חידושי הרמב"ן על הש"ס/יבמות/פרק ג
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא | יב | יג | יד | טו | טז
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
רמב"ן |
ריטב"א |
רשב"א |
תוספות רי"ד |
תוס' חד מקמאי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
אי הכי תלתא נמי. פירש"י ז"ל אי אמרת ובשלמא יש זיקה רבותא אשמועינן דאפילו בתרי נמי יש זיקה ויש לדקדק אחר פירושו אי אמרת משום אסור לבטל מצות יבמין נמי כל שכן דרבותא קמ"ל ומאי שנא ליש זיקה דפשיטא ליה האי טעמא ולאסור לבטל מצות יבמין לא פשיטא ליה ואפשר דסמך ליה אמאי דהדר מקשינן אי הכי אפילו חמשה נמי ואי הכי קמא לאו דוקא.
ואיפשר לומר, דקס"ד דמאן דחייש משום אסור לבטל פשיטא דאפילו לספיקא נמי חייש ולא צריך למיתני בה רבותא דהכי אשכחין לתנאי דמאן דחייש אפילו לספיקא חייש ומאן דלא חייש לוודאי נמי לא חייש אבל לענין זיקה איכא מ"ד בתרי אין זיקא ובחד יש זיקה ואיצטריך למיסתם כההוא תנא דאמר אפילו לתרי.
ולשון אחד מפרשים בתוספות דלגבי מצות יבמין קס"ד דתלתא חדוש טפי דלא תימא ארבעה ששתיהן ראויות להתיבם זו לאחד וזו לאחד חיישינן לבטל מצות יבמין אבל בתלתא דממה נפשך חדא לא חזיה משעה ראשונה ליבום לא חיישינן.
ולשון אחר יש לפרש אי הכי תלתא נמי אי הכי דאין זיקה כלל ליתני תלתא אי אמרת בשלמא בחד מיהת יש זיקה משום הכי תנא ארבעה דקמ"ל אסור לבטל מצות יבמין ואלו תלתא אפילו כשתמצא לומר מותר לבטל אסור ליבם משום זיקה אלא אי אמרת אין זיקה כלל ליתני תלתא דמשום זיקה ליכא ומשום אסור לבטל הוא.
הכי גרסינן והיא גרסתו של רש"י ז"ל מדקאמרת אמצעית צריכה חליצה משניהן קא סברת יש זיקה וחליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחין. ופי' מדקאמרת אמצעית צריכה חליצה משניהם אלמא חליצה פסולה צריכה לחזר והך סברא ליתא אלא משום דסבירא לך יש זיקה דכיון דאלימא צריכה פטור גדול שתהא מחזרת על האחין משום דלכל חד ככנוסה דמיא ואין חליצה גרועה מוציאה מביתו ופירושא בעלמא הוא אי הכי קמייתי נמי תבעי חליצה מכל חד וחד.
ואי קשיא לך ולידוק מרישא מדקאמר זה חולץ לאחת וזה חולץ לאחת ואין אחד חולץ לכולהו אלמא יש זיקה וחליצה פסולה צריכה לחזר זו אינו קושיא דלעולם אימא לך דחליצה פסולה אינה צריכה לחזר ושאני הכא דכיון דהאי חליצה דשמעון חליצה כשירה לא חליץ לה ראובן חליצה פסולה ולא מיבעיא אי סבירא לן אין זיקה דחליצה דשמעון חליצה כשירה היא אלא אפילו סבירא לך יש זיקה מ"מ חליצה דשמעון עדיפא דאלימא זיקתו משום דלא חליץ לאחיות כלל ומשום הכי ליכא למפשט מדרב דחליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין אלא מסיפא.
וכן נמי ליכא למפשט מינה בהדיא יש זיקה משום דקאמר זה חולץ לאחת דאי משום דלא מיבם משום דאסור לבטל מצות יבמין הוא כמתני' ואי משום שאין אחד חולץ לכולן הא לקמן בשמעתין (יבמות דף כ"ז) אמרינן דשמואל לדברי האומר אין זיקה קאמר דחליצה מעולה בעינן ולא פטרה חליצה פסולה כל היכא דאיכא מעולה הימינה ואף על גב דבפרק רבן גמליאל (דף כ"א) אמרינן דלמאן דאמר אין זיקה לא בעינן חליצה מעולה כיון דלישני נינהו ניחא לן למפשט אליבא דכו"ע מסיפא דמילתיה דשמעינן מינה חדא דאית בה תרתי שמעינן מינה דחליצה פסולה צריכה לחזר אף על גב דליכא מעולה ומינה נפיק לן אלימותא דזיקה טפי מרישא ואליבא דכולהו לישני שמעינן מינה דיש זיקה דליכא למאן דאמר חליצה פסולה צריכה לחזר אלא לדברי האומר יש זיקה והיינו דמקשינן בשילהי מלתא והאמר רב אין זיקה כלומר ואמאי צריכה לחזר ובהא כיון דאוקימנא בזה אחר זה בין סבירא לן יש זיקה או אין זיקה חליצתו פסולה היא וודאי [פי' חליצת חולץ הראשון פסולה לגבי השני וחליצת השני כשרה וא"כ ליכא למידק מזה חולץ לאחת] אלא דיוקא מדצריכא לחזר ש"מ יש זיקה כדפרישית ויש נוסחאות שכתוב בהן מדקאמרת זה חולץ לאחת וזה חולץ לאחת קסברת יש זיקה וכו', ומשובשין.
לדברי האומר יש זיקה קאמר. איכא דקשיא ליה תרתי נמי כלומר לימא שתי אחיות יבמות שנפלו לפני שני אחין יבמין בבת אחת זה חולץ לשתיהן וזה חולץ לשתיהן וש"מ יש זיקה וחליצה פסולה צריכה לחזר וטעה בפירוקי' שאמר ראשונה שבשעת נפילה ראויה ליבם אין חליצתה חליצה פסולה להיות צריכה לחזר על כל האחין אלא פוטרת היא עצמה בחליצת אחד מהן וכיון שכן אף השניה אינה צריכה לחזר שחליצת השני מעולה משל חולץ ופוטרת ומשום הכי לא אמרינן נמי אחד חולץ לראשונה ושניה מחזרת.
ודבריו אינן כלום, ששתיהן חליצות פסולות דלא בתר מעיקרא אזלינן בהא דאי לא תימא הכי בשלש נמי נימא ראשונה חליצתה כשרה נקראת ואחד חולץ בלבד ושניה אע"פ שהיא חליצה פסולה חליצת שני פוטרת שהיא מעולה משל חולץ נמצא שאין כאן שצריכה לחזר אלא אמצעית. [ומאי פריך א"ה קמייתא נמי] אלא ודאי כולן חליצתן פסולה וצריכות לחזר וכן פירש"י ז"ל אי הכי קמייתא נמי שתים הראשונות וקמיאתא גרסינן תרתי ולא קמייתא חדא.
ועיקר קושיא איכא למימר להודיעך כחו דשמואל שאע"פ שחליצת ראובן חליצה פסולה לגמרי וחליצת שמעון חליצה כשרה לגמרי למפטר נפשה פטרה וללישנא קמא דשמואל דקאמר אאמצעית צריך היה לומר שלש שאילו שתים זה חולץ לאחת וזה חולץ לאחת דחליצה מעולה היא משל חולץ ראשון.
הא דאמר שמואל חלץ לאחיות לא נפטרו צרות אוקימנא כמאן דאמר אין זיקה והתחיל ולא קאמר התחיל באחיות לא יגמור אף בצרות דחליצה פסולה היא ולא פטרה צרתה בצרות יגמור אף באחיות דחליצה כשרה היא חלץ לבעלת הגט לא נפטרה צרה נמי משום דחליצה פסולה לא פטרה.ואם תאמר חלץ לצרה למה נפטרה בעלת הגט והלא אף צרה אסורה לו וחליצה פסולה היא כיון דגט מדרבנן הוא דאסור [דוקא] הך דעבד בה מעשה מקריא חליצה פסולה ולא פטרה הך דלא עביד בה מעשה דאלימא זיקתה דצרה מזיקה דבעלת הגט דהך יוצאת ממנו בחליצה לחודה והך בגט וחליצה היא יוצאה וכן הטעם בבעלת מאמר וצרה תדע שהרי אסור בקרובות בעלת הגט ובעלת מאמר מעתה ומותר בקרובות צרה אלא אם כן חזר וחלץ לה או עשה בה מאמר לפיכך אין הגרועה פוטרת את המעולה ממנה אבל המעולה ממנה פוטרת אותה אבל אחיות וצרות תרווייהו כי הדדי ואין צרה נמי פוטרת אחות חלוצה בין למאן דאמר אין זיקה בין למאן דאמר יש זיקה מדרבנן דכיון דמשום לתא דערוה אתו אין זו פוטרת את זו ולא זו פוטרת את זו דצרה נמי במקום ערוה קיימה וזהו דרך פירושו של רש"י ז"ל ועיקר היא.
ואי קשיא, והא אמרינן לעיל כי אמר שמואל אחד חולץ לכולן אאמצעית דלא איפשר לה כלומר בחליצה מעולה אלמא חליצה פסולה פוטרת כיוצא בה אף על פי שהן משום לתא דאחות אשה איכא למימר השתא כלישנא בתרא דלעיל סבירא לן וההוא לישנא משכחת ליה למסקנא דמתרץ רב אשי לקמן.
ומוקמינן לה בגמרא להא דשמואל לדברי האומר אין זיקה וקשיא לן ולמאן דאמר אין זיקה מי איכא למימר דחליצה מעולה בעינן והא בפרק רבן גמליאל (יבמות דף נ"א) אמרינן עלה נימא תהוי תיובתא דשמואל מדתניא נתן גט לזו וגט לזו רבן גמליאל אומר חולץ לראשונה ואסור בקרובתיה ומותר בקרובות שניה אלמא חלץ לבעלת הגט נפטרה צרה ומפרקינן אמר לך שמואל כי אמרי אנא אליבא דמאן דאמר יש זיקה ורבן גמליאל סבר אין זיקה ואיכא למימר כדפרישית דההיא סוגיא נמי אתיא כלישנא בתרא דמתרץ הכא רב אשי לדשמואל כדקאמר ואתיא כמאן דאמר יש זיקה.
ומיהו קשיא, ללישנא קמא דמתרץ גמרא הכא נימא תהוי תיובתא מדרבן גמליאל איכא למימר אמר לך שמואל פליגי רבנן עלי' דרבן גמליאל אף בזו ואנא דאמרי כרבנן.
והאי דלא אמרי ליה רבנן בההיא ברייתא חולץ לצרה משום דאינהו סבירא להו יש גט אחר גט ותרווייהו זיקתן קלישא וכיון ששתיהן שוות חליצת כל אחת פוטרת צרתה דלית ליה לשמואל אלא חליצה מעולה [מהפחותה] בעיא ואע"ג דהתחיל באחיות לא יגמור אף בצרות קאמר וחליצת צרה דרחל אינה גרועה משל רחל ושוות הן גבי עריות אית ליה הכי ובכל אביזרייהו אבל בבנות גט ומאמר כל היכא דשוות הן זו פוטרת זו דהא אין אחת מהן יוצאת ממנו אלא כמו שחברתה יוצאה ובהני אין הפסול שבחליצה אלא משום שאינה גומרת בהן לשמואל והך סברא למאי דס"ד היא כדפרישית והיינו נמי דלא מקשינן התם לשמואל מדרבנן וכך פירש שם רש"י ז"ל.
