דורות הראשונים/כרך א/חלק שני/פרק יז
יצחק אייזיק הלוי | |
דורות הראשונים | |
---|---|
כרך א, חלק שני, פרק יז | |
→חלק שני, פרק טז | חלק שני, פרק יח← |
וראוי לנו במקום הזה להעיר גם על דבר כולל וענין המלמד על עצמו, ועל הכלל כלו.
הדבר ידוע כי מראשית הימים מימי משה עד ימי סוף המשנה בימי רבי, נתחלפו אצל בני ישראל שלשה מדות שונות.
מדה של תורה (מדה מדברית) ומדה ירושלמית ומדה צפורית היא האחרונה שבכולן.
ובמס' עירובין ד' פ"ג נאמר: תנו רבנן סאה ירושלמית יתירה על מדברית שתות, ושל צפורית יתירה על ירושלמית שתות נמצאת של צפורית יתירה על מדברית שליש.
והזמן אשר נשתנה אז המדה המדברית לירושלמית לא נודע בבירור.
אבל זה ודאי שהי' זה כבר עוד לפני ימי הלל ושמאי והם ידברו דבריהם סתם כבר על פי המדה הירושלמית, כמו שנראה זה מדברי המשנה במס׳ עדיות פ"א משנה ב' שנאמר שם:
שמאי אומר מקב לחלה והלל אומר מקביים וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא קב ומחצה חייבים בחלה, ומשהגדילו המדות (מן ירושלמיות לצפוריות) אמרו חמשת רבעים חייבין, ר' יוסי אומר חמשה פטורין חמשה ועוד חייבין.
ומשהגדילו המדות האמור במשנה על דברי שמאי והלל וחכמי דורם, היינו כבר במדה האחרונה מירושלמיות על מדת צפורי, שהיא המדה האחרונה, והוא באמת השיעור האחרון מחלה חמשת רבעים קמח. וכלשונו של הרע"ב שם "משהגדילו המדות זו היא מדה צפורית שהוסיפו שתות על של ירושלמית נמצאו השש לוגין (קב ומחצה שבדברי חכמים) חמש שהן חמשת רבעי קב שהקב ד׳ לוגין".
ולפני מה שהגדילו המדות, דהיינו דברי שמאי והלל וחכמי דורם, ילכו על פי המדה הירושלמית.
ומזה הננו יכולים להבין ששמאי והלל בימיהם כבר דברו דבריהם סתם על פי אותה המדה שהלכה אז דהיינו מדה ירושלמית.
ואלו היו גם יתר דברי המשנה מימי שמאי והלל או מזמן שלפניהם בהזמן שהשתמשו כבר בהמדה הירושמית בודאי שגם שם היינו מוצאים כן שהדברים ילכו על פי מדת ימיהם, דהיינו המדה הירושלמית, כמו שהננו רואים זה בדברי שמאי והלל.
אבל הננו רואים לפנינו שבכל המקומות כולם הנה כל דברי המשנה ביסודה הנם כולם רק על פי המדה הקודמת, היינו על פי המדה שמהימים הראשונים מדה מדברית.
ולבד חלה שהיא לא בא שיעורה במשנתינו (וכמו שיבואר) והלל ושמאי היו הראשונים אשר דברו מזה, הנה לבד זה כל דברי המשניות כולם בכל הענינים הנם על פי המדה המדברית.
וכבר הרגיש בעיקר הדבר גם הרב הגאון הנודע ביהודה, שכל דברי המשניות כולם הולכים רק על פי חשבון המדה המדברית, ובמהדורא קמא חלק אורח חיים סי׳ ל״ח כתב:
"גם מה שכתב מר דסתמא אלו המדות שדברו חכמים בעירובין ובכתובות בשל צפורי דברו שזו המדה היתה נוהגת אז והביא ראיה על זה ממה שאמרו במס׳ חלה סתם ה׳ רבעים חייבין בחלה והיינו מדה של צפורי, והנה לפי דעתו שסתם מדות הנזכר במשנה על מדה של צפורי סתמו שנהגו אז, לא כן הוא, וטעה בזה טעות גדול ונעלם ממנו ממש כל הש״ס, אדרבה כל סתם סאה וקב ולוג שהזכירו כיונו על מדות המדברים, וכל מס׳ מקואות יוכיח, וכן בכל מקום בש״ס סתמו ואמרו ארבעים סאה שיעור מקוה והיינו במדות מדבר, וכן לוג ורביעית הלוג שזכרו בכל מקום על של מדברים דברו, ורביעית של תורה יוכיח, ומ"ש במס׳ חלה סתם ה׳ רבעים וכו׳ היינו לפי שסמך התנא על משנה דעדיות שפירשו בהדיא משהגדילו המדות אמרו ה׳ רבעים וכו׳ וכן דרכם של חכמים בדבריהם סתומין כאן ומפורשים במקום אחר, ורבינו הגדול הרמב"ם נשמר מזה בפי׳ המשנה במס׳ חלה במשנה זו כתב וז"ל ודע כי הרבעים הנזכר בזו המס׳ וכן הקבים אינם הקבים שקדם לנו שיעור מדתם ושאלו ה׳ רבעים שיעורם מן הקב הנזכר במשנה בזולת זה המקום קב ושמונה עשיריות הקב ע"ש ברמב"ם הרי לך בהדי׳ שכל קב הנזבר בכל מקום במשנה זולת זה הוא קב מדברי" עד כאן דבריו.
