן והר"ח והרי"ף ז"ל גאונים ובקיאים בדברי הגאונים ז"ל שקדמום והם לא ידעו מי היה המתקן.

והר"ז הלוי ז"ל תפס לו דרך לעצמו וכתב דרב אשי דאמר כיון דכתב ליה כל דמתענית מן דינא עלי הדר שלוחא שוויה חולק הוא על נהרדעי והלכתא כוותיה דשליחא שוויה הלכך לא בעינן זיל דון ואפיק לנפשך ואפילו הכי לא מצי למימר ליה האיך לאו בעל דברים דיד את דשלוחו של אדם כמותו הלכך לא שנא דכפריה ולא שנא דלא כפריה כתבינן, ולא קשיא אדרבי יוחנן דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים כו' דכיון דשליחא שוויא אשתכח דהאי טעמא לחוד והאי טעמא לחוד, כללא דמלתא ק"ל כרבי יוחנן בדוכתיה וכרב אשי בדוכתיה ע"כ. ודברי תימה הם בעיני כיון דרב אשי חולק הוא בעיקר דברי נהרדעי דסברו דאפילו שליחא לא שוויה ואם איתא הכי הוי לן למימר רב אשי אמר כתבינן דשליחא שוויה ומה הוא מביא ראיה ממה שהוא כותב לנהרדעי כאלו היו כולן מודין דאי שוויה שליח מצי תבע ואפילו בדכפריה כתבינן והא ליתא דנהרדעי אמרי דלא כתבינן משום דמיחזי כשיקרא ושליחא נמי לא מי לשווייה כי היכי דלא מצי לדחייה והוא אומר כיון דכתב ליה כי שליחא שוויה כאלו היה המחלוקת בלשון אם יש בלשון האורכתא לשון שליחותא או לא ולכך אין כותבין, ועוד דרב אשי קודם דברי אמימר הוה להו לאתויי דאיהו אנהרדעי קאי ולא אדברי אמימר, ועוד מאי קאמר בתר דברי רב אשי איכא דאמר שותפא שוויה ומאי קאמר מי קאמר שותפא שוויה ואין כותבין לו וכדברי נהרדעי ודלא כרב אשי או כותבין כיון דהוי שליח [במקצת, ש"מ] דכיון דאמרי לה אחר דברי רב אשי נראה דעל דברי רב אשי הן אמורין, ועוד עלה אסיקו ואמרו והלכתא שלוחא שוויה דאלמא אמאי דאמר רב(י) אשי הוא חוזר ולפסוק כמותו ולדחויי מי שנחלק עליו ואמר שותפא שוויה, ועוד דבכולהו תלמודא מקשי מנהרדעי בשבועות פרק שבועת העדות (לג, ב) ובבכורות פרק יש בכור לנחלה (מט, א) [דאמרינן] הלכתא כוותייהו וליכא מאן דפליג ואלו רב אשי חלק והלכתא כוותיה דבתרא הוא היאך מקשה מינה הכי בכולהו תלמודא להדיא, ועוד דאצטריך לומר דרב אשי לית ליה למיחזי כשיקרא חיישינן דמה נפקא מינה אי שוויה שליח או לא אי איכא למיחש, וכבר כתבנו למעל דבכל כי הא איכא למיחש ורב אשי אאמימר קאי דאמר אי תפס המורשה ולא רצה להחזיר למורש' דכתב ליה זיל דון ואפיק לנפשך מה דתפסת' תפס ולא מפקינן מיניה ועלה פליג רב אשי ואמר דאפילו תפס מפקינן מניה דכיון דכתב ליה כל דמתעני' מן דינא עלי הדר שליחותא שוויה ואיכא דאמר כיון דכתב לי זין דון וכתב לי נמי כל דמתענית מן דינא שותפא שוויה והלכתא שליחותא שוויה.

דף ע עמוד ב

שנים אומרים קידש ושנים אומרים בעל. פירש רש"י ז"ל שנים אומרים קידש פלוני את האשה בניסן ושנים אומרים בעלה איש אחר באייר, ואינו מחוור דבכי הא לא דמיא דמשנתינו דגנב על פי שנים וטבח על פי שנים אחרים ששתי הכתות באות על איש אחד שגנב וטבח ועוד הא לא דמיא כלל מצד זה אומרים שנים קידש משוי להו אשת איש ליאסר לכל ומי שבא עליה מומת על ידה ונגמר עדותן רק כל זמן שאל בא עליה אחר מאי קא עבדה ומי ימות על ידה אבל בגנב אף על פי שגנב אין דינו נגמר על ידי הגנבה לבד שאלו עשה בה מנלאכתו והטעינו, וחרש בה או שהטעינה אצלו וגזזה וכיוצא בזה אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה, אלא הכי פירושא שנים ואמרים קידש ראובן אותה אשה ושנים אומרים חזר הוא ובא עליה שעדי ביאה צריכין לעדי קידושין דאלמלא הן עדי ביאה לאו כלום קא עבדי לא לאוסרה בקרוביה ולא לאסרה אעלמא ולא ליורשה אבל עדי קידושין הוי עדות לעצמה לאסרה על (עצמם) [עלמא] ולאסור אותה בקרוביה ואף על גב דעדי קדושין צריכין עוד לעדי ביאה ליורשה ולכתובה שהארוסה אין לה כתובה ואין הארוס יורשה ואפילו היכ חשבינן עדות קידושין דבר ולא חצי דבר והכי נמי כיון דעדי גניבה לא צריכי לעדי טביחה לגבי כפל מיהא לאו לחצי דבר הוא אלא למעוטי שנים אומרים אחד בגבה ושנים אומרין אחד בכריסה דהני אמרי אכתי קטנה היא ואם תאמר אם כן שנים אומרים אוכלה ראשונה ושנים אומרים אוכל שנה שניה דכוותא היא למה עלתה לו חזקה כתבר תירצו הריא"ף ז"ל דשאני התם דעדות שנה אחת או שתים דבר שלם חשבינן ליה דאף היא עדות הוא לגבי פירות וכבר כתבתי בארוכה בפרק חזקת הבתים (¨?¨) בסייעתא דשמיא.

דאמר ליה עקוץ תאנה מתאנתי ותקני גנבותיך. איכא למידק היכא קיימא גנבותיך בשעת עקיצה אי בחצרו של בעל התאנה מאי קא מקשה כיון דאי תבע לי בדינא קמן לא אמרינן ליה זיל הב ליה דמחייב בנפשו הוא מכירה נמי לאו מכירה הוא דמכל מקום קנתה לו חצירו בשעת עקיצה ואי לא קיימא בחצירו דל מהכא דמחייב בנפשו לאו מכירה הוא דפירי נינהו וקיימא לן כרב נחמן דאמר בפרק הזהב (ב"מ מז, א) פרי לא עבדי חליפין. ורבנו תם ז"ל פירוש דהא דאמרינן פירי לא עבדי חליפין היינו כשנותן לו בתורת חליפי סודר שחוזר סודר לבעליו דדומיא דנעל בעינן אבל בחליפין גמורין שזה נותן זה תחת זה בתורת דמים קני. ובתוספות תירצו דהכא לשון מכירה קא דייק ואפילו עומדת בחצרו וקנתה לו חצירו אפילו הכי כיון דאלו ליתיה בחצירו לא אמרינן ליה זיל הב ליה כל שמתחייב בנפשו אפילו כי איתיה בחצרו לאו מכירה הוא אלא מתנה ואף על פי שמתחייב ארבעה וחמשה על המתנה כמכירה כדאיתא לקמן (עט, א) מכל מקום קשיא דמתניתין גנב ומכר בשבת קתני ואין כאן מכר אלא מתנה ועקוץ תאנה מתאנתי כמו עקוץ תאנה מתאנתך דכאן וכאן אינו דין מכר אלא מתנה.

הא דאמרינן: לענין שבת לא מחייב עד דנייח בחצירו. איכא למידק ולימא עיקרא צורך הנחה וכיון דבין עקירה והנחה מתחייב בנפשו יש לנו לפטור אותו מממון בכל שנעשה בין עקירה להנח הזו וכדאמרינן בפרק אלו נערות (כתובות לא, א) אמר רבי אבין זרק חץ מתחלת ארבע לסוף ארבע וקרע שיראין בהליוכת פטור דעקירה צורך הנחה היא, ותרצו בתוספות דאין הכי נמי דהוה מצי לשנויי הכי אלא דניחא ליה לשנויי אף לדעת המקשה דמשמע דלא הוה סבירא ליה הכין.

אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו. יש מפרשים משום דאמרינן בפרק הבא על יבמתו (יבמות נט, ב) דאתנן כלב ומחיר זונה מותר דכתיב גם שניהם ולא ארבעה ומדמיעט אתנן כלב דחייב מיתה שמע מינה באשה כותית דחייב מיתה הוה אתנן, ואינו מחוור דאטו מי כתיב ולא ארבעה שניהם כתיב דלמא למעוטי מחיר זונה אבל אתנן כל לא. ויש מפרשים משום דעיקר אתנן בעריות כתיב ודמוכח בפרק כל האסורין בתמורה (כט, ב) דזונה דגבי אתנן בחייבי כריתות משתעי. ואם תאמר דלמא מה שאסר הכתוב אתנן של עריות היינו כגון שאמר לה הילך טלה זה והבעלי לבנך דההוא נותן אתנן לא מיחייב בנפש ושייך אתנן בכי האי גוונא דתנן פרק [כל] האסורין (כט, א) האומר הילך טלה זה ותלין שפחתך אצל עבדי רבי מאיר אומר אינו אתנן וחכמים אומרים הרי זו אתנן ואפילו רבי מאיר לא קאמר אינו אנן משום דשפחה לעבד שריא וכדמפרש התם דאין לו אשה ובנים רבו מוסר לו שפחה כנענית, ותירצו גם בזו בתוספות דפשטיה דקרא דלא תביא אתנן זונה משמע דסתם אתנן דעלמא שהבא עליה הוא נותן האתנן.