ואחרים מפרשין, חלץ לבעלת הגט בשני אחין כלומר שאם חלץ לבעלת הגט של אחיו לא נפטרה צרה דחליצה פסולה היא שהרי מכיון שנתן לה אחד מהם גט אסורה לכל האחין גזרו בה משום גרושת אחיו לצרה נפטרה בעלת הג ט דצרה חליצה כשירה היא שלא גזרו בה כלום שאפילו גרושת אחיו גמורה צרתה מותרת וכן פירשו לבעלת מאמר של אחיו לא נפטרה צרה שהרי נדחית מכל האחין וחליצה פסולה היא לצרה נפטר לבעלת מאמר שאם רצה לכנוס צרה קודם שיעשה אחיו מעשה בבעלת המאמר כונס וחליצתה חליצה כשירה.
וכל זה הפירוש שבוש גמור, שהנותן גט ליבמתו פוסל היא וכל צרותיה עליו ועל כל האחין כמו שחלץ לה והכי אמרינן בפרק רבן גמליאל (שם) וכן העושה מאמר ביבמתו פסל היא וכל צרותיה על האחין.
ומסקנא רב אשי אמר לעולם כדקאמרינן ומשום דלא אלימא זיקה לשויי לצרה כערוה. כלומר אף על פי שאוסרות אותה מליבם מיהו קל איסורן משל אחיות הילכך אף חליצתן מעולה משל אחיות וחליצה מעולה אף על פי שהיא פסולה פוטרת שלמטה ממנה.
ופסקו ראשונים ורבינו ז"ל כשמואל ועוד נראה שפסק רבינו שחליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחין לא שנא פסולה באיסור זיקה לא שנא פסולה בשני מאמרין או שני גיטין כדמוכח בפרק רבן גמליאל (שם) מדאקשינן מינה לרבה בר רב הונא דלא אשכחין בהדיא דפליגא הא דשמואל בתרייתא עלה דרב קמייתא הלכך תרווייהו איתנהו ולפי דעתי כל עצמן לא הוצרכו לפסוק כשמואל בתרייתא אלא משום דקי"ל כרב בקמייתא.
ופירשו לה ראשונים דלא פליגן ותרווייהו הלכתא נינהו ומשכחת לה בשחליצת כל האחין שוה לפסול שאין חליצה פסולה פוטרת אף כיוצא בה אף בדנפשה וכל שכן לצרה אבל אם חליצת אחד מהן מעולה משל אחיו כגון בעל גט ואחיו חולץ לה זה שחליצתו מעולה משל אחיו אינה צריכה לחזר דק"ו הדברים ומה צרה פטרה נפשה מבעיא.
ואע"ג דבפרק רבן גמליאל משמע מדיוקא לדשמואל כל שחליצתם שוה פוטרות זו את זו כדפרישית ההיא לאו בהדיא אתמר אלא משום דשמעינן ליה לשמואל דאמר אין חליצה פסולה פוטרת צרתה של מעלה ממנה ושל מעלה ממנה פוטרת שלמטה ולא שמעינן ליה דאמר כלום בשוות משום הכי קס"ד התם למימר דהיכא דבשתיהן שוה פוטרה מיהו כיון דלא שמעינן ליה בהדיא דפליגי ולישנא בתרא דאיתמר לעיל במילתא דשמואל לא מוכח היתירא בשוות אלא למפטר עצמה הוא דפליג בההיא ובהך מילתא לא פליג כלום בחליצות שוות הילכך קיימא לן כתרווייהו והכי נמי משמע התם בפרק רבן גמליאל.
ויש דרך (אחת) [אחרת] לומר דלשמואל גריעא ליה זיקה דאחין ואלימא ליה דצרה גריעא ליה דאחין דחליצה פסולה פוטרת עצמה ואינה צריכה לחזר על כל האחין ואלימא ליה צרה דאינה פוטרת צרה ולרבה בר רב הונא אית ליה איפכא דאלומיה ליה אחין דחליצה פסולה צריכה לחזר ואף על פי שחליצת אחד מהן מעולה משל שאר אחין וגריעא ליה צרה שחליצה מעולה ממנו פוטרת ואין זו דרך ישרה.
הילכך שמעינן מינה שארבעה אחין שנים אחיהן נשואין שתי אחיות ומתו צריכות ארבע חליצות כל אחת מהן מחזרת על כל האחין.
ותמהני על הרב ר' משה הספרדי ז"ל שכתב נחלצה אחת מהן חליצה פחותה הותרה להנשא לזר אותה שנחלצה אבל צרתה אסורה עד שתחלוץ גם היא או עד שיחלוצו כל האחין לראשונה שנחלצה החליצה הפחותה שאין חליצה פחותה מסלקת זיקת יבום מבית זה עד שתחזר על כל האחין או עד שתחלוץ כל אחת מהן.
וסוגיין הא מפורש בה אמצעית צריכה חליצה משניהם ולא אתיא הכי ובפרק ר"ג תנן בשני יבמין ויבמה אחת צריכות שתי חליצות ומסייעינן מינה (בדף נ"ג) לרבה בר רב הונא אלמא חליצה פסולה אפילו לפטור עצמה צריכה לחזור ומשמע דאיהו ז"ל כשמואל סבירא ליה וסבר דמודה שאם חלצה אחת מהן מכולם פוטרת צרתה ולאו מילתא היא ועוד שאם כן ביבם אחד חלץ לאחיות נפטרו צרתן והוה ליה לשמואל לפרושה והרי הרב עצמו ז"ל מודה שאפילו ביבם אחד חלץ לאחיות לא נפטרו צרות.
והא דאיבעיא לן בעלת הגט ובעלת מאמר איזו מהן קודמת. כשמואל אתיא שחליצתה דעדיפא פטרה אידך דגריעא ופשטי' דבי הדדי נינהו ושתיהן צריכות חליצה לפי מה שכתבנו ורש"י ז"ל פירש חולץ לאיזה שירצה ופוטרת צרתה שחליצת שתיהן גרועות.
הא דאמר רב הונא אמר רב חלץ לראשונה הותרה אבל לא צרתה. נראה דאליבא דמאן דאמר יש זיקה קאמר דאי אליבא דנפשייהו דסבירא להו אין זיקה חליצה פסולה פטרה צרתה כדאיתא בפרק רבן גמליאל (יבמות דף נ"א) ואף על גב דסבירא להו אסור לבטל מצות יבמין נהי דחליצה פסולה היא מפני כך מיהו לא אלימא זיקה משום הכי דניבעי חליצה מעולה והך מימרא דרב כמימרא דלעיל (יבמות דף כ"ו) דאימר לדברי האומר יש זיקה והיינו דאמרינן אבל הכא זיקה דרבנן היא.
ויש מפרשים משום שאסור לבטל מצות יבמין ולא גרסי אבל צרתה לא אלא שתיהן נפטרו דמשום מצות יבמין לא הויא חליצה פסולה כלל ודאמרינן זיקה דרבנן היא ה"ק מחיים הוא דאסירא משום דקא מבטל לה לזיקה ואסור לבטל מצות יבמין אבל מתה מותרת וכן פר"ח ז"ל.
ומ"מ לדברי האומר יש זיקה דרבנן היא שהרי חולצות וכדאמרינן לקמן (יבמות דף כ"ח) סד"א משום מצוה עבוד רבנן ואין לך זיקה דאורייתא אלא לדברי ר' שמעון דאמר ככנוסה דמיא והכי נמי משמע בפ' כיצד (דף י"ח) וכן פרש"י.
ורב לית ליה האי סברא והא אמר רב יהודה אמר רב כל יבמה וכו'. ואי קשיא ותיקשי ליה מתניתין דקתני לקמן (יבמות דף ל') הרי זו אסורה עליו עולמית הואיל ונאסר עליו שעה אחת לאו קושיא היא דאי ממתניתין הא קתני לה בדקאי באפה איסור אחות אשה אבל דרב כיון דקאמר כל יבמה שאין אני קורא בה קס"ד אפילו בדקאי באפה איסור זיקה קאמר אי נמי אי ממתניתין הוה אמינא היכא דלא איתחזיא ליה בנפילה ראשונה אבל היכא דאיתחזיא ליה בנפילה ראשונה ולא אידחיא מביתא לגמר י שריא אי נמי אי ממתניתין הוה אמינא הא מני ר' אליעזר היא דאמר (דף כ"ח ומ"א וק"ט) כיון שעמדה עליו שעה אחת באיסור נאסרו עליו עולמית, אבל רבנן לא.
איתביה ר' יוסי בר' חנינא לר' יוחנן ארבעה אחין וכו'. כתב רש"י ז"ל איכא לאותוביה עליה דרב מתניתין ומותבינן מינה אסיפא דמילתא ולא מתרץ ולא נהירא לן דאם כן הא דתנן (דף כ"ו) היתה אחת מהן אסורה עליו איסור ערוה והשני אסור בשתיהן לרב היכי משכחת לה וליכא למימר אף בזו אינו יודע מי שנאן דהאי תנא כל הכי אשתבש ואזיל דמשום האי טעמא הדרינן ומקשינן מסיפא לרבי יוחנן.
אלא מתניתין לרב לא קשיא דמשום שמא ימות ואסור לבטל מצות יבמין היא כדאמרינן בסמוך ומשום הכי לא אקשינן מינה ליה כלל דהא שמעינן ליה בהדיא דאמר אין זיקה ואסור לבטל ומתניתין לדידיה משום דחיישינן למיתה היא ואי למאן דאמר יש זיקה מצי למימר ברישא משום דחליצה פסולה היא וצריכה לחזר על כל האחין ולשניהן אידך אחות חלוצה היא.
אלא דסיפא קשיא, לייבם חתן חדא ולשתרי אידך לרב אלא סיפא לדעתיה דרב משום בטול מצות יבמין היא על כרחין דילמא מיבם האי דאינו חתן תחלה ואתי לבטולי מצות יבמין וה"ה לרישא מדשמעינן ליה אין זיקה כדפרישית.
והא דאמר ליה ר' יוחנן [אחיות] איני יודע מי שנאן. קשיא לן ולימא ליה חליצה פסולה צריכה לחזר ויש זיקה וסיפא כדמתרץ לה וא"ת כשמואל סבירא ליה דאמר נפשה פטרה כי אקשינן בגמרא ולימא ליה אמאי לא מקשינן ולימא ליה חליצה פסולה היא וצריכה לחזר איכא למימר ההיא פשיטא לן דכשמואל סבירא ליה מדלא מתרץ הכי ומיהו כיון דלא שמעינן לר' יוחנן בהדיא דפליג אדרבה בר רב הונא אמר רב לא דחינן מימרא דידהו מדיוקא דר' יוחנן.
עוד יש לומר דהא דלא מתרץ רבי יוחנן מתניתין משום דחליצה פסולה צריכה לחזר משום דמשמע ליה סתמא אפילו בשנפלו עם צרות שאלו חלץ לצרת שניה הותרה היא והויא לה ראשונה הותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתירא הראשון.
ולא מתיבמות קתני למימרא דליכא הכא דין יבום כלל. פירוש ואי משום גזרה זו אם קדם וחלץ לשניה הותרה ראשונה ואין גוזרין בה אפילו בדיעבד שהרי אם מתה שניה מותר בראשונה ואין גוזרין משום ראשונה שלא ישא את השניה.
