התורה והמצוה ויקרא יג נו-נט
ספרא | מלבי"ם על פרשת תזריע | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן קעד
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק טז :
[א] "וקרע"-- יכול יקרע בו קרע קטן יקיים בו מצות קריעה? ת"ל "אותו". אי "אותו", יכול ישצפנו ויניחנו במקומו? ת"ל "מן הבגד"-- ינתקנו מן הבגד. [ב] אי "מן הבגד", יכול יקרע וישליך את הקרעים לאשפות? ת"ל "באש תשרפנו את אשר בו הנגע"-- לימד על כל הקרעים שהם טעונים שריפה.
וקרע אותו מן הבגד: כבר בארתי (שמיני סימן ל) שהקריעה כולל בכל אופן ובכל מקום שיקרע, ואף קרע כל שהוא. וזה ההבדל בין קריעה לפרימה עיי"ש. ובכל זאת, במקום שנזכר שם הפעול אחריו או מלת "אותו" שעומד במקום הפעול יכוין על קריעה גמורה שעל כן בקריעה על מת נזכר תמיד לשון קריעת בגדים ולא לשון פרימה, משום שמזכיר הפעול בגדים וז"ש יכול יקרע בו קרע קטן ת"ל אותו.
ויש הבדל בשמות המורים על הקריעעה והכריתה, בין אם באו סתם ובין אם בא אחריהם שימוש המ"ש. כשבא סתם יכוין על קריעת וכריתת העצם עצמו. וכשבא אחריהם שימוש המ"ם היינו שיקרע ויבדיל ויחתוך וירות דבר מדבר אחר שהוא מחובר בו, כמו "וקרעתי אותם מעל זרועותיהם" (יחזקאל יג), "קרע ה' את מלכות ישראל מידך", וכן אם היה אומר סתם "וקרע אותו" היה די שיקרענו לשנים, ויהיה מחובר אל הבגד אבל כשאומר "וקרע אותו מן הבגד" צריך שינתקנו מן הבגד.
והנה לא באראם הקרעים צריך שריפה או יוכל לזרקם לאשפה. ולמדו חז"ל דבר זה ממ"ש (בפסוק נז) "באש תשרפנו את אשר בו הנגע" שיש בו זרות בלשון במה שבא הכינוי "תשרפנו" עם הפעול "את אשר בו הגנע" כמו שחשב הרד"ק במכלול דף * פסוק זה בין הזרים שבא בהם הכינוי נוסף על הפעול. וכבר בארנו (באילת החשר כלל רי) שחז"ל דרשו זה תמיד כמ"ש "ותראהו את הילד" שראתה שכינה עמו, וכמוהם רבים. וכן פירשו כאן שמ"ש "באש תשרפנו" היינו הבגד הנזכר בכתוב והוסיף שגם תשרוף באש את אשר בו הנגע שהוא הקרע מן הבגד המוסגר כי כשהבגד מוחלט הנגע בכל הבגד. וכשקורע ופוטר את הבגד הנגע נשאר בהקרע לבד והוא לבדו טעון שריפה וזה פירוש הספרא (משנה ב)
סימן קעה
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק טז :
[ג] למדנו לכהה בסוף שבוע שני למראה שני שהוא קורעו. ומנין לכהה בסוף שבוע ראשון למראה שני ולא למראה שלישי שהוא מכבסו? ת"ל "נגע"-- נאמר כאן נגע ונאמר להלן נגע, מה נגע האמור כאן, כהה למראה שני ולא כהה למראה שלישי, אף נגע האמור להלן כהה למראה שני ולא כהה למראה שלישי.
והנה כהה הנגע: הנה בשבוע שני הזכירה התורה הבדל בין אם כהה הנגע או לא, ולא כן בדין סוף שבוע ראשון לא זכרה תורה דין כהה ואיך הדין בזה... אם נאמר שדין הכהה שוה לבלתי כהה, ואם פשה ישרף אף שכהה ואם לא פשה יסגיר, היה לו לבאר בפירוש ולאמר (בפסוק נא) כי פשה הנגע בבגד והוא כהה, ובפסוק נג יאמר "ואם יראה הכהן והנה לא פשה והיא כהה" כמו שבאר כן בגעי בשר "ועמוק אין מראיה מן העור" וכן בשחין (פסוק כא) ובמכוה (פסוק כו) "ושפלה איננה מן העור והוא כהה והסגיר" שפי' אף שהיא כהה מכל מקום יסגיר. ואם נאמר שדין הכהה משונה יקשה יותר למה לא באר בצד הראשון אם פשה וכהה מה דינו וכן בצד השני אם לא פשה וכהה.
