דורות הראשונים/כרך ג/פרק יח
במשנה במס׳ ראש השנה ד׳ ל"א (פ"ד מ"ד) נאמר בין תקנותיו של רבן יוחנן בן זכאי אחר החרבן:
"אמר ר׳ יהושע בן קרחה ועוד זאת התקין רכן יוחנן בן זכאי שאפי׳ ראש בית דין בכל מקום שלא יהיו העדים הולכים אלא למקום הוועד."
ורש״י ז"ל פי׳ שם "שאפי׳ ראש בית דין בכל מקום שהוצרך לפרוש ממקום הוועד למקום אחר שהרי עיקר החדש תלוי בו כדתנן בפירקין דלעיל
ד׳ כ"ד ראש בית דין אומר מקודש וילפינן מקראי לא יהיו צריכים עדי החדש להלך אחריו אלא למקום הוועד של ישיבה ילכו וסנהדרין יקדשוהו בלא ראש בית דין".
ואם חשב רבנו הגדול שהתקנה היתה מפני דבר של אקראי אם יקרה מקרה ויצטרך ראש בית דין ללכת לדרכו שלא יהיו העדים צריכים ללכת אחריו, הנה כבוד רבנו הגדול במקומו, אבל הדברים בלתי מובנים כלל, כי איזה תקנה צריך לדבר של אקראי והאם יעלה על הדעת שאם ילך האב בית דין למזרח או למערב ילכו העדים להעיד שם.
ור' יהושע האב בית דין אחרי ריב״ז נסע לרומי במלאכות עמו הוא והנשיא יחד, האם יעלה על הדעת שילכו העדים אחריהם.
וגם מניין יוכלו העדים לדעת אנה פנה האב בית דין באותה שעה אם לצפון או לדרום והאם יוכלו לחפש אחריו (כט).
מקום הוועד קבוע וידוע לכל ולשם צריכים העדים לבוא ולשם היו באים, ואין זה צריך לא תקנה ולא לפרש, וגם לא להשמיע לרבים, בהיות כל זה דבר המובן מעצמו.
אבל הדברים פשוטים וברורים ומוכיחים על עצמן (ואולי כן הוא גם כוונת רש"י ז״ל) שהתקנה הזאת נעשתה בזמן שהראש בית דין התישב בקביעות במקום אחר שלא במקום הוועד וכל ישראל ידעו את המקום אשר הוא חונה שם.
וכן הדבר כמו שכבר נתבאר שרבן יוחנן בן זכאי הי' אחר החרבן הראש בית דין ולא הנשיא, וכי הוא התישב בקביעות במקום אחר, בברור חיל, ולא ביבנה.
ועל כן מפני כי חיקור העדים של ראית הלבנה בכל חדש וכל גמר הדבר הי׳ נעשה עד עתה בבית דין תחת יד הראש בית דין (יבואר בדברינו על "ימי יבנה״) וכדברי רש"י ז"ל וכמו שהוא במשנה ראש השנה ד' כ״ד: "ראש בית דין אומר מקודש וכל העם עונין אחריו מקודש מקודש."
כי על כן בהתישב רבן יוחנן בן זכאי בברור חיל התחילו העדים ובפרט הקרובים יותר לשם לבוא למקומו הקבוע של רבן יוחנן בן זכאי, ולזה למען חזק את ידי הוועד ביבנה, למען חזק את ידי הנשיא החרש היושב עמהם שם תקן "שאפי׳ ראש בית דין בכל מקום שלא יהיו העדים הולכין אלא למקום הוועד".
וכמה הדברים ברורים וכמה הם מאירים ומבארים את שני הדברים יחד (ל):
כי רבן יוחנן בן זכאי לא הי' נשיא ולא לקח מבני הלל את נשיאות אבותם, כי אם נשאר במשרת אב בית דין, כמו שהי׳ גם לפני החרבן;
וזאת שנית כי הוא גם קבע מקומו במקום אחר, וישב בברור חיל.