ואקשינן ולימא ליה גזירה שמא ימות ואסור לבטל מצות יבמין. כלומר תנא דמתניתין לאו משום זיקה קא אסר ליבם שתי אחיות דאי הכי מכי חלץ לה לשניה ופקעה זיקתה שרי ליבומי ראשונה וליכא למיגזר דכיון דיש זיקה לא אתי למישרי אחות זקוקה וליבומי לשניה דכאחות אשה דמיא אלא טעמא משום שמא ימות ומבטל מצות יבמין ומשום הכי שקיל רבנן דין יבום מאחיות לגמרי ואפילו חלץ לחדא מינייהו כדי שלא ירגילו יבום באחיות ואתי ליבומי לכתחלה קמי חליצה דכיון דאי נמי מייבם קמי חליצה אינו פוגע ולא נוגע בשום צד שבערוה אין חושש משום שמא ימות אחיו ומבטל מצוה דלא רמיא עליה ועוד דחשש מיתה לאינשי לא משמע להו ואתו ליבומי זהו פירוש לפירוש רבינו שלמה ז"ל ויש לשונות אחרים ואין בהם ממש.
אלא שני אמר חבראי שניה יבם ואנא ראשונה מיבם. ומכיון שכנס הוא שניה פקעה זיקה מינאי והויא לה ראשונה כיבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה ומהא נמי שמעת דזיקה דרבנן היא דאי דאורייתא יבום דקמא לא פטר דהא צרת ערוה היא ואכתי רמא זיקה אשני אלא ש"מ מאן דאמר יש זיקה מדרבנן קאמר וכיון שקדם וכנסה קנאה ראשון ופרחא זיקתה משני לגמרי דהא ר' יוחנן לית ליה אסור לבטל מצות יבמין ומשום זיקה אתי לה.
לרבי שמעון איצטריך וכו'. פירוש דלרבנן אחיות דעלמא אי נמי מיבם חדא ליכא אלא איסור זיקה דרבנן אבל לר' שמעון דאיכא איסור כרת אימא נגזר קמ"ל כדפירש"י ז"ל.
והא דאקשינן והא גבי ערוה לא גזרינן.פי' ערוה שהיא איסור מצוה לא גזרינן. ופריק ערוה מגמר גמירי לה דמשום ערוה הוא אבל צרות דר' שמעון לא גמירי ואמרי משום איסור מצוה דאית בה הוא וזהו הפירוש הנכון ולא כך פירש"י ז"ל.
מתניתין: בית שמאי אומרים אשתו עמו והלזו תצא משום אחות אשה. פירשו בגמרא משום דמאמר לב"ש קונה קנין גמור והקשו בתוספות ודילמא טעמייהו דבית שמאי משום דקסברי מותר לבטל מצות יבמין מן התורה וכן נמי דבר תורה אין זיקה ונראית צרתה במאמר אתא דרבנן ומבטל דרבנן ולדידי לא קשיא דמתניתין כיון דקתני והלזו תצא משום אחות אשה בלא חליצה משמע ואם מאמר אינו קונה קנין גמור האיך יוצאה וא"ת ה"ק יכנוס את אשתו כיון שעשה בה מאמר ותצא הלזו משום אחות אשה הא לא קתני הכי.
אלא הא קשיא, ודילמא טעמא דבית שמאי כדר' שמעון דאמר יש זיקה וזיקה ככנוסה ד מיא ביבם אחד לפיכך שנינו אשתו עמו והלזו תצא ובשני יבמין זיקה לאו ככנוסה דמיא ולפיכך שנו משנת ארבעה אחין וא"ת אם כן מאמר לב"ש למה לי להודיעך כחן דב"ה הא לאו קושיא היא דלא ניחא להו לרבנן בגמרא למיתלי הך סברא אלא בר"ש דא"כ לישמעינן ב"ש התירא באשת אחיו שלא היה בעולמו כדאשמעינן ר' שמעון וכל שכן דלמסקנא דהתם ר"ש גופיה לית ליה זיקה ככנוסה ולא תלינן בוקי סריקי בב"ש ועוד נמי לא ניחא ליה למימר דמתניתין דב"ש תני מאמר להודיעך כחן דב"ה דכח דהתירא דידהו הוה עדיף אבל בירושלמי אמרו מאמר דב"ש כזיקת ר"ש.
גמרא למיעוטי הך דר' יהושע דלא עבדינן כותי' אלא או כר"ג או כר' אליעזר. איכא למידק והא טעמא דר"ג משום דאין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין וב"ה אמרו אם קדמו וכנסו יוציאו ואיכא למימר דנקט ר"ג לדברי האומר קל היה להם לב"ה בדבר זה ואע"ג דקתני יקיימו אין לכתחילה לא דילמא לאו דוקא.
והאי תירוצא לאו דווקא אלא הא דאמרינן או כר"ג מדיוקא דהא מתניתין קאמר כלומר דמתניתין קתני זו היא למעוטי הך דר' יהושע דלא אמרינן אוי לו על אשתו אוי לו על אשת אחיו הילכך דינא אחרינא הוא או כר"ג או כרבי אליעזר ומיהו ממתניתין אחריתי שמעת לן דב"ה לא כר"ג סבירא להו ואנן מדיוקא דהא מתניתין קאמרינן.
זה יעשה מאמר ויקנה וזה יעשה מאמר ויקנה. פירוש לאו דוקא שניהם אלא מכיון שעשה אחד מאמר ונפקעה זיקה של זה ממנו שהרי קנאה הוא הותרו שניהם ליבם שאין עוד לחוש ליש זיקה ואי קשיא דילמא טעמייהו דב"ש משום דאסור לבטל מצות יבמין איכא למימר אם כן האיך אמרו ב"ש יקיימו דמשום הך חששא עקרי רבנן לדידיה יבום לגמרי כדאמרינן לעיל ולאו מילתא היא.
ויש מפרש דאם עשה אחד [מהן] מאמר חיישינן לבטול מצות יבמין מאידך להכי פריך זה יעשה וזה יעשה כלומר ויעשו שני היבמין שליח וכן היבמות ויקדשו כאחת דליכא למיחש להכי ולא מחוור דאכתי איכא למימר גזירה דילמא לא משוו שליח כדגזרינן דילמא מיבם והדר חליץ ועוד לפי דעתי אפילו לב"ש קיום מצוה דיבום ליתי' אלא בביאה ואף על גב דקני מאמר הילכך איכא למיחש שמא יתבטל במיתת אחד מהם.
אלא עיקרא משום זיקה כדפירש"י ז"ל ואם רצה לדחות בזו דמשום אסור לבטל מצות יבמין יכול היה לומר כן אלא דעדיפא מינה פריק מינה ובה.
לא תימא מאמר לב"ש דוחה דחיה גמורה וצרתה חליצה נמי לא בעיא. פירש"י ז"ל אחותה שנעשית לה צרה בזיקה. אלא דוחה ומשייר הוא. פירש"י ז"ל דוחה מלאסור את אשתו בעלת המאמר עליו משום זיקה ומשייר דבעיא חליצה הלכך לדבריו מיבם והלזו יוצאה שאם יחלוץ אף זו תאסר משום אחות חלוצה.
וקשיא לן הא דאמר ר' אבין אף אנן תנינן ואי ס"ד מאמר לב"ש דוחה דחיה גמורה זה יעשה מאמר וידחה וכו' ואדרבא מינה קשיא ליה דאיהו אמר דוחה מלאסור את בעלת המאמר עליו ומתניתין קתני דלא דחי.
ויש לישב פירושו בדוחק דאף אנן נמי תנינא דכיון דלא דחי דחיה גמורה אף להתיר בעלת המאמראינו דוחה ואקשינן והא מתניתין קתני תצא משום אחות אשה אלמא דחיה גמורה הוא דוחה.
אלא יבמה דחזיא לכולהו חזיא למקצתיה כלומר ודחי נמי דחיה גמורה ודר"א ליתה ופרוש יבמה דחזיה לכולהו לומר דמאמר דהתירא דחי דאיסורא לא דחי ובדין הוא דלימא הכי כדאמרינן מעיקרא אלא רב אשי הכי מתני לה בהאי לישנא ואין פירושו נכון.
ואחרים פירשו: לא תימא מאמר לב"ש דוחה דחיה גמורה וצרתה ממש שנפלה עמה מבית אחד חליצה נמי לא בעיא אלא דוחה הוא אותה מלכנוס שכיון שעשה מאמר בזו קם ליה באחרת בלא יבנה ומשייר שאם באת לינשא לשוק צריכה חליצה ואמר ר' חבין אף אנן נמי תנינא דכשם שאין מאמר דוחה אחותה שהיא יבמתה מלאסור אותה [פי' בעלת המאמר] עליו שעדיין זיקתה קיימת ואסורה לשוק בלא חליצה כך וודאי אינו דוחה צרתה להוציאה בלא חליצה ואקשינן אלא הא דקתני מתניתין והלזו תצא משום אחות אשה אלמא דוחה דחיה גמורה ותצא אף על פי שלא כנס מדקתני סתמא ועוד שהרי אינו מותר לכנוס זו אלא אם כן נדחית אחותה דחייה גמורה.
לפי פירוש זה יבמה דחזיא לכולהו חזיא למקצתיהו כלומר יבמה שהיתה ראויה לכל הדינין ליבום ולחליצה כגון שתי צרות מבית אחד שכל אחת מהן ראוי לחלוץ לה או ליבם חזיא למקצת דינים שאע"פ שנפסלה מן היבום מפני שעשה מאמר בחברתה ראויה היא לחליצה ובזו אמרו מאמר דוחה ומשייר וכן רישא דארבעה אחין לב"ש ראויות הן ליבום מן התורה הילכך אפילו עשה בהן מאמר נשארה עליהן זיקה לחליצה ולהאסר עליהן משום שיור הזיקה יבמה דלא חזיא לכל מילי דיבום שמתחלה דחו אותה מן היבום כגון זו שנפלו לו לאחר שעשה מאמר באחותה ומן התורה אינה מתיבמת לא חזיא לחליצה דמאמר דוחה אותה לגמרי וזה פירוש טוב ויפה ולא גרסינן אלא וליתא בכולהו נסחי.
השתא ארוסה דעלמא תני רב חייא בר אמי וכו'. פירש"י ז"ל ארוסה דקדושי דידה קדושי דאורייתא היא וקני ובוודאי ליכא למימר דלב"ש מאמר דרבנן הוא דא"כ לא מבעיא דלא קני קנין גמור אלא אפילו לדחות בצרה האיך הוא דוחה ועוד אמרו למעלה בפ' כיצד (דף י"ח) לאפוקי מדב"ש דאמרו מאמר קונה קנין גמור והויא לה צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו משום מאמר ולא בעי נמי חליצה אלמא מדאורייתא קני אלא מתחיל הוא לב"ש ואין גומר וכן למ"ד מדרבנן מתחיל ואינו גומר תקנו בה כדאמרינן עלה בקדושין (דף י"ד) יכול יהו כסף ושטר גומרין בה וכו' וכדתנן והיבמה נקנית בביאה ולא בכסף ולא בשטר ומדפליגי ב"ש ברישא ולא פליגי בהא ש"מ שאף ב"ש מודים בה ותנן נמי בפרק נערה המאורסה בנדרים (דף ע"ד) אין היבמה גמורה ליבם כשם שהאשה גמורה לאישה ופרישו בגמרא (דף ע"ה) הכי קתני אי אתה מודה שאין חייבין עליה סקילה כנערה המאורסה פי' לר' אליעזר קאמר ליה דאע"ג דאמר דמאמר קני מודה הוא שאינו גומר ומיהו כיון דסברי ב"ש מתחיל הוא מן התורה הלזו יוצאה משום צד אחות אשה שבה.
