דורות הראשונים/כרך ד/המתיבתא בהגליל באושא/פרק ד
כן הדבר כי הפעם הראשונה מיבנה לאושא הי' בימי רבן גמליאל, והדברים יוצאים מפורשים כן בספרי דברים וזאת הברכה על הכתוב אף חובב עמים.
״וכבר שלחה מלכות שני סרדיטאות ואמרה להם לכו ועשו עצמכם גרים וראו תורתן של ישראל מה טיבה הלכו להם אצל רבן גמליאל לאושא וקראו וכו׳".
וכבר נתבאר לנו בימי יבנה פרק ל״ה כי הוכרחו ללכת מיבנה לאושא בימי דאמיטיאן כאשר באו אז ימי הרדיפות בשנת השבע עשרה אחר החרבן.
וגם שם סבלו אז צרות רבות ורעות עד כי הוטב להם בימי הקיסר נערווא אשר אז נשלחו השני סרדיטאות (נתבאר שם) ואחר זה גם שבו מאושא ליבנה, וכבר דברנו על כל זה שם.
ואחרי אשר מבואר בירושלמי כי תקנות אושא נתקנו אחרי ימי רבן גמליאל מבואר הדבר שהי' זה בפעם השניה בהיות המתיבתא באושא.
ולשון הירושלמי פאה פרק א׳ הלכה א' ״מעשה בר' ישבב שעמד והחליק את כל נכסיו לעניים שלח לו רבן גמליאל והלא אמרו חומש מנכסיו למצות ורבן גמליאל לא קודם לאושא הי׳ ר' יוסי בר' בון בשם ר' לוי כך היתה הלכה בידם ושכחוה ועמדו וכו'".
והיינו כמו שכבר נתבאר לנו בכרך שלישי שרוב התקנות מזמן ההוא היו רק לחזק דבר תקנות ישנות אשר נתרפו בידי העם (ושכחוה) וכלשונו של רבן גמליאל ״והלא אמרו״.
ומבואר שתיקון הדבר אשר חזרו ותקנו זה באושא ״המבזבז אל יבזבז יותר מחומש״ הי׳ אחרי רבן גמליאל.
אבל הדבר מתבאר כי אף שכן הדבר שהיו אחרי מות רבן גמליאל, אבל זה ודאי שנעשו עוד מזקני הדור ההוא, דהיינו מרבותיו של ר' יוסי, זקני הדור מלפני ימי ביתר.
כי הנה במשנה טהרות פרק ד' משנה ה' נאמר:
״על ששה ספיקות שורפין את התרומה על ספק בית הפרס ועל ספק עפר הבא מארץ העמים וכו',
על ודאי מגען שהוא ספק טומאתן שורפין את התרומה ר׳ יוסי אומר אף על ספק מגען ברשות היחיד וחכמים אומרים ברשות היחיד תולין (אם הוא ספק מגע) וברשות הרבים טהור״.
ועל דברי המשנה הזאת נאמר בגמ' במסי שבת ד' ט"ו:
״ואכתי באושא גזור (אגושא) דתנן על ששה ספיקות שורפין את התרומה וכו' ואמר עולא אלו ששה ספיקות באושא התקינו״.
ומבואר לפנינו כי ר' יוסי וחביריו כבר נחלקו איך היתה תקנת אושא.