התורה והמצוה ויקרא יב א-ב
ספרא | מלבי"ם על פרשת תזריע | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן א[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע יולדת פרשה א:
[א] "בני ישראל" בענין הזה, ואין עכו"ם בענין הזה.
"בני ישראל" -- אין לי אלא בני ישראל; מנין לרבות את הגיורת ואת השפחה, בין משוחררת בין אין משוחררת? תלמוד לומר "ואשה".
"בני ישראל" מה תלמוד לומר?
- לפי שנאמר (ויקרא טו, לא) "והזרתם את בני ישראל מטומאתם ולא ימותו בטומאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם" -- שומע אני בין מתוכו בין מאחריו...
- תלמוד לומר ביולדת "ואל המקדש לא תבוא".
- [ב] יכול, יולדת הקלה תהיה מטמאה אותו מתוכו ושאר כל הטמאים בין מתוכו בין מאחוריו?..
- תלמוד לומר "בני ישראל"-- הרי בני ישראל כיולדות; מה יולדות אינה מטמאה אותו אלא מתוכו אף כולם לא יטמאו אותו אלא מתוכו.
- [ג] אין לי אלא הבא מידי טומאה חמורה כיולדות; הבא בידי טומאה קלה -- טמא מת, ובועל נדה, וכל המטמא את האדם -- מנין?
- תלמוד לומר "ולא ימותו... בטמאם את משכני אשר בתוכם"-- לרבות את כולם.
דבר אל בני ישראל: כבר בארנו (ויקרא סימן ז) שאחר שהרבה פרשיות אין מתחילים "דבר אל בני ישראל", אם כן בכל מקום שהתחיל "דבר אל בני ישראל" בא לאיזה מיעוט, והוא למעט עכו"ם או נשים וגרים (כמ"ש סימן ז וסימן ח וסימן קצא באורך). אמנם פה אי אפשר לומר שבא למעט עכו"ם דלמה נטעה לחייבם בטומאת מקדש, והלא ידענו דדיני טומאה וביאת מקדש אין נוהג בעכו"ם, ובפרשה זו כתוב "ביום השמיני ימול" והבאת קרבן היולדות שבודאי אין נוהג בעכו"ם? וזהו שאמר בני ישראל בענין הזה ואין עכו"ם בענין הזה -- רצונו לומר שמן הענין ידענו שאינו מדבר בעכו"ם.
וכן אין לומר שבא למעט גירות ושפחות דהא אמר "אשה כי תזריע" ומבואר אצלינו שכל מקום שאנו ממעטים גרים מן "בני ישראל" הוא משום דמפרשינין שבא מלת "בני ישראל" על צד הדיוק-- דוקא בני יעקב-- ואז אין נשים וגרים בכלל (כי מפרשים אותו בדיוק כמו "ויבואו בני ישראל לשבור בר בתוך הבאים" שהיה רק בני יעקב ורק הזכרים) אבל כיון דפה מדבר גם בנשים ו"בני" לאו דוקא, הרי נאמר בדרך ההרחבה כמו "בני עמון" "בני שת" שכולל גם הנקבות והוא הדין הגרים. וז"ש בספרא (מובא ביבמות דף עד, וכריתות דף ז) מנין לרבות הגיורת וכו' ת"ל ואשה.
ואם כן נשאר הקושיא -- בני ישראל מה ת"ל? ומשיב שבא ללמד שמה שנאמר בפ' זו מדיני היולדת שאל המקדש לא תבא -- אינו מיוחד ליולדת דוקא שטומאתה קלה שהיא טבולת יום ארוך (כמ"ש ביבמות דף עד ובכמה מקומות), אלא אף לשאר כל הטמאים. וזה כי ממ"ש "והזרתם את בני ישראל מטומאתם ולא יטמאו את משכני" יש לטעות שהוזהרו גם מליגע במקדש מאחוריו, כי שם לא נזכר שלא יבואו למקדש, ויש לומר שבכל מקום שיגעו בו מטמאים אותו. ולכן פרט פה "ואל המקדש לא תבוא" -- שאין האזהרה רק על הביאה בתוכו. ואמר "דבר אל בני ישראל" לומר שלכולם נאמר דבר זה, כי גם יתר הטמאים באזהרה זו ד'אל המקדש לא תבא', לא יולדות לבד. (וזה פירוש [משנה א וב']).
ואמר [במשנה ג] דמכל מקום צריך גם קרא ד"והזרתם את בני ישראל מטומאתם" משום דיש לטעות שמה שהוזהרו ישראל בלאו ד"אל המקדש לא תבא" הוא דוקא הטמאים בטומאה היוצאת מגופם כזב ודומיו שדומים כיולדות; שהגם שטומאתה קלה שהיא טבילת יום, הלא באה מטומאה חמורה שיצאה מגופה. מנין שגם הבאה מידי טומאה קלה שלא יצאה מגופם הוזהרו? ת"ל "והזרתם וכולי בטמאם את משכני ..." לרבות את כולם.
סימן ב[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע יולדת פרשה א:
[ד] "כי תזריע וילדה"-- פרט לשילדה לפני הדיבור. או יכול שאני מוציא את שעיברה לפני הדבור וילדה לאחר הדבור?... תלמוד לומר "ואם נקבה תלד"-- אין הדבר תלוי אלא בלידה.
כי תזריע וילדה: כבר בארנו (ויקרא סימן יב) שהעברי יציין המאמר התנאי בא' מחמשה פנים: ( א ) במילת "כי", ( ב ) במלת "אם", ( ג ) במלת "אשר", ( ד ) במקור עם שימוש הב', ( ה ) הפעל הבינוני עם ה' הידיעה שטעמו כטעם "אשר". וכתבנו שם שיש הבדל בין כל שימוש ושימוש בלשון, עיי"ש.
והנה יש הבדל בין שימוש מלת כי ובין שימוש מלת אשר, כי מלת "כי" היא מלת התנאי (ווען[1]), ומלת "אשר" היא מלת הצירוף (וועלכער [2]). ועל פי זה במקום שתולדת התנאי הוא בגוף הנושא -- ישמש במלת "אשר".
- "נפש כי תקריב קרבן מנחה סולת יהיה קרבנו" -- התולדה (שהיא סולת) יהיה קרבנו -- הוא ענין אחר חוץ מהנושא.
- אבל "איש אשר ישחט שור או כשב ... ונכרת" (ויקרא, יז), "אשר יתן מזרעו למולך מות יומת" (ויקרא, כ) -- התולדה חוזרת לגוף הנושא, ולכן בא מלת הצירוף (וועלכער), לא מלת התנאי "כי" (ווען).
ולפי זה לפי חוקי הלשון היה ראוי לאמר פה מלת "אשר"-- "אשה אשר תזריע ... וטמאה", כי התולדה "וטמאה" חוזרת לגוף הנושא.
והשיבו חז"ל שאם היה אומר מלת "אשר" (וועלכער) אינו משקיף על עת הפעולה, כי מלת "אשר" מציין רק הקנין הנמצא בנושא, והיה פירושו: אשה אשר ילדה ונמצא בה הטומאה הזאת - טמאה, מבלי הבדל מתי חלה הפעולה הזאת; אם היה לפני הדיבור או אחר כך. לכן השתמש במלת "כי" שמציין הפעולה העתידה -- רק אם תלד מעתה אחר הציווי הזאת. (כי כל דיני התורה והעונשים מבואר שלא חלו קודם הציווי אבל בדיני הטומאה יש מקום לטעות שחלה הטומאה שהיתה עליה על ידי לידה וצרעת וזיבה שקודם לכן).
וכן במ"ש "אדם כי יהיה בעור בשרו נגע צרעת" -- שהיה ראוי לאמר "אשר יהיה... והובא אל אהרן" -- דרש בספרא (נגעים ריש פרק א) מן הדיבור ואילך, וכן דרש (פרשה ג מ"ב) על "נגע צרעת כי תהיה באדם", וזבין (פרשה א מ"ב) על "איש כי יהיה זב מבשרו", ושם (פרשה ד מ"ב) על "ואשה כי תהיה זבה"-- מן הדיבור ואילך, כי בכל אלה ראוי שיבא מלת "אשר".
והראיה שבספרא אמור (פרשה ג מ"ב) דרשו "איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום" - אין לי אלא שלא יהיה בו מום לאחר הדיבור כזיבה ונגעים, היה בו מום לפני הדיבור מנין? ת"ל אשר יהיה בו מום. נולד בעל מום ממעי אמו מנין? ת"ל אשר יהיה בו מום -- כי מלת "אשר" יציין אף שנמצא בו קנין זה מכבר. וכן בכל מקום שבא מלת "כי" תחת "אשר" או מלת "אשר" תחת "כי" השיבוהו חז"ל על פי דרושיהם אל מכונו. עיין מ"ש אחרי (סימן קיז) ושמור כלל זה.
אמנם אמרו שאי אפשר לפרש שגם מלת "תזריע" שייך אל תנאי זה (שגם ההזרעה תהיה דוקא לאחר הדיבור), דהא בחלוקה האחרת אמר "ואם נקבה תלד" ולא אמר "תזריע ותלד"-- הרי הלידה עיקרית בזה וכל שילדה לאחר הדיבור אף שנזרעה מקודם טמאה.
סימן ג[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע יולדת פרשה א:
"תזריע וילדה"-- עד שתצא ממקום שמזרעת, פרט ליוצא דופן. רבי שמעון אומר, יוצא דופן הרי הוא כילוד וחייבים עליו קרבן ובלבד שהוא פטור מחמש סלעים של בן.
כי תזריע וילדה: פעל "תזריע" מיותר. ופירשו חז"ל שיצא הולד ממקום שמזרעת, שההזרעה באשה (כשבא בפעל) מציין קליטת הולד בדרך הנכון, בִשֶכְלִי ההולדה נכונים לזאת, כארץ אשר זרועיה תצמיח ותולידם כפי הסדר הטבעי. ובמ"ש "ונקתה ונזרעה זרע" דריש מטעם זה (ברכות לא, סוטה כו) שאם היתה יולדת בצער תלד ברווח -- וכוונתו שיצא הולד כדרכו דרך הרחם, לא דרך דופן, שבדרך ההרחבה גם זה קרוי לידה. וכמ"ש בספרי (תצא פסקא טו) יוצא דופן מנין ת"ל וילדו לו בנים (שמה שאמרו חולין לח ובכמה מקומות ""כי יולד" - פרט ליוצא דופן" - פירשו התוס' שם משום דגמיר לידה לידה מבכור) כי 'לידה' כולל כל שהיה סבה להוציאו לאויר העולם ומיוחס גם אל האיש המוליד-- "אברהם הוליד את יצקח". אבל כשאמר "כי תזריע וילדה" -- היא לידה גמורה כדרכה.
ודעת ר' שמעון דגם יוצא דופן הרי הוא כילוד ופי' בכריתות (דף ז.) ובנדה (דף מ.) משום דכתיב "ואם נקבה תלד" ולא כתיב "תזריע ותלד", או שיכתב "ואם נקבה היא" (כמו שית' בסימן יח) - ללמד שדי בלידה לבד. ומה שכתוב "כי תזריע.. וילדה" סבירא ליה דבא ללמד דאפילו לא ילדה אלא כמו שהזריעה - טמאה לידה.
סימן ד[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע יולדת פרשה א:
[ה] "אשה כי תזריע וילדה זכר" מה תלמוד לומר?
- לפי שנאמר "וטמאה שבעת ימים... וביום השמיני ימול" - שומע אני ביוצא חי שהוא מטמא את אמו טומאת לידה; מנין ליוצא מת שיטמא את אמו טומאת לידה?
- אמר ר' יהודה הריני דן: מה אם ביוצא חי --שאינו מטמא את אמו ואת הבא עם אמו אל האהל טומאת שבעה-- הרי הוא מטמא את אמו טומאת לידה, היוצא מת --שהוא מטמא את אמו ואת הבא עם אמו אל האהל טומאת שבעה-- אינו דין שיטמא את אמו טומאת לידה?!
- אמרו לו לר' יהודה כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין! אם טיהר החי את אמו, יטהר המת את אמו?!
- תלמוד לומר "זכר"-- לרבות את המת.
[ו] אין לי אלא בן תשעה; בן שמונה, בן שבעה, בן ששה, בן חמשה מנין? תלמוד לומר "וילדה זכר"-- כל שתלד.
אי "וילדה", אין לי אלא הולד; מנין המפלת סנדל או שליא ושפיר מרוקם והיוצא מחותך? תלמוד לומר "כי תזריע וילדה"-- כל זרע שתלד.
[ז] יכול המפלת כמין דגים וחגבים ושקצים ורמשים תהא טמא? תלמוד לומר "זכר"-- מה זה מיוחד שיש בו מצורת האדם, יצאו אלו שאין בהם מצורת האדם.
[ח] יכול המפלת בריית ראש שאינו חתוך, בריית הגוף שאינו חתוך, ושיש לו שני גבין ושני שדראות הואיל ויש בהם מצורת האדם תהא טמאה? תלמוד לומר "וטמאה שבעת שמים וביום השמיני ימול"-- מה זה מיוחד שהוא ראוי לבריית נשמה, יצאו אלו שאין ראוים לבריית נשמה.
וילדה זכר: לפי תהלוכות לשון העברי היה ראוי שיאמר "וילדה בן" שבזה יציין תמיד החלוקה שבין הזכר והנקבה, כל עוד שידבר בבחינת מולידיהם-- "אם בן הוא והמיתן אותו ואם בית היא וחיה" (שמות, א), "או בן יגח או בת יגח" (שמות, כא), "אין לו ממנו בן או בת" (שופטים, יא), "לבן או לבת" (ויקרא, יב), "בנים או בנות" (שמות כא), "ויולד בנים ובנות" (בראשית ה). ובשם זכר ונקבה לא ישמש רק אם מדבר מאנשים גדולים או שלא בבחינת אבות המולידים או ביתר בעלי חיים.
השיבו חז"ל כי שם "בן" (שנגזר מפעל "בנה" על שם שבונה בית אביו) מציין הולד החי ושכלו לו חדשיו, שאז נקרא בשם "בן" [וכמ"ש רש"י (בראשית ה' כח) ויולד... בן שממנו נבנה העולם והוא לקוח ממדרש תנחומא שם וכן בנזיר (דף יב.) הריני נזיר כשיהיה לי בן... הפילה אשתו אינו נזיר. וכתב הרלב"ג (פ' אמור) ומבואר מצד הוראת הנדר שלא יקראו הנפלים בנו ובתו כי לא נשלמה הוייתם. ועמ"ש בפ' אמור (סימן ו). ובסוטה (דף י.) כי אמר אין לו בן, בן הגון למלכות]. אבל הילד המת או אשר לא כלו לו חדשיו לא יקרא בשם 'בן', משא"כ בשם 'זכר' ונקבה נכלל כל שהיה לידת דבר שניכר בו הזכרות והנקבות ואינו מציין ההשלמה.
וזהו שאמר וילדה זכר מה ת"ל -- ר"ל שהיה לו לומר "וילדה בן". ומשיב לפי שנאמר "וביום השמיני ימול" שומע אני ביוצא חי. מנין ליוצא מת? ת"ל זכר לרבות המת. בן ח' וכו' בן חמש מנין? ת"ל "וילדה זכר"
(ור' יהודה רצה ללמוד זה בק"ו, דכיון שהילד המת מטמא טומאת שבעה -- כל שכן שיטמא טומאת לידה. והשיבו לו חכמים שדין זה סופו להקל, דעל ידי זה יטהר גם כן את אמו בדין יולדת שדמיה טהורים והוא קולא. ור' יהודה לשיטתו -- שבפסחים (דף כז:) לענין חמץ, ובסוכה (דף לו:) לענין ד' מינים דן דין כזה, וכמ"ש בירושלמי (פרק ב דפסחים הלכה ג) ששם הובאה ברייתא זו).
ומ"ש [במשנה ו] מנין המפלת סנדל או שליא וכו' ת"ל כי תזריע -- אתיא כר' שמעון דסבירא ליה דמ"ש "תזריע" בא ללמד אפילו לא ילדה אלא כעין שהזריעה טמאה לידה (כנ"ל בסימן הקודם) (ולרבנן דדרשו כי תזריע למעט יוצא דופן אתיא להו ממה דדריש בספרא לקמן (פרק ד מ"א) לזכר או לנקבה להביא את המפלת שליא או סנדל וכולי. ולר' שמעון יש לומר דצריך לזכר או לנקבה על טומטום ואנדרוגנוס -- ר"ל מי שהוא ספק אי זכר או נקבה. אך בנדה ((דף מ.) אמר דר"ש למד לה מן "לבן או לבת")
ובכל זאת, אחר שאמר "זכר..ואם נקבה" מדבר בדברים שניכר בהם סימן זכר ונקבה לאפוקי דגים וחגבים וכולי (וזה פירוש [משנה ז], ומובא בנדה דף כא)
וכן ממ"ש "וביום השמיני ימול" צריך שיהיה ממין הראוי לחיות. ובנדה (דף כד.) גריס "מי שראוי לברית שמונה" ושם א"ל רב וסיים בה הכי ושייל ב' גבין ושני שדראות, ונוסחתנו הוא ספרא דבי רב.
סימן ה[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע יולדת פרשה א:
"וטמאה"-- היא טמאה ואין הולד טמא.
- הלא דין הוא! ומה אם --שהולד גרם לה טומאה-- הרי היא טמאה, הולד --שגרם לטומאה-- אינו דין שיהא טמא?!
- שעיר המשתלח יוכיח! שגרם לטומאה והרי הוא טהור!
- לא! אם אמרת בשעיר המשתלח -- שאין לו טומאה! תאמר בולד שיש לו טומאה! הואיל ויש לו טומאה יהא טמא!
- תלמוד לומר "וטמאה"-- היא טמאה ואין הולד טמא.
וטמאה שבעת ימים: אחרי הדרישה מצאנו כי בטומאות היוצאות מגופו ידבר על האדם הטמא בדרך השם, לא בדרך הפעל. כמו בזב (ויקרא טו, ב) "זובו טמא הוא", וכן בזבה (שם, כה) "טמאה היא", וכן במצורע (במקום שלא ייחס לפעולת הכהן בבנין הכבד "וטמאו הכהן") אמר תמיד "טמא הוא" בדרך השם. ורק אם מדבר בדברים הנוגעים בזב ובזב, או שידבר מדין שישארו אחרי טבילתם, כמו בבעל קרי "ורחץ... וטמא עד הערב" שפירושו שישאר טמא - דבר בדרך הפעל. אבל זולת זה לא ידבר רק בדרך השם.
ולפי זה איך אמר פה "וטָמְאָה" בפעל, היה לו לומר "וטְמֵאָה שבעת ימים" או "שבעת ימים תהיה טמאה"? והשיבו חכמינו ז"ל בספרא "וטָמְאה" -- היא טמאה ואין הולד טמא; רצונו לומר שאם היה אומר "וטְמֵאָה" בדרך השם הייתי אומר שהיא טומאה היוצאה מגופה, ר"ל שהולד הטמא היוצא מגופה גרם טומאתה, כמו שהזיבה הטמאה גורמת טומאת הזב, והוה אמינא דכל שכן שהולד טמא, שהרי הוא הגורם הטומאה (דאין לדחות שמצאנו שעיר המשתלח שגורם טומאה למשלחו והוא אינו טמא, דשם שאני דאין טומאה לבהמה בחייה, אבל תינוק יש לו טומאה, דבן יום א' מטמא בזב ובנגעים). אבל כשאומר "וטמאה" בדרך הפעל ידעינין שאינה טומאה הבאה מגופה (כי הולד טהור), רק גזרת הכתוב שתטמא אף שלא יצא דבר טמא מגופה; לא הולד (שהוא טהור), ולא דם נדה, דקיי"ל דטמאה אף בלידה יבשתה. וזהו שאמר תלמוד לומר "וטמאה" - היא טמאה ואין הולד טמא.
ותראה שבספרא (מצורע זבים פרשה א מ"ח) "זובו טמא"-- לימד על הזוב שהיא טמא, הלא דין הוא מה אם הזוב שהוא גרם טומאה... שעיר המשתלח יוכיח וכולי -- מבואר שלכן כתיב שם "טמא הוא" בדרך השם.
סימן ו[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע יולדת פרשה א:
[ט] "וילדה... וטמאה שבעת ימים"-- שתספור שבעה לולד האחרון.
- הלא דין הוא! מטמאה במת ומטמאה בולד. מה מצינו כשהוא מטמאה במת -- אינה סופרת שבעה אלא לטומאה האחרונה, אף כשהוא מטמאה בולד -- לא תספור אלא לולד האחרון!
- [י] או כלך לדרך זו: מיטמאה בדמים ומיטמאה בולד. מה מצינו כשהיא מיטמאה בדמים -- אינה סופרת שבעה אלא לטומאה הראשונה, אף כשהיא מיטמאה בולד -- לא תספור שבעה אלא לולד הראשון!
- [יא] נראה למי דומה. דנים טומאה שהיא ממקום אחר מטומאה שהיא ממקום אחר ואל יוכיחו דמים שהם מגופה, או כלך לדרך זה: דנים טומאה שהיא ממנה מטומאה שהיא ממנה ואל תוכיח טומאת המת שאין ממנה...
- תלמוד לומר "וילדה.. וטמאה שבעת ימים"-- שתספור שבעה לולד האחרון.
תזריע וילדה: דע שהעתיד יבא על שני פנים אם יש מקום לוא"ו: המין הא' הוא העבר המהופך לעתיד על ידי הוי"ו שבראשו כמו "וטמאה שבעת ימים", המין הב' "עתיד גמור" עם וי"ו המחברת כמו "ואעשך לגוי גדול" "ואברכך".
ויש הבדל ביניהם. שהעתיד-עם-וי"ו-המהפכת הוא העבר הנמצא בזמן עתיד, רצוני שאז ידבר על הפעולה העתידה כאילו נשלמה בזמן העתיד. אבל העתיד-עם-וי"ו-החיבור ידבר על הפעולה העתידה לפי שיפעול אותה, לא לפי שכבר נגמרה. הלא תראה שבכל הצויים שבס' ויקרא בא העתיד הראשון "ושחט את בן הבקר", "והקריבו", "וזרקו", "והפשיט", "ונתח", "וערכו" -- כי הציווי לא בא על התחלת הפעולה לבד רק על שתהיה הפעולה עשויה ונגמרת, עד שמצד זה צודק גם העבר שבזמן העתיד יהיה עבר ונשלם (כן כן תמצא העבר הגמור הבא במקום העתיד המורכב (הנקרא פאטורוס קאמפאזיטום [3]) "אם לא הביאותיו אליך והצגתיו" (בראשית מד) "ומולדתך אשר הולדת אחריהם" (שם מח), וכמ"ש רש"י (שמות ד כא) על אשר שמתי, עיי"ש)
משא"כ העתיד עם וי"ו החיבור -- ידבר על שהתחיל הפעולה. ועל כן בא לרוב בגלות רצון ובקשה -- "אם השמאל ואימינה", "ואקחה פת לחם", "שלחני ואלכה אל מקומי". ויבא גם על הדבר הנמשך בעתיד ואינו נגמר
- וכמ"ש בבראשית רבה (בר"ר, סו) "ויתן לך האלקים"-- יתן ויחזור ויתן, שזה ההבדל בין "ויתן" ובין "ונתן". "ונתן" מורה על הגמר אבל "ויתן" מורה המשכת הפעולה.
- ובב"ר (בר"ר, מד) "ויברא ה' על מכום הר ציון" אין כתיב אלא "וברא ה'" -- כבר הוא ברואה ומתוקנת. שזה גדר העתיד עם וי"ו ההפוך שמורה גמר הדבר.
- ובמכלתא בא (פרשה טו) "ומלתה אותו אז יאכל בו"-- להביא את שנתקיימה בו מצוה מילה אפילו שעה א' אעפ"י שחזר הבשר וחפה העטרה -- ר"ל שאם היה כתוב "ותמול אותו" בעתיד הגמור היה פעל ממשיך והיה מחויב לחזור ולמול אבל כשכתוב "ומלתה", בוי"ו ההיפוך, הוא פעל נגמר בפעם הראשון (ועיין באילת השחר כלל מב).
ובזה תבין דברי הספרא שהוכיח מן "וילדה" שתספור שבעה לולד האחרון (אם ילדה שתי ולדות, א' היום וא' למחר). שאם היה הדין שתספור שבעה לולד הראשון עד שמן העת שהתחילה ללדת (הגם שלא גמרה לדתה, כי עוד ולד במיעיה) היא טמאה ז' ימים -- היה לו לומר "אשר כי תזריע ותלד זכר"-- בעתיד פשוט שמורה על התחלת הפעולה בזמן העתיד -- בשהתחיל ללדת. וממה שאמר "וילדה" -- שהיא שכבר גמרה הלידה, שהיא לידת הולד האחרון, מאז תספור ז' ימים.
(ואמר שמן הדין יש להסתפק בזה. כי בצד א' יש לדמותה לטומאת מת שסופר ז' ימים מן הטומאה האחרונה, ובצד אחר יש לדמותה לטומאת נדה שסופרת ז' נקיים מפעם הראשון שראתה דם. והיא דומה לטומאת מת שבשניהם מקבלים הטומאה מדבר חוצה להם, מן המת או מן הולד. ויש לומר שדומה לטומאת נדה במה שבשניהם הטומאה יוצאת מגוף האשה. ולכן צריך קרא)
סימן ז[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע יולדת פרשה א:
[יב] "שבעת ימים"-- יכול בין סמוכים בין מפוזרים? תלמוד לומר "כימי נדת דותה"-- מה נדתה סמוכים אף ימי לידתה סמוכים.
וטמאה שבעת ימים: זה מבואר דכל שלא בא מספר סדורי, רק מספר פשוט, אין הכרח שהיה המספר רצוף זה אחרי זה. למשל, כשאמר "עבדתי עשרים שנה", "בנית את הבית שבע שנים" נוכל לומר שעסק שנה ונח שנה וסך ימי העסק היום המספר המיועד. ולכן אמר (שמואל ב ב, כא) "ויהי רעב בימי דוד שלש שנים, שנה אחרי שנה" ואמר במדרש שוחר טוב מלמד שהיו שלש שנים רצופות. (אם לא כשבא אחריו מספר סדורי כמו "ששת ימים תעשה מעשיך ויום השביעי תשבות", או במקום שאין לטעות כמו "ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה וכדומה)
ואם כן יש לומר פה שה"שבעת ימים" יהיו גם מפוזרים (אם ילדה ואחר שספרה ג' ימים ילדה שנית - תספור ז' לולד השני ועוד ד' לולד הראשון). לכן אמר "כימי נדת דותה תטמא" שבספירת נדה כבר למדו שהם סמוכים ממ"ש "שבעת ימים תהיה בנדתה" שהיא הזמן הרצוף כמ"ש בספרא שם. וז"ש בספרא יכול בין סמוכים... ת"ל כימי נדתה.
- וכן בספרא מצורע (פרק ה מ"ו) על מה שכתוב בזב "וספר לו שבעת ימים"
- ושם (פרשה ד מ"ו) על "שבעת ימים תהיה בנדתה",
- ושם (פרק ט מ"א) על "וספרה לה שבעת ימים" דזבה,
בכולהו הוצרך לימוד שיהיו סמוכים (ועיין מ"ש לקמן סימן יד).
והנה לימוד זה למדו ממה שכתב "כימי נדת דותה" מבאר שמקיש לענין הימים -- והלא הימים מבוארים שהם שבעה! ועל כרחך לענין שיהיו סמוכים. לעומת זה במ"ש בזבה (ויקרא טו, כו) "וכל כלי.. טמא יהיה כטומאת נדתה" דרש בספרא (פרק ח מ"י) כטומאת נדתה ולא כימי נדתה, דשם לא אמר "כימי".
סימן ח[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע יולדת פרשה א:
[יג] "כימי נדת דותה" -- הקיש ימי לידתה לימי נדתה. מה ימי נדתה אינם ראויים לזיבה ואין ספירת שבעה עולה מהם, אף ימי לידתה שאינם ראוים לזיבה -- אין ספירת שבעה מהם.
[יד] "דותה תטמא"-- לרבות את בועלה.
"דותה תטמא"-- לרבות את הלילות.
"דותה תטמא"-- לרבות את היולדת בזוב שלא תהיה טהורה עד שתשב ז' נקיים.
כימי נדת דותה תטמא: במה שהקיש טומאת יולדות לטומאת נדה פירשו חז"ל דכמו שאי אפשר שיחולו ספירת ימי זבה בימי נדות (כי אין זיבה במציאות בימי נדה) -- כך ימי לידתה שדומים בצד זה לנדה שאינם ראוים לזיבה (דכתיב "כי יזוב זוב דמה" ומפרשינין מחמת עצמה -- ולא מחמת ולד) -- הוא הדין שאין משלים בהם ספירת ימי זיבה רק משלמת אחריהם אם טהרה. ולדעת רבא בנדה (דף לז:) אתיא כר' אליעזר שסבירא ליה דקישוי סותר בזיבה.
ומה שכפל שנית פעל "תטמא" ומבואר אצלינו שבמקום שהפעל הראשון בא בו איזה תנאי וגדר, וכפלו שנית סתם -- ירצה שיהיה כן בכל אופן כמו שבארנו באילת השחר (כלל קנו). ויען שאמר "וטמאה שבעת ימים" שיש לומר דוקא ימים ולא לילות (כמ"ש פר' צו (סימן מ) באורך דכל מקום שאומר "ימים" מן הסברה להוציא לילות) -- לכן אמר שנית "כימי נדת דותה תטמא"-- בכל אופן אף בלילות כימי נדה שטמאה גם בלילות כמו שיתבאר פרשת מצורע (סימן ?). וממ"ש "דותה" ששם "דוה" בא על הדם הזב ממנה שגורם לה מדוה וחולי (שגם שם 'מדוה' בא על התכת הליחות והדמים וחלקים הנוזלים כמ"ש במקום אחר), וזה הסבה לטמא את בועלה כמו שאמרו החכמים -- מרבה לטמא את בועלה.
גם יש לפרש בהפך, שמן "דותה" -- שמציין הזלת הדם -- מרבה לילות, כי לענין הזלת הדם אין הבדל בין יום ולילה; ומן "תטמא" מרבה בועלה-- כפל הפעל לומר שתטמא בכל אופן שטמאה בו בימי נדה אף לטמא בועלה.
ומ"ש עוד "דותה תטמא" - לרבות היולדות בזוב וכולי -- זה עצמו הדרוש [שבמשנה יג] שאין ספירת ז' בימי לידה, ולרבא (נדה שם) אתיא זה גם לרבנן ופי' עד שתשב ז' נקיים מדם, עיי"ש.