ואי קשיא לך הא דאמרינן בפרק החולץ (יבמות דף ל"ט) וקסבר רבא מאמר לב"ש עושה וודאי ארוסה וספק נשואה וודאי ארוסה לדחות בצרה וספק נשואה לחלוק בנכסים אלמא יבמה עדיפא לענין ירושה ההיא רבא הכא רבה ואביי נמי פליג עליה התם דסבר לה כרביה דהכא.
תני ר' חייא בר אמי אשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה. וכן היא לא אוננת ולא מטמאה לו. מתה איננו יורשה. מת הוא גובה כתובתה. כתב רש"י ז"ל, אינה מטמאה לו. לאו משום כהנו' נקט לה שלא הוזהרו כהנות ליטמ' למתים. אלא הכי קאמר. אינה חייבת להתעסק בו וליטמא לו. בין כהנת בין ישראלית. אע"פ שמצוה לטמא למתי' האמורין בפ' הזה זו אינה חייבת דלאו שאר הוא.
אבל הרמב"ם ז"ל כ' הכהנות הואיל ואינם מוזהרו' על הטומאה. כך אינם מצוות להטמא לקרובים אלא אם רצו מתטמאות. ואם לא רצו לא יתטמאו. ולפי זה הא דתניא לא מטמאה לו לאו דוקא בארוסות אלא שיטי' נקט. אבל לא נתברר לי מהיכן יצא לו לרב זאת הסברא. ושמא הוא דורש בזה כל שישנו בלא יטמא ישנו ביטמא. והני נשי כיון דליתנייהו בלא יטמא. ליתנייהו נמי במצות יטמא. אי נמי כי כתיב בני אהרן ולא בנות אהרן אכולי ענינא כתיב ואפילו אבל תקיף ובל תשחית דכתיב בסוף הפרשה. כדאיתמר בפ"ק דקדושין [דף ל"ה ע"ב] ואפילו למאן דאמר התם לאו אכולא ענינא כתיב משום דלא יטמא הפסיק הענין ולא קאי משם ואילך. מודה דלא יטמא בכלל מיעוט הוא. בני אהרן ולא בנות אהרן. ואתו בנות ישראל בק"ו ומה כהנים שריבה בהן הכתוב מצות יתרות בני אהרן ולא בנות אהרן. ישראל לא כל שכן. כדאיתמר התם (שם) לענין הקפת זקן. והדברים צריכין תלמוד.
אלא לתרי אמאי מיפר. פירש"י ז"ל יפרו מיבעי ליה וקשיא ואימא מיפר בשותפות ולא היא דכיון דמתניתין גם בב' יבמין איירי יפרו מיבעי ליה אבל גבי אב שייך למימר מיפר בשותפות שהרי היבם הזה כל חלקו של בעל הוא מיפר וחלק האב במקומו הוא עומד.
ויש לפרש דוודאי מדפליג עלה רבי יהושע בשני יבמין ומודה ביבם אחד ש"מ דרבי אליעזר יפר אחד מהן קאמר דאי שניהם בשותפות מאי שנא מיבם אחר ובדוכתה במסכת נדרים (דף ע"ד) איתמר עלה בהאי לישנא בשלמא רבי עקיבא קסבר אין זיקה ור' יהושע סבר יש זיקה מיהו אין ברירה ומשום הכי אין אחד מיפר בלא חבירו אלא רבי אליעזר מאי טעמא אי יש זיקה אין ברירה כלומר שאי איפשר לומר דסבירא ליה יש ברירה שהרי מעכשיו הוא מופר ושמא לא ישאנה וכך פירש שם רבנו ברוך בן שמואל ז"ל.
ולא משמע לי דלרבי יהושע אם הפרו שנים יהא מופר אלא האי ברירה משום דמשעה ראשונה בעיא לידע על איזה משניהם הוא מיפר ולא שיפרו ויתגלה בשעת נשואין איזה מהם בעל רחמנא אמר אישה שיהיה אישה ודאי בשעת הפרה שתדור על דעתו והוא יודע שלאשתו הוא מיפר ולא לנכרית בעלמא כעין מה שאמרו נדרה אשתו וסבור שבתו נדרה שאינו מופר וק"ו הם הדברים.
אלא אי אמרת אירוסין עושה היכי מיפר והתנן וכו’. פי' ואפילו אם נשאת לראשון או שבגרה שאין לאביה רשות בה לא נתרוקנה רשות לארוס להפר אלא חלקו ואי קשיא לך ולוקמה בששהתה שלשים יום כדתנן בנדרים (דף ע"ג) הבוגרת ששהתה שנים עשר חדש ואלמנה שלשים יום רבי אליעזר אומר הואיל ובעלה חייב במזונותיה יפר לאו מלתא היא דמשל יבם אף על פי ששהתה לא אכלה אלא אם כן עמד בדין לכנוס או לפטור וברח שפוסקין לה מזונות משלו כדלקמן ורבי אמי דמוקי לה בשעשה בה מאמר לא מוקי לה כשעמד בדין דאם כן כיון שעמד בדין ופסקו לה מזונות משלו בלא מאמר הוא מפר כיון דסבירא ליה יש זיקה דהוה ליה כארוסה ששהתה שרבי אליעזר אומר יפר.
ולרבא הניחא אי סבר לה כרב אשי דאמר הא מת וכו'. פירש"י ז"ל כרב אשי דיש זיקה זו היא למעוטא מת בלא גירש ולא דייק למתניתין כרב אשי דאמר הא מת ואחר כך גירש אסורה דהא רבא מיתה מפלת סבירא לי' וכיון דגירש שריא אלא הכי דייק טעמא דגירש תחלה דבשעת מיתה לא היו צרות זו היא דנכרית מותרת אבל מת ולא גירש ואפילו לא כנס אסורה משום דבשעת מיתה הוי אחות אשה מזיקה.
ושאל הרב ז"ל הואיל וזיקה חשובה להיות עליה כח השני הוי לה אשת שני מתים ובלאו איסור דאחיות אסורה לא היא דזיקת שני יבמין דאסורה ליתא מדאורייתא ולא גזור רבנן אלא היכא דעבד מאמר.
ולי הוקשה הואיל וזיקה אסורה בצרה שתי יבמות נכריות שנפלו משני בתים לא תתיבם אלא אחת מהן אי נמי יחלוץ לשתיהן שלא יאמרו בית מקצתו בנוי ומקצתו חלוץ שהרי נעשות צרות זו לזו בזיקה אף בזו יש לומר זיקה דרבנן היא ולא גזור רבנן אלא במקום ערוה.
ואם תשאל והלא מת נשוי נכרית אשתי זו אם רצה זה כונס וזה כונס וכיון שכן כשמת השני למה חזרה זיקה זו וניעורה התירוץ מחיים אינה זיקה שאם כן כל יבמה שנפלה לפני שני אחין לא תתיבם ועוד שכיון שהערוה עומדת עם בעלה הויא לה צרת ערוה שלא במקום מצוה ושריא אבל מת אחד מבעלי אחיות ושתיהן עומדות להתיבם הויא להו צרות ואסורות.
והא דלא דייקינן בגמרא רב אשי כמאן סבירא ליה משום דאי ממאי דאמר טעמא דגירש ואחר כך מת אבל מת ואחר כך גירש אסורה פשיטא דכרבי ירמיה סבירא לי' ואי ממאי דאמר יש זיקה כתרווייהו מצי' לתרוצה למתניתין ומיהו אע"ג דרב אשי כר' ירמיה מוקי לה למתניתין קיימא לן כמתניתין קמייתא דמיתה מפלת דסוגין לקמן בשמעתי' ובכולה מכלתי' הכי וכן פסקו כל הגאונים ז"ל.
והרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל אמר דהא דאמרינן טעמא דגירש ואחר כך מת אבל מת ואחר גירש אסורה ההיא דיקא דגמרא הוא ולאו מימרא דרב אשי אלא רב אשי לא אמר אלא זאת אומרת יש זיקה ומדרבא סבר לה כרב אש רב אשי סבירא ליה כרבא והלכתא כרב אשי בזיקה וכרבא במיתה.
ודברי בעל הלכות גדולות מטין כן שכך כתב ואמרינן טעמא דגירש ולבסוף מת אבל מת בלא גירש נכרית אסורה אמר רב אשי זאת אומרת יש זיקה ואפילו בתרין אחי ולגבי כל חד הויא לה נכרית צרת אחות אשה בזיקה והלכתא כי הא מתניתין כדמתרץ לה רב אשי והשתא דקיימא לן יש זיקה וכו' וכך פסק הלכתא כרבא דמיתה מפלת.
ובוודאי שיש כיוצא בזה בתלמוד במקומות אחרים אבל נראה לי שאין אנו צריכין לכך דמתניתין ודאי נשואין הראשונים מפילין קתני אי משום דהכי סבר לה אי משום דזו ואין צריך לומר זו קאמר תנא זו שאינה צרת ערוה בשעת מיתה מתיבמת ואין צריך לומר זו שאפילו בשעת נשואין הראשונים לא נעשו צרות ומשום הכי דייק רב אשי טעמא דגירש ואחר כך מת אבל מת ואחר כך גירש אם נלך אחר נשואין הראשונים אסורה משום דיש זיקה הילכך מתניתין דקתני אין צריך לומר זו שאינו צרות בנשואין הראשונים ליתי' במת ואחר כך גירש שלפי נשואים הראשונים אסורה היא ואין לה היתר אלא אם כן נאמר מיתה מפלת כמתניתין קמייתא ומיהו אע"ג דמתניתין דוקא קתני גרש ואחר כך מת משום טעמא דפרשינן [הא דתנן] זו היא קשיא ליה לרבא דכיון דאפילו מת וכנס וגרש מותרת ברישא דפירקא קמא אע"ג דקתני הכא אין צריך לומר זו לא מיתני לה מיעוטא אלא לחסורא ממש ולהכי מוקי לה למעוטי מת בלא גירש וכדפריש לעיל וזה דרך נכון לפי השטה הזו.
אבל יש כאן דרך אחרת לרבינו הגדול ז"ל שהוא סובר דרבא כרב אשי סבירא ליה ואוסר מת ואחר כך גירש ואף על פי שמיתה מפלת וכתב טעם הדבר התם גבי ערוה כיון דגרשה מקמי דנפלה לה קמי יבם מהנו בה גירושין דכי נפלה לה צרה קמי יבם בהתירא נפלה קמיה אבל הכא גבי נכרית כיון דבשעת נפילה באיסור זיקה נפלה קמיה לא מהנו בה גירושין.
ורבים מתמיהין מהו איסור זיקה זו וכי כשנפלה נכרית זו לפניהם לא כל אחד מהם שרצה מיבם הא וודאי פשיטא דמיבם ותנן נמי ומת נשוי נכרית וכנס אחד מבעלי אחיות את אשתו והכא כשמת ואח"כ גירש נמי איך אתה עושה אותה זקוקה לאחיו וצרת אחות (גרושתו) [אשתו] בזיקה.
