דורות הראשונים/כרך א/פרק כ
הלל הבבלי.
יש מאורעות כאלה אשר בהוראותם באו בתמונת מעשי יום ויום ויעשו דרכם כמי השילוח ההולכים לאט, אבל הבאים אחריהם כבר יראו ויכירו שם דברי ימי עולם צעדי ענק, ורגע אשר חוללה נפלאות.
כאשר נקרא את כל פרשת דברי ימי הורדוס וכל דברי ימי בנו ארכילאוס אחריו, וכל דבר מעשיהם בארץ יהודה וישראל, נחשוב כי גם כל מיתרי העם נתקו עברו ואינם, הורדוס ובני הנכר פליטת עמים רבים עומדים עליהם לכלותם להומם ולאבדם, חורשים על גבם פוצעים את מוחם ויונקים את לשד חייתם, ובני ישראל מפרפרים בין החיים והמתים, ותמצית דמם שותת ויורד.
אבל כאשר אך נסב עינינו ממראה בלהות הזאת, כאשר אך נרצה לשכוח כרגע את המפלצת מהאדומי ובני הנכר הרודים על ידו, ונשים פנינו אל עבר השני, והנה אור וחיים, רוח ישראל בכל כביר כחו, חיי לאום, חיי ישראל בכל עוז נפש, ועצמת זהרה. הורדוס ובני הנכר אשר עמו גם לא הסתפקו בזה לבד לרמוס את העם ברגליהם ולקחת ממנו את רכושו ואת חייו, פטישם הכה בכל כח גם על קדקוד רוח העם, אבל הפטיש התפוצץ מעוז רוח השרידים היחידים מנהיגי עמם, והעם הביטו אליהם ונהרו.
ויאזעפוס בכל נטיתו להרבות כבוד הורדוס, ובכל אהבתו לבית הורדוס יאמר בעצמו אלטטי׳ XV, 8, 1:
"הורדוס הלך בצעדים גדולים בפעולותיו, והתרחק יותר ויותר מכל סדרי היהודים ומנהגיהם(מ"ו) וישתדל להניעם ממקומם. וכל הדברים אשר היו מקור כל מוסר ומדות טבות הסיר התיז עד כי זה הזיק מאד ליהודים גם אחרי הימים ההם״. וכן הדבר כי זה הזיק מאד לכל אוהבי ימים לראות טוב, וימצאו מקום להבדל ולהיות "לחיצונים"(מ"ז) ואחזו בעקב הרומיים, ואף כי לא עזבו את המצוות בכללם, וגם לא עשו להם יסודי דברים חדשים, אבל עזבו רוח עמם, רוח התורה ודעת דרכיה, ויהיו כרקב לבית יהודה, ומארה לבית ישראל, ועל ידם התעוררו הצדוקים מחדש אחרי מות הלל, ויחד כולם אכלו את ישראל בכל פה עד כי הביאו את חורבן הארץ ,ככל אשר נראה לפנינו.
אבל לרוח העם בכללו לא הי׳ יכול הורדוס עם כל היקום אשר לרגלו לגשת, שם נשתנה גבורתו ותהי לאפס, ובכל כחו הגדול הוא וכל אגפיו, לא הי׳ יכול לחדור שם. וכאשר נתבונן במראה פני העם מתוך מעשיהם, והנהגתם הכללית לא נרגיש לא את הפטיש המכה, ולא את הנוגש הרודה באף, והטורף בחמתו.
וכאשר נשים לב למצעדי עולם בנוגע למשמרת התורה ורוח הלאום, אז נראה נפלאות מתורת ההשגחה, כי כך המדה מהלכת על פני כל הדורות שבשעה זו עצמה אשר יקום המהרס והנותץ, כבר הוכן הסוכך הצורר בכנפיו את כל נפש העם. ובשעה שלקח עמדתו הורדוס האדומי להשחית ולחבל, הופיע המאסף לכל קוי האור, לבל ידח מהם נדח.
אין ספק כי לא הלל הבבלי לבדו, ולא הלל ושמאי יחד לבדם, עשו את כל הגדולות ההם להקים את כל רוח העם בעת ההיא ,ולמוסרה לדורות עולם כמו שהיא, כי ברבים היו עמהם, ורוזנים נוסדו יחד, וכל חכמי התורה החלצו לבוא לעזרת תורת ד', להטות שכם לחזק ולבצר עמדתה ,ולהרים דגלה ,ולקומם הריסות רוח הלאום. אבל כראש הדור כלו אשר ממנו ראו וכן עשו הי׳ הלל ,ואשר כולם יחד הביטו אליו ונהרו ,עד אשר ענינו בתור ראש הדור הגיע גם לכל העומדים מבחוץ, ויהי דבר ידוע לכל גם לכל אלה אשר דבר לא הי׳ להם עם אהלי תורה.