אף על גב דאי תבעה ליה לדינא לא אמרינן ליה זיל הב לה כי יהיב לה הוה אתנן. ומיהו אמרינן בע"א בריש פרק השוכר את הפועל (סג, א) דדוקא כי קאי טלה בחצרה של זונה בשעת ביאה הוא דהוי אתנן הא לאו הכי הוי ליה בא עליה ואחר כך נתן לה ולא הוה אתנן והכא אמרינן אפילו בדלא קיימא גניבתיה בחצרו של בעל התאנה, אפילו הכי שפיר דייק מינה דלגבי זונה אפילו קאי בחצרה אי לאו דאמרינן ליה אפילו לא קאי בחצרה שחייב לצאת ידי שמים אפילו קאי בחצרה לא הוה אתנן אלא כמתנה בעלמא אבל השתא דאמרינן ליה שחייב לצאת ידי שמים קכי קאי בחצרה חל עליה איסור אתנן הכא נמי כיון דחייב לצאת ידי שמים אף עלפי שמתחייב בנפשו כי יהיב ליה הרי זה כמכר ולא כמתנה ושפיר שייך ביה לישנא דמתניעתין דקתני גנב ומכר בשבת. ואם תאמר כיון דחייב לצאת ידי שמים בכי הא ואף על גב דמתחייב בנפשו אם כן תקשי לן הא דאמרינן בפרק בן סורר (סנהדרין עב, א) רבא איגנבו ליה דיכרי במחתרתא אהדרינהו ניהליה ולא קבלינהו אמר הואיל ונפק מפומיה דרב דאמר בדמי קננהו ואם היו חייבין להחזיר לצאת ידי שמים אמאי לא קבלינהו. ויש לומר דאיזה בית דין דלא הוה סבירא להו כרבי כייפינהו והוא לא רצה הואיל ונפק מפומיה דרב. ואי נמי שהם לא היו מחזירין אלא שהיו סבורין שהיו חייבים להחזיר בבית דין.

דף עא עמוד א

והא אין אדם לוקה ומשלם אמרי הא מני רבי מאיר הוא. איכא למידק והא קנס הוא ובקנס משמע בריש פרק קמא דמכות (ד, א) דלכולי עלמא אית ליה לוקה ומשלם דתנן התם מעידין אנו באיש פלוני שחייב מאתים זוז לפלוני ונמצאו זוממין רבי מאיר אומר לוקין ומשלמין וחכמים אומרים משלמין ואינן לוקין ואמרינן עלה מה טעמא דרבי מאיר ואמרינן דיליף ממוציא שם רע דלוקה ומשלם ואקשינן מה למוציא שם רע שכן קנס ופרקה רבי מאיר סבר לה כרבי עקיבא דאמר עדים זוממין קנסא הוא דאלמא אי לאו דסבירא להו לרבנון דלא כרבי מאיר דעדים זוממין ממונא הוא ולא קנסא ילפינן ממוציא שם רע ומינה תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה דקנסא הוא לוקה ומשלם. ויש לומר דהתם לדבריו דרבי מאיר קאמרו ליה לדידן אפילו במקום קנס אינו לוקה ומשלם דכדי רשעתו כתיב (¨?¨) משום רשעה אחרת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות ובמוציא שם רע דגלי ביה קרא גלי הא בעלמא לא אלא לדידך אפילו תמצא לומר דילפינן ממוציא שם רע הני מילי במקום קנסא כמוציא שם רע אבל בעלמא לא ופריק דעדים זוממין נמי לדידיה קנסא הוא דסבר לה כרבי עקיבא.

בטובח על ידי אחר. והא דלא כרבה דאמר בפרק אלו נערות (כתובות לד, ב) דלרבי מאיר מת ומשלם נמי אמרינן במקום קנס דחידושי הוא. ואם תאמר מתניתין לרבה כמאן דאי רבנן אינו לוקה ומשלם ואפילו ביום הכפורים נמי לא ואי כרבי מאיר ואפילו בשבת נמי לחייב. ויש לומר דמוקי לה כרבנן בשלא התרו בו וכרבי יוחנן דאמר חייבי מלקות שוגגין ודבר אחר ממונא משלמי וכדאמר נמי בפרק אלו נרות (לד, ב).

המבשל בשבת. כתבתיה בארוכה בפרק קמא דחולין (טו, א) בסייעתא דשמיא ועוד כתבתיה בפרק אלו נערות (לד, א), ודרך כלל מזיד דרבי מאיר כשוגג דר' יהודה ומזיד דר' יהודה כשוג דר' יוחנן הסנדלר.

הא דאיפלגו רב אחא ורבינא במעשה שבת דאורייתא או דרבנן. אליבא דר' יוחנן הסנדלר פליגי דאי לרבנן מעשה שבת מותרין, ויש בזה ע"א לריא"ף ז"ל בשבת פרק כירה (לח, א) וכבר כתבתיה בפרק אלו נערות (לד, א) בסייעתא דשמיא.

דף עא עמוד ב

כיון דשחט בה פורתא לע"א אסרה. והא אתיא כמאן דאמר בפרק השוחט (חולין מ, ב) אדם אוסר דבר שאינו שלו דאי כמאן דאמר אין אדם אוסר לא אסרה, וכי אוקמה בגמרא זביחה הוא עובדה הוא הדין דהוי מצי למימר דמתניתין כמאן דאמר אין אדם אוסר אלא משום דמקשה משמע דסבירא ליה כמאן דאמר אוסר ניחא ליה לשנוייה ליה אפילו למאי דסבירא ליה, ועוד דקיימא לן כמא דאמר אדם אוסר. ומיהו איכא למידק דהא אמרינן בפרק השוטח (שם מא, א) דהני מילי באינו ישראל אבל בישראל לצעורי קא מכוין, ונראה דהיכי דגנבו לא שייך למימר הכי דהא סבר שלא ידעו הבעלים ולא שייך לצעורי במאי דסבר דלא ידע, ובתוספות תירצו דכיון ששוחט על ידי שליח סבר הוא השליח ששלו היא ושוחט לע"א ממש כמו שאמר לו זה.

סבר לה כר' שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון דמא. איכא למידק למה ליה למימר סבר לה כר' שמעון לימא רבי מאיר לטעמיה דאית ליה דינא דגרמי ומשמע בפרק הגוזל (לקמן צח, ב) דאפילו לר' שמעון דמחייב בדבר הגורם לממון פוטר שורף שטרותיו של חבירו אלמא משמע דמאן דדאין דינא דגרמי כל שכן דאית ליה דדבר הגורם לממון. ויש לומר דאפשר היה לומר דלאו ממון גמור לשלם ארבעה וחמשה אבל מאן דאית ליה דבר הגורם לממון כממון דמי ממון גמור הוא לשלם אפילו ארבעה וחמשה, וכבר כתבתי בארוכה בפרק אלו נערות בסייעתא דשמיא.

אמר ליה חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר. ואותביה רבא ממנתיתין דגנב משל אביו דמשמע ליה לרבא אפילו בשלא עמד בדין מדתני סיפא גנב ואחר כך מת אביו ולא פליג ותנא ברישא במה דברים אמורים וכו' ומסקנא דמתניתין בשלא עמד בדין וסיפא מדלא קרינן ביה וטבחו כולו באיסורא. ואיכא למידק דהכא משמע שאדם מוריש קנס לבניו ובפרק נערה שנתפתתה (כתובות מב, ב) אמרינן שאין אדם מוריש קנס לבניו. ויש לומר דרבה דאמרה התם סבר שאין מוריש ושה קנס ורבא ורב נחמן דהכא סבירא להו דדוקא קנס הבת הוא דאין אדם מוריש לבניו אבל שאר קנסות מוריש ואפילו לא עמד עמו בדין וטעמא דמלתא משום דאין הבת עצמה לאב להורישה לבניו וכדמארינן (שם מג, א) והתנחלתם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם וכיון דאין הבת שלו שיהיה יכול להורישה אף קנסה כל שאל זכה בהן בחייו אינו יכול להורישן לבניו אבל שאר קנסות כיון שגוף הדבר שמשלמין עליו את הקנס כשור ושה הוא של אב לגמרי להורישו לבניו אף קנסא מוריש לבניו, וכבר הארכתי בזה יותר בריש פרק נערה שנתפתתה בסייעתא דשמיא.

אי הכי אדתני סיפא גנב משל אביו ומת ואחר כך טבחו וכו' לפלוג ולתני בדידה. ולאו למימרא דאי אמרינן [ואפילו] חמשה [חצאי] בקר אמר רחמנא ניחא ליה כולה מתניתא לרבא דהא לבתר דהדר ביה וא"ל [ואפילו] חמשה חצאי בקר אקשינן ליה ומאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, אלא רבא מתניתין קשיתיה ולא אשכח לה פתרי דלכשתמצא לומר חמשה ולא חמשה חצאי קשיא ליה רישא אמאי חייב וניחא ליה סיפא דפטור ולכשתמצא לומר אפילו חמשה חצאי בקר ניחא ליה רישא וקשיא ליה סיפא ובעא מיניה מרב נחמן דלמא משכח בה טעמא לפרוקי רישא וסיפא ורב נחמן מעיקרא דחקיה ליה סיפא לומר דפטור ולפיכך אהדר ליה מעיקר דחמשה ולא חמשה חצאין כסיפא ורישא בשעמד בדין והוצרך לדחוק ולומר דאיידי דנסיב רישא גנב משל אביו סיפא נמי גנב משל אביו ולבסוף אשכח פרוקא לסיפא דטבחו כולו באסורא בעינן וליכא ורישא דאיכא טבחו כולו באסורא אף על גב דלא עמד בדין חייב במנתא דאחוה.

דף עב עמוד א

כיון דשחט בה פורתא אסרה ואידך לאו דידיה קא טבח. ואיכא למידק דהא כל טבח דחייב רחמנא לאו דמריה קא טבח אם איתא דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף וכי שחט בה פורתא קנייה בשינוי אידך כי קא טבח דידה קא טבח ויש לומר דפשיטא להו דבשחיטה פורתא לא קני לה. ולדידי קשיא דאלו למאן דאמר אינו לשחיטה אלא לבסוף משמע דלא קשיא ליה משום דאסורא וחיוב תשלומין באין לו כאחד. ותמיה ליה דהא מכי שחט בה סימן אחד בפנים דברי הכל חייב הואיל ונעשה בה מעשה חטאת העוף (חולין כט, ב) ובבהמה קא מיירי כפי הפירוש הנכון שכתבתי שם, אם כן אף כששחט בה סימן אחד בפנים אסרה אידך לאו דידיה קא שחט, ויש לומר דהכא כרבה דאוקי פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש בישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף בששוחט סימן אחד בחוץ וסימן אחד בפנים למאן דאמר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף חייב ולמאן דאמר אינו אלא לבסוף פטור והלכך הכי נמי אף סימן אחד בכלל פורתא דקאמר והרי הוא בכלל שאלתו דישנה מתחילה ועד סוף או אינו אלא בסוף. כך נראה לי.