כי למען אשר תוכל הנשיאות לעשות דרכה ולתת ידים לתלמידו נכד רבו פנה לו רבן ואביהם של ישראל וילך ויקבע מקומו הקבוע במקום אחר, והוא הופיע שם רק בימי הרגל אשר נקבץ שם כל העם ובעתים אשר הי׳ לזה צורך מיוחד.
ועל כן באמת הי׳ שם בבית הוועד גם זמן קצר אחר החרבן המון מעשים רבים שלא על פי רבן יוחנן בן זכאי, אף שהי׳ זה בחייו.
וזה הוא באמת ענין מחלוקת רב פפא ורב נחמן בר יצחק במס׳ ראש השנה ד׳ ל"א בענין תקנה אחת, אשר היתה בודאי מיד אחר החרבן, אם ליחסה לרבן יוחנן בן זכאי או שהיתה מרבן גמליאל ובית דינו לבד. ובא שם:
"ואידך פלוגתא דרב פפא ורב נחמן בר יצחק רב פפא אמר כרם רבעי רב נחמן בר יצחק אמר לשון של זהורית רב פפא אמר כרם רבעי דתנן כרם רבעי היה עולה לירושלים מהלך יום לכל צד וזו היא תחומה וכו׳ לוד מן המערב וכו׳ ותניא כרם רבעי הי׳ לו לר׳ אליעזר במזרח לוד בצד כפר טבי ובקש להפקירו לעניים אמרו לו תלמידיו רבי כבר נמנו חביריך עליו והתירוהו מאן חביריך רבן יוחנן בן זכאי וכו׳ ורב נחמן בר יצחק מאי טעמא לא אמר כרב פפא אמר לך אי סלקא דעתך רבן יוחנן בן זכאי חביריו דר' אליעזר מי הוה רבו הוה ואידך כיון דתלמידים הוו לאו אורח ארעא למימרא ליה לרביה רבך."
והנה דבר שאין צריך לאמר הוא דחביריו דר׳ אליעזר הם רבן גמליאל וחביריו ולא רבן יוחנן בן זכאי, אבל מפני שזה ודאי שהי׳ זה מיד אחר החרבן, שהרי כל הדבר הי׳ "כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות" וכאשר חרבה ירושלים וחיל הרומיים המו שם והי׳ סכנה לבוא שם ושוקי ירושלים היו רק בידי האויב ובודאי שהוצרכו להתקנה הזאת כבר זמן קצר אחר החרבן והיתה אז צורך השעה עוד יותר מאשר אחר זה, על כן סובר רב פפא שצריך לחשוב גם זה על שם רבן יוחנן בן זכאי.
ובהכרח צריך לאמר דקרי לרבן יוחנן בן זכאי "חביריך" משום דתלמידים הוו לאו אורח ארעא למימר ליה לרביה רבך.
ורב נחמן בר יצחק ישיב שזה אי אפשר דעל רבן יוחנן בן זכאי לא היו אומרים "חבריך".
ובהכרח שאף שזה הי' זמן קצר אחר החרבן בכל זה כבר הי' זה על ידי רכן גמליאל ובית דינו ועל כן אמרו לו תלמידי ר׳ אליעזר "כבר נמנו ״חביריך" עליו והתירוהו" (לא) והדברים מבררים את עצמן דאף שזה היה בודאי זמן קצר אחר החרבן בכל זה כבר הי׳ זה לדברי רב נחמן בר יצחק על ידי הנשיא רבן גמליאל.
ושם במס' ראש השנה ד׳ ל"א בין תקנותיו של רבן יוחנן בן זכאי בא שם בגמ':
"ואידך דתניא גר שנתגייר "בזמן הזה" צריך שיפריש רובע לקינו אמר רשב"א כבר נמנה עליה רבן יוחנן בן זכאי ובטלה מפני התקלה."