וכאשר באנו לפלגות חקרי לב חז"ל הנה אמרו (פרק יא דנגעים משנה ה) הכהה בראשון יכבס ויסגיר. והרבמ"ם (פרק יב מה' ט"צ) דאפילו פשה אם כהה יכבס ויסגיר. והתוי"ט באר בשם הרא"ש דאם כהה בראשון ועודו כהה בסוף שבוע שני אפילו פשה יכבס ויסגיר בסוף שבוע שני.
ובזה אין קושיא מדוע לא באר דין כהה בראשון, שבפסוק נא' לא יכול לומר "כי פשה הנגע בבגד והיא כהה" דהא אם כהה אינו שורף אף שפשה ובפסוק נג' לא יכול לומר "ואם יראה הכהן והנה לא פשה והיא כהה", שאם יצייר שכהה בראשון לא יוכל לומר בסוף שבוע שני שישרף, ויצטרך לצייר שחזר לירקרק ואדמדמם והיה מאריך מאד.
אמנם הדינים הסתומים מבוארים בטעמו של דבר דבאמת בכל הנגעים הדין שאם עמד עד סוף ההסגרים המיוחדים לכל אחד, שבוע או שני שבועות, ולא פשה-- הם טהורים. ולמה בנגעי בגדים הדין משונה שאם לא פשה בסוף שבוע שני-- טמא? אמנם התורה בארה הטעם במ"ש "פחתת היא" מפני שנגע זה פוחת ומעמיק ופושה בעומק הבגד וזה היא הפשיון שלו. ואם כן טמא גם כן משום פשיון. (וכנ"ל סימן קעב). ובזה באר שאם כהה הנגע, קורע ופוטר את הבגד, הרי באר שאף שפשה בעומק הבגד, אין זה מזיק בכהה בסוף שבוע שני, והוא הדין שאם פשה בשטח הבגד אין זה מזיק בסוף שבוע ראשון כיון שהוא כהה. והכהה דורם שיהיה הפשיון כמאן דליתיה ובכל זאת דינו כלא פשה, שבסוף שבוע ראשון יכבס ויסגיר. ודבר זה סמכו חכמים בספרא על מ"ש פה "והנה כהה הנגע"-- הרי קורא את הכהה "נגע"! ובסוף שבוע ראשון אמר "וכבסו את אשר בו הנגע" וגם הכהה נקרא "נגע" וצריך כיבוס. וכמו שכאן לא נקרא נגע רק במראה שני לא במראה ג' שעל זה אמר מלת "הנגע" (כמ"ש בסימן קעג) כן שם לא נקרא בשם "נגע" במראה ג', וזה פירוש הספרא
סימן קעו
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק טז :
[ד] ומנין שהוא טולה עליו מטלית? ת"ל "ואם תראה עוד", ואין "עוד" אלא מקומו-- מלמד שהוא טולה עליו מטלית. ר' נחמיה אומר אין צריך מטלית.
חזר נגע על הבגד- מציל על המטלית. חזר על המטלית- שורף את הבגד.
הטולה מן המוסגר בטהור, חזר נגע על הבגד-- שורף את המטלית. חזר על המטלית-- הבגד הראשון ישרף והמטלית תשמש את הבגד השני בסימנים. [ו] אין לי אלא מקומו, מנין לרבות כל הבגד? ת"ל "בבגד". יכול כל שהוא? ת"ל "עוד"-- מה ראשונה כגריס אף שניה כגריס.
"ואם תראה עוד בבגד: מלת עוד מורה שנראה במקום שנראה בתחלה (כמ"ש באה"ש כלל תקסו). וכיון שקרע מקום הנגע לא נראה שם עוד, רק במקום אחר! ומזה הוכיחו חכמים דטולה שם מטלית ובכל זאת ממ"ש "בבגד" מרבה שהוא הדין אם נראה על הבגד כולו.