דף עב עמוד ב

עד זומם אמר אביי למפרע הוא נפסל ורבא אמר מכאן ולהבא הוא נפסל. פירוש למפרע הוא נפסל משעה שהעיד בבית דין שאלו העיד בבית דין באייר שראובן לוה מנה משמעון והוזם בסיון לדעת אביי כל העדות שהעיד מאייר ואילך פסולין אבל לא מניסן כי הוא לא העיד בניסן אלא באייר ורבא אמר מסיון משהוזם ואילך אבל לא מאייר אף על פי שהעידו באייר וכן פירש ר"ח והריא"ף ז"ל ועיקרוהכי איתא בירושלמי דגרסינן התם (ה"ג) היו עומדין ומעידין עליו בעשרה בניסן שגנב את השור באחד בניסן וטבח ומכר בעשרה בניסן והוזמו בחמשה עשר בניסן כל העדות שהעידו מעשרה בניסן עד חמשה עשר בניסן למפרע הרי אלו פסולות עד כאן, אלמא אינן פסולין מן הזמן שאמרו שגנב דהיינו מאחד בניסן אלא מן הזמן שהעידו בבית דין שעד זומם אינו נפסל אלא בבית דין. ודוקא בעדות על פה אבל בעדות בשטר לא קיימא הזמה שאני אומר אחרוהו וכתבוהו וכדתניא (סנהדרין לב, א) שטר שזמנו כתוב באחד בניסן בשמטה ובאו עדים ואמרו האיך אתם מעידים על דבר זה והלא עמו הייתם אותו היום במקום פלוני שטר כשר ועדיו כשרים שמא אחרוהו וכתבוהו, אלמא לא מיקיימא הזמן בעדות בשטר אלא בעל פה אלא אם כן אמרו שטר זה בזמנו כתבנוהו דהשתא ודאי פסולין מזמן הכתוב בשטר דעדים החתומים בשטר נעשה כמי שנחקרה עדות בבית דין.

ורבא אמר מכאן ולהבא הוא נפסל. כלומר משעת הזמה, ואם יצא השטר בחתם ידיהם שכתב מזמן שהעידו בבית דין עד זמן שהוזמו כשר ודוקא אם יודע שחתמו קודם הזמן ההזמה הא לאו הכי אפילו רבא מודה שהוא פסול חוששין שמא עכשיו חתמו לאחר שנפסלו והקדימו זמנו.

והיינו טעמא דרבא משום פסידא דלקוחות. ולאו דוקא לקוחות אלא אפילו מקבלי מתנה ושאר עדיות דעלמא דאי לא טובא איכא בינייהו. ואיכא למידק דהא אמרינן בפרק זה בורר (סנהדרין כו, ב) האי מתנה דהוי חתימי בה תרי גזלני סבר רב פפא בר שמואל לאכשורה דהא לא אכרוז עלייהו ורבא פסלה משום דגזלן דאורייתא לא בעי הכרזה. ויש לומר דהתם בשהעידו עליהן שהיו גזלנין קודם לכן ואי נמי שלא נראה השטר עד עכשיו ויש לחוש שמא עכשיו חתמוהו וכמו שאמרנו למעלה.

דף עג עמוד א

מאי בינייהו. כלומר לענין ממון דאלו לגיטין ולקדושין ולנפשות ודאי איכא טובא.

דאסהידו תרי בחד ותרי בחד. כלומר דבכי האי ליכא חידוש. ואיכא למידק מאי שנא הכי ומאי שנא הכי סוף סוף הוה כארבעה כנגד שנים ותרי כמאה ומאה כתרי. ויש לומר דהכא בשאין העד האחד יודע בחברו אם ראה הוא אם לאו כגון בעדות מיוחדת דכשרה בעדות ממונות, והשתא תרי לגבי חד ותרי בחד דקאמר לאו למימרא ראובן ושמעון בחד ולוי ויהודה בחד אלא אפילו ראובן ושמעון בחד והם בעצמן בשני. ורבנו תם ז"ל (בתוס' סנהדרין כז, א ד"ה דאסהידו) לא גרס תרי בחד ותרי בחד אלא תרי בחד ולומר שלא הצריכו להזים אלא האחד והשני פסולו מחמת גזלנותו.

ואיכא למידק מאי חדוש דקאמר רבא ניהמנינהו לבתרא מגו דאי בעי פסלינהו לקמאי בגזלנותא. יש לומר דבעדים לא אמרינן מגו דדלמא בטענה זו הושוו לטענתא אחריתי לא ישוו, וכבר הארכתי יותר מזה בפרק חזקת הבתים (ב"ב לא, א) גבי זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתיה ואכלה שני חזקה והאי אייתי סהדו דאכלה שני חזרה. ואיכא למידק עוד דבההוא מעשה אמר ר"נ אוקי אכילתא לגבי אכילתא ואוקי ארעא בחזקת אבהתם ואמר ליה רבא והא עדות מוכחשת היא, דאלמא סבירא ליה לרבא דכיון דאתכחוש אאכילה אתכחוש נמי אאבהתא ואלו הכא אמר דהיכי דאסהידו לגנב וטחב ומכר ואיתזום אטביחה ומכירה ולא איתזום אגניבה אטביחה איתזום אגניבה דלא אתזום לא אתזום, ויש לומר דגניבה וטביחה שני עדיות הן דעל עדות גניבה אינו משלם אלא כפל ואטביחה משלם תשלומי ארבעה וחמשה אבל עדות אבהתא ועדות אכילה הכל כעדות אחת דהכל להעיד דשלו היה, ושם כתבת יותר מזה. ואם תאמר אם כן כל שכן שתקשי לדידן דק"ל הכא כאביי דאמר למפרע הוא נפסל וכי אתזום אהאי אתזום אהאי ואלו התם קיימא לן כרב נחמן דאמר למאי דאכחוש אתכחוש למאי דלא אתכחוש לא אתחכוש יש לומר דשאני עדים זוממים דהן גופן נפסלים מכאן ולהבא מיהא לכולי עלמא ולאביי אפילו למפרע אבל עדי הכחשה כשרים הן אפילו מכאן ולהבא וזו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה (שם ע"ב) הלכך אאכילה דאתכחוש אתכחוש על אבהתא דלא אתכחוש לא אתכחוש.

דף עד עמוד ב

אמר לו אין בדבריך כלום שהרי אין לך עדים. מכאן נראה דכל קנס שאין לו עדים אפילו תפס לא עשה ולא כלום שהרי טבי עבדו של רבנן גמליאל היה [גדול, ש"מ] וזוכה בעצמו להיות בן חורין ואם איתא כי אין לו עדים מה הוה הא תפס ונפק ליה לחירות מיד שסימא את עינו אלא שמע מינה דאפילו תפס מפקינן מיניה דאינו זוכה אלא בבית דין ובעדים. אלא דקשה לי ברייתא דלעיל (עג, ב) דקתני מעידין אנו באיש פלוני שסימא את עין עבדו והפיל את שינו והוזמו משלמין דמיעין לעבד דאלמא משעה שהפיל את שינו יוצא לחירות וכשסימא את עינו לאחר מכאן אפילו קודם שעמד בדין נתחייב לו דמי עינו דהא לא עמד בדין על שינו ולא יצא עדיין לחירות, ואם תאמר דכל שבאו עדים לבסוף נמצא בן חורין למפרע אלא שגזירת הכתוב היא שלא להוציא לחירות אלא על ידי עדים אכתי קשה לי דהא משמע בפרק (אלו נערות) [נערה שנתפתתה] (כתובות מא, ב) דקנס אינו מתחייב אלא משעת העמדה בדין מדאמר בקנס הבת לא הספיק האב לגבות עד שמת קנסה לעצמה. ויש לומר דהתם שאני לפי שאין אדם מוריש קנס הבת ליורשים (שם מג, א).

דף עה עמוד א

אמר לו אין בדבריך כלום שכבר הודית. מהא שמעינן דקנס כל שאין שם עדים אפילו לצאת ידי שמים אינו חייב ליתן דאם כן יוציאו רבן גמליאל לחירות כדי לצאת ידי שמים וכן אמרו בירושלמי (בעלמא) ודייקינן לה מהא דרבי גמליאל [ס"פ אלו נערות, ש"מ] (כתובות פ"ג ה"י), וכן הדין לאבק רבית שאינו יוצא בדיינין (ב"מ סא, ב) דאפילו לצאת ידי שמים אינו מחזיר לו והכי מוכח בפרק אלו נערות בעובדא דרב יוסף בר חמא דהוה תקיף בעבדי דאינשי דהוי מסיק בהו זוזא ועביד בהו עבידתא ואקשי ליה רבא בריה היכי עביד מר הכי דהא מחזי כרבית ואמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אף על פי שאמרו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר הלוהו ודר בחצרו צריך להעלות לו שכר ואמר לו הדרי בי כלומר שאל אעשה כן מכאן ואילך ואפילו הכי לא אשכחן דאהדר להו אגרי עבידתא ורבה בריה נמי לא אמר ליה דלהדר להו מדידיה, כך נראה.

הא דפריק שמואל: כגון שחזרו עדים לאחוריהן. פירש הראב"ד ז"ל שלא העידו על הגניבה אבל מכל מקום על הטביחה איכא עדים והעידו ואפילו פטור דאי לא אתו כלל פשיטא דפטור.

אמר לך רבא אנא דאמרי אפילו לר"א בר' שמעון התם הוא דכי קא מודה מחמת ביעתותא דעדים וכו'. ושמעינן מיהא דלרבנן אפילו מודה מחמת ביעתותא דעדים הודאה היא ופטור. וק"ל הא דאמר בפלוגתא דסומכוס ורבנן דלכולי עלמא הודאה דגניבה לאו הודאה היא משום דמחמת עדים הודה, ואם תאמר שאני התם שכבר העידוהו אותן עדים הראשונים שגנב הא ליתה שהוא לא היה צריך להודות מחמת עדותן שהרי הביא עדים והזימום ויודע הוא ששקרנים הם אלא מחמת העדים שהודה הוא שגנב בפניהם הוא דקאמר שהודאת הגניבה אינו הודאה שמחמת יראתן הודה ואם כן כל שכן כל שהודה מחמת ביעתותא דעדים אלו שראה שמשמשין ובאים עכשיו, ויש לומר דסומכוס ורבנן לפי אותה אוקימתא כר"א בר' שמעון סבירא להו ולעולם לא משכחת הודעת גניבה שפוטרת להם אלא במי שאינו יודע שיש עדים בגניבתו דכל שיודע מחמת יראת העדים הוי מודה כנ"ל, וחוזרני בי דודאי משום ביעתותא דהני דמסהידו ביה השתא קאמרי דמודה וכן פירש רש"י ז"ל וכן הראב"ד ז"ל וכן מוכחא שמעתתא דלקין, מכל מקום רש"י ז"ל פירש בהדיא דסומכוס ורבנן דלקמן משום דביעתותא דאותן עדים שכבר העידוהו וכן פירש גם הראב"ד ז"ל.

