התורה והמצוה ויקרא כו טז-יז

סימן יט

ויקרא כו טז:

אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם.

ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק ד:

[א] "אף אני"-- איני מדבר אלא באף.

"אני" אשר בניתי, אני אהרוס. "אני" אשר נטעתי, אני אתוש. וכן הוא אומר (ירמיהו מה, ד): "הִנֵּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי אֲנִי הֹרֵס וְאֵת אֲשֶׁר נָטַעְתִּי אֲנִי נֹתֵשׁ".

"אעשה זאת"-- זו קשה לכם יותר מכל, ששמי הגדול הוי עליכם כבעל חוב.

"לכם"-- מידכם היתה זאת; אין הרעה יוצאת מלפני לעולם. וכן הוא אומר (איכה ג, לח : עיין שם) "מפי עליון לא תצא הרעות" אלא הטוב.

אף אני אעשה זאת לכם: רוצה לומר כמו שאתם משחיתים במעשיכם ומחריבים את הארץ ומקלקלים סדרי הבריאה בתועבותיכם כן גם אני אעשה זאת ואשחית ואחריב ואהרוס הכל. אמנם יש הבדל בין מלת "אף" למלת "גם"; שמלת "אף" בא על דבר חידוש, רצונו לומר, "אף אני" -- אף שלא היה ראוי שאעשה זאת כי הכל מעשה ידי, ולא חפץ הפועל בהשחת מעשה ידיו, בכל זאת אעשה זאת. וזה שאמר איני מדבר אלא באף כי החידוש הוא הוא אשר בניתי אני אהרוס. ורמז גם כן על מדת האף והכעס כי קיום המציאות הוא במדת החסד והרחמים והריסתה הוא בקצף ובחרון אף ועל זה אמר (ירמיה מה) על שרצה ברוך להשיג מעלת הנבואה השיב לו "כה אמר ה' הנה אשר בניתי אני הורס..ואתה תבקש לך גדולות" כי בעת שהורס מעשה ידיו נסתם המעין ומקור משחת וגם נביאיו לא מצאו חזון מה' מפני האף והחמה. ויש עונש שבא על ידי הסתרת פנים שזה רק מנעות החסד והרחמים, ויש עונש השגחיי שהורס ונותש בעצמו וזה באף ובקצף, וז"ש "אף אני אעשה".

ואמר "אף אני אעשה זאת" מלת "זאת" רומז על דבר מיוחד והוא על שמו הגדול יתברך, שכמו שהם חללוהו על ידי מעשיהם הרעים כן יתחלל ע"י מה שיהרוס עולמו ויחריב ארצו ועירו ונחלתו כמ"ש "ויבא אל הגוים..ויחללו את שם קדשי". וזה שאמרו זו קשה לכם יותר מכל ששמי הגדול הוי עליכם כבעל חוב. ומבואר בזוהר כי מלת "זאת" מציין מדת מלכות והשכינה -- "בזאת יבא אהרן" "בזאת אני בוטח".

ומה שכתב "אעשה...לכם" כי הרעה מיוחסת אל המקבלים לפי מעשיהם, לא לה' שמאתו לא תצא הרעות כמ"ש בכמה מקומות.

סימן כ

ויקרא כו טז:

אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם.

ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק ד:

[ב] "והפקדתי עליכם בהלה"-- שיהיו המכות פוקדות אתכם מזו לזו; עד שהראשונה פקודה אצליכם אביא אחרת ואסמכה לה.

"בהלה"-- מכה המבהלת את הבריות ואיזו? זו מכת מותן.

והקדתי עליכם בהלה: שם "בהלה" היא תואר הפעל, לכן לא אמר "את הבהלה" כמו שכתב "את השחפת"; רצונו לומר שיפקוד המכות שיחשב בבהלה, זו אחר זו, עד שהראשונה פקודה אביא אחרת ואסמכה לה. גם מציין בבהלה שכל מכה ומכה תהיה נבהלה מאד כי תהיה מכת מות. וכן תרגם יונתן מחת מותנהא.

סימן כא

ויקרא כו טז:

אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם.

ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק ד:

[ג] "את השחפת"-- יש לך אדם שהוא חולה ומוטל במטה ובשרו שמור עליו; מה תלמוד לומר "ואת השחפת"? מלמד שהוא נשחף. או עתים שהוא שחוף אבל נוח לו ואינו מקדיח... תלמוד לומר "ואת הקדחת"-- מלמד שהוא מקדיח. או עתים שהוא מקדיח אבל סבור בעצמו שיחיה... תלמוד לומר "מכלות עינים". או הוא אינו סבור בעצמו שיחיה אבל אחרים סבורים בו שיחיה... תלמוד לומר "ומדיבת נפש".

את השחפת: מכה ששוחף את הבשר; ונוסף על זה תהיה קדחת -- חולי מחממת ומבערת; ונוסף לזה "מכלות עינים" באשר לא יקוה לרפואה, רק למות; וגם "מדיבת נפש" של כל העומדים שם שיתיאשו ממנו כי אין דן דינו למזור.

סימן כב

ויקרא כו טז:

אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם.

ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק ד:

"וזרעתם לריק זרעכם"-- זורעה ואינה מצמחת. ואם זורעה ואינה מצמחת מה אויבים באים ואוכלים?! אלא זורעה שנה ראשונה, ואינה מצמחת; ובשניה מצמחת ואויבים באים ואוכלים אותה.

דבר אחר: "וזרעתם לריק זרעכם ואכלוהו אויביכם"-- כנגד הבנים והבנות הכתוב מדבר; שתהא עמל בהם ומגדלם והחטא בא ומכלם. וכמו שנאמר (ס"א וכן הוא אומר) (איכה ב, כב) "אשר טפחתי ורביתי אויבי כלם".