וכן ממ"ש "ואם תראה עוד" משמע בשיעור גריס כמו שנראה תחלה וז"ש ואין עוד אלא מקומו. ואמר (במשנה ו) מנין לרבות כל הבגד ת"ל בבגד יכול כל שהוא ת"ל עוד. ור"נ סובר שיצדק מלת עוד מצד הבגד בכללו שכבר נראה שם.
והדינים שבמשנה ה' נזכרו במתניתין (פרק יא דנגעים משנה ו)
(דין א) אם חזר נגע לבגד מציל על המטלית והבגד טעון שריפה והמטלית טהור דתולין הקלקלה במקולקל
(דין ב) חזר על המטלית שורף הבגד. ולדעת הרמב"ם שורף את הכל, ולדעת הר"ש המטלית אין צריך שריפה רק תשמש את עצמה בסימנים כמ"ש בתוספתא
(דין ג) אם טלה מטלית מבגד מוסגר בבגד טהור וחזר נגע על הבגד, שורף המטלית דחשיב כאילו הוא מחובר עם בגד המוסגר. והר"ש והרע"ב גרסי מציל את המטלית ועי' בתוי"ט שם
(דין ד) אם חזר על המטלית הבגד הראשון המוסגר ישרף והמטלית תשמש את הבגד הב' על סימניו ואח"כ ישרף. ועיין במשנה למלך שם האריך בפרטים אלה ואין זה מכוונת החיבור הנוכחי.
סימן קעז
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק טז :
[ז] אין לי אלא במראה, שלא במראה מנין? ת"ל "פורחת"-- במראה ושלא במראה. [ח] או אינו אלא "פורחת" שלא תהיה טמאה עד שתחזור ותפשה?... כשהוא אומר "היא" -הרי היא כמות שהיתה- הא מה אני מקיים "פורחת"-- במראה ושלא במראה.
[ט] קיטא שיש בה פסים פסים צבועים לבנים-- פוסים מזו לזו. שאלו את ר' אליעזר והרי הוא פספס יחידי? אמר להם לא שמעתי. אמר לו ר' יהודה בן בתירה אלמד בו? אמר לו אם לקיים דברי חכמים הין. אמר לו שמא יעמד ב' שבועות והעובד בבגדים ב' שבועות טמא. אמר לו חכם גדול אתה שקיימת דברי חכמים.
הפשיון הסמוך-- כל שהוא. הרחוק-- כגריס.
פורחת הוא: כבר בארתי (למעלה סימן קג) שלשון פריחה לא יתכן על הויית העצם, רק על גידולו והפרותו. לכן פירשוהו חז"ל בכל מקום שבא לשון פריחה בנגעים על הפשיון שהוא שהנגע פורחת ועושה פרי להתווסף ולהתגדל, עיי"ש. אמנם פה אי אפשר לפרש מה שכתוב "פורחת הוא" על הפשיון, דהא אמר "ואם תראה עוד" היינו הגלות הנגע עצמה כמו שהיתה. ועל זה אמר "פורחת היא" שמלת "היא" מוסב על הנגע המתרבה ולא על הפושה. לכן הוכרחו חז"ל לבאר מלת "פורחת" על ההוראה ההשאלית של פרח שבא בהשאלה על הציצים היפים בגוונים משונים כמו "כפתור ופרח", "כמעשה שפת כוס פרח שושן", שהושאל מן פרחי העשבים שרובם הם בעלי צבעים שונים. וז"ש בספרא שלא במראה מנין ת"ל פורחת במראה ושלא במראה ר"ל שפורח מכמה גוונים, שהיה ירוק וחזר אדמדם או חצי ירקרק וחצי אדמדם ועל זה אמר (במשנה ב) א"א אלא פורחת שלא תהיה טמאה עד שתחזור ותפשה ר"ל כמו בכ"מ שבא פעל פורח בנגעים שהא על הפשיון ומשיב ת"ל "היא" וכמאמר הזה בא בפ' מצורע (פרשתא י משנה ג' ד').
ומ"ש קייטא שיש בה פספסים הוא בנגעים (פרק יא משנה ז) שאמר אעפ"י שפספסים הצבועים באמצע, פוסים מלבן ללבן דפשיון הרחוק מטמא בכגריס. ושאלו את ר"א אם אין בו אלא פס יחידי לבן שהוא כגריס ואין מקום לפשות ואמר ריב"ב דטעון הסגר שמא יעמוד שני שבועות ויהיה טמא.