ונראה בפירוש דבריו שכל יבמה שנפלה לפני שני יבמין נשואין שתי אחיות אף על פי שאם ירצו לכנוס כל אחד מהן כונס מפני שכיון שכנס זה איגלי מילתא שלא נזקקה משעת מיתה אלא לו אפילו הכי אם [לא] כנסה אחד מהם ומת אסורה משום דאמרינן משעת מיתה של ראשון היתה לזה בה זיקה נמצא שהיא צרת אחות אשה בזיקה וכאלו אסורה היתה לאחיו השני משום צרת אחות אשה בזיקה וכיון שנאסרה עליו שעה אחת בנפילה ראש נה אף על פי שגירש ומת אסורה עליו עולמית ואם תאמר לא היתה צרת אשה במקום מצוה אם כן לדברי האומר נשואין הראשונים מפילין כל זמן שגירש מותרת אלא רואין אותן כאלו נפלו תכף לנשואין הראשונים אף כאן רואין אותן כאלו נפלו בשעת נפילה ראשונה משום גזירה ואי קשיא א"כ לרב נחמן דאמר מת כנס וגירש אסירה למה לן לאוקמי' כרבי ירמיה הא אנן לרבא גופיה אסרינן לה. התם כיון דסבירא ליה אין זיקה ולא נעשית צרה אלא בכניסה הרי היא כשאר כל הנשים מיהו למאן דאית ליה זיקה משעת נפילה נראית לזה ונעשית צרה לערוה ומשום גזירה דלא שכיח להו לאינשי צרה דערוה בזיקה בנפילה דאחת כאלו נפלו שתיהן דמיאן ואסורות והכל משום גזירה.
ומ"מ כיון דסבירא לן יש זיקה כשם שאם מת ואחר כך גירש וכנם אסורה כך מת ואחר כך גירש ולא כנס שכיון שמת הרי היא כאלו זקוקתו היתה וכן דעת המפרשים ז"ל ולדבריהם זו ששנינו שלשה אחין ומת נשוי נכרית עשה בה מאמר ומת לדברי האומר יש זיקה ה"ה דאע"ג דלא עבד בה מאמר אלא כולהו לאפוקי מדב"ש.
ומיהו רבנו ז"ל לא כתב אלא כנסה [דהא קאי אמתני'] וכן בגמרא לא מצינו אשה נכרית שבשעת נפילה מותרת להתיבם לכל אחד מהן ואם מת אחד מן האחין נעשית צרת אשתו ותאסר שאין צרה לאחר מיתה כמו שאמרו בירושלמי ולפי זה הא דאמרינן לרבא למעוטי מת בלא גירש בשכנס קאמר ומת ולא גירש באותה שעה כבר אלא לאחר כך קאמר ולשון קצרה הוא למה ואחר כך גירש דרב אשי וכולהו בשכנס כמתניתין וזה הזקיקו לרבנו לפרש מה שאמר אבל לדברי האומר מת ולא גירש ואפילו לא כנס קשיא עליה דהא איהו אמר דרבא כרב אשי סבירא ליה דממעט מת ואחר כך גירש וא"כ נימא דכי למעוטי מת ואחר כך גירש ואפילו לא כנס, וצרי"ך תלמו"ד.
אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת. פי' ואפילו נשאת ערוה באחרונה משעה שנשאת הוחזקה צרתה בחזקת היתר לשוק ומסתברא דרבה סבר מיתה מפלת ובשכנס וגירש וזו היא חזקת השוק שאם תאמר בגירש וכנס מה חזקת השוק יש כאן מתחילתה בספיקה עומדת.
ובתוספות אומרים כיון דערוה שנתקדשה וודאי ונתגרשה בספק בחזקת איסור עומדת אף לזו חזקת היתר לשוק יש לה ואין זה כלום.
ואקשינן אי הכי בקדושין נמי נימא אשה זו בחזקת היתר ליבם עומדת.פי' אם קדש כשירה תחלה הוחזקה בהיתר ליבם ומספק אל תאסרנה דמתניתין מילתא פסיקא קתני לא שנא קדש ערוה ואחר כך צרתה לא שנא קדש כשירה ואחר כך ער וה ומיהו אם קדש ערוה תחלה לא עמדה זו מעולם בחזקת התר ליבם ואם תאמר קודם שנשאת לזה אין זו חזקת התר ליבום אלא לשוק.
ואיכא דקשיא ליה היכי אמרינן בחזקת התר לשוק עומדת והלא אסורה להם משום אשת איש וכשמת נעמידוה בחזקת איסור דהא בעלמא מחזקינן מאיסורא לאיסורא כדאמרינן בחולין (דף ט') בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת משום אבר מן החי עד שיודע לך במה נשחטה דמוקמינן לה בחזקת איסור וחוששין לנבלה אלמא מחזקינן מאיסורא לאיסורא.
ולאו קושיא הוא דהתם איפשר שתצא מאיסור לאיסור כגון שנתנבלה אבל הכא אי אפשר שתצא מתחת בעלה שלא תהא מותרת לשוק הילכך בחזקת התר לשוק עומדת ועוד שזו ודאי בחזקת איסור ליבם עומדת וכיון שכן ע"כ בחזקת היתר לשוק עומדת לכשימות בעל.
ומתני' דהכא ממאי דבכת אחת דילמא בשתי כתי עדים. בדין הוא דלימא מתניתין אנן מוקמינן לה בכת אחת משום דלא תנן בגירושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה אלא לא אלימא לי' הך קושיא לאוקומי בה מתניתין בהכי.
הכי אשכחן בכולהו נוסחי אי בשתי כתי עדים היכי אמרינן תתיבם ואין בכך כלום קיימי עדים וקאמרי קרוב לערוה הוי וקא מיבמה צרת ערוה ודילמא בשתי כתי עדים נמי ספיקא דרבנן היא דאמרי אוקי תרי וכו'. ורש"י ז"ל דחה גירסא זו [ו]משום דמייתי סיעתא למילתי' מדנפשי' דההוא תתיבם ואין בכך כלום דלעיל הוא גופי' פירשה הכי.
ואיהו ז"ל גריס וקדושין גופייהו ממאי דבכת אחת דלמא בשתי כתי עדים אי בשתי כתי עדים תתיבם ואין בכך כלום קיימי עדים וקאמרי קרוב לה ואת אמרת תתיבם ואין בכך כלום ותו בשתי כתי עדים נמי ספיקא דרבנן הוא דאמרי אוקי תרי וכו'.
וכך פירש: דילמא מתניתין בשתי כתי עדים ומספיקא דאורייתא חולצת ומתרץ אי בשתי כיתי עדים לא הוה תני ולא מתיבמת אלא תתיבם ואין בכך כלום דמוקמי' לה אחזקה דכיון דאיכא עדים דמסייעי לה לחזקה אין מחמירין עלי' לבטלה אלא בכת אחת היא ומשום הכי אינה מתיבמת דכיון דליכא עדות שלימה לחזקה חוששין ואקשינן קיימי עדים וקאמרי קרוב לערוה היא וקא מיבמה צרה והא אמרת ספיקא דאורייתא הוי ותו בשתי כתי עדים נמי ספיקא דרבנן הוא ואמאי קתני חולצת לדבריך תתיבם ואין בכך כלום דנוקמיה אחזקה.
ואפילו הכי לא דאיק משום דמעיקרא קס"ד שתי כתי עדים ספיקא דאורייתא ולא מוקמינן אחזקה וכת אחת ספיקא דרבנן והשתא מפכינן מטראתא ועוד מאי האי דאמרינן ותו דילמא בשתי כתי עדים נמי ספיקא דרבנן הוא איהו נמי ה"ק השתא וכבר כתבתי שאין גרסתו בכל הנוסחאות.
אלא יש לי לפרש גירסת הספרים כך וקדושין גופייהו דילמא בשתי כתי עדים ומשום הכי נמי חולצת אי בשתי כתי עדים היכי אמרינן תתיבם ואין בכך כלום קיימי עדים וכו' דהא אמרת ספיקא דאורייתא היא דודאי תרצתא דמתניתין הכי דמשום חומרא חולצת דהא אמרינן דומיא דהדדי קתני לזו וספק גירושין דקתני מתניתין משום חומרא חולצת ולאו מדינא ואם תתיבם אין בכך כלום שהרי שלשה גיטין אלו מדרבנן הם פסולין ואם נשאת הולד כשר ואקשינן ודילמא בשתי כתי עדים נמי ספיקא דרבנן היא ומשום חומרא ודאי הוא דחולצת וכו'.
הא דאמרינן והא עבדא דאיכא דקני בכספא וכו' .פירש"י ז"ל מכירת עבד ותקון רבנן זמן בכל שטרי מכירה לידע מאיזה זמן אוכל פירות ואחרים פירשו משום שמא עשאו אפותיקי ומכרו שבעל חוב גובה ממנו ואין כל זה נכון דאם כן מאי הא דאמרינן התם רובא בשטרא אדרבא רובא בכספא הוא ואפילו הני דכתבי בשטרא לראיה בעלמא הוא דכתבי ומדיהבי מעי קנו ועוד האיך תקנו שם זמן וכי המוכר עבדו בשטר ולא כתב זמן השטר פסול הוא אלא אם דרך העולם לכתוב לשופרא דשטרא כתבי כשאר כל שטרי מקח וממכר ובכולן אם לא כתב לא הפסיד כלום אלא טירפא.
אלא הכי פירושא: והא גט חירות של עבד דאיכא דקני נפשיה בכסף על ידי אחרים ואיכא דקני בשטרא ותקינו רבנן זמן שגטי נשים ושחרורי עבדים שווין הן בכך ובין למאן דאמר משום פירי הכא נמי איכא ולמאן דאמר משום מחפה הכא זימנין דבא על בת ישראל אי נמי שפחה מינסבה לישראל ואתי מרה לחפויי אבני משום דעבדי ליה נייח נפשיה וחיים עלייהו ועל זרעא דידהו והיינו דמפרקינן התם רובא בשטרא דבכספא לא קנו אלא ע"י אחרים ולא שכיח כלל.
ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם. פרש"י ולא שיעידו מפי כתבם וקשיא לן וליתו שטרא לבי דינא ולא יעידו מפי כתבם ובפירוש התורה (פ' שופטים) כתב רש"י ז"ל שלא ישלחו אגרותיהן לב"ד משמע שלא יכתוב כל אחד ואחד עדותו באגרת וישלחוה לב"ד ואין שמועה זו מתפרשת בכך.
ויש מפרשין שלא אמרו כאן אלא בשטר קידושין שאם הביאוהו נמי לב"ד אין דנין בו לחובה מאותו זמן הכתוב בשטר שהעדים החתומין עליו אינן יודעין אם נתקדשה באותו היום הלכך אי נמי חזרו וראו והניחו השטר בידם אינו אלא כפנקס בעלמא לזכרון דברים משא"כ בגיטין דכיון דהזמן להצלה אתיא דנין בו בלא עדות שלהם וכל שכן בדיני ממונות שאין העדים חותמין בה אלא בשראו המלוה או בשטר הקנאה דמשעה ראשונה נגמר הדבר וקשה לי אם כן כשמניחין אותו גבה דידה או גבי דידיה מה הועילו בתקנתם הרי אין הזמן כלום אלא אם תקנו זמן בקידושין לא היו כותבין עד שיראו והמוקדם פסול.
