חולין קד ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
נאכלת עם הזר על השלחן וניתנת לכל כהן שירצה אמר ליה אביי בשלמא אי אשמועינן חלת חוצה לארץ בארץ דאיכא למיגזר משום חלת הארץ דאורייתא ולא גזרינן איכא למשמע מינה אלא חו"ל משום דליכא למיגזר הוא אבל הכא אי שרית ליה לאסוקי עוף וגבינה אתי לאסוקי בשר וגבינה ומיכל בשר בחלב דאורייתא מתקיף לה רב ששת סוף סוף צונן בצונן הוא אמר אביי גזירה שמא יעלה באילפס רותח סוף סוף כלי שני הוא וכלי שני אינו מבשל אלא גזירה שמא יעלה באילפס ראשון:
מתני' העוף עולה עם הגבינה על השולחן ואינו נאכל דברי ב"ש וב"ה אומרים לא עולה ולא נאכל א"ר יוסי זו מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה באיזה שולחן אמרו בשולחן שאוכל עליו אבל בשולחן שסודר עליו את התבשיל נותן זה בצד זה ואינו חושש:
גמ' רבי יוסי היינו ת"ק וכ"ת אכילה גופה איכא בינייהו דקאמר ת"ק בהעלאה קא מיפלגי באכילה לא פליגי ואמר ליה רבי יוסי אכילה גופה מקולי בית שמאי ומחומרי ב"ה והתניא רבי יוסי אומר ששה דברים מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה וזו אחת מהן עוף עולה עם הגבינה על השולחן ואינו נאכל דברי ב"ש ובה"א לא עולה ולא נאכל אלא הא קמשמע לן מאן תנא קמא רבי יוסי כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם שנאמר (אסתר ב, כב) ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי תנא אגרא חמוה דרבי אבא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן הוא תני לה והוא אמר לה בלא נטילת ידים ובלא קינוח הפה רב יצחק בריה דרב משרשיא איקלע לבי רב אשי אייתו ליה גבינה אכל אייתו ליה בשרא אכל ולא משא ידיה אמרי ליה והא תאני אגרא חמוה דרבי אבא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן עוף וגבינה אין בשר וגבינה לא אמר להו הני מילי בליליא אבל ביממא הא חזינא תניא בית שמאי אומרים מקנח ובית הלל אומרים מדיח מאי מקנח ומאי מדיח
רש"י
[עריכה]נאכלת - לכהן עם הזר ולא גזרינן דילמא שקיל זר מיניה ואכיל דהא אכילה גופה לא מיתסרא בה אלא משום גזירת אכילת חלת הארץ:
לכל כהן שירצה - אפילו לעם הארץ שאין משמרה בטהרה מה שאין כן בחלת הארץ דכתיב (דברי הימים ב לא) לתת מנת לכהנים למחזיקים בתורת ה' מחזיקים יש להם מנת ולא שאין מחזיקין אלמא בדרבנן לא גזרינן העלאה אטו אכילה:
בשלמא אי אשמועינן תלת חו"ל בארץ - שהביאה לארץ ואשמועינן דאע"ג דיש כאן חלה דאורייתא ואיכא למיגזר הא אטו הא דאי מסקת חלת חוצה לארץ (לארץ) אתי לאסוקי חלת הארץ ומיכלה הזר הוה איכא למשמע מינה מתניתין נמי אי לא דאכילת עוף דאורייתא לא הוה גזר העלאתו אטו אכילתו ולא אטו דבהמה אלא בחוצה לארץ טעמא משום דליכא למיגזר אטו שום איסור דאורייתא הוא:
אבל הכא - אע"ג דלא איבעי לן למגזר העלאתו אטו אכילתו איכא למיגזר העלאתו אטו העלאת ואכילת בשר בהמה דכי מסיק להו היינו אכילה דאתי למיכלינהו בהדדי:
מתקיף לה רב ששת - אפילו את"ל בשר עוף בחלב דאורייתא עדיין משכחת לה גזירה לגזירה דהא העלאה דרבנן משום אכילה ואכילה גופה דרבנן דהא סוף סוף צונן וצונן הוא ואפי' אכיל להו כי הדדי ליכא איסור דאורייתא דדרך בישול אסרה תורה:
גזירה שמא יעלה - בשר בהמה עם הגבינה בתוך אילפס רותח דה"ל בישול:
מתני' ואינו נאכל - עם הגבינה:
א"ר יוסי דבר זה כו' - בגמ' פריך היינו תנא קמא:
בשולחן שאוכל עליו - דאיידי דממשמשי ביה ידא אתי לאתנוחי זה ע"ג זה:
גמ' רבי יוסי אומר ו' דברים כו' - יש אחרות הרבה אבל באלו ששה לא היו מודים לו חביריו שיהיו ב"ש מקילין ובית הלל מחמירין:
כל האומר דבר בשם אומרו - והתנא שכח ולא הזכיר שמו בתחילה וחזר והזכיר שמו:
באפיקורן - דרך הפקר שאינו נזהר בהן וכדמפרש:
הוא תני - כך קבלה סדורה מרבו:
והוא אמר לה - והוא פירשה מסברא שלו דמאי אפיקורן:
בלא קינוח הפה - שאם אכל זה ובקש לאכול זה אין צריך ליטול ידיו ולקנח אבל בבשר בהמה בעי קינוח כדלקמן שלא יהא נדבק כלום מן הראשון בחניכיו:
הא קא חזינן - ידים ריקניות שאין דבוק בהם כלום:
תוספות
[עריכה]והיכא דליכא כהן קטן ששורפה ומפריש שניה נותנה לכהן טמא אפילו הוא זב דלא מפליג התם בשום טומאה ולא דמיא לחלה שניה בסמוכין לא"י דהתם לעולם צריך להפריש אבל ברחוקים אי איכא כהן קטן או גדול שטבל לקריו אין צריך להפריש חלה שניה כלל והיא קלה ביותר אלא שאסורה לזרים דלא אשכחן דשרי לה אלא לכהנים ונראה שאינה טובלת שהרי יש כמה מקומות דלא מפרשי לה כלל ואפילו ליכא כהן קטן ועל אותן מקומות יש קצת תימה אלא לפי שאינה טובלת וצריך לשומרה מלהאכילה לזרים נמנעו מלהפריש ושמא אפילו אינה מדמעת ואף על פי שהראשונה נראה קצת דמדמעת מדתניא בפרק רבי ישמעאל (מנחות דף סז.) תרומת עובד כוכבים בחו"ל אינה מדמעת דמשמע הא דישראל מדמעת מ"מ השניה שהיא קלה ביותר שמא אינה מדמעת וכמו שלא גזרו על תערובות דמאי כמו כן שמא לא גזרו בה כיון שהיא קלה כל כך:
וניתנת לכל כהן שירצה. פירש בקונטרס דאפילו אינו מחזיק בתורת ה' יתנו לו חלת חוצה לארץ ואין נראה לר"י דהא הוו דומיא דהנהו ששונה אחר משנה זאת ואלו ניתנין לכל כהן שירצה כו' וחשיב בהדייהו הזרוע והלחיים והקבה ואמרינן לקמן בפרק הזרוע (דף קל:) שאינן ניתנות למי שאינו מחזיק בתורת ה' לכך נראה לרבינו יצחק דהכא מיירי בדליכא כהן חבר אי נמי איכא כהן חבר שהוא עשיר ואינו רוצה לקבל ואפילו רוצה לקבל כיון דאין צריך וזה ע"ה עני וצריך שמצווים להחיותו שאם לא יתנו לו יצטרכו לתת לו חולין וקמ"ל דיכול ליתן אע"פ שאין בקי בטומאה וטהרה ולא חיישינן שמא יאכלנו בימי טומאתו אבל חלת הארץ אינה ניתנת אלא לכהן חבר שישמרנה בטהרה אפי' ליכא עתה כהן חבר אל יתננה לכהן ע"ה אלא ימתין עד שיזדמן לו כהן חבר:
מתקיף לה רב ששת. לא אאביי קא פריך אלא ארב יוסף חבירו פריך כדפי' בקונטרס:
רבי יוסי היינו ת"ק. אבית הלל לא פריך היינו ת"ק דהכי קאמר דבר זה מחלוקת ב"ש וב"ה ואין זה סתמא ואח"כ מחלוקת דב"ש במקום בית הלל אינה משנה:
עוף וגבינה אין בשר וגבינה לא. תימה דהיכי פריך מגבינה אחר בשר אבשר אחר גבינה דרב יצחק גבינה ואח"כ בשר אכיל ולא דמי כדאמר בסמוך ויש לומר דהכי פריך דברייתא דאגרא משמע עוף וגבינה נאכלין באפיקורן בלי נטילת ידים ובלא קינוח הפה אבל שאר בשר בעי נטילה וקינוח הפה והיכי דמי אי בשר תחלה אפילו בנטילה וקינוח לא סגי עד סעודה אחריתי כדאמר בסמוך אלא לאו אגבינה תחלה והא דנקט הכא בשר וגבינה לא דק אלא גבינה ובשר לא ואגב דמזכיר בברייתא עוף תחלה נקט נמי הכא בשר תחלה וברייתא נקט עוף תחלה דאפילו עוף תחלה נאכל באפיקורן ור"ת מפרש וכן הלכות גדולות דאכל בשר אסור לאכול גבינה היינו בלא נטילה וקינוח אבל בנטילה וקינוח שרי אכל גבינה מותר לאכול בשר אף בלא נטילה וקינוח ומר עוקבא דלא אכיל עד סעודה אחריתי היינו בלא נטילה וקינוח אי נמי מחמיר על עצמו היה ולפירושו קשה מאי פריך הכא ארב יצחק וצ"ל לפירושו דלענין נטילת ידים אין חילוק בין בשר תחלה לגבינה תחלה ולגבי קינוח דווקא יש חילוק והעולם נהגו שלא לאכול גבינה אחר בשר כלל ואפילו אחר עוף ואע"ג דתני אגרא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן דמשמע עוף תחלה דילמא משום דסבר בשר עוף בחלב לאו דאורייתא ולא קיימא לן הכי ומיהו קשה ברייתא דאגרא כמאן אי כרבי יוסי הגלילי הא אף לכתחלה שרי לבשל ולאכול זה עם זה כדאמר לקמן (דף קטז.) דבמקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב ואי כר"ע הוה ליה למיתני חיה בהדי עוף ודוחק להעמידה כב"ש דאמרי העוף עולה ואינו נאכל ומיהו אשכחן נמי לרבי אלעזר בר' צדוק דתניא בתוספתא כב"ש אי נמי כר"ע ונקט עוף משום דשכיח והוא הדין חיה דהכי נמי קאמר לעיל הא עוף אסור מדאורייתא כמאן דלא כר"ע והוה ליה למינקט נמי חיה ור"ת מפרש טעמא דאגרא משום דעוף אינו נדבק בידים ובשינים וחניכים:
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו גרשום על הש"ס/חולין/פרק ח (עריכה)