וכיוצא בו שאלו לר"א למעלה (פרק ו משנה ז) ומזה מוכח דלא אתי כר' נחמיה דסבירא ליה בתוספתא דצריך שיהיה בלבן ג' על ג' דאם כן י"ל במה שיפשה דמ"ש הר"ש דיש לישב לר"נ אם הפספס כולו נגע דהרי למעלה שם אמר דבזה אמרינין שמא יכנוס ויפשה.
סימן קעח
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק טז :
[י] "והבגד או השתי או הערב ... אשר תכבס"-- יכול יקיים בו מצות כיבוס? ת"ל "וסר מהם הנגע". אי "וסר" יכול מצד זה לצד זה? ת"ל "מהם"-- עד שיעקר מהם מכולו.
אשר תכבס וסר מהם הנגע: כבר בארתי (בסימן קסט) שבכל הפרשה מיחס הכיבוס אל הנגע, ושם למד ממ"ש "וכבסו את אשר בו הנגע" שיכבס הבגד סביב הנגע. אמנם ממ"ש פה "והבגד אשר תכבס" משמע שיכבס הבגד עצמו, וכיון שהבגד חוץ ממקום הנגע אין בו כתם משמע שיקיים בו מצות כיבוס להטבילו גם בפעם הראשון כמו שיתבאר (בסימן שאחרי זה) וז"ש יכול יקיים בו מצות כיבוס ת"ל וסר מהם הנגע, שכבר בארתי בסימן הנ"ל שמה שייחס פה הכיבוס אל כלל הבגד הוא מפני שסר ממנו הנגע שהיה כתם בכלל הבגד ובזה יצדק לאמר שכל הבגד נתכבס, הגם שלא כיבס רק סביב הכתם. ובכל המקומות שלא סר הנגע אמר הכבס את הנגע" כי הבגד לא נתכבס באמת-- לא מצד ההוראה שבאו עליו מים דהא אינו מכבס כל הבגד ולא מצד ההוראה שסר ממנו הכתם דהא לא סר הנגע. ועל כן אמר בכל אלה פעל "הכבס" המורכב מן הפעל והתפעל עיי"ש, ואם כן במ"ש "וסר מהם הנגע" יצדק לשון כיבוס על הבגד אף שאין מכבסו רק את הנגע לבד.
והנה מצאנו פעמים שבא פעל "סר" בלא שימוש המ"ם-- "ויסר את אופן מרכבותיו", "והסיר את מוראתו", וכדומה אבל בזה יבואר לפעמים שסר מצד זה לצד זה כמו: "אסורה נא ואראה את המראה" (שמות ג), "סורה שבה פה ויסר וישב" (רות ד) ולכן הוסיף "וסר מהם הנגע" ר"ל שסר לגמרי.
סימן קעט
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק טז :
[יא] "וכבס שנית וטהר"-- השניה לטהרו והראשונה להסגיר את נגעו.
וכבס שנית וטהר: הכיבוס יאמר על שני פנים: 1) אם להסיר הכתם ואיזה לכלוך וטנוף כמו "ואת בגדיו לא כבס" (שמואל ב יט), "כי אם תכבסי בנתר" (ירמי' ב) 2) אם על הבאה במי מקוה להסיר הטומאה. ובכל מקום שכבר נתכבס והוסר הכתם ע"כ הוא לטהרה. וז"ש השניה לטהרו והראשונה להסגיר את נגעו שכביסה זו הוא במי מקוה וצריך טבילת כל הבגד. וכן בכ"מ שאמר "וכבס בגדיו" שהלא בגדיו נקיים ולמה יכבסם? על כרחך הוא טבילה במקוה. וכן דייק רש"י ז"ל מן תרגום אונקלוס שבכל הכיבוסים שבפ' זו תרגם ויתחוור לשון לבון ופה וכן בכל מקום שהוא לטבילה תרגם ויצטבע.
סימן קפ
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק טז :
[יב] "זאת תורת נגע צרעת בגד הצמר או הפשתים"-- מקישם לבית. מה בית מיטמא בביאה אף כולם מיטמאים בביאה. אי מה בית טעון צפרים אף כולם יטענו צפרים?... ת"ל "זאת". רבי אומר, הרי הוא אומר "זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק ולצרעת הבגד ולבית"-- הקיש בגד לבית, מה בית מטמא בביאה אף כולם מטמאים בביאה. אין לי אלא בגד, מנין לרבות את כולם? ת"ל "זאת תורת נגע צרעת בגד הצמר וכולי"-- מקישן לבגד, מה בגד מטמא בביאה אף כולם מטמאים בביאה. אי מה בגד מטמא בכל הטומאות אף כולם מטמאים בכל הטומאות... ת"ל "זאת".
זאת תורת נגע צרעת בגד הצמר וכולי: כבר התבאר (פרשת צו סימן כד) שכל מקום שיאמר "זאת תורת" מכניס דברים רבים תחת תורה כללית וחק כולל ומפ' משום דבפ' מצורע אמר "זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק ולצרעת הבגד ולבית ולשאת וכו'"-- שהפסיק בבגד ובית בין נגעי אדם, ולא חשבם כסדר הפרשה להורות שצרעת הבגד דומה לבית שמטמא בביאה. ומפני שי"ל רק בגד לבד חשב פה כל מיני בגדים בפרטות להרות שכולם נכנסים תחת סוג בגד וכולם נכללים במ"ש שם "לצרעת הבגד ולבית" (דס"ל לת"ק דבר הלמד בהיקש אן חוזר ומלמד בהיקש וע"כ מפרש שזה אינו היקש לבגד רק גלה שהם בכלל בגד וכולם מוקשים לבית. ורבי סבר שדבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש לכן עשה מזה שני היקשים-- בגד לבית, וכולם לבגד. וכבר בארנו בפ' צו (סימן כג) שכל מקום שאומר מלת "זאת" בא למעט-- רק זאת, לא דבר אחר. ולת"ק ממעט שאין צריך צפרים כבית, ולרבי שההיקש דפה הוא לבגד, ממעט שאין שתי וערב מטמא רק בנגעים, לא ביתר טומאות.
סימן קפא
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק טז :
[יג] "לטהרו או לטמאו"-- כשם שמצוה בארץ כך מצוה בחוץ לארץ.
"לטהרו או לטמאו"-- כשם שמצוה לטהרו כך מצוה לטמאו.
"לטהרו או לטמאו"-- כהן שהוא מטהרו, מטמאו. ואם מת, רואהו כהן אחר.
לטהרו או לטמאו: הנה מ"ש פה שנית "לטהרו או לטמאו" והלא אמר זה בפ' מצורע?! אחר שחשב תורת כל מימי צרעת סיים "להורות ביום הטהור וביום הטמא". משיב מפני דשם הקיש צרעת הבגד לבית כמ"ש בסימן הקודם, וצרעת הבית אין נוהג בחוץ לארץ כמו שלמד בספרא מצורע, והוה אמינא שהוא הדין דצרעת הבגד הוא רק בארץ. לכן אמר בו בפני עצמו "לטהרו או לטמאו"-- בכל מקום, אף [בחוץ] לארץ, וז"ש כשם שמצוה בארץ וכולי
(ב) מדוע פה הקדים הטהרה אל הטומאה ושם הקדים הטומאה אל הטהרה? משיב כשם שמצוה לטהרו כך מצוה לטמאו. והוא עפמ"ש בספרא ויקרא (פרק י משניות ט' וי') שלכן הקדים לפעמים כבש לעז ופעמים עז לכבש וכן תורים ובני יונה ואב ואם, להראות ששניהם שקולים ובארתי הדבר שם סימן רפח מכמה מקומות. וכן מטעם זה הקדים לפעמים טהרה אל טומאה ופעמים טומאה אל טהרה להורות דשניהם שקולים במצוה
(ג) מדוע אמר שם בוי"ו המחברת "ביום הטמא וביום הטהור" ופה אמר במלת "או" שמורה החלוקה ולא אמר "לטהרו ולטמאו"? משיב כהן שהוא מטהרו מטמאו ועל זה בא שם וי"ו החיבור, ששני הפעולות יהיו על ידי כהן אחד. ואם מת רואהו כהן אחר ועל זה בא פה מלת "או" שמורה שהם מובדלים על ידי כהנים שונים, שכל אחד או מטמא או מטהר. והגם שכבר למד זה גבי נגעי אדם אמר זה שנית ללמד שכן גם גבי נגעי קרחת ובגדים ובתים.