והלשון הזה "כבר נמנה עליה ריב״ז ובטלה״ יורה על עצמו שכבר היה זה להוראה כוללת לפני זה עד שרבן יוחנן בן זכאי, הי׳ צריך למנות על זה ולבטלה, וביותר דת"ק של ר׳ שמעון בן אלעזר שנה זה לדין קבוע.
וכל זה לא נוכל להבין כי אם לפי כל מה שכבר נתבאר כי רבן יוחנן בן זכאי קבע מקומו במקום אחר ועל כן נתפשטו הוראות כוללות מבית הוועד גם שלא על פי רבן יוחנן בן זכאי.
אבל כאשר נתגלגלו הדברים ובאו לרבן יוחנן בן זכאי הושיב בית דין על כך ונמנו עליה ובטלוה.
והדברים ברורים ומבארים את כל הדבר כמו שהוא.
וכל העוסקים בזה לא הרגישו לשום לב גם לזאת אשר נשוב ונמצא מיד אחר החרבן את זקני בני בתירא עוד הפעם מיוחדים בין כל חכמי הדור בנוגע לההנהגה, ובא במס׳ ראש השנה ד׳ כ״ט:
"תנו רבנן פעם אחת חל ראש השנה להיות בשבת והיו כל הערים מתכנסין אמר להם רבן יוחנן בן זכאי לבני בתירא נתקע אמרו לו נדון אמר להם נתקע ואחר כך נדון לאחר שתקעו אמרו לו נדון אמר להם כבר נשמע קרן ביבנה" וכו'.
אבל מדוע אמר זה לבני בתירא ביחוד והלא היו שם ראשי זקני הדור כר׳ חנינא סגן הכהנים ור׳ דוסא בן הרכינס ר׳ שמעון איש המצפה וכו׳ ככל אשר יבואר לפנינו?
והדברים מתבארים מעצמם, כי בהיות רבן גמליאל הנשיא ביבנה מיד אחר החרבן נתנו על ידו בימים הראשונים את זקני בני בתירא בכל דבר ההנהגה.
כי המצב הי׳ נורא מאד, אחרי ההרס ושממון ואחרי המטבח מאלפי אלפים והשביה הגדולה, וכל מחמדי עין הלכו שבי לפני צר, והעם דרש עזר גדול מאד להקימם מעפר ולהשיבם לתחיה, ורבן גמליאל אך זה עתה בימי השממון וההרס הי׳ לנשיא תחת אביו.
כי על כל זאת הושיבו עמו בימים הראשונים לעזר על יד ימינו את ראשי זקני דור העבר זקני בני בתירא, אשר היו באמנה עם בית הנשיאים זה מאה שנה, ואשר זקני המשפחה הזאת בירושלים הם מסרו את הנשיאות להלל הבבלי ראש משפחת הנשיאים עתה, אשר רבן גמליאל כבר הי׳ דור חמישי להם. ובהיות רבן גמליאל תלמידו לא הי׳ נדרש לריב"ז לשאול את פיו וחלק הכבוד הזה לזקני הדור אשר ישבו עמו, זקני בני בתירא.
ואחרי כל מה שנתבאר לנו נשוב ונראה את דבר המעשים בימים ההם אשר יפתחו לפנינו מעצמם.
והחוקרים האחרונים מחקו ויגיהו וישבשו ויבואו ויאחרו את הדברים גם חמשים שנה, וגם שבעים שנה אחר זמנם, כרצוץ איש ואיש.
אבל הוא מאורע גדול וכולל מהימים הראשונים אשר אחר ימי החרבן, בראשית ימי יבנה, ונבאר הדברים.
הערות
הערה (כט): ודבר אמימר בגמרא בודאי שקבע אז מקומו במחוזא וידעו זה כולם ועל כן כתב פתיחא.
הערה (ל): בירושלמי שם בראש השנה אצל המשנה בא "כיני מתניתין למקום הוועד של חדש", והק״ע כתב שם ״כיני מתניתין, כן פירושא דמתניתין, למקום הוועד של חדש אבל לא למקום הוועד של ישיבה ילכו״.