ורבינו יצחק ז"ל פירש דכל שטרא דלא נפק מתותי ידא דסהדי כמה דלא מסהדי בה דמיא דהא אי בעו כבשו לה הלכך לא גמרינן מינה וא"ת והלא שטר קדושין אי אפשר שלא יצא מתחת ידם שהרי קבלה קדושין היא או שלוחה מידו של בעל ואף על פי שהפקידתו אצל עדים הרי זה כשטר היוצא מתחת ידי שליש זו אינה שאלה שכל שטר שאפשר לבעל דין לעכבו ברשותו אם הפקידו אצל אחר או העמידו ברשות עדים עצמן יד שלוחו כמותו אבל שטר זה שאינו יכול לעכבו ברשותו ומתחלה לא תקנו אותו חכמים אלא שיהא מונח ביד העדים עד שיבא אליהו אין זה שטר אלא כזכרון עדות בשטר משמוש הוא.
והא דגרסינן בירושלמי (טז,ז) מצאו כתוב בשטר מת פלוני נהרג פלוני ר' ירמיה אמר משיאין את אשתו ור' בון בר כהנא אמר אין משיאין את אשתו מתניתא מסייעא לדין ומתניתא מסייעא לדין מתניתא מסייעא לר' ירמיה על פי עדים ולא ע"פ תורגמן ולא על פי כתבן ולא עד מפי עד ועכשיו הלא משיאין עד מפי עד ודכוותיה על פי כתבן ועל פי תורגמן משיאין ומתניתין מסייע לר' בון בר כהנא יפה כח העדים מכח השטר שהעדים שאמרו מת פלוני נהרג פלוני משיאין את אשתו מצאו כתוב בשטר מת פלוני נהרג פלוני אין משיאין את אשתו יפה כח השטר מכח העדים שהמלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים משעובדים בעדים גובה מנכסים בני חורין ואיתא נמי בתוספתא כתובות ומסיים בה אם אמרו מה שכתוב בשטר זה ראינו ושכחנו תנשא אשתו אפשר לומר דההיא נמי דוקא בשמצאו שטר בשוק או ברשות אחר אבל כתבו עדים ונתנו לאשה משיאין אותה ולא מיחוור.
אלא איכא למימר כיון דאין זה עושה מעשה שטר ולא כתבו של אחד מבעלי דבר הוא שהרי אינן עושין ביניהם שום מעשה להזמין עליו עדים ואף אינו משמש כלום הילכך כשטר משמוש דמי ואין למדין ממנו אלא כשזוכרה לאחר מכן שמה שכתוב בשטר זה כתבו לעדות בלא שנוי.
וא"ת לינחיה גבי עדים זימנין דדכירי הכי לא תקינו רבנן זמן שלא יהא משמש כלום אפילו לאחד במאתים שהרי בפינקס בעלמא אם זוכרה מעצמה מפי פנקסו מעיד הוא עליה.
והרב ר' משה הספרדי ז"ל כתב שכל שטר מדברי סופרים הוא שדנין על פיו שאלו מן התורה מפיהם ולא מפי כתבם ולאו מילתא היא דשטר גיטין וקדושין בדאורייתא כתיבי ושאר שטרות נמי בקבלה כתיבי וכתוב בספר וחתום ובפרק השולח גט (דף ל"ד) תנן והעדים חותמין על הגט מפני תקון העולם והוינן בה (שם דף ל"ו) מפני תקון העולם דאורייתא הוא וכתוב בספר וחתום והעד עדים אלמא מדאורייתא הוא בין בגיטין בין בשאר שטרות ועוד היכי מתפרשא ליה שמעתין מה בין מונח גבה דידה וגבי דידיה דמהני למונח גבי עדים דקרי ליה מפי כתבם.
התם להצלה דידה קא אתי. פי' ואי מחקה ליה מחזקי לה בחזקת אשת איש וקטלי לה ופירש"י ז"ל ומיהו אי לא תיקון רבנן זמן הוה מצי לחפויי עלה ומספיקא לא קטלינן לה אבל השתא דתקון רבנן זמן אי לא מייתי ליה מוקמינן לה אחזקה וקטלינן לה.
ולא מחוור, דלא אלימא הך טעמא למקטל בה ותו איכא למידק הא דאמרינן בפרק המביא גט תניין (דף י"ז) גזיי' לזמן ויהבי' ניהלה מה הועילו חכמים בתקנתן ופריק לרמאי לא חיישינן ומאי קושיא הא זמן להצלה דידה קא אתי ואי גייז ליה היכי מחפה עליה ואיכא לפרושה לההיא למאן דאמר משום פירי ולאו למאן דאמר משום בת אחותו אלא שרש"י ז"ל פירשה שם בין למאן דאמר משום פירי בין למאן דאמר משום בת אחותו.
ואיכא למימר דהכא הכי קאמרינן התם סברה דזמן להצלה דידה קאתי ואמרה אי מחיקנא ליה מוקמי לי בחזקת אשת איש ומיהו אנן משום הך ספיקא לא קטלינן אי נמי גט עצמו להצלה דידה ודאי אתי והיא יראה למחוק ממנו כלום כדפרישית ומשום הכי אקשינן התם גזיי' לזמן מה הועילו חכמים בתקנתן שמא יחפה עליה דמספיקא לא קטלינן לה ומפרקינן לרמאי לא חיישינן בין למאן דאמר משום פירי בין למאן דאמר משום בת אחותו.
נתן גט למאמרו הותרה צרתה. פירשו לקמן (יבמות דף נ"ב) בתוספות דהיינו דוקא צרה דמתניתין אשת בעל הגט משום דלאו בנות בית אחד הן אלא במאמר זה והא שקליה אבל צרה של ביתה ממש מיחלפא כמותה בבעלת הגט ואסורה בין לו בין לשאר אחין אם היו רבים ולאידך לישנא דאמרינן הותרה אפילו היא אפילו לו וכל שכן לאחין דכל מאי דעביד שקלי' וקשה לי צרה דמתני' אפילו כתב גט לזו למאמר ולזיקה סתם תהא מותרת אשתו של מגרש דהא מ"מ שקלי' למאמרו כוליה אלא מסתברא צרה דביתה קאמר ולא מיחלפה אלא היא דנקט לה וכן דעת רש"י ז"ל. ופירש בפרק רבן גמליאל (דף כ"ב) הותרה היא לאחין ואסורה לו ומשמע שהוא אסור אף בצרתה דבדידיה גזרינן משום בעל הגט דעלמא, והרב רבי משה הספרדי ז"ל כתב כדברי רש"י ז"ל שלא הותרה אלא לאחיו והאי דקאמר רבא הותרה אפילו היא סתם ולא פירש משום דאמתניתין קאי שעשה מאמר ומת ונשאר אחיו, ועוד עתיד אני לכתוב בזה בפרק רבן גמליאל בעזרת שמים.
זר ששימש בשבת וכו' ובעל מום ששימש בטומאה וזר שאכל מליקה ר' חייא אמר חייב שתים. פירש"י ז"ל איסורי קא חשיב דהא משום זרות אין כאן חטאת ואחרים פירשו דמלקיות קא חשיב דכולהו לאו כתיב בהו וקסבר לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין עליו ומשום הכי לוקה בשבת בדאתרו ביה למלקות ולא אתרו ביה לקטלא וה"ה דמצי למימר בעל מום ששמש בשבת וללישנא דתני בת אחת משכחת לה דהוי ליה בעל מום מעיקרא ואייתי שתי שערות בשבת אלא מילי מילי אתו לאשמועינן ומיהו לא מצי למימר זר ששימש בטומאה דכי כתיב וינזרו מקדשי בני ישראל וגו' אל בני אהרן הוא דכתיב וכי תימא הא איכא משום טומאת מקדש הא אוקימנא במסכת שבועות (דף י"ז) בשהפך בצינורא דליכא שהות כדי השתחויה.
במאי קא מיפלגי באיסור כולל ואליבא דר' יוסי ר' חייא סבר באיסור כולל מחייב תרתי. פירש"י ז"ל דהך דתניא אינו חייב אלא משום אשת אח דהיינו באיסור כולל ר' חייא קתני לה והך דתניא משום אחות אשה דהיינו איסור מוסיף בר קפרא ופליגן ברייתא אהדדי ואי קשיא לך לר' חייא דאמר מודה ר' יוסי באיסור כולל הא דתניא (לעיל יבמות דף ל"ב) אשת איש ונעשית חמותו נדון באשת איש והא איכא איסור כולל דמגו דמתכלל איסור חמות אאם חמותו ואם חמיו אתכלל נמי אהך ואם תאמר ר' חייא לית לי' ההיא ברייתא ותנא הוא ופליג א"כ היכי מותבינן תיובתא מברייתא דלקמן לבר קפרא נמי נימא דאיהו תנא הוא ופליג ועוד דההיא ברייתא פירושא דמתניתין היא וליכא מאן דפליג עלה איכא למימר כי אמר ר' חייא מודה ר' יוסי באיסור כולל לקברו בין רשעים גמורים והיינו מתניתין דלעיל וכי תניא נדון באשת איש בדיני אדם, זה לפי פירוש רש"י ז"ל.
ואינו נכון בעיני, שאם תאמר לקבורה אין כל איסורין חלין כשם שאין איסור חל על איסור בכולל לעונשין אף לקבורה אינו חל וההיא דאמרינן לעיל מעלה אני עליו לאו משום כולל ומוסיף אלא סבר רבא דלר' יוסי אעפ"י שאין איסור חל על איסור אפילו בכולל לעונשין לקבורה כל איסור חל על איסור ואפילו בלא כולל.
אלא להאי לישנא איכא למימר כי קתני נידון באשת איש היכא דקדיש איתתא דמתה אם אמה ואם אביה דכיון דליתנהו לאו איסור כולל הוא דהא לא מתכלל עליה איסורה דליתיה והוא דלית לה נמי בת ולא שום קרובה נאסרת שאם היתה לה אחת מהן אע"פ שאינה השם איסור כולל הוא דהא מתכלל עליה איסורא משום קדושין אלו בקרובות.
ואחרים פירשו דכיון דלאו חד שם הוא אפילו באם חמותו ואם חמיו לא מקרי איסור כולל ולא דמי להא דאמרן מגו דמיתסר בכולהו אחוותא דהא שם אחווא הוא דחייל עליה ומגו דחל אהני חייל נמי אהא ולאו מילתא היא דהא אמרינן איטמי ליה מגו דמיתסר באכילה מיתסר נמי בעבודה ואף על גב דשני שמות ושני לאוין הוא ואין איסורן נמי שוה שזה במיתה וזה בהכרת ואפילו הכי כיון דשם טומאה הוא חאיל וכן שכן הוא וזו כתב הראב"ד ז"ל.
אלא מליקה בבת אחת הוא דמשכחת לה באיסור כולל לא משכחת לה. פירש הרב הנזכר ז"ל כשהביא שתי שערות נתחייב בזרות ובנבלה וליכא חדא מינייהו דקדימא אבל בעל מום ששמש בטומאה ליכא למימר דכי אייתי שתי שערות איחייב ליה משום בעל מום ומשום טומאה דאכתי מחוסר מעשה הטומאה ולא חל עליה איסור טומאה עד דאיטמי ליה.