אמר ליה רבא קפחתינהו לסבי דבי רב. פירש רש"י ז"ל רבא אמר ליה לרב המנונא צערת והכעסת לכל בני הישיבה כלומר שאמרת להם דבר שאינו שהרי רב הונא יודע בדברי רב יותר ממך ולא חלק מדלא השיב לו לרב חסדא כן, ואינו מחוור דכל קפוח לשון ניצוח הוא כמו לקפחו בהלכות הם באים בקידושין (נב, ב) גבי סומכוס שדחק ונכנס וכן בגיטין (כט, ב) קפחתינהו לתלתא סבי בטעותא. ורשב"ם גרס קפחתי לסבי דבי רב כלומר אני קפחתי ונצחתי לרב המנונא שהוא סבי דבי רב כדאמר בסוף פרק קמא דסנהדרין (יז, ב) אמרי בי רב הוא רב המנונא שאמרתי לו שאין דברי רב כמו שהוא מפרשו שהרי רב הונא ורב חסדא בקיאין בדברי רב ומתוך דבריהם משמע שלא אמר רב כן, וגם זה אינו מחוור מדאמרינן בתר דברי רבא אתמר נמי אמר ר' חייא בר אבא ומשמע דאדברי רבא דסליק מיניה קאי ולפי זה אדרבא לא קאי אדברי רבא אלא אדברי רב המנונא ודלא כרבא ואין זה שיטת התלמוד. ורבנו תם ז"ל גרס כגירסא הראשונה אמר ליה רבא קפחתינהו כלומר רבא אמר לרב המנונא אתה נצחת לרב הונא שכוונת יותר בדברי רב וכשהקשה לי רב חסדא היה לו להשיב כן, ורב הונא קרי סבי דבי רב וכדאמרינן בעלמא מכדי אמרי בי רב מאן ניהו רב הונא (יבמות פג, ב), והא דאמרינן בסוף פרק קמא דסנהדרין אמרי בי רב (רב?) הונא ואקשינן והא אמרינן אמר רב הונא אמרי בי רב ופקרינן אלא רב המנונא פירש רבנו תם ז"ל שם לא תימא אמר רב הונא אמרי בי רב אלא אמר רב המנונא אמרי בי רב, ואין צריך לכל זה דסבי דבי רב לאו היינו אמרי בי רב אלא הגדולים שבבי רב קאמר דהיינו רב הונא ורב חסדא ששניהם לא כוונו דברי רב כמו שכוונן וכן פירש הראב"ד ז"ל.

אמר רב אשי מתניתין נמי דיקא וברייתא נמי דיקא. כלומר מתניתין נמי דיקא כרב ואליבא דרב המנונא ודלא כשמואל וברייתא נמי כרב המנונא אבל ברייתא לאו למידק מינה כרב ודלא כשמואל אייתי לה רב אשי דברייתא מדברי תנא קמא מתבאר בהדיא כדברי רב וכדאמר לעיל דשמואל דאמר כר"ש ב"א ואף על גב דמתניתין דקאמר היינו דייקא כרב וכרב המנונא וברייתא דייקא דקאמר היינו דוקא כרב המנונא ודלא כרב הונא ורב חסדא ולא יותר. אמנם נכון כאשר מצאתי בספר מוגה בישיבת הגאונים ז"ל אמר רב אשי מתניתין וברייתא נמי דייקא כלומר דייקא כרב המנונא ודלא כרב הונא.

תשלומי כפל. כיון דאמר אין גנבתי קרן בעי שלומי דמכי גנב נתחייב בתשלומי הקר ואין צריך גמר דין של בית דין.

דף עו עמוד א

דכי קא טבח דהקדש קא טבח. כלומר דלאחר יאוש היא מתניתין דאיכא יאוש ושינוי רשות דכל כי האי סוגיא אתיא כר"י ודלא כר"ל דאוקמא לעיל גבי אין הגונב אחר הגנב בשהקדישוהו בעלים בבית גנב.

מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן. כלומר דהשתא נמי נקרא עולת ראובן וחטאת ראובן. קשה לי אכתי לפלוג ולתני בדידה במה דברים אמורים בקדשי מזבח אבל בקדשי בדק הבית משלם תשלומי ארבעה וחמשה דקדשי בדק הבית לאו תורא דראובן דאינו נקרא על שם הבעלים וכדתניא לקמן (עט, א) גנב והקדיש וכו' משלם תשלומי ארבעה וחמשה וההיא בקדשי בדק הבית היא דאי בקדשי מזבח הא תניא הכי במתניתין דאינו חייב על הקדישו דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורה דראובן, ויש לומר דסתם הקדישו של שור הקדש מזבח הוא וההיא ברייתא דלקמן בקדשי מזבח נמי הוא וליתא מקמי מתניתין וכן דחאה מהלכה הרי"ף ז"ל בהלכות אי נמי יש לומר דניחא ליה לתנא דמתניתין טפי לאיפלוגי בשוורים של הקדש מזבח בין טבח ואחר כך הקדיש להקדיש ואחר כך טבח מלמפלג (וליתני) בין קדשי מזבח לקדשי בדק הבית.

וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש. ואף על גב דבריש פרקין (סג, א ושם בתוס') מפקינן שפטור מכפל מדכתיב רעהו כיון דממעט נמי גונב מבית הגנב והטובח אחר הגנה מדכתבי וגונב מבית האיש דרש נמי ולא גונב מבית הקדש בגררא דהנך.

קדשים נמי שחיטה שאינה ראויה היא. ואף על גב דלגבי שחוטי חוץ הויא שחיטה דהא אשר ישחט מחוץ למחנה כתיב (¨?¨) הני מילי לענין לאו וכרת דשחוטי חוץ בלחוד הא לשאר מילי לא הויא שחיטה דגמרינן (חולין פה, א) מטבוח טבח והכן. ואיכא למידק אמאי לא אקשי לכולי עלמא דאפילו לרבנן דאמרי שחיטה שאינה ראויה שמהח שחיטה אי סבירא לן כרב יוחנן דאמר ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף כיון ששחט בה פורתא אסרה תשלומי ארבעה וחמשה לא מחייב עד גמר שחיטה דטבחו כולו בעינן (לעיל עב, א) וכיון שכן מכי שחט בה פורתא אסרה ואידך כי קא שחיט לאו דידיה קא שחיט, ומסתברא לי דמכיון דאקשינן הכי לעיל (שם) גבי השוחט חולין בעזרה ופרקינן לה בששחט מקצת סימנים בחוץ וגמרן בפנים הכי נמי מידע ידיעי דהוה משני ליה בששחט קצת סימנים בפנים וגמרן בחוץ, אבל לר"ש דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה אף כשתמצי לומר ששחט רק קצת בחוץ מכל מקום כי גמרה שחיטה באיסורא קא גמרה ואינו ראויה. אלא שעדיין ק"ל דאפילו גמרה באיסור איסורו וחיובו באין לו כאחד וחייב כדמוכח לעיל גבי השוחט חולין בעזרה דבעי מיניה רב חביבי מחוזנאה מרב אשי שמע מינה אינה לשחיטה אלא בסוף דאי ישנה מתחלה ועד סוף כיון ששחט בה סימן פורתא אסרה אלמא למאן דאמר אינה לשחיטה אלא בסוף ניחא דאסורו וחיובו באין לו כאחד ויש לומר דהתם היינו טעמא דשחיטה הוה אלא דמשום שאסרה אף בהנאה קאמר דמכי שחט בה פורתא אסרה ואידך לאו דידיה קא שחיט אבל הכא שאני דאינה שחיטה כלל לר' שמעון ואם כן אפילו למאן דאמר אינה לשחיטה אלא בסוף מכל מקום אותו מקצת אחרון דמשוי לה שחיטה אינה ראויה והרי זה כאלו עקרו שאינו חייב. וכן הדבר לר' שמעון בשגמרה באיסור שחיטה. כך נראה לי.

ואוקמה רב דימי משמיה דרב יוחנן בשוחט תמימים בפנים לשם בעליהן. ופריך והרי חזרה קרן לבעלים ומשני ר' יצחק בר אבין שנשפך הדם ורבין תירץ ששחט בפנים שלא לשם בעליהן משום דלא משמע ליה סתמא דמתניתין בשנשפך הדם ורב דימי נמי דמוקי בשנשפך משמע ליה מתניתין דקתני קדשים אפילו פסח וחטאת שאינן כשרים אם נזבחו שלא לשם בעליהן (זבחים ז, ב; ח, א).

דף עו עמוד ב

תהי בה רבי אלעזר וכי שחיטה מתרת. מסתברא דלרב דימי שאמר משמיה דר' יוחנן דאוקימנא בשנשפך הדם קא מקשי דכיון שנשפך הדם תו לא מתכשר הבשר ושחיטה שאינה ראויה היא אבל לרבין לא קשיא מידי דכיון דזרק דם לבסוף שחיטה ראוי היא אפילו לר' שמעון וכדמשמע התם בפרק אותו ואת בנו (חולין פא, א) לפי הגירסא הנכונה שם דאסיקנא התם דמאי דאמר רב המנונא אומר היה ר"ש אין אותו ואת בנו נוהג בקדשים מאי טעמא כיון דאמר ר"ש שחיטה שאינה ראויה אינה שחיטה וקדשים נמי שחיטה שאינה ראויה היא דלאו אינה ראויה כלל קאמר אפילו לאחר זריקת דמים אלא קודם זריקה וכדגרס התם אמר רב הכי קאמר רב המנונא אין מלקות אותו ואת בנו נוהג בקדשים תדע דכמה דלא זרק דם לא משתרי בשר ובעידנא דשחט הוי התראת ספק והתארת ספק לא שמה התראה, אם כן לרבין שחיטה ראויה היא, ואין לומר דר"א סבר לה כר' הושעיא דאמר התם דכולה מתניתין דאותו ואת בנו דלא כר"ש ואמר דלר"ש כל שחיטת קדשים שחיטה שאינה ראויה היא דכל כמה דלא זרק דם הבשר לא משתרי וראשון מקטל קטליה שני אמאי סופג את הארבעים דאין לומר דר"א אליביה דרב הושעיא קא פריך דהא איתותב התם רב הושעיא ואיך אפשר לומר דתהי ר"א כי אמר ר' יוחנן דלא כר' הושעיא והאיך אפשר דלא אהדריה ליה הכא דשחיטה ראויה היא דרב הושעיא הא איתותב, א"ו אדרב דימי שאמר משמיה דר' יוחנן תהי דכל שנשפך הדם מיהא שחיטה שאינה ראוי היא דהא לא מתכשר בשר אלא בזריקה דכתיב (¨?¨) ודם זבחיך ישפך והדר והבשר תאכל (פסחים עז, ב), וכן נמי לר"ל לאחר שנשחט אינה (בר פדיה) [פדוי', ש"מ]. ופריק אתרווייהו דכל העומד לזרוק כזרוק דמי ואף על פי שעכשיו נשפך הדם ואי אפשר לזרוק הואיל ובשעת שחיטה היה ראוי לזרוק ולפדות כזרוק וכפדוי דמי שלכך הוא עומד לבסוף. ותמה אני על מה שכתב בפירוש רש"י ז"ל ופריק לרבין אליבא דר' יוחנן וכי שחיטה מתרת ובשעת טביחה שחיטה שאינה ראויה היא ע"כ, והפירוש הראשון שפירשתי הוא עיקר.