והוסיף בשירי קרבן וכתב ״מכאן קשה לי אפירש״י שפי׳ אלא למקום הוועד של ישיבה ילכו וסנהדרין יקדשוהו בלא ראש בית דין וצ״ע״ ולחנם תמה, ודברי רש״י ז״ל נכונים וברורים ותמה על עצמך וכי יוכל להיות ספק כי בימי יבנה הלכו העדים ליבנה והרי הדבר גם מפורש כן במשניות ראש השנה פרק ב׳ משנה ח׳ ומשנה ט׳.
אבל ענין דברי הירושלמי הוא בנוגע לזמנם בישבם מאחרי ימי ביתר בהגליל ולקידוש החדש היו הולכים ביהודה (עי׳ דברימ בח״ב סוף ימי התנאים פי"ז), ועל זה יאמר הירושלמי כי בימיהם הם התקנה של המשנה הולכת על מקום הוועד של קידוש החודש.
הערה (לא): ראוי להעיר בנוגע להעת ההיא ולהתקנה הזאת על דברי הרמב״ם והראב״ד בהלכות ממרים פ"ב ה״ב שכתב שם הרמב״ם:
בית דין שגזרו גזרה או תקנו תקנה וכו׳ ופשט הדבר בכל ישראל ועמד אחריהם בית דין אחר וכו׳ אינו יכול עד שיהא גדול מן הראשונים בחכמה ובמנין וכו׳ אפי׳ בטל הטעם שבגללו גזרו הראשונים או
התקינו אין האחרונים יכולים לבטל עד שיהיו גדולים מהם.״ וכתב על זה הראב"ד ״עיטור שוקי ירושלים בפירות קשיא עליה שהראשונים תקנוהו ורבן יוחנן בן זכאי בטלה אחר החרבן מפני שנתבטל הטעם לראשונים ולא הי׳ גדול כראשונים.״
ומרן בכ׳׳מ נכנס בדחוקים "וכתב בתוך דבריו ״ומ"מ קושית הראב׳ד איני מכיר וכו׳ וא״ת מדאמרינן בב״ב ד׳ קל"ד פ׳ תלמידים הי׳ לו להלל וכו׳ קטן שבכולן ריב"ז דלמא קטן שבכולן לא בחכמת התורה קאמר אלא בשאר חכמות וכו׳ וראי׳ לדבר שנתמנה נשיא וראש ישיבה ״במקום הלל״ ואם הי׳ קטן שבתלמידים האיך היו ממנים אותו ולא היו ממנים לאחד מהגדולים.״
ובמח״כ כל אריכות דבריו אלה שלא כענין, לפי שלנשיא לא נתמנה ריב״ז כל עיקר, וגם האומרים שנתמנה לנשיא לא הי׳ זה מיד אחרי מות הלל כי אם כששים שנה אחרי מותו, אחר החרבן, אשר גדולי תלמידי הלל כיונתן בן עוזיאל וחביריו כבר נפטרו מימים רבים וגם לראש המתיבתא הכללית הי׳ רבן יוחנן בן זכאי רק אחר יותר מארבעים שנה אחרי מות הלל, דהיינו במות רבן גמליאל הזקן, ככל אשר יבואר לנו במקומו בכרך הקודם.
אבל דברי הרמב״ם ברורים ומעיטור שוקי ירושלים אין להביא ראי׳ כלל, לפי שלא לבד הטעם בטל כי אם שגם הי׳ אי אפשר לעשות זה מיד אחר החרבן והי׳ גם כסכנה בדבר בהשנים הראשונים.
ודברי ראית הגמ׳ בביצה ה׳ היא מכל שכן, שאף שבטל הטעם וגם הי׳ סכנה בדבר בכל זה הי׳ צריך מנין אחר לבטלו ״נמנו עליו והתירוהו״ והדברים פשוטים ודברי הרמב"ם נכונים וברורים ואין כאן סתירה כלל.