וזרעתם לריק זרעכם: כבר פירשו המבארים כי סדרי הברכות והקללות מסודרים על ארבעה דברים המפורשים בנבואת יחזקאל שהן: רעב, חיה רעה, חרב, דבר (כמו שכתוב שם סימן יד). ולעומת זה זכר סדרי ברכות: שובע, בטחון, שלום, חיים. וכן חשבם בשירת האזינו -- "מזי רעב ולחומי רשף..." ותחתיהם כלולים כל הטובות והרעות שתחת השמש. ובקללות כל מיני עוני ומחסור כלולים ב"רעב"; כל נזק המגיע מבעלי חיים כלולים ב"בחיה רעה"; כל מיני פצעים ורעות על ידי בעלי בחירה כלולים ב"חרב"; כל חולאים טבעיים כלולים ב"דבר".

וסדר בפרשה זו (ויקרא כ"ו, י"ט-כ"ה) תחלה "רעב" ואחריו "חיה רעה" ואחריו "חרב" ואחריו "דבר". רק שקודם הסדר הזה הקדים תוכחה הכוללת תולדותיהן של חרב ורעב ודבר -- "שחפת וקדחת" תולדות דבר; "וזרעתם לריק" תולדות רעב, וכפירוש חז"ל שיזרעו ולא יצמח; ומה שכתוב "ואכלוהו אויביכם.." הוא תולדות חרב שבשנה שניה שיצמח יצורו האויבים עליכם ויאכלוהו אויביכם הצרים מבחוץ ואתם תמותו ברעב בפנים. גם כלל בזה מיתת הבנים שהם זרע אדם ופרי בטן שיאכלום אויביו האמיתים שהם החטאים האורבים לנפשו להפילו שאולה.

סימן כג

ויקרא כו יז:

וְנָתַתִּי פָנַי בָּכֶם וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם וְרָדוּ בָכֶם שֹׂנְאֵיכֶם וְנַסְתֶּם וְאֵין רֹדֵף אֶתְכֶם.

ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק ד:

[ד] "ונתתי פני בכם"-- כשם שנאמר בטובה "ופניתי אליכם" כך נאמר ברעה "ונתתי פני בכם". משלו משל למלך שאמר לעבדיו "פונה אני מכל עסקי ועוסק עמכם" ברעה.

[ה] "ונגפתם לפני אויביכם"-- שיהיה המות הורג אתכם מבפנים ובעלי דבב מקיפים אתכם מבחוץ.

ונתתי פני בכם: שיפנה להענישם. וכבר בארתי זה בפר' אחרי (סימן קח), עיי"ש.

ורוצה לומר שיוסיף סדרי העונשים במדרגה יותר גדולה על הקודם שבמה שכתב "ונגפתם" רמז על המגפה שתהיה בם בפנים והנגף הזה יהיה לפני אויביכם המקיפים אתכם מבחוץ, ואתם תמותו במגפה לפניהם.

סימן כד

ויקרא כו יז:

וְנָתַתִּי פָנַי בָּכֶם וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם וְרָדוּ בָכֶם שֹׂנְאֵיכֶם וְנַסְתֶּם וְאֵין רֹדֵף אֶתְכֶם.

ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק ד:

"ורדו בכם שונאיכם"-- שאיני מעמיד עליכם אלא 'מכם ובכם'. ובשעה שאומות העולם עומדים על ישראל אינם מבקשים אלא מה שבגלוי שנאמר (שופטים ו', ג'-ד') "וְהָיָה אִם זָרַע יִשְׂרָאֵל וְעָלָה מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי קֶדֶם וְעָלוּ עָלָיו וַיַּחֲנוּ עֲלֵיהֶם וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת יְבוּל הָאָרֶץ עַד בּוֹאֲךָ עַזָּה וְלֹא יַשְׁאִירוּ מִחְיָה בְּיִשְׂרָאֵל וְשֶׂה וָשׁוֹר וַחֲמוֹר"; אבל בשעה שאעמיד עליכם מכם ובכם הם מחפשים אחר מטמוניות שלכם שנאמר (מיכה ג, ג) "וַאֲשֶׁר אָכְלוּ שְׁאֵר עַמִּי..."

"ונסתם"-- מפני אימה. "ואין רודף אתכם"-- מבלי כח.

ורדו בכם שונאיכם: יש הבדל בין האויב ובין השונא; שהאויב איבתו גלויה והשונא שנאתו הוא בלב. ואם כן היה לו להקדים "ורדו בכם שונאיכם", שבזה יוסיף "ונגפתם לפני אויביכם" שזה קשה יותר, אם מפני לשון "נגף" שגרע מן ה"רדייה", אם מפני שהאויב קשה מן השונא. וכבר בארנו (באילת השחר כלל קצט) שדרך הכתוב להעלות דבריו מן הקל אל החמור, לא בהפך. מזה הוציאו חז"ל שמה שכתוב "ורדו בכם שונאיכם" הם שונאיהם שבהם עצמם כמו הכתות הרבות ששטמו זה את זה בבית שני -- כת צדוק ובייתוס ויתר הכתות. והם נקראים "שונאים" נגד האומות העולם שנקראים "אויבים", שאיבתם גלויה יותר, ובכל זאת הם קשים יותר שהם יודעים מטמוניותיהם וסתריהם.

ועל זה אמר "ונסתם ואין רודף" כי ינוסו מפני האימה שתתפשט בין העם עצמם -- איש מפני חברו -- כמו שהיה בימי החורבן שדקרו איש את אחיו ולא נודע מי, כמוזכר ביוסיפון. והוסיף שגם לא יהיה רודף, כי גם הרודף שיהיה גם כן מישראל לא יהיה לו כח, כי שני הכתות יהיו חלושים ורפוים.