ויאזעפוס יספר לנו באלטטי׳ XV, 10, 4 "כי באמצע ימי מלכותו הכריח הורדוס את כל העם כי ישבעו לו שבועת אמונים, וכל אשר המרה את פיו נענש קשה, אבל הלל ותלמידיו וגם שמאי ותלמידיו לא רצו למלאות חפצו בכל זה לא נגע בהם הורדוס לרעה בנשאו את פני הלל". ויאזעפוס עצמו האיש העומד בחוץ קרא שם בספר XV, 1, 1 את שמאי "תלמידו של הלל" אף כי ידע היטב כי שמאי הי׳ לו תלמידים לעצמו כמו שהוא בדבריו XV, 10, 4 בידעם כולם כי הלל הי׳ ראש הדור כלו ומנהיגו. כל הכוהות הרבים והשונים הנדרשים למופת הדור ופלאו נקצבו בו יחד וישימו נוספות על גדולת תורתו.
מנוחת נפשו הגדולה והנפלאה, טוהר מדותיו אשר גבהו עד המעלה היותר גבוה, מאמריו הקצרים והשנונים החודרים אל הלב וממלאים אותה עוז ותעצומות, השקפותיו הבהירות מתוך דברי התורה ודעת דרכיה, והעולה על כל רוח ישראל מהשקפת התורה, ודעתו הגדולה על תבל ומלאה והנהגת האדם בה, כל אלה יחד אחדו לו את כל הלבבות ויהיו אחריו, ובזרוע הגדולה נתקרבו ויאחזו, ותחי רוחם.
העם כלו מצא בו את העמוד אשר ישען עליו, ורוח החיים אשר יחייהו ויקומו ויתעודדו.
וזה לבד גם היתה כל שמחתו של הלל, עד כי גם בכל ענותנותו הגדולה, היתה זה חדות מעוזו לפני ד׳, והוא הדבר הנאמר במס׳ סוכה ד׳ נ״ג.
תניא אמרו עליו על הלל הזקן כשהי׳ שמח בשמחת בית השואבה אמר כן "אם אני כאן הכל כאן ואם אין אני כאן מי כאן".(מ״ח) והדברים האלה אינם לא כלפי חביריו הגדולים ולא להתפאר נגד העם, אשר כל זה הי׳ רחוק מאד מארחות הלל הבבלי, אבל הנם השתפכות נפשו הגדולה במקדש ד׳, בהיות אז חדות ד׳ מעוזו, וכי גבהו דרכיו, ויגבה אז לבו בדרכי ד׳, ותהי שם שמחתו הגדולה כי בעת רעה כזאת עשה והצליח לחזק ברכים להקים נהרסות, לתת רוח לעם, לאחד לבבם לתורת ד׳ ותהי שמחתו "אם אני כאן הכל כאן״.
וזה עצמו הם גם דבריו במשנת אבות פ"א משנה י"ד, לעורר את כל חכמי הדור יחד.
"הוא הי׳ אומר אם אין אני לי מי לי (אבל) כשאני לעצמי מה אני, ואם לא עכשיו אימתי."
וכן הדבר ככל אשר יבואר עוד לפנינו כי מימי יוסי בן יועזר עד ימי הלל רבו המהומות והמבוכות בארץ, גם מבחוץ וגם מבית מבפנים, וכמעט שבכל הזמן הארוך הזה לא היו שם אפי׳ זמן של עשרים שנה מסודרים שיהי' אור במושבותם ומנוחה באהלי תורה, ובכל משך הזמן הזה שבו כל פעם המאורעות הנוראים והאסונות הגדולות ובוטל התמיד של חכמי התורה על ידי מעשים נוראים מבחוץ. והלל כבר ראה כי אזלת יד "ואם לא עכשיו אימתי" והיא השעה האחרונה לשובב נתיבות ולהשיב שבות התורה, ואם העת רעה מאד אבל אם לא עכשיו אימתי.
ובדברים כאלה עזב את ענותנותו ונפשו דרכה עוז, עד שמיד כאשר נתמנה לנשיא כבר דבר אתם קשות על זה ונאמר במס׳ פסחים ד' ס״ו ובירושלמי שם:
"מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם והי׳ דורש כל היום כלו בהלכות פסח. התחיל מקנטרן בדברים אמר להן מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהי׳ נשיא עליכם עצלות שהיתה בכם שלא שמשתם (כראוי) שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון.״
והנה אמר זה לכל הקהל הגדול שומעי דרשתו בהלכות פסח, אשר בתוכם היו באמת גם הרבה מתלמידי שמעיה ואבטליון, והוא לא ניחת מפני כל והוכיחם קשה ואמר לכולם יחד שלא שמשו את שמעיה ואבטליון כראוי, כי היתה השעה צריכה לכך, להעיר ולעורר ולקום ולעשות לעזרת תורת ד׳. והאיש הגדול והנאור הזה גם מתוך צרה עצמה המציא רווחה ככל אשר נראה כל זה עוד.