וקשה הא דתניא חמותו ונעשית אשת איש נדון בחמותו אמאי נימא מכי אייתי ליה שתי שערות אתחייב ליה באשת איש ואעפ"י שזו לא היתה אשת איש כשם שאתה אומר מיד נתחייב בנבלה אע"פ שזה העוף לא היה נבלה באותה שעה ואיסור חמות מחוסר מעשה כשם שאיסור טומאה מחוסר מעשה ולפיכך אינו חל עד שתעשה לו חמות.
אלא ודאי נראה שאף איסור נבלה וכן איסור אשת איש מחוסרין מעשה הן לפי שלא חל עליהן איסור באלו הנשים אבל איסור זרות ובעל מום הוא שאינן מחוסרין מעשה לפי שהוא איסור שבגוף אדם שמעתה הן אסורין ליכנס למקדש ולעבוד עבודה זו משום זרות ומשום בעל מום.
אבל זו שאמרו בבת אחת הוא דמשכחת לה פי' רש"י ז"ל שכל זמן שלא נמלקה יש בה משום מעילה אבל לא משום זרות וכשמלקה ונראית לכהנים פקע ממנה איסור מעילה וחל עליה איסור זרות ואיסור נבלה כאחד.
וקשה לי שהרי שנינו במסכת מעילה (דף ח') חטאת העוף מועלין בה משהוקדשה נמלקה הוכשרה ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה הזה דמה חייבין עלי' משום פגול נותר וטמא ואין בה מעילה ובגמרא פליגי במצוי איכא מאן דאמר מעכב ותני מצה דמה ואיכא מאן דאמר אינו מעכב ותני הזה דמה אלמא אין איסור מעילה יוצא ממנה משעת מליקה.
אלא יש לומר שאף איסור נבלה ואיסור זרות אין חלין עלי' כל זמן שיש בה משום מעילה איסור זרות הרי מפורש בפרק ואלו הן הלוקין (דף י"ט) זר שאכל בשר חטאת ואשם קודם זריקת דמים פטור דכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם וזר לא יאכל וכו' איסור נבלה נמי כיון שאין איסור חל על איסור לא חאיל עד שעת היתר לכהנים שאיסור מעילה נפקע ממנה ואלו שניהם חלין בבת אחת.
כגון דאייתי שתי שערות בשבת. פי' ולאותה שבת עצמה הא לשבת אחרת זרות קודם וכן בעל מום וטמא ואייתי שתי שערות ועבד באותה טומאה הא טבל ממנו בעל מום קודם דהני איסורין שבגוף והני ד"א גורם וכיון שבטל הגורם בטל איסורייהו מיני'.
אלא קא מפלגי באיסור בת אחת ואליבא דר' יוסי. פרש"י ז"ל וברייתא לרבי חייא כגון דשוו שליח ובר קפרא סבר באיסור בת אחת לא מחייב ר' יוסי אלא חדא וכי חייב באיסור מוסיף חייב כגון דנשא חי ואח"כ נשא מת ולית ליה הא דתניא אלא משום אשת אח.
וקשה לי היכי איפשר לאוקמי מתניתא בבת אחת והא מדפליג ר' שמעון ואמר אינו חייב אלא משום אשת את ואינו חייב אלא משום אחות אשה אלמא בשקדם אחד מן האיסורין עסקינן דהוה ליה למימר בתרווייהו אינו חייב אלא אחת ותו איכא למידק עלי' דהא לא אשכחן תנא דאית ליה איסור מוסיף ולית ליה איסור בת אחת ואדרבא אפילו למאן דאמר דלית ליה מוסיף איסור בת אחת אית ליה כדאמרינן לקמן בשמעתין והכי נמי איתמר בעלמא כגון ההיא דאתמר בפרק גיד הנשה (חולין דף ק"ג) קסבר בהווייתן הן קדושין וחלין בבת אחת כגון שלא נתקשרו איבריו בגידין כדאיתא התם.
אלא איכא למימר דקס"ד השתא דכי פליגי ר' חייא ובר כפרא למלקות ובהכי פליגי ר' חייא סבר אע"ג דאמר ר' יוסי נדון בזיקה הראשונה שבאה עליו לומר שאין איסור חל על איסור בכולל וה"ה למוסיף בבת אחת מודה ובר קפרא סבר אף בבת אחת פטר ודכולי עלמא כי קתני מתניאתא לעיל חייב שתים דברי ר' יוסי לקברו בין רשעים גמורים ולא למלקות ולקרבן אי נמי ר' חייא סבר ברייתא לקרבן וכי אמר מודה ר' יוסי בבת אחת ה"ה למוסיף אלא משום דבר קפרא נקט בת אחת וקשיא לן לבר קפרא הא אשכחן דמודה ר' יוסי באיסור מוסיף דתנן במסכת כריתות בפרק אמרו לו (כריתות דף י"ד) ר' יוסי אומר אם עבר זקן ונשאה חייב ע לי' משום אשת אב ופרישו בגמרא משום דמודה רבי יוסי באיסור מוסיף וכ"ש באיסור בת אחת איכא למימר אין הכי נמי אלא מיהו לא קאי האי לישנא ומשום הכי לא מייתי עלי' פירכא מדוכתא אחריתי.
ואסיקנא לפלוגתייהו בבת אחת לר' שמעון אי למלקות אי לקברו. ואי קשיא כיון דברייתא דלעיל על כרחן לקברו קתני והתם לא בעינן כולל ומוסיף מנא לן דלענין עונשין פליגי ר' יוסי ור' שמעון כלל דהא תלינן פטורא בר' שמעון וחיובא בר' יוסי בכולהו שמעתא.
איכא למימר גמרא גמירא לה דלא פטר ר' יוסי אלא בכולל כעין אשת איש ונעשית חמותו אבל במוסיף לא והא דתניא משום אשת אח לקברו ואידך לקרבן ממש ואתיא כדקיימא לן בעלמא מודה ר' יוסי במוסיף ור' שמעון הא פטר בתרווייהו אפילו לקבורה.
ואותבינן עלי' דבר קפרא מברייתא דקתני דבאיסור כולל פטור אפילו לקברו ובאיסור בת אחת מודה וכי תימא ודילמא כי מודה בי' ר' שמעון בבת אחת לקברו אבל למלקות לא כיון דשמעינן לי' לר' שמעון דפטר בכולל אפילו מלקברו ש"מ לא שני לי' לר' שמעון קבורה למיתה וקרבן כל מקום שאין איסור חל על איסור לעונשין ממש אף לקבורה אינו חל.
אי בהקטרה הא אמר ר' יוסי הבערה ללאו יצאת. איכא למידק דיוקא מאי חייב שתים דקתני בברייתא על כרחיך מלקיות או איסורין דזר ובעל מום לאו חייבי חטאות נינהו.
ופריק בה ר"ת ז"ל ואמר דהכי פירושא אי בהקטרה הא אמר ר' יוסי הבערה ללאו יצאת והוה לי' איסור קל ואין איסור קל חל על איסור חמור אפילו במוסיף וכל שכן בכולל והכי מוכח בכריתות בסוף פרק דם שחיטה (כריתות דף כ"ג) דאמרינן התם אלא בקדשים רחמנא גלי דאתי איסור חל על איסור דתניא וכו' תדע שכן הוא דהא כי סבירא לי' לר' איסור חל על איסור ה"מ איסור חמור על איסור קל אבל איסור קל על איסור חמור לא ובקדשים שמעינן לי' דאמר איסור קל על איסור חמור נמי חייל דהא איסור מעילה קל הוא מיתה ואיסור קדשים איסור חמור כרת אתי איסור מיתה חאיל אאיסור כרת וכו' והא מעילה כי חיילא על איסור קדשים כלומר על איסור חלב באיסור מוסיף חיילא כדאיתא לקמן ואפ"ה כיון דאיסור קל הוא לא חייל אלא משום דרחמנא גלי בקדשים כפיר"ת בספר הישר.
ובמסכת קידושין נמי מוכח בפרק עשרה יוחסין (קידושין דף ע"ז) בההיא דאיתמר התם כל שהוא ביקח וכו' וכל שאינו ביקח אינו בבל תקח פרט לכהן גדול שבא על אחותו אלמנה ואוקימנא הא מני רבנן היא דפליגי עלי' דר' שמעון וכי אמרי רבנן איסור חל על איסור הני מילי באיסור חמור על איסור קל אבל קל על חמור לא ואלמנה איסור מוסיף הוא דהא מיתוסף בה איסורא למשוח למלחמה ולכהן שיתמנה תחתיו והכי מוכחא שמעתא התם ואפילו הכי לרבנן דפליגי עלי' דר' שמעון לא חייל על איסור חמור ממנו ורבנן דפליגי עלי' דר' שמעון היינו ר' יוסי דשמעתין.
ולדידי לא נהירא לי דכל שם שבת אחד היא וכיון דחייל איסור שבת עליו לכל דבריו הוא חל אפילו ללאו שבו דהא מ"מ אסור הוא השבת אלא דמסתברא דקס"ד יש כאן משום זרות ללאו ומשום שבת לחטאת עד דאתי רב אשי ופירק' באיסורין וה"ה דמצי לאוקמא למלקות אלא דר' יוסי לית לי' כולל כדאמרן בחמותו אלא אסורי קתני לקברו ולר' יוסי אפילו במקום שאין איסור חל על איסור לעונשין חל עליו לקבורה ואפילו בלא כולל ומוסיף כדפרשינן.
תני הוחלפו הכי נמי מסתברא וכו'. ואי קשיא לעולם החליפו ואינהו מזיד ואינהי שוגגות לא קשיא דכיון דמתניתין לתרווייהו קתני לא הוי לי' למשבק הוחלפו דדחי דמייתו עלייהו ד' קרבנות ולמיתני החליפו דידהו דליתא אנא לקוברו אי נמי למלקות אלא תרווייהו בחד גונא קתני להו אלמא הוחלפו תנן.
אם היתה שבת והוציאו חייב. פירש רבינו הגדול ז"ל חייב שתים משום שבת ומשום יום הכיפורים דקיימא לן עירוב הוצאה לשבת ועירוב הוצאה ליום הכיפורים והיינו איסור בת אחת.
ורש"י ז"ל כתב דמשום יום הכיפורים לא מחייב בהוצאה דקסבר אין עירוב הוצאה ליום הכיפורים והכי מפורש בכריתות (דף י"ד) , אלו דברי רש"י ז"ל.
והתם גרסינן לה הכי:ונתני אם הוציאה חייב מאי טעמא קתני אם היתה שבת אמר רפרם זאת אומרת עירוב הוצאה לשבת ואין עירוב הוצאה ליום הכיפורים ממאי דילמא יש עירוב הוצאה ליום הכפורים והכי קתני אם היתה שבת והוציאה חייב אף משום שבת ואסיקנא אלא הא דרפרם בדותא היא וזו כדברי רבינו יצחק ז"ל היא שנויי'.