וכל העומד כו'. פירש רש"י בשקדם מומן להקדישן, דאי קדם הקדישן את מומן תו לא חזי לפדיון משנשחטו, דשמעינן ליה לריש לקיש ואליבא דרבי שמעון בשמעתתא בתרייתא דמסכת תמורה קדשי המזבח בכלל העמדה והערכה ומשנשחטה אינה יכולה לעמוד בתמורה. עכ"ל. ואני תמה, כיון דבבעלי מומין שקדם מומן להקדישן קמיירי דלא בעי העמדה והערכה, מאי קא תהי בהא לריש לקיש לפי הפירוש הראשון שפירשתי דלא תהי בדרבי יוחנן אההיא דרבין דכל שעתיד לזרוק כזרוק דמי הואיל ולא נשפך הדם, ואם כן כל שקדם מומן להקדישן עדיין עתידין לפדותן ומאי קא תהי בה. ועוד, מדקמייתי לה מפרה נפדתד על גב מערכתה הואיל והיתה לה שעת הכושר ומשמע שהיתה לה אף על פי שאין לו עכשיו, הוא הדין בעלי מומין דרוצה לומר נמי אף בשאין יכול לפדותן עכשיו אלא שהיה להן שעת הכושר לעדותן מעיקרא קאמר, ואם כן אפשר לומר שכל העומד לפדות ואפילו קודם שחיטה קאמר ואפילו בקדשים שקדם הקדישן למומן, דאנן העומד לפדות אחר שחיטתן בעינן, דאי לא כששחט מיהא שחיטה שאינה ראויה היא דמשעת שחיטה ואילך אינן ראויה לפדות, וריש לקיש אינה לשחיטה אלא בסוף סבירא ליה (חולין כט, ב). ולפי פירושו של רש"י ז"ל שפירש דר' אלעזר ארבין קמקשה, אתי שפיר ולא קשיא קושיא ראשונה דמה קא תהי דסבר לה ר' אלעזר כרבי הושעיא דכל שבשעת שחיטה ממש אינה ראויה אף על פי שיש דם במזרק ואף על פי שזרק לבסוף מכל מקום אינה ראויה מיקרי. וצריך לי עיון.

עוד יש מפרשים, דהכא אפילו בשקדם הקדישן למומן היא אפילו הכי עומדין הן לפדות לאחר שחיטה בעדיין מפרכסין, דבשעת פירכוס בני העמדה והערכה הן וכדאמר בחולין פרק השוחט (ל, א) מכי שחטה ביה פורתא נהי דאדחי מפסח מדמי פסח מי אדחי וכי תימא בעינן העמדה והערכה והתניא שחט בה שנים או רוב שנים והרי היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה, אלמא אף בשעת פירכוס בר העמדה והערכה היא. וכן דעת רבינו תם ז"ל. וכבר הארכתי בדבר זה בפרק כיסוי הדם בסייעתא דשמיא (חולין פב, א בד"ה וליפרקינהו). ולפי זה אתי שפיר דתהי בה ר"א, דאפשר לומר דהכי קאמר ר' אלעזר מדתני סתם קדשים שחייב באחריותן חייב, משמע בטביחה בלחוד חייב בתשלומיו בין פדה בין לא פדה, ובשלא פדאו היכי מחייב וכי יש שחיטה מתרת והלא פדייה מתרת וכיון שלא נפדה אפילו בעודה מפרכס הא לא אשתרי בשר באכילה ושחיטה שאינה מתרת אינה ראויה מיקרי [וער"ן _ ס"מ]. צריך לי עיון.

דף עז עמוד א

פרה מטמאה טומאת אוכלין הואיל והיתה לה שעת הכושר. מדקתני שהיתה לה משמע שעכשיו אינה בת פדיה, והקשו בתוספות מאי אריא היתה והלא השתא נמי בת פדייה לרבי שמעון דבריש פרק אין מעמידין (ע"ז כג, ב) ובפרק קמא דשבועות (יא, ב) משמע דסבירא ליה לרבי שמעון פרה קדשי בדק הבית היא והתם בפרק קמא דשבועות אמרינן לרבי שמעון קדשי בדק הבית לא היה בכלל העמדה והערכה, ותירצו דחדא ועוד קאמר חדא דלדידי אפילו השתא בת פדייה היא ועוד דאפילו לדידכו דבעיתו העמדה והערכה מטמא טומאת אוכלין הואיל והיתה לה שעת הכושר כשהיתה בת פדייה בעודה מפרכסת. ואפילו לדברי המפרשים שלא אמרו (חולין ל, א) שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה אלא בששחט ישראל בטמאה או א"י בטהורה דלאו בר שחיטה היא אבל ישראל בטהורה דמכי שחט בה רוב שנים הרי היא כמתה גמורה ואף על פי שמפרכסת וכמו שכתבתי בריש פרק כסוי הדם (חולין פב, א בד"ה וליפרקינהו) ושחיטת פרה ישראל בטהורה היא אפילו הכי כל שהיא מפרכסת הרי היא בכלל העמדה והערכה, דכל שאין השחיטה מתרת באכילה אין שחיטת שנים מוציאתה מידי חיותה דלא אמר שנים אלא מפני שאותה שחיטה מתרת לאכילה בין לישראל בין לאינו ישראל וכיון שכן הרי היא כמונחת בדיקולא,והא שחיטה שאינה לאכילה בשעת שחיטה אינה מוציאה מידי חיותה כל שהיא מפרכסת. זה כשטת התוספות, ודכותיה אמרינן ביבמות (קכ, ב) שחט בו שנים ורמז ואמר כתבו גט ותנו לאשתי יכתבו ויתנו חי הוא אלא שסופו למות.

דף עז עמוד ב

וכל דליתיה במכירה ליתה בטביחה. ואף על גב דגנב ומכר בשבת חייב אף על גב דליתא בשחיטה ההיא בהמה מיהא בטביחה היא כבמכירה.

זה בנין אב כל מקום שנאמר שה אינו אלא להוציא את הכלאים. פירש רש"י ז"ל דבנין אב מדכתיב שור שה כשבים ושה עזים. והקשה עליו בתוספות דהא אמרינן דאתיא דרבא לרבי אלעזר לטמא שנולד מן הטהור ועבורו מן הטמא ודלא כרבי יהושע דנפקא ליה משה כשבים ושה עזים אלמא בנין אב דרבא לא משה כשבים הוא ועוד דהא אסיקנא דכי אתמר דרבא לענין פטר חמור אתמר ופטר חמור מפיק ליה בסוף פרק קמא דבכורות (יב, א) משה שה דפסח, על כן פירשו בתוספות דבנין אב דהכא משה שה דפסח קאמר, וכן פירש גם הראב"ד ז"ל דלגבי פסח כתיב שה מיותר דכתיב ויקחו להם שה לבית אבות וגו' וכתיב שה תמים זכר בן שנה לא היה צריך לומר אלא זכר תמים יהי' לכם ולמה חזר וכתב שה תמים לאגמורי אעלמא דכל מקום שנאמר שה להוציא את הכלאים.

דף עח עמוד א

אלא אי אמרת לרבות תרי ריבויי למה לי השתא כלאים אתרבי ליה נדמה מיבעיא ליה. קשיא לי, דלמא אי לא כתיב אלא חד ריבוי הוי מוקמינן ליה לנדמה אבל כלאים אסור לפיכך איצטריך ריבוי אחרינא כדי לרבות את הכלאים, וליתא, דכל דמרבינן כלאים מרבינן ולא נדמה כלומר אותו שאי אתה יכול להוציא מביניהם דהיינו כלאים אבל אי אתה מרבה נדמה שאפשר להוציא מהם כלומר אי לאו דאיכא ריבוי אחרינא לא מייחדינא ליה להכי, ותדע מדרבי מכי יגנוב שור או שה כלאים ולא מוקמינן ליה לנדמה בלחוד.

כי אתמר דרבא לענין פטר חמור אתמר כדתנן אין פודין לא בעגל ולא בחיה ולא בשחוטה ולא בטרפה. איכא למידק, אם כן כי אקשינן לעיל כלאים שה כתיב אמאי לא אקשינן כלאים וטרפה שה כתיב, ומסתברא לי דהוא הדין טריפה אלא רישא נקט דקתני גנב כלאים וטבחה טריפה ומכרה וכאילו אמר ברייתא דכלאים היאך אפשר והא שה כתיב, ועוד דכלאים קשיא לכולי עלמא אבל טריפה לא קשיא אלא לרבנן כדברי ריש לקיש דאילו לרבי שמעון לא מודה בה, הלכך הקשה מכלאים דכולהו מודה ביה ומינה לטרפה לרבנן לכשתמצא לומר רבנן היא ולא רבי שמעון. כנ"ל.

לטמא שנולד מן הטהור ועיברתו מן הטמא ודלא כרבי יהושע דאי כרבי יהושע משה כשבים ושה עזים נפקא ליה כו'. פירש רש"י ז"ל דבפרק קמא דבכורות דרש רבי שמעון גמל גמל שני פעמים אחד גמל שנולד מן הגמלה ואחד גמל שנולד מן הפרה ואפילו עיברתה מן הטהור משור גמור קא אסר רבי שמעון ופליג עליה רבי יהושע היכי שעיברתו משור שאינו קלוט ומתירה בסימן אחד של טהרה או מעלה גרה או מפריס פרסה ודרש את זה לא תאכלו את הגמל זה אי אתה אוכל בסימן אחד אבל אחר אתה אוכל בסימן אחד ואיזה זה טמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטהור יכול אפילו עיבורו מן הטמא כלומר כשם שאני מכשר בו כך אני מכשר בבנו אם נתעברה פרה ממנו תלמוד לומר שה כשבים עד שיהי' נולד משני כבשים שיהי' אביו כבש ואמו כבשה, וההוא פסול דבנו דנפקא ליה לרבי יהושע מכבשים נפקא ליה לרבא משה. עכ"ל רש"י ז"ל. ומשמע מדבריו ז"ל דרבי יהושע פליג אדרבי שמעון בקלוט בן פרה ושור גמור ואף על פי שאינה דומה בסימני צורת גופו כלל לאמו. ועוד פירש הוא ז"ל סימן א' מסימני טהרה שבטהורה כלומר אי מעלת גרה או מפריס פרסה. והקשה עליו בתוספות דבבכורות (נ, ב) משמע דמודה רבי יהושע לרבי שמעון בשאינו דומה בצורתו כלל לאמו, דהתם איבעיא להו לרבי שמעון דבעי לגבי בכורה שיהיה נדמה לאמה בראשו ורובו לגבי אכילה מאי בעי ראשו או רובו או לא, ואתיא למיפשטא מדרבי יהושע דאמר אבל אתה אוכל הבא בסימן אחד ואיזה זה זה טמא הנולד מן הטהור ואמרינן קרי ליה טמא כרבי שמעון וקאמר אבל אתה אוכל בסימן אחד כלומר דלא בעי ראשו ורובו אלמא בשאינו דומה כלל מודה רבי יהושע דאסור כרבי שמעון. ועוד, דרבי אליעזר דפליג התם על רבי יהושע בטמא שנולד מן הטהור ועיבור מן הטמא ושרי ליה ואוקי פלוגתייהו בזה וזה גורם אלמא לרבי יהושע אסור הוא כרבי שמעון, וסימן אחד דקאמר התם לאו סימן מסימני טהרה דאורייתא קאמר אלא מסימני צורתו בצורת פניו או אחד מאיבריו וכדאמר התם גבי רחל שילדה מן העז ועז שילדה מן הרחל דפטורה מן הבכורה אמרינן ואם יש בה מקצת סימנין חייבת רבי שמעון אומר עד שיהא ראשו ורובו דומה לאמו, עלה הוא דקא מבעיא להו לרבי שמעון אי בעי ראשו ורובו לאכילה כמו לבכורה ואתיא למפשטא מההיא דרבי יהושע כדאמרן אלמא סימנין אלו לא מסימני טהרה קאמר אלא מסימני גופו דבמקצת סימנין שרי רבי יהושע ופליג רבי שמעון אבל בשאינו דומה כלל מודה לו דאסור, ורבי אליעזר נמי אסר בו כרבי יהושע בשאינו דומה לאמו כלל אלא דפליג עליה בבנו דאסר רבי יהושע אפילו בבנו משום דזה וזה גורם אסור ורבי אלעזר שרי בבנו משום דסבירא ליה זה וזה גורם מותר, ולפי זה אפילו טהור שנולד מן הטהור ועבורו מן הטמא כלומר שאינו דומה כלל לאם אסור לרבי יהושע אלא איידי דנסיב רישא טמא שנולד מסיק לה בטמא שנולד, ודקאמר שנולד מן הטמא דוקא בשדומה קצת לאמו, שאילו אינו דומה כלל לאמו אפילו נולד מן הפרה ושור גמורין אסור אפילו לרבי יהושע כמו שאמרנו, זה כשטת התוספות, והא דקאמר לאפוקי מדרבי יהושע לומר מאי דאסר רבי יהושע ונפקא ליה משה כשבים, נפקא ליה לרבא אליבא דרבי אליעזר מבנין אב דשה.