דתנן חלת חו"ל נאכלת עם הזר על השלחן כו'. כלומר חלת חוצה לארץ אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים וגזרו חלת חו"ל משום חלת הארץ שלא יזלזלו בה וחזינן דלא גזרינן דנאכלת עם הזר על השלחן הכא נמי אי עוף לא הוה אסור מדברי תורה אלא משום דגזרה דבשר בחלב לא גזרינן שלא יהא נאכל עם (הזר) [הגבינה] על השלחן. א"ל אביי אי אשמעי' חלת חוצה לארץ בארץ דהביאה מחו"ל בארץ ובארץ נאכלת עם הזר על השלחן דלא גזרינן גזירה לגזירה איכא למשמע מינה דאין גוזרין גזירה לגזירה אבל הכא בחו"ל דנאכלת עם הזר על השלחן ליכא למשמע דאין גוזרין גזירה לגזירה דהאי דנאכלת עם הזר על השלחן בחו"ל היינו משום דליכא למיגזר משום חלת הארץ בארץ דזו בארץ וזו בחו"ל:
ה"נ דגזרינן. כלומר דגזרינן העלאה אטו אכילה:
גזירה שמא יעלה באילפס ראשון. כלומר היכא דרותח באור:
[2] אבל אכיל לא. כלומר באכילה מודו ב"ש לב"ה דלא נאכל עם העוף באפיקורן כו'. כשמפרש לקמן בלא קינוח הפה ובלא נט"י:
תני אגר' חמוה דרבי אבא עוף וגבינה נאכלין באפיקורין. וא"ת אגרא כמאן ס"ל, אי כרבנן אפילו עוף נמי ליתסר, דהא מדאורייתא הוא, ואי כרבי עקיבא, מאי שנא עוף דנקט אפילו חיה נמי, כדקתני במתני' (קיג, א) ר' עקיבא אומר חיה ועוף אינן מן התורה, ואי כרבי יוסי הגלילי דאית ליה חיה דאורייתא, מאי שנא עוף באפיקורין אפילו בכריכה ובאלפס רותח נמי כדתני בשלהי פירקין (קטז, א) במקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב, ויש מי שתירץ דאגר' כר' עיקבא ומכל מקום בשר חיה גזר אטו בהמה דמיחלפה בה כדאיתא לעיל (לד, א) גבי השוחט חיה ועוף ולא יצא מהם דם בשר בבשר מיחלף, וזו היא דעת הרמב"ם ז"ל (פ"ט מהל' מאכלות אסורות ה"ד) שעירב בשר חיה עם בשר בהמה לדיניהם בזה, וכן דעת הר"ז הלוי ז"ל. ולא מיחוור, דכולי בשר מיחלף נמי אפילו עוף בבהמה, ובפרק השוחט (לו, א) למעוטי פירות דלא מיחלפי בבשר כדאיתא התם בהדיא בשר בבשר מיחלף פירי בבשר לא מיחלפי, והרמב"ן ז"ל תירץ דאגר' לא מעייל נפשיה בפלוגתא אלא עוף דבין לר' יוסי [הגלילי] בין לרבי עקיבא מדאורייתא שרי נקט ליה, אבל חיה דפלוגתא היא לא איירי, וכשת"ל דהלכה כרבי עקיבא אף חיה נאכלת כעוף באפיקורן, והא דתניא אגרא נאכלין באפיקורן, החמיר בה (הרמב"ן) [הרמב"ם] ז"ל (שם), ופירש דוקא גבינה ואחר כך עוף, אבל עוף ואחר כך גבינה לא, ודינו כבשר בהמה וגבינה, וראיה לדבריו מדאקשינן לרבי יצחק בר יוסף דאכל גבינה ואחר כך בשר עוף בשר עוף וגבינה אין בשר וגבינה לא, ואם איתא דאפילו עוף ואחר כך גבינה שרי, לישני ליה התם עוף ואחר כך גבינה הא בשר ואחר כך גבינה לא אבל הכא גבינה ואחר כך בשר הות, והרמב"ן ז"ל הקשה עליו שאין אדם שונה (היתר בלשון) [בלשון היתר] דברים האסורין, שהוא שונה עוף וגבינה נאכלין, ואתה אומר אין נאכלין, אין זה נכון אלא בין כך ובין כך מותר, והא דאקשינן ליה לרב יצחק בר יוסף הכי קאמרינן עוף וגבינה נאכלין בכל ענין הא בשר וגבינה אסורין בכל ענין, דאי סלקא דעתך גבינה ובשר שרי ליתני נמי גבינה ואחר כך בשר דהוא רבותא טפי דאפילו הא דאורייתא בכי הא שרי.