רק שחסר בדברי הגאון הנודע ביהודה לבאר ביאור שלם מדוע זה יצאתה חלה מכלל כל המשנה כולה, ובכל מה שעמד על יסוד הדבר בנוגע למדות שכולם במשנה במדה מדברית, לא הי׳ אפשר לו ללכת הלאה ולבאר זה, לפי שהי׳ חסר עד היום עיקר היסוד הנוגע להמשנה בכללה(ל"ד). שטעם הדבר שכל השיעורים במשנה באו שם במדה מדברית מפני שבשעה שנסדר יסוד המשנה היתה באמת מדה זו המדה המהלכת, שאז עדין לא נתקנה להם המדה הירושלמית.
ועל כן מפני שכל שאר הדברים בשיעוריהם באו כבר ביסוד המשנה, הנה תפסו לשונם כפי המדה שהלכה אז דהיינו מדה מדברית, אשר אז עדין לא נתחלפה על מדה ירושלמית. אבל חלה הרי באמת יצאתה בזה מכללה, ולפנינו שהלל ושמאי וחכמי דורם הם היו באמת הראשונים אשר דנו בשיעורה בחקר הלכה, והביאו זה לבית המדרש לדון עליו ולהכריע הדבר.
ועל כן הנה לפנינו באמת כן כי יצאה חלה מכלל כל המשנה, ודברו בה כבר על פי מדה ירושלמית, דהיינו המדה אשר הלכה אז בימיהם, ככל טבע הדברים לדבר על המדה הידועה אז ומהלכת בימיהם, ומצויה אצל כל אדם, וידועה בשיעורה.
וטעם הדבר ששיעור חלה לא נתבאר ביסוד המשנה לפני ימי הלל ושמאי, הוא מפני שחלה הוא דבר הנהוג ובא אצל כל איש וביתו, וידוע לכל, וכמו שכתב הרמב״ם בפירושו למשנה במס׳ מנחות פ״ד, ויאמר שם:
"ודיני הציצית והתפילין והמזוזה וענין מלאכתן והברכות שחייבין לברך עליהן וכל העניינים התלוים בכל זה וכו׳ והמשנה לא דברה על אלה המצות דבר מיוחד לכלול דיניהן וכו׳ וסבת זה בעיני לפי שהיו הדברים האלה מפורסמים בזמן חבור המשנה והיו ענינים ידועים ונהוגים ביד כל העם פרט וכלל ואין ענין מהם נפלא משום אדם ועל כן לא ראה לדבר בהן כמו שלא הסדיר התפלה ר״ל נוסחה ואיך יתנהג שליח צבור לפי שהי׳ מפורסם."
וממש כן ועוד יותר מזה הי׳ הדבר בנוגע לשיעורי חלה, בהיות חלה דבר הבא בכל יום לכל איש וביתו.
אבל אחרי ימי המהומות והשיבושים מבית ומבחוץ, באו גם בזה מנהגים שונים בתוך העם עצמו, וכבר נתבאר שזה הי׳ אז כל עיקר ענינם בבית מדרשם של הלל ושמאי לברר את כל המבוכות השונות, והמנהגים השונים אשר באו מבלי משים במשך הזמן של יותר ממאה וחמשים שנה מן תחלת ימי ביטול הסדרים ואחר זה ימי השמדות והמתיונים, המבוכות בתוך העם, פעם מתוך האויב מבחוץ, ופעם מתוך המתיונים והצדוקים מבפנים, אשר אך זה הוא ענין דברי ריש לקיש "חזרה ונשתכחה עלה הלל הבבלי ויסדה".