ותמיה לי מאי דקאמר דלא כרבי יהושע דהאי לישנא משמע דפליג עליה בדינא ומאי דאסר זה שרי זה ולא אשכחן כהאי לישנא במשמעות דורשין. ונראה דברי המפרשים דרבא אליבא דרבי אליעזר מפיק בנין אב דשה שה להוציא כלאים אלו בטמא שנולד מן הטהור ועבורו מן הטמא לענין פטר חמור ולומר שאין פודין בו, ומכלל דמותר באכילה, דאי אסור באכילה פשיטא שאין פודין בו, וזהו דלא כרבי יהושע דאילו לרבי יהושע אפילו באכילה אסור ואין צריך לומר לפדיון פטר חמור ולא איצטריך בנין אב דשה שה למעוטי, ולרבי יהושע בנין אב דרבא למעוטי מפדיון פטר חמור כלאים דעלמא הבא מעז ורחל, והא דקאמר דלא כרבי יהושע בדוקא נקט רבי יהושע דאילו לרבי אליעזר בר פלוגתיה דרבי יהושע כלאים הבא מן הטהור והטמא כלומר מן הקלוט שאינו דומה לאמו כלל מותר הוא באכילה משום דזה וזה גורם מותר סבירא ליה כדאמרינן, הלכך אף לדידיה אפשר דבנין אב דרבא לטמא שנולד מן הטהור ועבורו מן הטמא שמותר באכילה בשדומה בסימן אחד מצורותיו לאמו ואין פודין בו פטר חמור, וכן נראה מדברי הראב"ד ז"ל.

דף עח עמוד ב

מי פטר נפשיה גנב בכבש לרבנן ובן יונה או תור לרבי אליעזר בן עזריה. ואסיקנא דפטר עצמו בכך, וכתב הראב"ד ז"ל דנראה דוקא בשאבד ממנו שלא יהא אחריות הגונב חמור משל נודר אבל אם אכלו הרי נהנה מן ההקדש שור וקרן מיהא משלם להקדש וכל שכן אם ישנו בעין שמחזירו להקדש. עוד כתב דלדעת רבי שמעון קא מבעי ליה ולתשלום כפל לבעלים לענין הקדש ודאי שור הוא משלם שהרי הזיק שור אבל הכפל שהוא משלם לבעלים שהרי מבית האיש קרינן ביה הואיל וחייב באחריותו לדעת רבי שמעון מאי משלם כבש שהרי לא הזיקו אלא כבש שהוא פוטר אצמו בכבש או דלמא מצי אמר ליה בקרבן גדול בעינא. עד כאן.

רבי אומר דבר המעכב בשחיטה. פירשו המפרשים כל שעושה את הטריפה שהוא מעכב בשחיטה שאין הבהמה ניתרת בשחיטה דטריפה היא. ומסתברא לי שכל שאין עושה אותה נבלה אלא טריפה אינו קרוי מעכב בשחיטה, דמעכב באכילה הוא אבל לא בשחיטה שהטריפה שחיטתה מטהרתה מידי נבלה (חולין עב, ב) אלא בשמכורה חוץ מדבר שעושה אותה נבלה (ביריכה) [כיריכה] שנטל הירך וחלל שלה נבלה (שם כא, א), וכן נמי מוכח מדאמרינן טעמא דרבי דכתיב וטבחו מידי דהוי בטביחה ונבילה הוא דלא הוה בטביחה כלומר בתורת טביחה ששחיטתה כנחירתה אבל טריפה בשחיטה הוי שהרי מטהרתה מידי נבלה כנ"ל. אבל בתוספתא משמע כל שעושה אותה טריפה דתניא בתוספתא (פ"ז ה"ו) רבי אומר חוץ מדבר שהנשמה תלויה בו משלם תשלומי ארבעה וחמשה חוץ מדבר שאין הנשמה תלוי בו משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה עד כאן, ושהנשמה תחלוי בו משמה שעושה אותה טריפה דטריפה אינה חיה (חולין מב, א). ומכל מקום נראה שהגירסא משובשת ואיפכא תניא והכין הוא חוץ מדבר שהנשמה תלויה בו ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה, אלא שבירושלמי (ה"ה) מצאתי כמו ששנויה בתוספתא ולפי אותה גירסא איני יודע להולמה.

הא דבעי ר' ירמיה חוץ מעוברה מהו. ומסתברא דאליבא דרב קמבעיא ליה דאיהו הוא דאמר דדבר הניתר עמה בשחיטה הוי שיור ועובר ניתר בשחיטת האם ולולי שניתר בשחיטת האם אינו ניתר ומשכחת לה בבן שמונה חי אי נמי בבן תשעה מת (חולין מב, א).

גנב ונתן לאחר וכו' משלם ארבעה וחמשה. תימה מהיתי תיתי שתהא מתנה בכלל מכירה כאן מה שאין כן בכל מקום לעני בתי ערי חומה ולענין גנבת נפש והראב"ד ז"ל כתב דאיכא למימר דמכל מקום נשתרש בחטא כטביחה ומכירה דומיא דטביחה כל שנשתרש בחטא (לעיל סז, ב).

הניתן במתנה שנאמר וכו', ובגליון הש"ס שם הרגיש בדברי רבינו, ובדוחק שכונתו מדאיצטריך התם לרבויי מקרא משא"כ הכא. ומש"כ ולענין גניבת נפש צ"ל דהיינו שלא מצינו התם שתהא המתנה בכלל המכר ועיין מנ"ח מצוה ל"ו.

דף עט עמוד ב

מטלטלי בני שטרא נינהו. והא שטר לא אשכחן אלא בקרקעות דכתיב וכתוב בספר ואי לאו דכתיב אף בקרקע לא היה בשטר קונה וכדאמרינן בקדושין (כו, א) בשטר מנלן דכתיב וכתוב בספר, ואגב נמי דקני במטלטלין היינו משום דכתיב ויתן להם אביהם מגדנות עם ערים בצורות, אבל שטר למטלטלי לא אשכחן. כנ"ל.

אמר ר' אלעזר ראוהו שהטמין בחרשין. יש מפרשים שהטמין עצמו לגנוב, וכן נראה מדאמרינן כיון דמיטמר מינייהו גנב הוא, אבל הלשון קשה לי קצת, שהיה לו לומר ראוהו שנטמן בחורשין. ואף על פי שכתוב (שמות יב, י) ופרעה הקריב כבר פרשו הקריב חיילותיו. והנכון בעיני מה שפירש הראב"ד ז"ל שהטמין את הבהמה בחורשין בענפי האילנות שעשה ענפי האילנות כמסך בפני הבהמה. ונראה עוד כפירושו ממה שהקשו והא לא משך, שאילו לפירוש הראשון מאי קושיא דלמא הכי קאמר המטמין עצמו בחורשין וגנב וטבח ומכר שאף על פי שלא הזכיר שמשך דרכן לקצר וכדינו משמע ובכולהו מתניתין וברייתא גנב סתם תנו וגנב כדרכו קאמר כלומר שהגביהו או שמשך. וי"ל דמשום דלא קאמר הכא וגנב וטבח ומכר אלא הטמין וטבח ומכר דמשמע שלא הגביהו ולא משך אלא שטבח ומכר בלבד קא מקשי הכא.

שהכישה במקל. ופירש הראב"ד ז"ל דהא קא משמע לן דיער מקום משיכה. ואינו מחוור בעיני, דפשיטא דלא גרע מסימטא, אלא קא משמע לן דאף על גב דראוהו כיון דמיטמר מינייהו גנב הוא כדמקשינן ומפרקינן וכיון דראוהו גזלן הוא כיון דמיטמר מינייהו גנב הוא. ואיכא למידק וכי כל שיש עדים לאו גנב הוא והאמרינן לעיל בפרק הכונס צאן לדיר (נז, א) דלסטים מזויין גנב הוא. והראב"ד ז"ל תירץ שאר גנבי בשעה שהולכין לגנוב אין יודעין אם יפגע בהן אדם רק ביציאתן ניכר כי הם גנבים אבל זה שיודע שרואין אותו וגנב הרי זה כגזלן ואפילו הכי כיון דמיטמר מינייהו גנב הוא.

אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל אבל מגדלין בסוריא. פירוש, אין מגדלין אפילו בבית דאילו לרעות אפילו בהמה גסה אסור וכדאמרינן בפרק זה בורר (סנהדרין כה, ב) רועה שאמרו אחד בהמה דקה ואחד בהמה גסה. ואיכא למידק, דהכא תנינן דבהמה דקה אפילו בסוריא שרי וכל שכן בחוץ לארץ אם כן למה הוצרך רבא לומר בפרק זה בורר (שם) מגדלי בהמה דקה בארץ פסולין בחוץ לארץ כשרין השתא בסוריא מותר בחוץ לארץ צריכא למימר דכשרין. וליכא למימר דאיירי דקאמר דבארץ פסולין קא מסיים בחוץ לארץ כשרין וקא משמע לן דמגדלי גסה אפילו בארץ ישראל כשרים, דההיא נמי מתניתין דהכא היא דמתניתין אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל ודאי משמע הא גסה מגדלין. איכא למימר דאי לאו דרבא הוה אמינא דבארץ אפילו גסה אין מגדלין ובהמה דקה דנקט משום סוריא נקט, לאשמועינן דמגדלין דקה בסוריא.

והא דקאמרינן הכא אין מגדלין יש לומר דאין מגדלין אפילו על ידי רועה קאמר, ואף על גב דאמרינן בריש פרק קמא דמציעא (ה, ב) דרועה שאמרו שהוא פסול לא אמרו אלא ברועה בהמה שלו אבל של אחרים כשר דאין אדם חוטא ולא לו, דאי לא תימא הכי אנן היכי מסרינן בהמות לרועה דהא איכא משום לפני עור לא תתן מכשול, אפילו הכי כל שאמרו אין מגדלין ואפילו בבית לא שנא על ידי עצמו ולא שנא על ידי אחרים. ותדע לך, דמעשה של אותו חסיד דאיתא בסמוך למה לא מסרה לרועה. ומיהו יש לדחות התם אי אפשר הואיל והיה צריך לינק כל שחרית ושחרית והרועים אין דרכן ליכנס בעיר בכל בקר ובקר. ומיהו יש ללמוד מבעלי בתים שבגליל העליון שחרבו מפני שהיו מרעין בהמתן בחורשין ומעבירין אותן על שדה קטנה שלהן. וגם זו אינה ראיה לפי דעתי, שבית אביו של רבי (ישמעאל) [שמעון] שזורי אמרי הטעם מפני שהיו מעבירין דרך שדה קטנה, ותדע שהרי בחורשין היו מרעין ובחורשין אפילו בארץ ישראל מגדלין דתנן במתניתין אבל מגדלין במדברות ותניא אבל מגדלין במדברות שביהודה ובמדברות של כפר עכו. ויש אומרים דדוקא על ידי עצמו אסור אבל על ידי רועה מותר, ותדע לך שהרי אמרו בסמוך דבבל כארץ ישראל לבהמה דקה ואילו בבבל היו מגדלין ומרעין על ידי רועה כדמוכח בפרק חזקת הבתים דגרסינן התם (ב"ב לו, א) הני עיזי דאכלו חושלא בנהרדעא אתא מריה דחושלא תפסינהו וקא טעין בהו טובא ואמר אבוה דשמואל יכול ליטעון עד כדי דמיהן ואסיקנא משום דעיזי מסורין לרועה, ואמרינן נמי בפרק כיצד הרגל מכריז רבא דסלקין לעילא ודנחתין לתתא הני עיזי דשוקא מתרינן בהו במרייהו תרתי תלת זימני אי צאית צאית ואי לא מייתינן טבחי ושחטינן להו כו' דאלמא אף הן מרעין אותן ויוצאין לרעות בעדר. ואף על פי שאמרו כאן דמגדלין עד יומא דשוקא או עד הרגל, היינו דוקא בבית אבל לרעות בעדר לא וכדתניא בהדיא בתוספתא (פ"ח ה"ב) אבל מגדלין אותה קודם לרגל שלשים יום ולא שתהא יוצאה ורועה בשוק, אלא משמע דהתם בשמסרה לרועה ואילו עיזי דשוקא נמי משמע דלא שחטינן להו אלא דמחייבי להו לשלם. והתם נמי בהנהו עזי דבי תרבי דהוה מפסדי לרב יוסף ואמר ליה אביי זיל אימא להו דלצנעינהו דאלמא עיזי הוי להו מגדלין אותן על ידי רועה, וי"ל דשמא לא קבלו דברי רב (הונא) שבא ולמד דבבל כארץ ישראל לבהמה דקה דהא אפילו רב הונא דתלמידיה דרב הוי הוי להו לחובא איתתיה.

אבל משהה הוא קודם לרגל שלשים יום. ודוקא בבית אבל לרעות בעיר אסור וכדתניא בתוספתא [שהבאתי] למעלה.

ובלבד שלא ישהה את האחרונה שלשים יום. פירוש, כגון שלקח מקצתן שלשים יום קודם לרגל ועוד לקח באחרונה אחרות לצורך הרגל ט"ו יום ושחט ברגיל הראשנות ונשתיירו לו אותן שלקח באחרונה לא יאמר הואיל ולצורך הרגל קניתיה אף על פי שעבר הרגל ולא הוצרכתי להם אשהה אותן עד תשלום שלשים יום אלא שוחטין מיד. ויש ספרים שכתוב בהן בגירסא כן בהדיא דגרסינן ובלבד שלא ישהה את האחרונה שבהם שלשים יום דאי נפיק ליה רגל ומכי זבנה ועד השתא אכתי לא מלו תלתין יומין לא מישרי שרי לשהויי אלא כיון דנפק ליה רגל לא מבעיא ליה לשהויי.

דף פ עמוד א

והטבח לוקח ושוהה ובלבד שלא ישהה העגונה שלשים יום. פירש רש"י ז"ל הטבח הלוקח בהמות הרבה ליום השוק ומקבץ שלשים יום ושוהה עד יום השוק ובלבד שלא ישהה את האחרונה שלשים יום אחר השוק. ובתוספות הקשו אם כן למה לא הזכיר יום השוק בברייתא גבי טבח כמו שהזכירו רגל ומשתה, ועוד אם העגונה היינו האחרונה למה קראוהו אחרונה ברגל ומשתה וקראוהו עגונה גבי טבח. והם פרשו שהטבח לוקח בהמות הרבה ביחד ואסרו לו שלא ישהא אותן יותר משלשים יום משלקחן אבל שלשים יום יכול לשהות משלקח ואפילו אם שחט את כולן ולא נשארה אלא אחת לבדה העגונה אף אותה יחידית לא ישהה יותר משלשים יום וגרסינן בהא דטבח ובלבד שלא ישהה העגונה יותר משלשים יום וכן היא בתוספתא אבל ברוב ספרים לא גרסי יותר משלשים יום אלא שלשים יום כדברי רש"י ז"ל.

אמר להם מותר ובלבד שלא תצא ותרעה בעדר. רש"י ז"ל משמע שסבור דלשהות בבית אפילו שלא לצורך הרגל ואפילו לשהות יותר משלשים יום בעו מיניה והתיר להם וכמעשה דאותו חסיד שכך (סבר) [פירש _ ס"מ] הוא ז"ל ורבנן פליגי עליה. ואין צריך לפירוש זה אלא קודם הרגל שלשים יום קא בעי מיניה והתיר כרבנן. ומיהו מסתברא כדברי רש"י ז"ל שהרי לאחר דברי רבן גמליאל אמרו ומעשה בחסיד דלכאורה משמע שדברי רבן גמליאל כמעשה של אותו חסיד.

אלא קושרו בכרעי המטה. ולאו דוקא נקט קושרה אלא אפילו כלואה בבית שלא תצא ותרעה בחוץ שרי, וקשרה בכרעי המטה אורחא דמלתא נקט שקושרין אותו בחבל היוצא מן המטה כמו שאמרו בפרק אלו טרפות (חולין נב, ב) חבל היוצא מן המטה עד חמשה טפחים טהור ופירש רש"י ז"ל שבכך ראוי לקשור בהמה בכרעי המטה וכדכתיב אסרו חג בעבותים שהיו קושרין את הקרבן בכרעי המטה עד שהביאוהו למזבח, ואי נמי אפשר דאתא לאשמועינן דאפילו קשרו אין מגדלין אלא משהין.

שדה קטנה היתה ומעבירין דרך עליה. פירש רש"י ז"ל דשדה של אחרים היתה. והראב"ד ז"ל פירש שדה שלה היתה ואף על פי שלהן היתה נענש מפני שהיתה מפסדת האוכלין. וזה נראה לי יותר, ולפי פירוש זה מסתברא דהכי קאמר אף על פי שהיתה שלהן והפסדה מועט אפילו הכי אסור שהרי נענש בכך.

חובה תקברינהו לבנה. פירש ר"ח ז"ל דהכי קאמר וכי רוצה היא לקבור את בניה שלא תהא עוסקת לגדלן אלא עוסקת לגבי הצאן והוה כשגגה שיוצאה מלפני השליט. ואין הפירוש הזה נראה, מפני שאמרו גם כן בנזיר בפרק שני נזירין (נז, ב) דידך מאן מקיף אמר ליה חובה תקברינהו לבנה ומשם נראה דלשון קללה היא שמקללת אותה על שעושה כן. ויש מפרשים דהכי קאמר הכא והתם וכי אינה יראה שתענש ותקבור את בניה.

מכי אתא רב לבבל. פירש רש"י ז"ל מכי אתא והרבה ישיבות ונתקבצו שם הרבה מישראל ורוב שדות היו של ישראל, וכענין זה פירש גם בפרק קמא דגטין בתחלתו (ו, א) שאמר ועשינו עצמינו בבבל כארץ ישראל לגטין מכי אתא רב לבבל ונעשו בקיאין לשמה מתוך שהרבה ישיבות. ורבינו תם ז"ל הקשה עליו דהא פריך עלה התם ממתניתין דמצפון עכו כלומר מעכו ולהלן כגיטין הבאין מחוץ לארץ ואם איתא מאי קמקשה מן המשניות שנשנו קודם שבא רב לבבל, אלא הכא והתם הכי קאמר מדאתא רב לבבל ולמדם שמימות הנביאים כשגלו יכניה לבבל תקנו כך.

דף פ עמוד ב

הא דנפק רב ודרש חתול מותר להרגו. לאו למימרא דעכשיו תיקן, דאם איתא מאי קא מותיב ליה מברייתא, אלא נפק ודרש שמימות הראשונים התקינו שיהא מותר להרגו, ואפשר לי לומר דעכשיו תיקן והכי אקשו עליה היאך תיקן ואף על פי שעכשיו הזיק והלא התירו לגדל מפני שהוא צריך לבריות הרבה כדי לנקר את הבית.

מתריעין על החכוך בשבת. פירש רש"י ז"ל בשופר. והקשו עליו בתוספות שהרי אמרו בפרק קמא דתעניות (יב, א) שופר בשבת מי איכא, פירשו הם מתריעין בעננו. ואם תאמר אם כן הא דקתני בברייתא דושאר כל מיני פורענות אין מתריעין אלא צועקין היינו צעקה היינו התרעה היינו עננו, י"ל דההיא ברייתא בחול מתניא והתרעה דהתם ודאי היינו התרעה בשופר אלא הכי קא מקשה מדקתני שאין מתריעין על החכוך בשופר אפילו בחול שמע מינה שאין מתריעין עליו בשבת אפילו בעננו שאילו היה כל כך קשה שמתריעין עליו בעננו בשבת ראוי להתריעו עליו בחול בשופר.