אלא שרבינו שלמה ז"ל נראה שהוא סובר דכי אמרינן בדותא היא אזאת אומרת קאמרינן כלומר דמהא לית את שמע מינה כלום מיהו איפשר דאיתא מ"מ שלא לצורך פירש כן ולדבריו מאי איסור בת אחת דקאמרינן הכא אם מפני שיום הכיפורים ושבת כאחת הן חלין הא כיון שזו איסור מלאכה וזו איסור אכילה לדברי הכל חלין וחייב שתים ואפילו הוציאו בפיו דכיון שחל איסור שניהם עליו ודאי חייב שתים בזו משום שבת ובזו משום יום הכיפורים שהרי שני שמות הן ואם תאמר שאין איסור שבת ויום הכפורים חלין עליו שניהם אם כן לבר קפרא דלית ליה איסור בת אחת האוכל ביום הכפורים שחל להיות בשבת או שעשה בו מלאכה על איזה מהן אתה פוטרו על השבת או על יום הכפורים אלא כל שהן שתי שמות בודאי חייב שתים שהרי אפילו בקדושה אחת חייב שתים דלאו איסור חל על איסור היא כלל.
מ"מ יש לומר לפירושו שאם תמצא לומר אין עירוב הוצאה ליום הכפורים הא דאמרינן מאן האי תנא דאית ליה איסור כולל ומוסיף ובת אחת ואמר רב רבי מאיר היא לאו משום דשמעינן ליה בת אחת אלא כיון דבמתניתין איתנהו קאמרינן הכי דמאן דאית להו מוסיף וכולל כל שכן דמודה בבת אחת והוא הדין דמצי לאוקמי כת"ק דר' מאיר אית להו מוסיף וכולל אלא משום דלא ידיע מנו ניחא להו לאוקומה כרבי מאיר דסתם מתניתין כותיה אלא שאין אנו צריכין לכך דקיימא לן עירוב הוצאה ליום הכפורים וכן פסק רבינו ז"ל.
ויש שגורסין במשנתנו והוציאו בפיו. והקשו ממה שאמרו בפרק המצניע (שבת דף צ"ב) בפיו ובמפרקו פטור דאין דרך הוצאה בכך ופריקו הני מילי בהוצאה דכלים אבל באוכלים מחשבתו משויא ליה מקום כדאיתא התם ולפי גרסא זו משום הכי נקט ר' מאיר בפיו משום דסבר כיון שהוציאו בפיו הרי הוא השם והיינו דלא נקט כמה מלאכות שיוכל לעשות בבת אחת עם האכילה הזו אלא סבור לומר שהוא השם ואעפ"כ אמרו לו אינו השם.
הא אתמר עלה אמר רב ביבי בתרומה בערב פסח. הוא הדין דהוה ליה לפרוקי כאידך לישנא דמתרץ עלה בפסחים בפרק אלו דברים (פסחים דף ע"ב) שאני תרומה דרחמנא קריא עבודה ועבודה רחמנא אכשרה וכו' אלא חדא מתרי טעמי נקט.
מצינו בנוסחאות וזו היא גרסתו של רש"י ז"ל: בשופעת מתוך שלש עשרה לאחר שלש עשרה לאחיובי אינהו מתוך שתים עשרה לאחר שתים עשרה לאחיובי אינהו. ופירש משכחת לה בשנולדו הזכרים באחד בתשרי והנקבות באחד בתשרי לשנה הבאה וביום תשלום י"ב לנקבה שהם י"ג לזכרים מסרו קידושין שיחולו ליום המחרת כשהן נעשים גדולים ושופעות בסוף אחד בשבת עד יום המחרת שהקדושין והנדות קדמו לגדולתן ותלויין ועומדין לחול כשיגדלו ובשעה אחת חלו כולן.
וקשיא לן כיון שמסרו הקדושין כשהן בקטנותן האיך הם חלין לעולם והלא דבר שלא בא לעולם הן בשלמא דנשי משכחת לה על ידי אביהן אלא קטנים אי איפשר להן לקדש אלא משהגדילו ויש שנדחקו בה כר' מאיר (בקדושין דף ס"ג) דאמר לאחר שאתגייר לאחר שאשתחרר מקודשת ולאו דוקא דהא להאי לישנא אפיקנא מדר"מ ואוקימנא כר"ש.
ותו קשיא לי, דהא כי הוו בני שלש עשרה ובנות שתים עשרה עדיין לא גדלו עד שיביאו שערות היאך אפשר לצמצם שיביאו כולן כאחת ואם תאמר משכחת לה שהביאו אותן קודם לכן וכשהגיעו לכלל שנים הגיעו לגדלות אי אפשר לומר לך כן דתניא בפרק יוצא דופן (נדה דף מ"ו) מבן תשע שנים ויום אחד ועד בן שתים עשרה שנה ויום אחד שהביא שתי שערות ועודן בו לאחר זמן שומא והתם מוכח בהדיא דהוא הדין לשלש עשרה שנה עצמה דקיימא לן תוך זמן כלפני זמן ואיתמר נמי בפרק בא סימן (נדה דף מ"ח) לר"ש תוך הפרק נשים בודקות אותן קסבר תוך הפרק כלפני הפרק ובעיא בדיקה דאי משתכחי לאחר הפרק שומא נינהו ומיהו איכא לאוקמה דלא כהלכתא כמאן דאמר תוך הפרק כלאחר הפרק והוא שעודן בו,והכל דוחק והבל.
ורבנא חננאל ז"ל גריס בשופעות מתוך שלש לאחר שלש לאחיובי אינהו ומתוך שתים עשרה וכו' ופירשו הגרסא הזו דלא בדשוו שליח עסקינן אלא בשקבל בהן אביהן קדושין מאנשים גדולים כשהיתה כל אחת פחותה מבת שלש וכל זמן שלא היתה ראוי' לביאה לא חלו עליה שמות הללו שהרי הבא עליה פטור מכלום וכשהגיעו לכלל שלש שנים ויום אחד שהן ראויות לביאה היו שופעות נמצא שחלו על כל אחת מהן כשהגיעה לזמן הזה והיתה ראויה לביאה כל השמות הללו בבת אחת ואעפ"י שלא נולדו בזמן אחד אלא אחת גדולה ואחת קטנה וכן הם אחד גדול ואחד קטן מ"מ כל השמות הללו בבת אחת הן חלין על כל אחד ואחד מהם ועל כל אחת ואחת מהן.
ועדיין יש לי לדקדק שאיני מוצא שש עשרה חטאות בכאן שאם טבלו מאותן נדות של שלש וחזרו ושפעו בשתים עשרה נמצא שיש על האנשים משום אשת איש ואח ואחות אשה בבת אחת ואין עליהם משום נדות זה שעכשיו הוא בא ואותו שחל עליהם הרי טבלו ממנו ועבר כמו שפרשתי למעלה דכשם שאין שם נדות חל מיום שהביאו שתי שערות עד שפירסו נשים הללו אעפ"י שהרבה נשים נדות בעולם כך אין נדות ראשון שטבלו ממנו מיחל זה עליהם.
אלא יש לומר דמשכחת לה שלא טבלו ממש עד שתים עשרה ולא הקפידו בגמרא לפרש כן משום דלרבי חייא פשיטא דבהכי משכחת לה אבל מתניתין לא צריך למהוי דכולהו כאחת דד' שמות בלחוד תנן.
ואיפשר לומר דכל שם נדות באשה אחת חד הוא אף על פי שטבלו בינתים ויש לעיין בזה במסכת כריתות (דף ט"ז וי"ז) בענין ימים שבינתיים דהוו ידיעה.
ולדברי הכל האי דנקיט שופעת מתוך זמן לאחר זמן לאו דוקא שהוא הדין אם פירסו נדות קודם לכן ולא טבלו שהרי היו בנדותן עד שתבואו במים.
הא דאקשינן והא אין אשה מתעברת מביאה ראשונה. היינו טעמא דלא אוקמוה בשהיו בעולות כגון שנבעלו באונס או ברצון ביאת זנות או שנתארמלו ונתגרשו מאחד משום דקתני סיפא ואם היו כהנות נפסלו מן התרומה ואוקימנא בשנתקדשו לאלו פחותות מבנות שלש ואם נבעלו ביאות זנות כבר נפסלו. זו לפי דברי ר"ח ז"ל אבל לדברי רש"י ז"ל אף זו קשיא.
אותה פרט לכלה. פירש"י ז"ל דלא מציא למעוטי משכבת זרע דהא ראוי להזריע אותו מקום בביאה שניה ומשום נוגע בש"ז לא מטמיא דטומאות בית הסתרים אינה מטמא אלא שגזרת הכתוב היא בביאה וכן מפרש במסכת נדה (דף מ"ב) ומשמע מהאי פירושא דלא ממעט לכלה אלא מטומאת ביאה אבל ש"ז מטמאה אם פלטה הלכך לא טהרה הכתוב אלא ביושבת במטה ואינה מתהפכת עד שלשה ימים דאי במהלכת או מתהפכת א"א לה שלא תפלוט וטמאה משום נוגעת שאין זה בית הסתרים והכי איתא בפרק יוצא דופן (שם) .
הא דאמר שמואל בלישנא קמא חוץ מגיורת ומשוחררת קטנה. קשיא לן, שמואל דאמר כמאן, אי כר' יהודה אפילו גיורת ומשוחררת קטנה דהא תניא בפ' ואלו נערות (כתובות דף ל"ז) הגיורת והשבויה והשפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו יתרות על בת שלש שנים ויום אחד צריכות להמתין ג' חדשים ד"ר יהודה ואי כר' יוסי קשיא גדולה איכא למימר שמואל סבר לה כר"מ דאמר לקמן בפרק החולץ (יבמות דף מ"ב) או שהיתה קטנה ועקרה ואיילונית צריכה להמתין וקסבר שמואל דה"ה לגיורת ומשוחררת גדולה ואעפ"כ שמתהפכת יפה יפה וקטנה בגירות לא שכיחא ולא גזרינן ואזדא שמואל נמי לטעמיה דאמר הלכה כר"מ בגזירותיו.
וללישנא בתרא בקטנה בזנות לא גזר אבל בגדולה בת ישראל גזר סבר לה כרבי יהודה באנוסה ומפותה ובגיורת אפילו גדולה לא גזר סבר לה כרבי יוסי דגירות לא שכיחא ולא גזרינן אלא בנשואה וכך פירש"י ז"ל וכן פסק ר"ח ז"ל.
אבל דברי רבינו ז"ל צריכין לפנים. ונראה מדבריו דאפילו לר"מ דגזר דוקא בענין נשואין אבל זנות משום נשואין לא גזרינן דזנות בישראל לא שכיח וכיון שמתהפכת מותרת כרבי יוסי דקיימא לן רבי יהודה ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי והא דנקט שמואל גיורת ומשוחררת גדולה רבותא נקט דאפילו בעודן כותיות מתהפכות משום שדעתן להתגייר וכ"ש בישראל וקטנה בת ישראל דלא גזר בזנות משום שאינה ראויה להתעבר ואף על פי שאינה מתהפכת ולא צריכין השתא למימר משום דזנות בקטנה לא שכיח והיינו דאמרינן הוא דאמר כרבי יוסי ולא מסיימי בגמרא כרבי יוסי בחדא וכרבי יהודה בחדא תדע דהא אפילו רבי יהודה דגזר קאמר טעמא משום דאימר לא נתהפכה יפה יפה ולא קאמר דגזרינן אלמא זנות בישראל לאו בר גזירה הוא.
מ"מ תימה לדבריו מי סגי ליה לשמואל למימר חוץ מגיורת גדולה וקטנה ואנוסה ומפותה בת ישראל וי"ל דכ"ש משום דמנטרא נפשה כדפרישית וכיון דהזכיר היתר היפוך בגיורת אין צריך לומר בבת ישראל.