גור אריה על רש"י בראשית ז
<< · גור אריה על רש"י · בראשית · ז · >>
[א] למדנו שלמד נח תורה. דאם לא כן - מנא ידע. ואין לומר שמאליהן באו וכל שהתיבה קולטת הכניס בה, דזה אין לומר אלא דוקא גבי "למיניהו" (ר' לעיל ו, כ), שלא היתה התיבה קולטת דבר שהשחית את דרכו, לפי שלא היה ראוי כלל לתיבה, אבל בעופות טהורות שציווה הקדוש ברוך הוא ליקח שבעה, קשיא מנא ידע, שמא טמאים הם, ולא היתה התיבה דוחה שהרי כולם ראויים אל התיבה, ואין סברא לומר שמפני שהיו קודם שנים מן הטמאים בתיבה - תהיה התיבה דוחה הנשארים, דמאי שנא האחרונים מן הראשונים, ולא היתה דוחה את אחת מהם, ולפיכך צריך לומר שלמד נח תורה. אבל בזבחים (דף קטז.) תרצו בזה גם כן כמו שתרצו אצל "למיניהו", שהעבירם לפני התיבה וכל שהתיבה קולטתו - הכניס בה. וסברתם גם כן שהיה נח מכניס אחד אחד, וכיון שהיו בתיבה שנים מן הטמאים לא היה התיבה קולטת אחרים. אי נמי שלא היה נמצא בעולם שלא השחיתו דרכם רק שנים מכל מין, וזה נראה. וקשה לפי זה למה דחה רש"י דברי סתם התלמוד, ויראה לומר דודאי כיון דכתיב "הטהורה" בודאי למד נח תורה, דאם לא כן איך שייך לומר "הטהורה" - הא לא ידע כלל מן הטהורים ומן הטמאים, אלא על כרחך שלמד נח תורה. והא דפריך בפרק פרת חטאת (זבחים דף קטז.) 'מנא ידע', דאף על גב שלמד נח תורה אי אפשר לו להכיר אותם, שלא היה קניגי ובליסטרא להכיר אותם. והא דאמר בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף נט.) גוי שלמד תורה חייב מיתה, היינו שאחר שנתנה תורה לישראל, כדמוכח התם משום שהיא מאורסה לישראל, אבל קודם מתן תורה יש לו ללמוד שפיר:
[ב] כדי שיקריב מהם קרבן וכו'. ואם תאמר למה שבעה שבעה דוקא, ויש לתרץ נגד ששה זמנים; זרע וקציר, וקור וחום, וקיץ וחורף, וזוג אחד יהיה לו לקיום המין כמו בטמאים. ולפי שהו' זמנים כל אחד ואחד ב' חדשים, כדאיתא בבבא מציאא (קו ע"ב), לכך ו' זוגות, לכל זמן - זוג אחד. ועוד יש לומר אחר שצריך ליקח יותר משנים, ואפקי קרא מיניה, אוקמיה אשבעה, לפי שהוא גם כן סכום מספר, שאם יקח להקריב מהם קרבן ישאר עוד זוג לקיום המין, לפיכך ציוה ליקח סכום מספר. ותמצא השבעה שהוא סכום מספר, שהרי הוא חוזר חלילה תמיד, וכל הימים נכללים בז' ימים, וכל השנים בז' שנים (ויקרא כ"ה, ח'), ולכן בחר במספר ז'. ונח הקריב זכרים ונקיבות לעולה, אפילו מן החיות הקריב, כדאיתא בפרק פרת חטאת (זבחים ריש קטז.):
[ג] בטהורים דבר הכתוב וכו'. הקשה מהרא"י דלמה לא התחיל הכתוב בעוף כמו שהקדים הכתוב בטמאים "מן העוף למיניהו ומן הבהמה למינה" (ר' לעיל ו, כ), והוי למכתב גם 'מעוף הטהור שבעה שבעה' ויכתב סתם אצל בהמה אחריו, ללמוד בהמה מעוף, ותירץ מהרא"י לפי שהעופות מעוטם טמאות ורובן טהורות (חולין דף סג:), ובהמות המעוט טהורות ורובן טמאות (שם), ואילו כתב סתמא אצל בהמה - הוי אזלינן בתר רובא, ולקח שבעה מן הבהמה טמאה, והוי אמרינן אצל עוף טהור גלה לך הכתוב ליקח מן הטהורים שבעה, אבל לא