סוף סוף צונן היא ואפי' כי אכיל להו בהדי הדדי בלא בישול ליכא איסורא דאורייתא א"ל אביי גזירה שמא יעלה באילפס רותח ויבא חבירו ויטבל שם שלו דאיכא בישול ואסור מן התורה. ופרכי' ס"ס כלי שני הוא וכלי שני אינו מבשל פי' אינו חשוב בישול לענין שבת להתחייב עליו כדאיתא התם וכן לענין בשר בחלב אבל לענין איסור ודאי כלי שני מפליט ומבליע שכל שיוצא מכלל צונן מפליט ולא גרע ממליחה ומבי' השחיטה למ"ד בה"ש רותח וכדכתבי' לעיל בפ"ק במסכת ע"א. אלא אמר אביי גזירה שמא יעלה באילפס ראשון פי' שזה יעלה אילפס של בשר כמו שהעבירו מעל האש והלא אילפס של גבינה דה"ל כלי ראשון ויטביל זה בזה דאיכא איסורא מדאורייתא.
ע"כ ממהדורא קמא.
[עריכה]תנא אגרא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן. פי' דרך הפקר בלא שימור:
והוא תני ליה והוא מפרש ליה בלא קינוח הפה ובלא נט"י. פירש"י ז"ל שאם אכל זה ובא לאכול זה א"צ לקנח פיו ולא לאכול ונראה מלשונו אפי' כשאכל בשר עוף בתחלה אבל הרמב"ם ז"ל ואחרי' פי' שלא הקילו אלא באכל הגבינה בתחלה שכיוצא בו בבשר דעלמא מותר בקינוח הפה והנטילה לפי שאין הגבינה נדבק לחיך ולשינים כ"כ. אבל אכל עוף תחלה דינו כמו בשר בהמה ואע"ג שהוא מד"ס כעין דאורייתא גזרו בה. ומביאין ראיה לדבריהם מעובדא דרב יצחק דבסמוך דאכל גבינה ואח"כ בשר. ופרקינן ליה מהא דאגרא עוף וגבינה אין בשר וגבינה לא. ומאי קושיא לימא ליה דהתם בשאכל בשר מתחלה אבל הכא אכל גבינה בתחלה ואין זה פי' נכון דהא פשיטא דלשון עוף וגבינה אח"כ גבינה משמע ואם איתא דכה"ג אין נאכלין באפיקורן היכי תני האיסור בלשון המותר וה"ל למתני איפכא גבינה ואח"כ עוף אלא ודאי כדאמרן. והא דפרכי' לרב יצחק ה"פ עוף וגבינה הקילו בכל ענין. אבל בשר וגבינה לא פטרי' כלל מקינוח הפה ונט"י בשום ענין. ועוד דאי בשר ואח"כ גבינה אפי' בקינוח הפה ונט"י אסור ושהייה בעינן לדעת הגאונים ז"ל ודעת הרמב"ם ז"ל עצמו.
ה"מ בליליא אבל ביממא הא חזינא. י"א דבאתרא דאיכא נרות טובא כגון בחופה דינו כיממא וראוי להחמיר י"א דגבינה ואח"כ בשר לא בעי קינוח. וכי תניא לקמן מקנח ומדיח אינו אלא בשר ואח"כ גבינה דהא רב יצחק לא אמר דעביד קינוח ואפ"ה לא פרכי' עליה אלא מנט"י, וזה עלה כדעת האומרים לקמן דמותר לאכול בשר ואח"כ גבינה בקינוח ונ"ט בלא שום שהייה וכדעת ר"ת ז"ל. אבל כל הגאונים ז"ל והרמב"ם ז"ל הסכימו שלא התירו בקינוח הפה אלא באוכל גבינה תחלה ומתניתא דלקמן דב"ש וב"ה אינו אלא לאוכל גבינה תחלה והא דרב יצחק קינוח הוי ביה ולא אידכר תלמודא אלא מאי דלא עביד דהיינו נט"י. ולעולם אפי' אכל גבינה תחלה צריך קינוח בין ביממא בין בליליא. וכן פירש"י ז"ל לקמן גבי פלוגתא דב"ש וב"ה דמיירי נמי שבא לאכול בשר אחר גבינה. וכן נראה עיקר ופשיטא הוא דלענין קינוח הפה ליכא הפרשה בין בין יממא וליליא.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה