התורה והמצוה ויקרא א ח-ט
ספרא | מלבי"ם על פרשת ויקרא | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן נב
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק ו:
- [א] "וערכו בני אהרן.."-- יכול אפילו מאה? תלמוד לומר (ויקרא א, יב) "וערך הכהן אותם". יכול יהיה כהן אחד עורך את כל האיברים? תלמוד לומר "וערכו". הא כיצד? אחד עורך שני איברים; וכמה הן איברים? עשרה, ואחד בקרביים -- נמצא טלה עולה בששה, דברי ר' ישמעאל.
- רבי עקיבא אומר "וערכו" שנים, "בני אהרן" שנים, "הכהנים" שנים-- מלמד שטלה עולה בששה.
"הכהנים"-- לרבות את הקרחנים, דברי ר' יהודה.
[ הערה: הלא כל הפרשה נאמרה בלשון רבים ומה קשיא ליה על "וערכו"? ואיך דריש רבי עקיבא וערכו שנים, הלא פעל הבא על שם הרבים מוכרח לבא בלשון רבים, ואיך דורש "בני אהרן" שנים, "הכהנים" שנים? וכי נדרוש כן בכל מקום? ואיך דורש ר' יהודה לרבות קרחנים? ]
וערכו בני אהרן הכהנים: כבר כתבנו (בסימן הקודם) שמה שתפס בקרבנות לשון רבים "והקריבו...וזרקו" מפני שהיו הקרבנות והמתעסקים רבים. אמנם פה שתפס בעולת בקר "וערכו" בלשון רבים ובעולת צאן כתב "וערך הכהן", בלשון יחיד, הרי דייק בדבריו. ובהכרח יתקיימו שניהם. וזה על ידי שכל כהן יעריך שני אברים ויתקיים "וערך הכהן אותם". ויש בטלה עשרה איברים ואחד בקרבים כמו שאמרו ביומא (דף כה), נמצא צריך ששה כהנים, ומקוים "וערכו הכהנים".
ור' עקיבא דייק זה מן הכתוב כי בעת שנאמרה פר' זו במדבר היו הכהנים חמשה (ארבעה בני אהרן ופנחס, וסבירא ליה כר"י ור"ש בזבחים (דף קא) דפנחס נתכהן תכף) ואם היה אומר "וערכו את הנתחים" נאמר שצריך שנים, דסתם רבים שנים, (וז"ש "וערכו"-- שנים). ואם היה כתוב "וערכו בני אהרן" נאמר דצריך ארבעה כי בני אהרן היו ארבעה (וז"ש "בני אהרן"-- שנים). אבל כשכתוב "בני אהרן הכהנים", הרי כלל כל הכהנים ואף פנחס עמהם, נמצא צריך להנתחים חמשה כהנים ואחר כך אמר "והקרב והכרעים ירחץ..והקטיר" -- הרי שצריך עוד כהן, הרי ששה כהנים (וז"ש "הכהנים"--שנים), ומכאן לטלה שטעון ששה.
וביומא (דף כז) אומר על זה: קשיא ליה לר' אלעזר, האי בבן בקר כתיב, ובן בקר כ"ד בעי! וניחא ליה "על העצים אשר על האש אשר על המזבח" -- איזה דבר שנאמר בו עצים ואש ומזבח? הוי אומר זה טלה. נראה פירושו על פי מה שהכרחנו בסימן הקודם שמה שכתוב "ונתנו בני אהרן הכהן אש" מדבר לדורות בעורך המערכה לצורך תמיד של בין הערבים, שהוא צריך שני גזירי עצים בשני כהנים; ובמה שכתוב "וערכו את הנתחים על העצים אשר על האש", שרצונו לומר על האש שערכו מחדש, מדבר לדורות בתמיד של בין הערבים. ולענין זה ירמוז שצריך ששה כהנים. א
ור' יהודה סבירא ליה כר' ישמעאל וסבירא ליה דצריך "הכהנים" לרבות את הקרחנים (כן גרסינן בירושלמי סוף פ"ב דיומא) ובבכורות (דף מג:) והוא כל שאין לו שיטה של שער מקפת מאזן לאזן. ולחכמים פסול לעבודה מפני שאינו שוה בזרעו של אהרן. ור' יהודה מרבי ליה ממה שאמר שנית "הכהנים". וזה על פי הכלל דאין מיעוט אחר מעוט אלא לרבות שהוא מיוסד בחכמת הדיבור וההגיון (וכמ"ש באילת בשחר כלל רלז) שכל שני שמות הבאים זה אחרי זה, שם השני מגביל את השם הראשון, ואם בא אחריו שם שלישי, השם השלישי מגביל את השני; ואם השם השני בא למעט-- בא השם השלישי להגביל את המיעוט, שלא ימעט כל דבר וממילא בר לרבות. כי כבר כתבנו (בסימן לח) ששני שמות "בני אהרן הכהנים" (שבאו גבי קבלה) בא שם "כהנים" להגביל ולמעט שם "בני אהרן" שלא כל בני אהרן כשרים, רק הכהנים לבד. ובא למעט בעלי מומים, הגם שהם בני אהרן, פסולים כי אינם "כהנים". ובמה שכפל עוד שם "בני אהרן הכהנים" בפסוק זה בא שם "כהנים" להגביל את שם "כהנים" הראשון, הממעט ומגביל, בל תאמר שנאמר בצמצום וממעט כל מין בעלי מומין אף הקרחנים -- הוסיף שנית "הכהנים" (שדינו כאילו כתוב ב' פעמים "הכהנים" ביחד) ובא לרבות כל שהם כהנים כשר באמת מן התורה, אף שיש בו מום למראית עין.
---הערת "נר מצוה" מאת המלבי"ם---
הערה א:
רש"י ז"ל פירש שם הוי אומר זה טלה תמיד של שחר. ובאמת כדבריו איתא בירושלמי (סוף פ"ב דיומא) וזה לשונו (אחר שהביא ברייתא דפה): והלא בבן בקר הכתוב מדבר? מה ת"ל בתמיד (של שחר) הכתוב מדבר. שמעון בר בא ר' יוחנן בשם ר' ינאי נאמר כאן עריכה ונאמר להלן "וערך (הכהן אותם)" מה עריכה האמור להלן בתמיד (של שחר) הכתוב מדבר אף עריכה האמור כאן בתמיד (של שחר) הכתוב מדבר. אולם לדעתי אי אפשר לאמר כן כלל, דהא מבואר שמרבה מפה שני גזירין לתמיד של בין הערבים, ולא יפלוג הירושלמי על זה. ורציתי להגיה בתמיד הכתוב מדבר. וכן אחר כך יש לגרוס נאמר כאן עריכה ונאמר להלן עריכה: מה עריכה האמור כאן בתמיד הכתוב מדבר וכולי. והכי פירושו: שעל מה שמקשה והלא בבן בקר הכתוב מדבר? משיב מה ת"ל בתמיד הכתוב מדבר - ר"ל אי אפשר לפרש דקאי רק על עולת בקר נדבה דאם כן מה תלמוד לומר ומה נפקא מינה לדורות? הלא לדורות היה תמיד אש המערכה בתמידות ועל כרחך שמדבר בתמיד (ר"ל של בין הערבים). וכיון כמ"ש בגמ' איזה דבר דצריך אש ועצים וכולי. ור' ינאי אמר נאמר כאן עריכה (ר"ל "וערכו את הנתחים") , ונאמר להלן עריכה (ר"ל "וערכו עצים על האש") -- כמו ש"וערכו עצים" מדבר בתמיד של בין הערבים כן "וערכו את הנתחים" עיקרו נאמר בשביל התמיד.
אבל עוד אומר שם:
- עולא ור' ישמעאל בשם ר' לעזר אינו צריך ממשמע שנאמר "וערכו" אין אנו יודעין שהן שנים?! ואת דרש וערכו שנים בני אהרן שנים הכהנים שנים. ותני כן אין לך דבר שקודם לתמיד של שחר אלא קטרת בלבד. יכולין הם ג' להעלותו ולמה איל קרב בי"א? אלא כדי לעשות פומבי. רבנן דקיסרין אמרי מפני מה פר קרב בכ"ד? כדי לעשות פומבי לדבר על שם "בבית אלהים נהלך ברגש" ואת דריש "וערכו" שנים "בני אהרן" שנים "הכהנים שנים" מיכן לפרו של יחיד שיהא קרב בששה
על פי זה נראה שמ"ש בירושלמי תחלה, שבתמיד של שחר הכתוב מדבר, דסבירא ליה כפי' המפשרים שפירשו "ונתנו בני אהרן הכהנים אש" וכבר נתנו לצורך תמיד השחר, וכסלקא דעתין של הגמ' ביומא שהבאתי (בסימן נא). אמנם עולא השיב באמת שכל דרוש זה הוא אסמכתא ואין לו יסוד בהכתוב והכריח זה מכמה ראיות:
- ( א ) שגוף הדרוש וערכו שנים (כפי פשוטו, שממה שבא הפעל בלשון רבים מורה שנים ושם "בני אהרן" בלשון רבים מורה גם כן שנים) הוא דרך אסמכתא שאי אפשר לספור הנושא והנשוא שכל אחד מורה שנים, ואם תאמר כן י"ל "וערכו" מורה כהנים רבים. וז"ש ממשמע שנאמר "וערכו" אנו יודעין (כצ"ל) שהן שנים ואת דריש וערכו שנים בני אהרן שנים ור"ל וזה אין מוכרח, כי לא מוכח רק שנים, לא יותר.
- ( ב ) הקשה והלא ותני אין לך דבר קודם לתמיד של שחר, ר"ל ואם כן פסוק זה שמדבר מעולת נדבה אי אפשר שידבר קודם הקרבת התמיד רק אחריו, ואיך מפרש "וערכו" על נתחי התמיד?
- ( ג ) הקשה (שאם תאמר זה מן הסברה שטעון ששה) יכולים הם ג' להעלותו
- ( ד ) ולמה איל קרב בי"א? שזה אין לו סמך מן הכתוב אלא כדי לעשות פומבי, וכן מפני מה פר קרב בכ"ד -- הרי שהכל רמז ואסמכתא לבד. וז"ש הלא רבנן דקסרין אמרו שפר קרב בכ"ד כדי לעשות פומבי ואת דריש "וערכו" שנים, "בני אהרן" שנים! ולפי דבריך הלא כתוב זה מדבר בעולת בקר נדבה, אם כן נאמר שפרו של יחיד קרב בששה ואיך אמרו שפר קרב בכ"ד? ועל כרחך הוא רק אסמכתא. ועיין במשנה למלך פרק טו מעה"ק הלכה יט שהוציא מן הירושלמי הלז שפרו של יחיד קרב בששה, ולמה שכתבנו אמר זה דרך קושיא ודחיה.
סימן נג
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק ו:
[ב] "וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים...", מה תלמוד לומר "..את הראש ואת הפדר"? מלמד שאין הראש והפדר מהנתחים. דבר אחר: שיהיה פורש את הפדר על בית השחיטה שהוא דרך כבוד של מעלה.
ומנין שהראש והפדר קודמין לכל האיברים? תלמוד לומר (ויקרא א, יב) "ואת ראשו ואת פדרו וערך הכהן אותם"-- מלמד שהראש והפדר קודמים לכל האיברים.
[ג] ר' חייא אומר, מנין לשחיטה שהיא מן הצואר? תלמוד לומר "וערכו בני אהרן..את הנתחים..", שאין תלמוד לומר "..את הראש ואת הפדר", והלא הראש והפדר בכלל האיברים היו! ואם כן למה נאמר "את הראש ואת הפדר"? אלא לפי שנאמר "והפשיט את העולה ונתח אותה לנתחיה...וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים" --נתחים שהיו בכלל ההפשט-- ומנין להראש שכבר הותז בשחיטה? תלמוד לומר (ויקרא א, יב) "ואת ראשו ואת פדרו".
וערכו בני אהרן..את הנתחים את הראש ואת הפדר: הנה במה שכתוב "והפשיט את העולה ונתח אותה לנתחיה" צוה ג' דברים: ( א ) שיפשיט העור, ( ב ) שלא יתחיל לנתח שום אבר עד כלות הפשטה כמו שכתוב "והפשיט את העולה ונתח" כנ"ל (סימן מה), ( ג ) שלא ינתח הנתחים לנתחים (כנ"ל סימן מז).
ומן הלשון הזה היינו אומרים שגם הראש בכלל כל אלה כמו "ואוחז בפלגשי ואנתחיה לשנים עשר נתחים" (שופטים יט) שהיה החלוקה בין הגוף השלם עם ראשו. אבל ההלכה מלמדנו שהראש נבדל מן הגוף בשני דברים: ( א ) שאינו צריך הפשטה ( ב ) שיסיר אותו קודם ההפשט. ודומה לו בדבר אחד-- שאסור לנתח אותו, כמו שאמרו בחולין (דף יא) אתיא מרישא של עולה, וכי תימא דלייף לה ובדיק לה והכתיב "אותה לנתחיה" ולא נתחיה לנתחיה.
וזה למדנו ממה שכתוב בעולת בקר "וערכו...את הנתחים את הראש ואת הפדר" שמבואר שבמה שכתב "והפשיט..ונתח" לא נכלל הראש, שאי לאו כן הלא הוא בכלל הנתחים. וזה מה שאמרו בספרא מלמד שאין הראש והפדר מהנתחים ולכך אין שייך בו הפשט. וכן מתיז אותו תחלה, ששני התנאים שלמדנו מפסוק "והפשיט את העולה ונתח אותה לנתחיה" לא שייך בו. ור' חייא (במשנה ג) באר הטעם שזה מפני שהראש הותז בשחיטה ואינו בכלל הנתחים שמנתח אחר השחיטה. ומזה הוציא ששחיטה מן הצואר.
[ ומה שאומר בדברי ר' חייא תלמוד לומר "את ראשו ואת פדרו" פירשו בגמ' חולין (דף כז) דהכי קאמר: מנין לרבות את הראש שכבר הותז? ת"ל "את הראש ואת הפדר". ו"ראשו ופדרו" מבעיא ליה לכדתניא ומנין לראש ופדר שקודמים לכל האיברים? ת"ל "את ראשו ואת פדרו". פירשו את הברייתא שדברי ר' חייא שייכים לדרוש הראשון. ואחר דברי ר' חייא צריך לומר ומנין שהראש והפדר קודמין וכולי עד סוף משנה ב', שיש קיצור לשון, והבן. ]
ומ"ש בעולת הבקר "ואת הפדר" מפני שצריך לפרוש הפדר על בית השחיטה והיא טפל אל הראש.
ובעולת צאן, ששם לא נזכר הפשט, רק נתוח, אמר "ונתח אותו לנתחיו" שכולל הכל עם הראש שנתח כבר, שהוא בכלל הנתחים לענין זה שלא ינתח נתחיו לנתחים. ומ"ש "ואת ראשו ואת פדרו וערך הכהן אותם" בא ללמד שהראש והפדר שעליו קודם לכל הנתחים. וז"ש ומנין שהראש והפדר קודמים וכולי. (שאי אפשר לפרש "ונתח..ואת ראשו" שינתח הראש, רק ש"את ראשו" מוסב על "וערך". ואחר שמזכירו בפרט, מכלל שהוא הקודם כמו: "לכו ראו את הארץ ואת יריחו", "ושלמה אהב נשים נכריות רבות ואת בת פרעה", וכדומה.
סימן נד
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק ו:
• [ד] "על העצים אשר על האש"-- עצים הנתונים להיות אש. וכי כל העצים כשרים למערכה? הן. כל העצים כשרים למערכה חוץ משל זית ושל גפן; אבל באלו רגילין: במורביות של תאנה ושל אגוז ושל עץ שמן. ר' אליעזר מוסיף אף של חרוב ושל דקל ושל שקמה ושל מייש ושל אלון.
• [ה] יכול המתנדב עולה יהיה מביא עציה ואשה עמה? תלמוד לומר "על העצים אשר על האש אשר על המזבח"-- מה מזבח משל צבור, אף אש ועצים משל צבור, דברי ר' אלעזר בר' שמעון.
• ר' אליעזר אומר, מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט, אף עצים ואש שלא נשתמש בהן הדיוט.
• דבר אחר: "על העצים אשר על האש אשר על המזבח"-- שלא יהיו הגזרין יוצאים חוץ למערכה.
[ הערה: אחר שכל הדרושים הנזכרים פה קיימים להלכה, איך נדרשם כולם מפסוק אחד? ( א ) מדוע דרש פסוק זה שבעולת בקר, והלא זה כפול ארבעה פעמים, ומה ידרוש בהנותרים? ]
על העצים אשר על האש אשר על המזבח: מה שכתוב "אשר על האש" וכן מה שכתוב "אשר על המזבח" מיותר, דהלא כבר אמר "וערכו עצים על האש". וכן אמר "ונתנו אש על המזבח" וידעינן שהעצים על האש ושהאש על המזבח.
וזה כפול ארבעה פעמים: שבעולת בקר וכן בעולת צאן כתוב "אשר על האש אשר על המזבח" (ויקרא א, ח) (ויקרא א, יב). ובעולת העוף וכן בשלמי בקר כתוב "על העצים אשר על האש" (ויקרא א, יז) (ויקרא ג, ה). וארבעה כפולים אלה דורש פה לארבעה דרשות.
- שמה שכתוב בעולת העוף "על העצים אשר על האש" נדרש (במשנה ד') בתמיד (דף כט) עצים הנתונים (וי"ג הנתוכים) להיות אש, היינו עצים בחורים שנוחים לשרוף ואין מעלים עשן. [ואומר דכל העצים (פירוש רובן) כשרים, חוץ משל זית וגפן שיש להם קשרים שנוטף מהם לחות. ולר"א אף של חרוב ודקל פסולים. ועיין תמיד שם מפלפל בזה ועיין במשנה למלך פרק ז מהל' אסורי מזבח ה"ג)].
- ומה שאומר בשלמי בקר "על העצים אשר על האש" דריש (סוף משנה ה, הובא בזבחים דף סב:) שיהיו העצים על האש ולא יצאו הגזרין חוץ ממקום המערכה, שלכן היו ארכם אמה כמדת המערכה.
- ומה שאומר פה "אשר על האש אשר על המזבח" (במשנה ה' ובמנחות דף כב) מה מזבח משל צבור אף עצים ואש משל צבור.
- ומה שאומר בעולת הצאן "על האש אשר על המזבח" דריש (שם, ובמנחות שם, ובזבחים קטז:) מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט אף עצים ואש שלא נשתמש בהן הדיוט, ומבואר בזבחים (שם) דאף בבמת יחיד הדין כן.
ובמה שכתבנו תבין מה שהרמב"ם (פ"ה מהל' אסורי משבח הי"ג, ושם פרק ו הלכה ב) פסק לשתי ההלכות. והלחם משנה תמה עליו, הלא ר' אלעזר בר' שמעון שאמר שיהיו משל צבור ור' אליעזר שאומר שלא נשתמש בהן הדיוט פליגי. ולמה שכתבנו כל אחד דורש פסוק אחד מן הכפולים. ומה שאמרו בגמ' מנחות (שם) מאי בינייהו איכא בינייהו חדתי ועתיקי -- לא משום דפליגי, רק ששואל מה הוסיף ר' אליעזר בדרוש השני, ואומר שמוסיף חדתי. ובזה ניחא מה שיש להקשות, הלא איכא בינייהו אם צריך להיות משל צבור! ולמה שכתבנו ניחא -- כי מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי (ועיין באילת השחר כלל רמב).
סימן נה
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק ו:
[ו] 'והקרב ירחץ והכרעים ירחץ' (ויקרא א, יג)-- אפילו נתערבו קרבי עולה בקרבי עולה, קרבי עולה בקרבי תמורה.
- יכול אפילו נתערבו בפסולים? תלמוד לומר "וקרבו".
- אוציא את שנתערבו בפסולים ולא אוציא את שנתערבו בקדשי קדשים ובקדשים קלים? תלמוד לומר "וקרבו וכרעיו".
[ הערות: איך דרש פה שני ריבויים ושני מיעוטים מפסוק אחד? ומה ההבדל בין הנדרש פה ובין הנדרש למעלה (סימן כה) (וסימן לט) ]
וקרבו וכרעיו ירחץ: ובבן צאן אמר שנית "והקרב והכרעים ירחץ". ומלבד מה שבארנו (בסימן כב) שכל הכפולים בעולת הצאן הוא למותר ולדרוש, יפלא השינוי שפה תפס "וקרבו וכרעיו", בכינוי, ובבן צאן אמר בלא כינוי. ולמדו רבותינו שבא ללמדנו בדיני התערובות אם נתערבו קרבי עולה בזולתה, ששני מיני תערובות קרבים, והם: ( א ) עולה בעולה, ( ב ) עולה בתמורה. ועל זה אמר "והקרב" סתם, אף שנתערב. ושני מיני תערובות אינם קרבים, והם: ( א ) בפסולים, ( ב ) באינו מינו. ועליהם אמר שני מיעוטים-- "וקרבו" בכינוי, "וכרעיו" בכינוי. רק שלו, לא אם נתערבו.
ואף שבספרא (ויקרא נדבה פרשה ג מ' יד טו) ו(ויקרא נדבה פרשה ד מ' ז ח) לענין נתערבו מחיים או נתערבו הדמים מצריך שלשה ריבויים וששה מיעוטים, כמו שכתבנו (בסימן כה ובסימן לט) -- שם יש הבדל ביניהם בענין זריקת הדם, אבל לענין האיברים אין ביניהם רק שני הבדלים: פסולים ואינו מינו (וצ"ע דלכאורה סתם ספרא זה סבירא ליה דלא כר' יהודה בזבחים (דף עא) ).
סימן נו
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק ו:
•[ז] "ירחץ..."-- יכול מה רחיצה אמור להלן בארבעים סאה, אף כאן בארבעים סאה?... תלמוד לומר "במים"-- במים כל שהן. •"במים"-- ולא ביין; "במים"--ולא במזוג; •"במים"-- להכשיר את כל המים, קל וחומר למי כיור.
[הערה: איך דרש כל אלה הדרשות מן מלת "במים"? ולמה נשנו דרשות אלה בספרא ג' פעמים כמו שהבאנו בפנים? ]
ירחץ במים: בכמה מקומות נזכר רחיצה סתם, וגם אצל הקרב וכרעים במלואים (בפר' תצוה (שמות כט, יז) ובפר' שמיני (ויקרא ח, כא) (ויקרא ט, יד)) אמר "וירחץ את הקרב". ובאמרו "במים" בא לבאר ולפרש ענין הרחיצה. ואחרי הדיוק נמצאו ג' רחיצות שהיו במקדש לנקיות (ולא לטהרת טומאה) שנכתב בהם "ירחץ במים", והם: כאן, ובעולת הצאן (ויקרא א, יג), ובפ' צו גבי כלים הבלועים מנותר כתוב (ויקרא ו, כא) "ומורק ושוטף במים".
ועל כולם בא דברי הספרא; כמו שהוא כאן פה, ונשנה בעולת הצאן (פרק ז מ"ד) ומשולש על "ומורק ושוטף במים" (צו פרק ז מ"ג). ודריש מג' פעמים "במים":
- ( א ) שאין צריך מ"ם סאה, בל נלמדהו מרחיצת טבילה, לכן אמר שדי במים כל שהן
- ( ב ) במים דוקא, לא יין ומזוג שאינו מים
- ( ג ) להכשיר כל מים, אף מכונסין, דלא בעינן מים חיים וכל שכן מים הראוים למי כיור (אתיא כר' ישמעאל דאמר מי כיור מי מעיין הם ומי כיור עצמם פסולים מפני שיש להם שם לויי "מים קדושים", כ"פ בזבחים (דף כב).
סימן נז
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק ו:
[ח] "והקטיר..." (ויקרא א, ט)-- אף על פי שפסול; אף על פי שיוצא; אף על פי שפיגל; אף על פי שנותר; אף על פי שטמא. יכול כשהן למטה? תלמוד לומר "המזבחה"-- כשהן בראש המזבח אמרתי ולא כשהן למטה.
[ט] "את הכל"-- לרבות העצמות והגידין והקרנים והטלפים והצמר שבראשי כבשים והשער שבזקן תישים.
- יכול אפילו פירשו? תלמוד לומר (דברים יב, כז) "ועשית עולתיך הבשר והדם". יכול יתלשו הגידין והעצמות ויעלה הבשר? תלמוד לומר "את הכל"-- ריבה. הא כיצד? בזמן שהם מחוברים-- יעלו; פירשו-- אפילו בראשו של מזבח-- ירדו.
[ הערה: איך דרש מן "והקטיר" אף על פי שפסול וכולי, הלא תמיד אמר לשון זה "והקטיר הכהן" ולא דרש מידי? ואיך דרש "המזבחה" כשהם בראש המזבח" והלא תמיד פירשו "המזבחה" שיעלה ויקטיר במזבח? וכן הלא לפי זה נימא שגם מה שמרבה מן "את הכל" העצם והגידין וכולי הוא דוקא "המזבחה", כשהם במזבח, ומ"ש ועשית עולתיך הבשר והדם היינו כשהם למטה? וחוץ מזה כפי שהבינו המפרשים מאמר זה אין טעם בריר חלמות. ]
והקטיר הכהן את הכל המזבחה: זה נשנה בעולת הצאן ושם כתיב "והקריב הכהן את הכל והקטיר המזבחה". ומלבד מה שבארתי (בסימן כב) שכל הנשנה בעולת צאן הוא למותר ובא לדרשה, יפלאו השינויים; שפה כתוב "והקטיר את הכל" ושם כתיב "והקריב את הכל" שהוא הולכת איברים לכבש. וכתיב "והקטיר" סתם ולא כתיב "והקריב והקטיר את הכל" שיסוב מלות "את הכל" גם על הקטרה.
ופירשו חז"ל בקבלתם שבא ללמדנו שלפעמים יקריב את הכל ולא יקטיר את הכל, ולפעמים יקטיר את הכל ולא יקריב את הכל.
- שפה אמר "והקטיר את הכל המזבחה" היינו כשהם כבר במזבח, אז יקטיר את הכל -- אפילו הפסולים יוצא ופיגול ונותר וטמא, אם עלו לא ירדו ויקטירם, כמו שיתבאר בפרשת צו (סימן ב). אבל אם עדיין לא עלו, לא יקריבם ויוליכם למזבח, ולכן לא אמר פה "והקריב את הכל". וז"ש (במשנה ח) "והקטיר" אף על פי שפסול..יכול כשהם למטה? ת"ל "המזבחה" וכולי.
- ולפעמים יקריב את הכל (פירוש, שיוליכם למזבח) ולא יקטיר את הכל, שעל זה אמר "והקריב את הכל והקטיר" (לא את הכל). והם העצמות והגידין והקרנים והטלפים וכולי שצריך להוליכם ולהעלותם למזבח. לבל נטעה ממה שכתוב "ועשית עולתיך הבשר והדם" שמשמע ולא עצמות וגידין ואינך דאינם בכלל "בשר", שצריך לתלשם ולהשליכן, קמ"ל שכל זמן שהם מחוברים הם טפלים אל הבשר וקרבים למזבח. ועל זה אמר "והקריב את הכל". ובכל זאת לא יקטיר את הכל, והוא אם פירשו, אף בראשו של מזבח-- צריך להורידן; שאז אינם טפלים אל הבשר וכתיב "ועשית עולתיך הבשר והדם", לכן לא אמר "והקטיר את הכל". וז"ש (במשנה ט) "את הכל"-- לרבות העצם וכולי.
ובזבחים (דף פה:) ובחולין (דף צ) מוקי לה כרבי, ומה שכתוב שם רבי היא דתניא "והקטיר הכהן את הכל" צריך לגרוס "והקריב הכהן את הכל".
סימן נח
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק ו:
"עֹלה"-- לשם עולה. "אשה"-- לשם אשים. "ריח"-- לשם ריח. "נחוח"-- לשם נחת רוח. "להשם"-- לשם מי שעשה את העולם.
עולה ריח: מפרש שצריך לכוין חמשה דברים:
- ( א ) לשם הקרבן, שלא יתכוין לשם קרבן אחר;
- ( ב ) לשם אשים, לאפוקי מכוין על מנת לעשותו חתיכות צלויות בגחלים, ש"אשה" לשון אש;
- ( ג ) לשם ריח, לאפוקי אם צלאן תחלה חוץ למערכה דתו לא מסקי ריחא;
- ( ד ) לשם הנחת רוח לה' שאמר ונעשה רצונו. ר"ל שידוע שאין שייך ריח למעלה רק שכן צוה ועושים רצונו ועל זה בא השם "ריח ניחח לשם" שאינו מריח ח"ו רק שמקבל הנחוח וזה מצויר במשל ריח הקרבן;
- ( ה ) לה', שלא יכוין לשם אלקים כדרך העכו"ם שהיו מקריבים הקרבן לתת חלק לכח המעדיר והמפסיד, רק לשם הויה שעשה את העולם ומקיימו. וכמ"ש (בסימן טו).
וזה מובא במשנה דבזחים (פ"ד מ"ו) לשם ששה דברים הזבח נזבח. ולדעת הרמב"ם צריך לכיון בזה בשעת זביחה , ולדעת התוס' כל ד' עבודות צריכים כוונה. וכן בשעת הקטרה חוץ מכוונת הזובח (שחשיב בשנה שם) דלא שייך בשעת הקטרה. ופה שאמר "והקטיר..עולה אשה" שמדבר בהקטרה לא חשב רק חשמה דברים ולא חשב לשם זובח.