והן דבריו במקום שאין אנשים השתדל להיות איש) ,שם פ"ב מ״ה) וכשאני לעצמי מה אני, ואם לא עכשיו אימתי״. ולבד גדולת נפשו הגדולה הועילה לו הרבה מאד את אשר גודל בארץ בבל.
כבר מימים רבים שכנה עננה על בני ישראל בארצם, מאחרי ימי אנטיגנוס איש סוכו, ימי היונים, עד ימי החשמונאים, ובימי החשמונאים מיד בדור השני (יבואר כל זה לפנינו) ואילך, מאמצע ימי יוחנן הורקנוס ואילך, בימים הרבים ההם היו שם זמנים כאלה אשר הארץ רגזה תחתיה (עי׳ "יסוד המשנה ותקופת התנאים אחריה״) כל הלבבות היו נרעשות ונפחדות וקרועים לגזרים, אחרי ימים כאלה הי׳ דרוש להם איש מנוחה הבא ממקום אשר שם הכל על מקומו הולך ובא, בכל סדרי הימים הקדומים הימים הראשונים, כאשר בני ישראל מצאו שם מנוח, ואין עיף ואין כושל.
וגם הנה הוא מבבל, והוא מרומים ישכון נעלה מכל אשר הי׳ ביהודה ובירושלים לפני זה, וגם הורדוס וכל עריצי נוים אשר סביב שחו עליו, ידעו כי אין דבר מדיני בכל עלילות מצעדיו, והוא ומשפחתו רחוקים מכל אשר הי׳ לפני זה ביהודה וירושלים. אף גם זאת כי פלגות הכתות אשר הכתה לרסיסים את בני ישראל בארץ ישראל ,לא ידעו מהם יושבי בבל, המתיונים הצדוקים וכל הפלגות השונות אשר השתדלו לשרוף בהבל פיהם את תורת ד' למען הפיק חפצם בממשלת הארץ, כל אלה דבד לא הי' להם בבבל ולא מצאו מקומם שם.
והארץ הזאת שבה ותחלוץ שד לארץ ישראל גם בפעם הזאת, על ידי אחד מראשי בחירי בניה, אשר בבואו לארץ נשא גם במנוחת הנפש אשר אין ערך לה, ואשר הרימה אותו מעל לכל הדור.
הערות
הערה (מ"ו): יאזעפוס בדברו לעמים יקרא מנהגי היהודים לכל המצוות כולם. ובאלטטי׳ XVII, 9, 8יאמר ״בעת ההיא קרב זמן החג אשר בו על פי מנהג אבות לא יאכלו היהודים חמץ״. ושם XVII, 18, 1בדברו מארכילאוס בן הורדוס אשר לקח לו את אשת אחיו אשר הניח אחריו בנים ובנות במותו, יאמר ״שזה דבר מגואל אצל היהודים״.
וכן שם בספר XVIII, 8, 2גם על העמדת צלם בהיכל אשר רצה הקיסר קאיוס להעמיד, ישים בפי היהודים לפני פטרוניוס כי אמרו ״ולא לבד כי נעשה בזה נגד מחוקק הדת כי אם גם נגד כל מנהגי אבותינו אשר ראו בחק זה קיום המוסר והמדות".
ואין ספק שהיהודים בעמדם אז לפני פטרוניוס אשר גם פשטו צוארם להורגים, ואשר כדברי יאזעפוס עצמו נתפעל פטרויוס מאד מעוז רוחם ומסירת נפשם, לא דברו אז במליצות היהודים המתיונים באלכסנדריא, דבריהם הי׳ בסגנון דברי התורה לישראל על זה, וקדושתה ,אשר בלעדה טוב להם המות, ויתנו נפשם למתים.
הערה (מ"ז): והן דברי המשנה במס׳ מגילה ד׳ כ"ד: (פ״ד מ״ח) העושה תפלתו עגולה סכנה ואין בה מצוה נתנה על מצחו או על פס ידו הרי זה דרך הקראים (הצדוקים) ציפן זהב ונתנה על בית אונקלי שלו הרי זה דרך החיצונים.
ומימי הורדוס ואילך פרו וישרצו החיצונים למיניהם, ומאלה הי׳ גם יאזעפוס, ככל אשר יבואר לנו ענינו במקומו, ועל כן גם בכל היותו רחוק מיסודות הצדוקים, בכל זה בכל מעשיו הי׳ קרוב להם ורחוק מאד מהפרושים, והחיצונים האלה היו מינים ממינים שונים, ואין פרצופיהם דומים זה לזה. הערה (מ״ח): רש״י ז"ל נדחק בזה ופירש שהכונה על הקב״ה, ועי׳ שם התוס'. והדברים פשוטים, ובאים לפי מעמד העם אז.