ונראה בזה עוד דבר נפלא מאד.
כי כל אשר בא במשנה על פי המדה המדברית, לא נתפרש כלל על זה איך הוא לפי המדה של עכשיו, איך הוא לפי המדה של צפורי אשר היתה נהוגה בימי רבי וכבר גם הרבה לפני זה. לא כן מדת חלה שמפני שהיא דברו עליה כבר על פי המדה שהלכה בימיהם, דהיינו על פי המדה הירושלמית אשר הלכה בימי הלל ושמאי, ובא כן במס׳ עדיות. על כן כשסתמו השיעור בסתם משנה במס׳ חלה כהכרעת חכמים במס׳ עדיות "קב ומחצה״ על פי מדה ירושלמית. סתמו הם כבר על פי המדה האחרונה דהיינו מדת צפורי אשר הלכה בימיהם.
ונאמר במס׳ חלה פרק א׳ משנה ב׳: חמשה רבעים קמח חייבין בחלה. וגם במס׳ עדיות פרק א׳ כאשר קבעו אז מחלקותם של הלל ושמאי וחכמי דורם שכל דבריהם באו על פי המדה הירושלמית, הוסיפו גם שם: ומשהגדילו המדות אמרו חמשת רבעים חייבין ר׳ יוסי אומר חמשה פטורין חמשה ועוד חייבין.
ומבואר לפנינו כי דבר אשר קבעו הם בימיהם חשבו וקבעו רק כפי מה שהוא בימיהם הם על פי מדה צפורית, וגם דברי הלל ושמאי וחכמי דורם אף שקבעום בלשונם כמו שדברו על מדה ירושלמית, הוסיפו על זה מפורש איך יעלה זה עתה בזמן שקבעו זה במשנה.
לא כן כל יתר הדברים אשר באו מיסוד המשנה שם נשאר הדבר כמו שהוא, וגם כל דברי התנאים אשר כולם ילכו בכל דבריהם רק על דברי יסוד המשנה שם, ילך הכל על פי מדה מדברית כפי שהם דברי יסוד המשנה.
והדברים ברורים ומפורשים ומעידים על עצמם.
ויש לנו עוד ענין כזה בנוגע לשיעור ״פרוטה׳׳ אשר שיערו בה כמעט כל דיני התורה בדבר שבממון ובימי התנאים כולם כבר לא היו לה מהלכים.
וכבר בימי הלל ושמאי הלכו ביהודה כל המטבעות על פי הסיסטעם הרומי, וגם בה וגם במטבעות איטילקי ויונים לא נמצאה המטבע פרוטה.
והפראפעססאר שירער ח״ב עמוד 55בדברו על כל המטבעות אשר הוזכרו במשנה, כמו איסר האיטלקי ופונדיון ודינר וכו׳ יאמר אחר זה: ״המטבע היותר קטנה היא הפרוטה אשר היא אחת משמנה באס (איסר האיטלקי) היא זרה להסיסטעם הרומי, ובאמת שגם שמה הוא סעמיטי וכו׳ ונראה ברור כי החשבון להמטבעות האלה מקורו מלפני ימי הרומיים״ אלה דבריו.
ואמנם כן כי לא היינו יכולים להחליט דבר, או להביא ראיה מדברי חקירות הנומיסמאטיקער לבד, לפי שרוב חקירותיהם בנוגע לבני ישראל בנוים עוד על השערות של לא ראינו.
אבל במקום הזה יבורר לנו זה גם מתוך דברים מפורשים מימי התנאים, וישובו ויבררו לנו גם את דברי המשנה והגמרא במקומם.
כי באמת הננו רואים כן שכבר בימי ראשי התנאים נחלקו בפרוטה עצמה, למען דעת לברר את דברי יסוד המשנה בשיעוריה, בשיעור פרוטה אשר בא שם במקומות הרבה.
ונאמר במס׳ קדושין ד׳ י״ב דתניא פרוטה שאמרו חכמים אחד משמנה באיסר האיטלקי שש מעה כסף דינר, מעה שני פונדיונים, פונדיון שני איסרין, איסר שני מוסמיסים, מסמס שני קונטרונקין, קונטרנק שתי פרוטות נמצא פרוטה אחד משמנה באיסר האיטלקי. רבן שמעון בן גמליאל אומר שלשה הדרסין למעה שני הנצין להדריס שני שמנין להנץ ב׳ פרוטות לשמין נמצא פרוטה אחת מששה באיסר האיטלקי. ומבואר הדבר, שכל זה מפני שהפרוטות עצמן כבר נשכח זכרם, ועברו ובטלו מן העולם בימי רבן שמעון בן גמליאל וחכמי דורו, ועל כן נחלקו איך יש לחשוב זה לפי חשבון המטבעות אשר שמשו בארץ ישראל בימיהם, ולפני ימיהם. ודבריהם מפורשים פרוטה שאמרו חכמים דהיינו מפורש שיסוד פלוגתתם הוא לפרש המשניות הקבועות, אשר שם בא שיעור פרוטה במקומות הרבה והוא דבר קבוע במשנה, אבל בלתי נודע כבר בימיהם הם. ועל כן גם נתפרש זה גם בסוף דברי המשנה בריש מס׳ קדושין: וכמה היא פרוטה אחד משמנה באיסר האיטלקי.
ומזה נבין גם את ענין דברי רב יוסף בגמרא קדושין שם על דברי המשנה "ובית הלל אומרים בפרוטה״.
ונאמר על זה בגמרא: סבר רב יוסף למימר פרוטה כל דהו אמר לו אביי והא עלה קתני כמה היא פרוטה אחד משמנה באיסר האיטלקי, וכי תימא הני מילי בדורו של משה אבל הכא כדחשבה להו לאינש, והא כי אתא רב דימי אמר שיער רבי סימאי בדורו כמה היא פרוטה אחד משמנה באיסר האיטלקי, וכי אתא רבין אמר, ר׳ דוסתאי ור׳ ינאי ור׳ אושעיא שיערו כמה הוי פרוטה אחד מששה באיסר האיטלקי.
והנה אביי הוכיח לו שגם בימיהם צריך עוד שיעור גמור ולא תלוי זה רק בכדחשבה להו לאינשי, כי אם שצריך שיהי׳ בדקדוק שיעור פרוטה כמו שהוא. אבל יפלא איך הי׳ אפשר לרב יוסף לטעות בזה והלא הננו רואים איך דקדקה המשנה לפרש הדבר "וכמה היא פרוטה אחד משמנה וכו'".
ואי אפשר להבין זה כי אם מתוך כל מה שנתבאר, כי אחרי אשר המטבע הזאת עצמה לא היתה עוד בעולם, לא לבד בימי רב יוסף, כי אם גם בימי חתימת המשנה, היינו בימי רבי, וגם הרבה קודם זה, עד שרבן שמעון בן גמליאל ובני דורו כבר עסקו בחקירה זו לדעת ולשער כמה הוא שיעור פרוטה.
ועל כן רצה רב יוסף לאמר כי דברי המשנה "וכמה היא פרוטה אחד משמנה באיסר האיטלקי" אינו כי אם לפרש את דברי יסוד המשנה, ופרוטה אשר נאמרה שם, אשר עתה כבר נשכח זכרה.
וביסוד המשנה בא כן לפי שזו היתה אז המטבע היוצאת דחשיבי להו לאינשי, ועל כן עתה אין צריך לשער דוקא לפי שיעור פרוטי שהי׳ אז, כי אם לפי מה שהוא, כפי מה דחשיבי להו לאינשי בימינו.
ועל זה הוא שהשיב לו אביי ממה שר׳ סימאי ור׳ ינאי ור׳ אושעי׳ ור׳ דוסתאי שיערו בדורם גם כן רק אחרי צמצום חשבון של פרוטה, ולא אחרי מאי דחשיב להו לאינשי בדורם.
ומבואר כי זה ודאי אשר גם בימי התנאים כבר לא הי׳ מהלכים למטבע זו בשם פרוטה ובכל זה באו השיעורים רק על פיה, מפני שכן הי׳ אז, ואחרי שכבר נקבע כן מהימים היותר ראשונים, ובא ביסוד המשנה, אי אפשר לשנות השיעור הזה וכל חכמי הדורות שיערו רק לפי צמצום שיעור של יסוד המשנה.