הכי גרסינן: כגון חכוך וחגב. ולא גרסינן גובאי דהא בפרק סדר תעניות (יט, א) שנינו באלו שנים מתריעין על הארבה ועל החסיל והגובא אלא חגב אינו קשה כל כך ובתוספתא (תענית פ"ב ה"א) נמי תניא מתריעין על הגובאי בכל שהוא מפני שהוא מכה מהלכת רבי שמעון ב"א אומר אף על החגב, ולספרים דגרסי הכא גובאי אפשר לומר דשני מיני גובאי הם ואחד מזיק לשדות ועליו מתריעין ויש שאינו מזיק אלא לאדם והיינו הא דהכא דומיא דנחשים ועקרבים וזבובים.

אלא אומר לאינו יהודי ועושה. דמשום ישוב ארץ ישראל התירו שבות דאמרינן דאמירה לאינו יהודי, ויש אומרים דהוא הדין לצורך מצוה אחרת וכן אמרו בהלכות גדולות שמביאין איזמל על ידי אינו יהודי אפילו דרך רשות הרבים ויש אומרים שאין מביאין אפילו על ידי אינו יהודי שמשום ישוב ארץ ישראל בלבד התירו, וכבר הארכתי בה הרבה בעובדא דההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה (עירובין סח, א).

דף פא עמוד א

גרופיות. פירש בערוך ענפים. כלומר כשהן קטנים קרויין גרופיות כמו יחור של תאנים וזמורות של גפן (שלאחר כן) [שלכל אחד] יש לו שם בפני עצמו ואמרו בבראשית רבה פרשה ל"ב ואתה קח לך מכל מאכל זמורות לנטיעות יחורים לתאנים גרופיות לזיתים.

מעין היוצא בתחלה בני העיר מסתפקין ממנו. ואם תאמר והא אמרינן בפרק כל הצלמים (ע"ז מז, א) המשתחוה למעין מימיו מהו לנכסים. ופריך דמים של רבים אינן נאסרין ואוקי' דנבעי מארעיה, דאלמא כל דנובעין מארעיה אין מימיו (אסורין) [מסורין] לרבים. וי"ל דהכא מעין היוצא בתחלה איירי כלומר שנובע מעצמו והתם בשחפר וטרח להוציא לו מים.

ובלבד שלא יפרוס קלע ויעמיד ספינה. פירש רש"י ז"ל שדרך הצדים לתקוע יתידות לעשות גדרי קנים קטנים במים לקבץ שם דגים, ופירוש ויעמיד ספינה נתינת טעם כלומר מפני שמעמיד את הספינות ומעכבם. וקשה קצת בעיני הלשון, שאם כן היה לו לומר ובלבד שלא יפרוס כדי שלא יעמיד הספינה. ועוד הי' לו לומר ושלא יעמיד הספינות. והראב"ד ז"ל פירש שלא יפרוס קלע לצוד ויעמיד ספינה של ציידין שנושאין הקלע. וזה נראה יותר נכון. ומה שאמרו שלא יפרוס קלע כל אדם קאמר ואפילו הבעלים שכך התנו השבטים ואין בין בעליהם לשאר השבטים אלא שהן אין פורשין אפילו רשת ומכמורת אלא משליכין חכה והבעלים נותנין אפילו רשתות ומכמורות וכדתניא בסמוך (עמוד ב') בראשונה התנו השבטים זה עם זה שלא יפרוס קלע ויעמיד הספינה אבל צד הוא ברשתות ובמכמורות.

תלתן שעלה עם מיני עשבים אין מחייבין אותו לעקור. פירוש, אף על פי שהוא זורע את העשבים ועלה התלתן מעצמו אין מחייבין אותו לעקור מיד שעל כן זריז הוא ליטלן כדי שלא יפסידו התלתן ואין חוששין שמא יקיים את העשבים. אף על פי שאמרו (כלאים פ"ז, מ"ו) הרואה כלאים בכרמו ואמר לכשאגיע לשם אלקטנו לא קדש לכשאחזור אלקטנו הרי זה קדש, שאני התם שמא יתעצל מללקט, אבל כאן זריז הוא ללקטן כדי שלא יפסיד התלתן.

דף פא עמוד ב

והא דידן טל נמי קשה ליה. הלוך בני אדם. ור"ח ז"ל כתב דיש מפרשים שאפילו הליכת הטלאים קשה להם.

יתידות הדרכים. פירש רש"י ז"ל בימות החמה הטיט וכו' ונעשה כיתידות מפני פסיעת אדם ובהמה שדרסו שם בימות החורף ונעשה כשחיתות. ור"ח ז"ל פירש טיט השרוי בדרכים, ודומה לו בסדר טהרות במסכת מקואות בפרק אלו חולצין (פ"ט, מ"ו) טיט היון זה טיט הבורות שנאמר ויעלני מבור שאון מטיט היון גץ יוני זה יתידות הדרכים, ואלו שהלכו עליהן אין טובלין, ואמרו עלה בתוספתא (שם פ"ו ה"א) אלו הן יתדות הדרכים אלו שמחהלכין עליהן בימות הגשמים והן מתערבין [מתעכבין _ ש"מ] על הבגדים, והן כמין גומות מלאות מים ושפתי הגומות נקראים יתידות וכשהדרכים כן יש לעוברים ושבים להסתלק בצידי דרכים שהן קצה שדות הסמוכות לדרך.

מפסג ועולה מפסג ויורד. פירש הר"א אב"ד ז"ל ואף על גב דאמרינן (לעיל ס, ב) אסור לאדם להציל עצמו בממון חבירו, הני מילי בחנם שלא ליתן לו הדמים, אבל על מנת שיתן לו הדמים אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש. ולולי שאמרה הרב ז"ל הייתי אומר שכל תקנות אלו בלא נתינת דמיהן שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ (ואלו) ואילו בנתינת דמים למה לי תקנת יהושע בלא תקנה נמי הדין כן שמציל עצמו ונותן דמים. ועוד, שכל אותן שנתן דמים בהדיא תני לה קוצץ סוכו של חבירו להציל נחילו שלו ונותן לו דמי סוכו (ונותן) [ונוטל] דמי עציו מתוך פשתנו ונוטל דמי יינו מתוך דובשנו, ואילו היה נותן דמים אף במפסג היה להם לומר ונותן דמי נזקו לבעלים.

ונוטל דמי יינו מתוך דובשנו של חבירו. ודוקא בשעקל בית הבד כרוך עליה שהבעלים יכולין להדק ולהציל הא לאו הכי אם הציל בעל היין לעצמו הציל דכל שהולך לאבוד הפקר הוא, וכן אמרו בפרק הגוזל בתרא (לקמן קטו, ב). ואיכא למידק, אמאי נוטל דמי יינו והא אין לו אלא שכרו שהרי שנינו בפרק הגוזל (שם, א) זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש נסדקה חבית של דבש ושפך זה את יינו והציל את הדבש לתוכו אין לו אלא שכרו, ואם אמר לו אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי חייב ליתן לו דמי שלו, והכא לאו בהתנה קאמר דאם כן לא הוצרכו לתקנות יהושע. וי"ל דהא יחידאי הוא דרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה תני לה. עוד י"ל דהכא כששכרו בעל הדבש לשפוך יינו של חבירו להציל את הדבש שלא מדעת חבירו ונותן לו דמי יינו דומיא דקוצץ את סוכו להציל נחילו שלו שלא מדעת בעל הסוכה.

דף פב עמוד א

כדי שלא ילכו שלשה ימים בלא תורה. ואם תאמר מאי שנא שתקנו שני וחמישי יתקנו שלישי וחמישי. י"ל משום שאמרו במדרש (עי' תוס' בגליון) דבלוחות שניות עלה משה רבינו בחמישי וירד בשני ונתרצה לו המקום ולפיכך נהגו להתתענות שני וחמישי שהוא עת רצון וסליחה.

ודנין בשני ובחמישי. ואיכא למידק, קודם תקנת עזרא היו בתי דינין קבועין בכל יום וכמו שאמרו בריש פרק קמא דכתובות (ג, א), וכי בא עזרא למעט. ובתוספות תרצו דמעיקרא לא הוו בתי דינין קבועין בכל יום אלא בעיר אחת והוא תיקן שני וחמישי בכל עיר ועיר ושמא תיקן אף בחוץ לארץ. ואי נמי דבר תורה למנות שופטים בכל עיר ועיר (סנהדרין טז, ב) אבל לא היו קובעין מקום בכל מקום ומקום בכל יום אלא לעתים והוא תיקן שיהיו יושבין ודנין בשני ובחמישי בכל מקום ומקום משום הנכנסין מן הכפרים לקריאת התורה.

ושתהא אשה חופפת וטובלת. כתבתיה בפרק בתרא דנדה (סו, ב).

דף פב עמוד ב

ותיקן טבילה לבעלי קריין. והאידנא נהוג כרבי יהודה דאמר אין דברי תורה מקבלין טומאה. ואם תאמר היאך בטל רבי יהודה מה שתיקן עזרא ואין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין (מגילה ג, א). וי"ל דשמא סבור דמעולם לא תיקן עזרא בכך. אי נמי שהתנה עזרא שהרוצה לבטל יבטל וכדאמר בריש פרק קמא דמועד קטן (ג, ב) שמותר לבטל.

לא יגדל (יהודים) [אדם] חזירים. ואם תאמר תיפוק ליה דאסור לעשות סחורה בדברים האסורים כדתנן במסכת (שבועות) [שביעית] (פ"ז מ"ג) אין עושין סחורות בנבלות וטרפות, ובפרק כל שעה (פסחים כג, א) אמרינן ציידי חיה ועוף יהודים אסור לצוד חיה ועופות הטמאים אלא אם נזדמנו להם מותר, ושם אמרו שאסור דבר תורה דכתיב ושקץ יהיו לכם בהוייתן יהו. וי"ל דהכא אפילו נזדמנו לו שנפלו לו בירושה קאמר דאסור לגדלם וכדתניא לעיל (פ, א) מי שנפלו לו כלבים וחזירין בירושה אין מחייבין אותו למכור מיד אבל מוכר הוא על יד על יד.

ירושלמי: כתיב טמאים הם לכם וכתיב טמאים יהיו לכם אלא אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה. כל דבר שאיסורו דברי תורה אסור לעשות בו סחורה וכל דבר שאיסורו מדבריהם מותר לעשות בו סחורה. הרי חמור למלאכתו הוא גדל הרי גמל למלאכתו הוא גדל.

דף פג עמוד א

הא דתנן מרחיקין את השובך מן העיר. סוגיא זו כתבתי בפרק לא יחפור (ב"ב כג, א).