התורה והמצוה ויקרא ז כג-כו
ספרא | מלבי"ם על פרשת צו | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן קלה
[עריכה][א] "בני ישראל" מוזהרים על החלב ואין עובדי כוכבים מוזהרים על חלב.
- [והלא דין הוא!] ומה אם אבר מן החי --שאין חייבים עליו כרת-- איסורו נוהג בבני נח כישראל, חלב --שחייבים עליו כרת-- אינו דין שיהיה איסורו נוהג בבני נח כישראל?!
- תלמוד לומר "בני ישראל"-- בני ישראל מוזהרים על החלב ואין העכו"ם מוזהרים על החלב.
[ב] אין לי אלא בני ישראל; מנין לרבות הגרים והמשוחררים? תלמוד לומר (ויקרא ז, כה) "כי כל אֹכֵל חלב".
דבר אל בני ישראל: כבר בארנו (ויקרא סימן ז) שיש פרשיות הרבה שאין כתוב בהן "דבר אל בני ישראל" ולכן בכל מקום דכתיב "דבר אל בני ישראל" צריך לאיזה מעוט. ובארו חז"ל שבא למעט עכו"ם. דהוה טעינן מדין קל וחומר כיון שמוזהרים על אבר מן החי - כל שכן על חלב שחמור, שענוש כרת.
וכבר בארנו (ויקרא סימן קצא) שכל מקום דכתיב "בני ישראל" צריך ריבוי על גרים ועבדים משוחררים ובארתי שם הדבר באורך. ולמד לה ממה שכתוב "כל אוכל חלב".
סימן קלו
[עריכה]"כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ"-- פרט לבהמה טמאה ולחיה ולעופות.
- [ג] והלא דין הוא! ומה אם הדם --שאינו חייב עליו משום פיגול ונותר וטמא-- הרי הוא נוהג בבהמה טמאה ובחיה ובעופות, חלב --שחייבים עליו משום פגול ונותר וטמא-- אינו דין שינהוג בבהמה טמאה ובחיה ובעופות?!
- תלמוד לומר "כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו"-- פרט לבהמה טמאה ולחיה ולעופות.
[ד] אין לי אלא חלב שור וכשב ועז המיוחדים; מנין לרבות את הכלאים? תלמוד לומר "שור וכשב ועז", דברי רבי עקיבא. ואם נפשך לומר: (ויקרא ז, כה) "מן הבהמה"-- לרבות את הכלאים.
כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו: אם היה רוצה לאסור כל חלב היה לו לומר "כל חלב לא תאכלו". ואחר שפרט המינים, שהם רק בהמות טהורות שמביאים מהם קרבן, מבואר שכל מינים זולתם -- בהמה טמאה וחיה ועופות -- חלבם מותר.
והגם שגם מן הסברה היינו אומרים כמו שאין חייב כרת רק על חלב בהמה טהורה (כמו שכתוב "כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנה אשה לה' ונכרתה") כן אינו מוזהר רק על חלב בהמה טהורה. -- משיב [במשנה ג'] שהייתי מרבה אזהרתו מדין קל וחומר מדם, שקל מחלב, שאינו חייב עליו משום פגול [כמ"ש בספרא (פרק יג מ"ה)] ומשום נותר וטמא [כמ"ש בפרק טו מ"ו ובזבחים פרק בית שמאי דף מו] ונוהג בכל המינים -- כל שכן חלב החמור.
ואמר [במשנה ד'] מנין לרבות את הכלאים תלמוד לומר "שור וכשב ועז" -- וזה מבואר על פי מה שאמרו בספרא אמור (פרשה ח מ"ג) שור או כשב פרט לכלאים, ובבבא קמא (דף עז:) מקשה על מ"ש גבי טובח או מוכר "שור או שה" לרבות את הכלאים - הרי ש"או" מרבה. והשיב דגבי גניבה דכתיב "שור או שה" שאין אתה יכול להוציא כלאים מביניהם (גם אם יכתב "שור ושה"), כי בהמה גסה ודקה אין מתערבין זה מזה - "או" לרבות כלאים. והכא דכתיב "כשב או עז" שאתה יכול להוציא כלאים מביניהם ואם יכתב "כשב ועז" ירבה כלאים - בא "או" למעט. ואם כן הכא דכתיב "כשב ועז" בוי"ו - יש לרבות כלאים, ר"ל גם כשב ועז ביחד; דאם אין נוהג בכלאים היה לו לומר "כשב או עז".
והשיב ואם נפשך לומר -- והוא על פי מה שמקשה בגמרא (דף עח.) והא קבי קדשים נמי כתיב "שור או כשב" ונימא שבא לרבות כלאים. ומסקנתו, דאם תאמר שבא לרבות - תרי רבויי למה לי לכלאים ונדמה? דהא נדמה כל שכן מכלאים. ועל כרחך דבא בין ברישא בין בסיפא למעט, וחד לכלאים וחד לנדמה. עיי"ש.
אמנם פה ישאר הקושיא, דנימא דלכן לא כתוב "שור או כשב או עז" דאז נאמר מ"שור או כשב" לרבות כלאים כיון דאי אפשר להוציא כלאים מבינייהו ולא נוכל להשיב דאם כן תרי ריבויי למה לי דהא גם אם נאמר ד"או" למעט יקשה תרי מעוטא למה לי. דאין שייך לדרוש פה על נדמה. ולכן הוכרח לכתב בוי"ו. (כי זה אי אפשר שיכתב "שור וכשב או עז" שזה נגד הלשון לכתוב שם אחד בוי"ו ושם אחר במלת "או" כשבאו ביחוד אחד).
על זה משיב "מן הבהמה" לרבות את הכלאים -- דבמה שכתב "מן הבהמה" לא הקפיד על יחוד התישים רק כל שהוא בהמה אף המורכב משני מינים. [וכמו שלמד כן גם בספרא (שמיני פרק יא מ"ה) ממה שכתב "מכל הבהמה אשר על הארץ" לרבות כלאים, כמו שבארנו שם]. וכיון שלענין עונש נוהג -- בע"כ מוזהר עליו.
סימן קלז
[עריכה]יכול כל שהיה בכלל עונש הרי הוא בכלל אזהרה - כוי ופחות בכזית שאינם בכלל עונש לא יהיו בכלל אזהרה... תלמוד לומר (ויקרא ג, יז) (שם ז, כג) "כל חלב".
כל חלב לא תאכלו: מבואר שמלת "כל" הבא במשפט-שולל הוא שולל כללי. וזה כתוב ב' פעמים. ( א ) פה, ( ב ) בפר' ויקרא (ויקרא ג, יז) "כל חלב וכל דם לא תאכלו".
וכבר בארתי שהכללות תהיה על שני דרכים. או כללות המין (כמו "כל בהמה מפרסת פרסה", ר"ל כל המין), או כללות האיש (כמו "כולה מקשה אחת" (שמות כה לו)). ודריש אחד על כללות המין - ומרבה כוי, ואחד על כללות האיש - רוצה לומר אף כל שהוא חלב - ומרבה חצי שיעור. והגם שאינו בעונש. דהא כתיב "מכל הבהמה אשר יקריב ממנה אשה" - וכוי אינו נקרב. וכן חצי שיעור ישנו באזהרה. ועיין ביומא (דף עד.) דלריש לקיש הוא אסמכתא.
סימן קלח
[עריכה][ה] "וחלב נבלה וחלב טרפה" -- בנבלת בהמה טהורה הכתוב מדבר.
יכול נבלת בהמה טמאה במשמע?...
- ודין הוא! טיהר מכלל חלב, טיהר מכלל נבלה. מה מצינו שטיהר מכלל נבלה - בטמאה, אף לא טיהר מכלל חלב אלא בטמאה!
- או כלך לדרך זה: טיהר מכלל חלב וטיהר מכלל שחוטה. מה מצינו שטיהר מכלל שחוטה - בטהורה, אף לא טיהר מכלל חלב אלא בטהורה!
- כשאתה כלך לדרך זו אין כאן אלא בהמה טהורה וכשאתה כלך לדרך זו אין כאן אלא בהמה טמאה. תלמוד לומר "טריפה"-- יצאת בהמה טמאה שאין לה טריפה.
[ו] ממשמע מוציא את בהמה טמאה שאין לה טריפה ומביא חיה טהורה שיש לה טריפה... תלמוד לומר 'חלב..לא תאכלוהו'-- חלב שאסור באכילה טיהרת; יצאת חלב חיה טהורה שמותר באכילה.
וחלב נבלה וחלב טריפה: הכתוב מלמד שני דברים.
- ( א ) שחלב נבלה יעשה לכל מלאכה, היינו שאינה מטמאה טומאת נבלות כמו שיתבאר (בסימן קלט)
- ( ב ) שלא יאכלוהו. דהיינו דחייל הליו גם לאו דנבלה וטריפה כמ"ש בחולין (דף לז ודף קג) ובזבחים (דף ע). ולא אמרינן דאין איסור חל על איסור.
והנה 'נבלה' הוא שם כולל לכל בעל חי שמת, ונוכל לאמר שמדבר גם בנבלת בהמה טמאה. דאף שפתח "כל חלב שור וכשב ועז" -- לענין זה שהחלב אין טמא היא גם בחלב נבלה טמאה; דהא לא אמר "וחלב נבלתם" בכינוי.
כי מצד הסברה והדין יש פנים לכאן ולכאן:
- • בצד אחד יש סברה יותר לטהר חלב נבלת טמאה. שכן נבלת עוף טמא קיל מנבלת עוף טהור שאין מטמא בגדים בבית הבליעה (כמו שלמד בספרא שמיני פרשה י מ"ז, אחרי מות פרק יב מ"ה, אמור פרק ד מי"ב).
- • ובצד אחר יש סברה יותר לטהר חלב נבלת טהורה שמועיל בה שחיטה לטהרה, מה שאין כן בטמאה אינו מועיל שחיטה [כמ"ש בספרא שמיני (פרק ו מ"א)]. וזהו שאמר בספרא [משנה ה'] יכול נבלת בהמה טמאה וכולי ודין הוא וכולי.
ומשיב תלמוד לומר טריפה וכולי -- והוא על פי מה שכתבנו שאחד מכללי ההיקש שכל שני שמות הכתובים ביחד לענין אחד - בהכרח הם דומים זה לזה (כמו שכתבנו בסדר ויקרא (סימן קלה), ובאילת השחר (כלל קס)). ואחר שחבר פה חלב נבלה וחלב טריפה ביחד, וחלב טריפה מדבר רק בשור וכשב ועז (כי בהמה טמאה אין במינה טריפה) -- כן מה שכתב חלב נבלה אינו מדבר בטמאה.
[באור משנה ו'] ועדיין נוכל לומר שעל כל פנים כולל חיה טהורה דמשכחת בה טריפה. ומשיב דזה אינו. דאם כן איך אמר "ואכֹל לא תאכלוהו" - הלא איסור חלב אין נוהג בחיה גם בשחוטה? ואם מפני איסור נבלה וטריפה - פשיטא, כיון שאין בו איסור אחר. ופסקא זו מובא בזבחים (דף ע.)
סימן קלט
[עריכה][ז] "...לֹא תֹאכְלֻהוּ"[1] - יכול לא יאכילנו לאחרים?... תלמוד לומר "וְאָכֹל.."-- מאכילו אתה לאחרים.
או "ואכֹל.." - יכול חלב שמותר בהנאה יהא טהור, חלב שור הנסקל ועגלה ערופה שאינו מותר בהנאה לא יהא טהור... תלמוד לומר "כל חלב...יעשה לכל מלאכה".
יעשה לכל מלאכה ואכל לא תאכלוהו: לשון "יעשה למלאכה" אינו כולל היתר הנאה מן הדבר; כי פירושו שראוי לאיזה מלאכה כמו: "היוקח ממנו עץ לעשות למלאכה" (יחזקאל טו, ג), "היצלח למלאכה" (שם,), וכן "ששת ימים תעשה מלאכה" -- יכוין עשיית העסקים לבד, ואין נפקא מינה אם המלאכה שלו ואם הוא נהנה ממנה או לא. ובמקום שירצה לציין היתר הנאה יאמר "יעשה לכם" או "לכם יהיה" או כל כנויי הקנין כמו שאמרו בפסחים (דף כב ודף כג) שאני התם דאמר קרא "לכם יהיה", "תרומתכם" "קצירכם", וכדומה. עיי"ש. או יאמר כמו בנבלה "לגר אשר בשעריך תתננה".
וכן היה ראוי לאמר "יעשה למלאכתכם" או "לכם". מה שאין כן "יעשה למלאכה" - יצויר שעושה למלאכה של עכו"ם שאין נהנה ממנה, וקמ"ל שאינו מטמא. אך ממה שכתב "לא תאכלוהו" משמע שרק באכילה אסור, לא בהנאה, ומותר להאכילו לאחרים. לפי זה הדבר מסופק. כי ממה שכתוב "יעשה לכל מלאכה" ולא אמר "למלאכתכם" - משמע שאסור בהנאה, וממה שכתב "לא תאכלוהו" משמע אבל בהנאה מותר.
ולברר מה נאמר בדיוק - אם תחלת הכתוב אם סופו - כתוב "ואכל לא תאכלוהו" בקדימת המקור אל הפעל. ומבואר אצלינו תמיד שהפעל הנכפל בא על הדיוק כמו שדרשו "השב תשיבם" - אפילו מאה פעמים, רוצה לומר השב בכל אופן. וכן בא פה על כוונת הדיוק -- רק אכל לא תאכלוהו, אבל מה שאינו אכילה מותר. ובזה למדנו דסיפא דקרא בא בדרך הדיוק וההנאה מותרת. וזהו שאמר בספרא תלמוד לומר "ואכל" - מאכילו אתה לאחרים.
אולם יקשה למה לא כתב בפירוש "יעשה למלאכתכם" ונדע שמותר בהנאה, ולא יהיה סתירה בדיוק המקרא, ולא יצטרך למלת "ואכל"? על זה השיב דאז נטעה שחלב שאסור בהנאה אינו טהור. כי התנה "יעשה למלאכתכם" - הרי מדבר בחלב שראוי למלאכתו להנות ממנו - וזה אין מטמא. וזהו שאמר בספרא (מובא בזבחים דף ע:) או "ואכל" (ר"ל וגם לכן צריך לכתב "ואכל" ולא "למלאכתכם" כי) יכול חלב שמותר בהנאה יהיה טהור, חלב שור הנסקל וכולי לא יהא טהור? תלמוד לומר "יעשה לכל מלאכה" - אף שאינו ראוי למלאכתכם רק למלאכה - טהור.
- [בספרים שלנו כתוב "תלמוד לומר כל חלב" ובקרא לא נמצא "כל חלב". ורש"י ז"ל דחיק ופירש "תלמוד לומר כל אוכל חלב", וזה דוחק, דשם מדבר באוכלים. והקרבן אהרן הגיה.
- ולדעתי ריש [משנה ח'] "יעשה לכל מלאכה" שייך לכאן, וציון הח' טעות סופר. וכמוהו מצאתי בספר זה בהרבה מקומות. והיה כתוב "תלמוד לומר חלב (וכולי) יעשה לכל מלאכה", אחר כך מתחיל משנה ח' "מה תלמוד לומר "לכל מלאכה". ]
סימן קמ
[עריכה][ח] מה תלמוד לומר "לכל מלאכה"?
- רבי יוסי הגלילי אומר יכול במלאכת הקדש יהיה מותר, במלאכת חולין לא יהיה מותר?... תלמוד לומר "לכל מלאכה".
- רבי עקיבא אומר יכול למלאכת חולין יהיה טהור, למלאכת הקדש לא יהיה טהור?... תלמוד לומר "לכל מלאכה".
יעשה לכל מלאכה: דברי הספרא מובאים בפסחים (דף כג:)
ומפרש לר' אבוה -- דאמר כל מקום שנאמרו "לא תאכלו" אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע -- פליגי דלר' יוסי הגלילי אין חלב בכלל נבלה, בין לענין מ"ש "ובנבלתם לא תגעו" בין לענין מ"ש בנבלה "לגר אשר בשעריך תתננה" להיתר הנאה. ואם כן אין צריך קרא לטהרו רק להיתר הנאה גם בחולין, דהוה אמינא שאינו מותר רק לבדק הבית. ורבי עקיבא סובר דחלב בכלל נבלה בכל מקום ואם כן אין צריך קרא להיתר הנאה רק לטהרו אף למלאכת הקדש.
ולחזקיה י"ל באמת דפליגי אם 'תאכלו' איסור הנאה במשמע. דלר' יוסי הגלילי איסור הנאה במשמע ולא לרבי עקיבא.
ולשיטת הגמרא יעלה דר' יהודה (סתמא דספרא) כר' אבוה. אבל למה שאמרו התוספות (ד"ה חולין) יהיה דעת ר' יהודה בספרא דחולין בעזרה דאורייתא ואם כן יעלה שטתו כחזקיה. ואין כאן מקום להאריך.
סימן קמא
[עריכה][ט] "כי כל אֹכֵל חלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנה אשה להשם" -- אין לי אלא חלב תמימים שכשר לקרב;
- חלב בעלי מומין מנין? תלמוד לומר "מן הבהמה".
- חלב חולין מנין? תלמוד לומר "...כי כל אֹכֵל חלב".
אם כן למה נאמר "אשר יקריב ממנה אשה להשם"? חלב שכמותו כשר לקרב אמרתי; יצא חלב דפנות שאין כשר לקרב.
כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנה אשה לה': פירשו חז"ל שאם היה אומר "כל אוכל חלב אשר יקריב ממנו אשה להשם" הייתי אומר שפירושו האוכל חלב קדשים תמימים שראוי לאישים. מה שאין כן כשאמר "מן הבהמה אשר יקריבו" - פירושו מין הבהמה. שכבר בארתי (ויקרא סימן יז) ששם המין הבא בה' הידועה כולל כל המין, כמו "מן הבהמה מן הבקר תקריבו" שפירושו ממין הבהמה.
וזה ההבדל בין מה שכתוב כאן "מן הבהמה אשר יקריבו" שפירושו מין הבהמה ובין מה שכתוב לקמן (ויקרא כז, ט) "ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן להשם" שפירושו דוקא בהמה תמימה שראויה לקרבן; כי שם כתוב בלא ה"א. אבל כאן שכתוב בה"א הוא שם המין. וזהו שאמר בספרא חלב בעלי מומין מנין? תלמוד לומר "מן הבהמה".
אולם עדיין נוכל לומר שר"ל מין שהיה מוכן לקרבן, רוצה לומר בין תמימים בין בעלי מומין, והכל קדשים (כגון שנפל בו מום אחר הקדשן). חלב חולין מנין?
אך זה נשמע ממלת "כי" שמחבר שני המאמרים זה לזה בדרך סבה ומסובב -- "כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו...כי כל אוכל חלב וכולי" -- מבואר ששניהם מדברים בענין אחד. שמפני שחייב כרת לכן הוזהרו באכילתם. וממילא כמו שהאזהרה כוללת גם חלב חולין (כמ"ש סתם "כל חלב שור וכשב" שכולל קדשים וחולין. ועוד שאסר חלב נבלה וטריפה גם כן. וכן כבר הזהיר גם על חלב חולין בפר' ויקרא כמ"ש "חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם" שכולל ארץ ישראל וחוצה לארץ וגם בזמן שאין בית המקדש קיים) -- כן מה שהעניש כרת כולל גם חלב חולין. וכמו שהאריך הרמב"ן בזה בדברי טעם להשיב על הראב"ע. עיי"ש. וזהו שאמר בספרא חלב חולין מנין? תלמוד לומר "כי כל אוכל חלב" -- עיקר הדיוק ממלת "כי" שמחבר שני המאמרים.
אולם לפי זה קשה שהיה לו לומר סתם "כי כל אוכל חלב ונכרתה" ומדוע אמר "מן הבהמה אשר יקריב" שהוא למותר? פירשוהו חז"ל שבא ללמד שטעם איסור החלב בחולין מפני שכיוצא בו קרב בקדשים. ולמעוטי חלב דפנות - שאף על פי שנקרא בשם 'חלב' - מותר מפני שאינו קרב לאשים.
סימן קמב
[עריכה][י] "ונכרתה הנפש"-- ולא צבור. "הנפש"-- להביא את השותה.
"הָאֹכֶלֶת"-- ולא המאכלת. 'אוכלת' -- כדי אכילת כזית.
"מעמיה" ועמיה בשלום
ונכרתה הנפש האוכלת: שם 'נפש' לא יצדק אצל אכילה רק באכילת בשר תאוה - כמו שכתוב "בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר". לא באכילת חלב ודם וחמץ ונבלה שאינו אוכלם מצד התאוה. [ ולכן על מה שכתוב "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים" לא דרש מידי, כי זה אוכל באות נפשו. ו'נפש' שגבי דם יתכן מצד שהדם הוא הנפש ועל כן לא תאכל נפש, כמו שבאר שם. ]
אולם שם 'נפש' הנאמר גבי חלב חמץ ונבלת עוף טהור דרשו לרבות השותה. כי השתיה אינו בכלל אכילה רק אם נפשו מתאות לאכלו בדרך זה - אז רצונו מחשבת אותו כדבר מאכל. הגם שאינו מאכל לגופו, בדרך זה נפשו ותאותו יחשבהו אכילה. וכן דרשו כאן ובחולין (דף קכ.) גבי נבלת עוף טהור וחמץ לרבות השותה. ושם עביד צריכותא בינייהו שבא לאשמועינן שאם הקפה את החלב וגמאו - חייב.
ומה שאמר "הנפש" ולא צבור ויתר המאמר -- התבאר למעלה (סימן קלב).
סימן קמג
[עריכה][יא] "וכל דם לא תֹאכְלוּ" -- יכול אף דם מהלכי שתים, דם שרצים, ודם בצים, ודם חגבים [ודם דגים] - הכל בכלל? תלמוד לומר "לעוף ולבהמה"-- מה עוף ובהמה מיוחדים - יש בהם טומאה קלה ויש בהם טומאה חמורה, יש בהם איסור ויש בהם היתר, והם מין בשר. יצא דם מהלכי שתים שאין בו טומאה קלה; דם שרצים שאין בו טומאה חמורה; דם בצים שאין מין בשר; דם חגבים ודם דגים שכולו מותר.
"לעוף ולבהמה"
- מה עוף שאין בו כלאים אף בהמה שאין בה כלאים... תלמוד לומר "ולבהמה".
- אי מה בהמה שאין בה ב'אם על הבן' אף עוף שאין בו ב'אם על הבן'... תלמוד לומר "ולעוף".
וכל דם לא תאכלו לעוף ולבהמה: הגם שלא אסר בחלב רק שור וכשב לבד, לא חלב חיה ועוף, בדם כלל ואמר "כל דם לא תאכלו" שכולל כולם. אמנם מה שכתב "לעוף ולבהמה" היא פרט שאחרי הכלל ושוב אמר כלל אחר "אשר תאכל כל דם". מבואר שמה שכתב "לעוף ולבהמה" בא לומר דוקא דם הדומה כעין הפרט - עוף ובהמה.
ופירשוהו חז"ל שבא להוציא דם מהלכי שתים ודם שרצים. שדם אדם אין בו טומאה קלה לטמא טומאת אוכלים בכביצה. ובדם שרצים אין בו טומאה חמורה לטמא אדם לטמא בגדים; ששרץ אינו מטמא במשא ואינו מטמא בגדים. ומוציא דם בצים שאינם מין בשר. ודם דגים וחגבים שאינו דומה לעוף ובהמה; שיש בו איסור קודם שחיטה והיתר לאחר שחיטה, ודגים וחגבים מותרים בלא שחיטה.
והוצרך לומר שני פרטים -- עוף ובהמה. דאם יאמר 'עוף' נאמר דדם של צאן מותר מפני שיש בהם איסור כלאים בצמרו עם פשתים ואינו דומיא דעוף. ואם יאמר 'בהמה' נאמר דרק עוף טמא דמו אסור שאינו באם על הבנים -- לא דם עוף טהור שהוא באם על הבנים ואינו דומיא דבהמה.
וברייתא זו מובא בכריתות (דף כא.) ובגמרא פלפלו בה באורך. עיי"ש.
- ^ עיין במלבי"ם. ולכאורה לפי פירושו היה ראוי לצטט כאן "יעשה לכל מלאכה" ולא "לא תאכלוהו". וצע"ע -- ויקיעורך