וראוי לנו להעיר במקום הזה על גבובי הדברים של החכם ווייס (דו"ד ח״א עמוד (98אשר יאמר שם:
"ודאי שגם באותו הפרק (אחרי העתקת התורה ליונית) חתכו הדין גם בבחינת הפרשיות השונות שבתורה אשר על פי החק והמנהג (!) נקבע לאמר אותן, כמו פרשת סוטה ווידוי מעשר, וקריאת שמע, וכן התעוררה השאלה אודות התפלה הקבועה, וברכת המזון. אם יש בכל אלה קפידה באיזה לשון הן נאמרו, "ונתקיימה לנו גם כן הלכה המדברת באלה הענינים(ל"ה) סוטה פ״ז משנה א׳, אלו נאמרים בכל לשון פרשת סוטה וידוי מעשר קריאת שמע ותפלה וברכת המזון ושבועת העדות, ושבועת הפקדון, וקרוב מאד כי בעת שהתירו יונית מפני מעשה של תלמי המלך גם אז נתחדשה זאת ההלכה, ואם אמנם שכבר הי׳ לחכמי הדור סבה גדולה לדבר על ככה "בתחלת ימי הסופרים" יען כי כבר אז היו רבים אשר לא הבינו כי אם לשון ארמי בכל זאת ״נראה מלשון המשנה" שהיא מכוונת על אחרות, כי באמרה אלו נאמרים בכל לשון רומזת שמדברת עוד מלשון אחר מלבד לשון ארמי, ואיזה הוא? זה לשון יוני" אלה דבריו.
והנה הורגלו כל כך בגבובי דברים, עד כי הדרך הפשוטה היתה להם לזרה. הוא עצמו הבין שזה ודאי שכבר הוכרחו להורות את הדין בזה עוד בתחלת ימי הסופרים, שהרי היו אז רבים אשר לא הבינו כי אם לשון ארמי.
אבל בדה לו טענה. שאם הי׳ הדבר כן, לא הי׳ אפשר שיבוא בלשון המשנה "אלו נאמרים בכל לשון" והי׳ לשון המשנה צריך להיות "אלו נאמרים בלשון ארמית".
אבל הלא אז לא היינו מבינים ענין דברי המשנה כלל, והיינו חושבים שלשון ארמית דוקא. והרי כשהוצרכו להורות לנו שלשון הקדש לאו דוקא והוא הדין בשאר כל לשון, לא הי׳ אפשר לאמר כי אם בלשון זה "אלו נאמרים בכל לשון", ואך מזה נודע הדבר כמו שהוא.
וכלפי כל אלה אשר נחשבו שם במשנה השניה "ואלו נאמרים בלשון הקדש מקרא ביכורים וחליצה ברכות וקללות ברכת כהנים, וברכת כהן גדול ופרשת המלך ופרשת עגלה ערופה ומשוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם“.
נגד זה יאמרו "אלו נאמרים בכל לשון" שהוא.
ואיך הי׳ אפשר לאמר "ואלו נאמרים בלשון ארמי" שהרי סגנון זה אינו כי אם אם הי׳ רוצה לאמר שלשון ארמי דוקא, תחת מה שענין דברי המשנה הם להיפך שלשון הקדש לאו דוקא ונאמרים בכל לשון.
ואין ספק כלל ששתי המשניות האלה הנם גם הם מיסוד המשנה, ונסדרו בימי הסופרים הראשונים ככל דברי יסוד המשנה, והיא דבר קבלתם בדיני התורה(ל"ו).
ואחר זה ילכו כל דברי המשניות שם שאחר זה בפרק ז׳ ובפרק ח׳ ופרק ט׳ לפרש את דברי המשניות האלה מיסוד המשנה, ככל אשר כבר נתבאר לנו דרך המשנה עם המשניות של יסוד המשנה, ועוד יתבאר כל זה יותר לפנינו.
הערות
הערה (ל"ד): ועל כן גם טען הר״ז השואל שם בספרו איך אפשר שייסדו במשנה על פי מדה שלא נמצאה ביד אדם בימי רבי, בחשבו בטעות שכל המשנה נוסדה בימי רבי.
הערה (ל"ה): בכל מקום אשר לא מצאו הדרך לנטות, תפסו לשונם כאלו יש כאן הלכה בודדת משוטטת באויר אשר בדרך גם נקבעה היא לבדה, ולא ידעו כי בדרכם זו אין הם יכולים למעט את הדמות מהמשנה העומדת לפנינו, כי אם שהם מראים בזה רק עד כמה חיו רחוקים מחקירת יסודי המשנה.
הערה (ל"ו): ומחלקותו של רבי בתוספתא פ"ו ה"ד ובבלי ברכות ד׳ י״ג וסוטה ל״ב הכונה שרבי לא גריס קריאת שמע בלשון המשנה ובאמת כי יש מקומות אשר גם מתחלתן נשארו פרטים שלא נחשבו וכבר הערנו על זה, ויבואר לגו כל זה לכל פרטי הדברים בדברינו על חתימת המשנה.