בבהמה, דיותר אית לן למילף מעצמו מפני שכתוב סתמא 'מן הבהמה תקח ז, ויש לפרש ברוב הבהמות, ולפיכך כתב קרא סתמא אצל עופות, דהשתא אם בא למילף מן בהמה טהורה יהיה העופות גם כן שבעה בטהורים דוקא, ואם אתה רוצה ללמוד מן מה שסתם הכתוב אצל עופות וניזל בתר רוב - אם כן גם כן בטהורים דבר הכתוב. ואין צריך לדבריו, לפי שאצל "שבעה שבעה" שהכתוב צוה שיקח ממנו קרבן מן הבהמה הטהורה יש להקדים בהמה לעופות, שהרי ריבה הכתוב קרבנות יותר בבהמות מן עופות, שלא הכשיר רק מן התורים ומן בני יונה (ויקרא א', י"ד), ומן הבהמה - שור או כבש או עז (ויקרא כ"ב, כ"ז), וגם כפרתו מרובה, אבל לענין להחיות זרע על פני האדמה - יותר עוף קודם, מפני שכן בבריאה היה העוף קודם לבהמה. וכן לקמן אצל הקרבת הקרבן (ח, כ) הקדים הכתוב הקרבן מן הבהמה לעוף, ואצל קיום המין הקדים העוף לבהמה, דכתיב (ר' להלן ט, י) "ואת כל נפש חיה בעוף ובהמה". ועוד לפעמים בפרשה זאת מקדים עוף לבהמה (להלן ח, יז), ולפעמים מקדים בהמה לעוף (פסוקים ח, יד), והכל נכון הוא, כי העוף קודם מפני שנברא קודם, ולפעמים מקדים הבהמה לפי שהיא קרובה אל בריאת האדם יותר, וכאשר תמנה מן גמר מעשה ושלימות הבריאה - הבהמה קודמת:
[ד] אלו ז' ימי אבלו וכו'. פירוש הא דכתיב "כי לימים עוד שבעה" למה הגיד לו שעדיין יש ז' ימים אל המבול, אלא שאלו ז' ימים הם ימי אבלו של מתושלח, שעכב הפורענות אלו ז' ימים, וכדי שלא יקשה לנח הרי כבר כלה הזמן של "מאה ועשרים" (לעיל ו, ג), ולמה אין המבול בא, לכך אמר לו זה:
[ה] ומהו עוד. פירוש דהוי ליה למכתב 'כי לימים שבעה', ומהו "עוד", אלא עוד ז' ימים יותר על ק"ך שנה שנתן להם הקב"ה זמן (לעיל ו, ג):
[ו] זה ביאתו לתיבה. פירוש שהיה בא עד התיבה ועדיין לא נכנס בה, ולפיכך כתב 'זה ביאתו אל התיבה', אבל כניסתו אל התיבה לא היה עד שדחקוהו מי המבול, כדכתיב בקרא שאחר זה (פסוק ז) "ויבא נח וגו'", והשתא "ויבא" הראשון שבא עד התיבה, והב' - שנכנסו לתוך התיבה. ופירוש רא"ם אינו נכון:
[ז] לפי שנאסרו בתשמיש המטה. דאם לא כן הוי למכתב 'ויבא נח ואשתו' כדכתיב (להלן ח, טז) "צא אתה ואשתך וגו'", אף על גב דאחר שיצא מן התיבה כתיב (שם שם יח) "ויצא נח ובניו", היינו טעמא אף על גב שאמר לו "צא אתה ואשתך" והתיר לו תשמיש המטה, מכל מקום לא היה עוסק בפריה ורביה, מפני שהיה דואג שיביא המבול, כדפירש רש"י לקמן (ט, ט), ולפיכך אסר עצמו בתשמיש המטה עד שנשבע לו הקב"ה שלא יביא המבול לעולם, ופירוש הרא"ם אינו נכון:
[ח] לפי שנאסרו וכו'. הוצרך לחזור ולכתוב פה, וכתב פה טעם 'מפני שהעולם שרוי בצער', דאי מהא דלעיל יש לומר שלא נאסרו אלא עד ביאתם לתיבה - שיהיה בטל מפריה ורביה, והטעם הוא שלא יוליד ויהיה צריך לתיבה גדולה, והא דכתיב (לעיל ו, יח) "ובאת אל התיבה" 'האנשים (ב) לבד והנשים (ב) לבד' היינו שעתה הוא אסור בתשמיש המטה, והוא ובניו לבד והנשים לבד, ולפיכך כתב "ובאת אתה ובניך" ולא קאי על שעת ביאתם לתיבה, אבל השתא שנאסרו בתשמיש בבואם אל התיבה, דלא שייך בתוך התיבה שיהיה צריך לתיבה גדולה, כי מה יולד בתוך שלשה חדשים, שהרי ט' חדשים לעבור, ולא נשאר עד יציאתם רק ג' חדשים, ועל כרחך צריך לומר שהטעם הוא כשבאו לתיבה נאסרו בתשמיש משום שהעולם בצער, ואם כן יש לנו לומר שמה שכתוב בצווי "ובאת אתה וגו'" (לעיל ו, יח) שנאסרו בתשמיש, היינו שנאסרו בתשמיש בזמן המבול שהיו בתיבה, והטעם הוא שהעולם שרוי בצער:
[ט] באו אל נח מאליהן. דאם לא כן 'הובאו' מבעי ליה (כ"ה ברא"ם). והא דכתיב (לעיל ו, יט) "שנים מכל תביא אל התיבה" - היינו הכנסתן לתיבה. אי נמי "תביא" רוצה לומר על ידי דבורו, שהיה נח אומר 'בואו אל התיבה כל עוף כנף וגו, וכן הבהמה:
[י] כולם הושוו וכו'. פירוש הא דכתיב "שנים" אף על גב שמן הטהורים היו ז' (פסוק ב), הכתוב רוצה לומר שכולם הושוו במין זה, שלא היו פחות משנים. אבל קשה לפירש"י - דאין דרך הכתוב לומר כך ולכתוב מן הפחותים היו שנים, ויותר מסתבר לומר שלא בא לומר רק שיהיו כולם באים זוגות, שהשבעה מן הטהורים היו שבעה זוגות, וזה "שנים שנים", לא שבעה יחידים, שאם כן לא היו זוגות:
[יא] ר"א אומר זה מרחשון וכו'. פירוש טעמיה דרבי אליעזר שסובר בתשרי נברא העולם (ראש השנה דף י:), ואחר שבתשרי נברא העולם יש לומר האי "אחד בחודש" (ר' להלן ח, יג) תשרי הוא, לפי שבאותו חודש שנברא העולם - עתה אחר המבול גם כן חוזר העולם להתחדש ולהתישב, כי מיום א' בתשרי שחרבו המים התחיל העולם להתישב. ורבי יהושע סובר שבניסן נברא העולם, לפיכך יש לומר ש"באחד בחודש" הכתוב הוא אחד בניסן שהתחיל העולם להתישב כבראשונה. אין לומר שטעמיה דר' אליעזר שהוא תשרי לפי שבתשרי נברא העולם, לפיכך "חדש השני" הוא שני לתשרי שבו נברא העולם ובו מתחילין למנות, דזה אינו, דאף על גב דרבי אליעזר סבירא ליה שבתשרי נברא העולם - מספר החדשים הוא מניסן. כך נראה לפרש פלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע. וסוגיא דפרק קמא דראש השנה (י ע"ב יא ע"ב) דמייתי התם פלוגתא דר"א ור"י, ר"א אומר בתשרי נברא העולם, ור"י אומר בניסן, וקאמר (שם יא ע"ב) 'ואזדא לטעמייהו' ומייתי פלוגתא דר"א ור"י "בחדש השני", ר"א אומר זה מרחשון ור"י אומר זה אייר, ולפי זה ניחא 'ואזדא לטעמייהו', דכיון דסבירא לר"א בתשרי נברא העולם סבירא ליה שהמבול היה במרחשון, והשתא חרבו פני האדמה באחד בתשרי ולרבי יהושע חרבו באחד בניסן שבו נברא העולם, כן נראה לי:
אמנם יש עוד לפרש טעמיה דרבי אליעזר, שמספר השנים על כרחך לבריאת עולם מנינן, דדוקא חדשים מנינן מניסן, אבל לא השנים, שאי אפשר למנות השנים אלא משעה שנברא העולם, שהרי החשבון הוא לבריאה (ראה ר"ה ח.), וכיון שסובר שבתשרי נברא העולם, אילו היה מנין חדשים מניסן, אם כן נחה התיבה בחדש תשרי על הרי אררט, והיה לכתוב עוד שנה במספר השנים, כמו שכתוב כאשר יצאו מן התיבה (להלן ח, יג) "ויהי באחת ושש מאות שנה" לחיי נח, ולפיכך הוצרך ר"א לומר דהאי "שני" הוא שני לתשרי, והכתוב מונה כאן לתשרי. אף על גב שדרך הכתוב למנות החדשים מניסן, מפני שהכתוב מונה למבול לדין שנתחייבו בדין בתשרי, שהקב"ה גזר עליהם המבול, וכך מתרץ בגמרא, וכך פירש"י התם בפירוש:
וכתב הרא"ם יש מפרשים דטעמיה דר"א שאומר "שני" זה מרחשון, שאחר שסובר שבתשרי נברא העולם אם כן מונים השנים לתשרי, שכן מונין הדורות וחיי נח, ואם היה מספר החדשים מניסן - תהיה נחה התיבה בחדש תשרי באחת ות"ר שנה לחיי נח, היה לכתוב באחת ות"ר, כדלעיל. וכתב הרא"ם שהוא שבוש בידם, שהרי חכמי ישראל מונין לתשרי, ולא שהם אומרים שבתשרי נברא העולם שהרי לתקופה מונין מניסן, שכך סוברים שמנין תחלת השנים הוא מתשרי, שהוא ראש השנה לשנים. ולפיכך פירש הוא שטעמיה דר' אליעזר הוא שסובר שתשרי הוא ראש השנה לשנים, לפיכך המספר הוא לראש השנה:
ולפי זה יהיה מחלוקת ר"י ור"א לא תליא מידי במה שחולקין ר"א ור"י - לר"י בניסן נברא העולם, ולר"א בתשרי נברא העולם, כדאיתא בברייתא דר"ה (י ע"ב יא ע"א), אלא שמחלוקת שלהם בפלוגתא הזאת - אם יש למנות השנים מראש השנה אם לאו, ואם כן לפי דבריו לא הוי כלל 'ואזדא לטעמייהו', ובגמרא קאמר עליו (יא ע"ב) 'ואזדא לטעמייהו', ובפירוש רש"י נכתב 'ואזדא לטעמייהו - דר' אליעזר אומר בתשרי נברא העולם, ומונין שנות הדורות מתשרי'. ומה שהקשה מחכמי ישראל דסבירא להו שמונין למבול מתשרי אף על גב שבניסן נברא העולם, לאו קושיא הוא, שבודאי חכמי ישראל כך הכריעו - למנות מנין השנים מתשרי, לפי שהוא ראש השנה לשנים, ומכל מקום ר"א לאו טעמא דידיה הכי, אלא טעמא הוא לפי שסובר שבתשרי נברא העולם, לכך יש למנות מתשרי, דאי לאו הכי אם כן ר"י שמונה מניסן שנות הדורות - וכי לא סבירא ליה שתשרי ראש השנה הוא, אלא על כרחך אף על גב דתשרי הוא ראש השנה, היינו שראש השנה הוא בתשרי וסופו הוא בתשרי, אבל למנות בו מנין השנים ודורות אין מונין רק מניסן שבו נברא העולם, ור"א סובר שבתשרי נברא העולם ולפיכך יש למנות מתשרי, ולאו טעמיה דידיה מפני שהוא ראש השנה:
ואין להקשות דמנא ליה לתלמודא לומר 'ואזדא לטעמייהו', שמא טעמיה דר"א הוא כחכמים שמונין למבול כר"א, שהוא ראש השנה לשנים, דודאי כיון דר"י טעמיה דידיה דמונה שנות הדורות מניסן לפי שבניסן נברא העולם, ומצאנו דר"א סבירא ליה שבתשרי נברא העולם, אם כן בודאי טעמיה דידיה גם כן שמונה מתשרי שנות הדורות לפי שסובר שהעולם נברא בתשרי, דלית לן לאוקמי טעמייהו בסברת הפוכות - שנאמר דטעמא דר"י דמונין מניסן - אף על גב דתשרי ר"ה לשנים - מונין מניסן שבו נברא העולם, וטעמיה דר' אליעזר אינו כן, דאף על גב שהעולם נברא בתשרי עדיף ליה טעמא דבתשרי ראש השנה לשנים, וסברא כזאת לא מצאנו, שהרי לדעת ר"י לא עדיף טעמא שבו ראש השנה, דאף על גב שתשרי הוא ראש השנה לא מנינן רק מניסן לפי שבו נברא העולם, ולר"א הוי איפכא דטעמא 'שבו נברא העולם' גרע טפי, שהרי סובר כי לכך מנינן מתשרי לפי שהוא ראש השנה ולא משום שבו נברא העולם, אף על גב דסבירא ליה שבו נברא העולם, ודבר פשוט הוא:
[יב] נבקעו להוציא מימיהן. לא כסתם בקיעה כמו "ויבקעו המים" (שמות י"ד, כ"א), דהתם נבקעו להיות המים לחרבה (שם), וכאן להוציא מימיהן:
[יג] הם חטאו וכו'. דאם לא כן לא לכתוב "תהום רבה", דכל תהום - רבה הוא, אלא לומר שמדה כנגד מדה מדד להם הקב"ה:
[יד] נמצאו כלים בכ"ח כסליו. ואין לפרש בסוף יום [כ"ח] כסליו, דאם כן יהיה הגשם יותר ממ' יום, שהרי בי"ז מרחשון התחילו הגשמים, ויהיה מ' לילה ומ"א יום, והכתוב אומר "ארבעים יום ומ' לילה", אלא על כרחך האי דקאמר ש'כלים בכ"ח בכסליו' דהיינו בהשכמת יום כ"ח. ועכשיו אתא שפיר האי דקאמר לקמן (רש"י ח, ג) שהגשמים פסקו בכ"ז בכסליו, היינו שלא עברו רק כ"ז יום והלילה של כ"ח. ומפני שלקמן אינו צריך כלל ליל כ"ח, שהרי אצל ק"ן יום - לא כתב 'יום ולילה', ולפיכך יום כ"ח נמנה אל ק"ן יום, ויהיה התחלת תגבורת המים בכ"ח יום:
[טו] לר"א. נקט לרבי אליעזר, דחכמי ישראל (ראש השנה דף יב.) כרבי אליעזר מונין (כ"ה ברא"ם):
[יז] דבוק הוא. שהרי אין לפרש כמשמעו, שאין הציפור כל כנף אלא שיש לו כנף. גם אין לפרש כל ציפור וכל כנף בוי"ו דזה לא יתכן, ולפיכך צריך לפרש דבוק - ציפור של כל מין כנף, ואתא לרבויי חגבים, דאם לא כן "כל כנף" למה לי, אלא כל שיש לו כנף:
[יח] הגין עליו שלא שברוה וכו'. דאם לא כן מה לשון "בעדו", אלא שהקיף התיבה וכו', וזהו לשון בעדו:
[יט] ופשוטו של מקרא וכו'. רוצה לומר שאין צריך לפרש מלת "בעדו" שהגין סביביו, אלא שסגר כנגדו מן המים. ומצאנו לשון "בעדו" שהוא משמש כמו כנגדו, כמו שהביא ראיה. וללשון ראשון לשון "בעדו" הוא כמשמעו, שהגין בעדו, לפי שהקיף דובים ואריות:
[כא] ויגברו מאליהן. שהרי כבר כלו מ' יום של תגבורת המים, כדכתיב (ר' פסוק יז) "ויהי המבול על הארץ מ' יום", אלא האי "ויגברו" הוא לאחר ארבעים יום, שהתחילו להתגבר המים מעצמם:
[כ] משוקעת היתה. פירוש מה שלא הורמה התיבה מעל הארץ אלא עד סוף מ' יום - היינו מפני שהיתה התיבה משוקעת במים מתחלה, עד שגברו המים בסוף מ' יום והרימו התיבה מעל הארץ (כ"ה ברא"ם):
[כב] למעלה של גובה ההרים. ולא למעלה מן הארץ, שהרי כתיב (ר' פסוק יט) "ויכסו ההרים הגבוהים", ואין לומר שלא היה הר יותר מט"ו אמה. אף על גב שיש שסוברין כן שהיו המים על הארץ ט"ו אמה וגם על ההרים היו ט"ו אמה, שהיו המים מתגברים ועולים על הארץ ט"ו אמה בכל מקום בשוה, זה היה פלא ונס, אבל פשוטו אין צריך לפרש כן:
[כג] נשמת רוח חיים נשימהשל רוח חיים. פירוש דנשמה שייך באדם, דכתיב (ר' לעיל ב, ז) "ויפח באפיו נשמת רוח חיים", ואיך יאמר הכתוב אצל הבהמה והחיה "נשמת רוח חיים", אלא רוצה לומר נשימה של רוח חיים, וכל בעלי חיים יש לו נשימה:
[כד] ולא דגים שבים. ופירש הרא"ם לפי זה צריך לומר שלא השחיתו דרכם כמו בהמה וחיה ועוף (לעיל ו, יב). ולפי זה יקשה למה לא השחיתו דרכם כמו שהשחיתו כל בהמה וחיה ועוף, ויש לומר דלעיל פירש (רש"י ו, ו) "וינחם ה'" 'נחמה היה לפניו שלא ברא את האדם מן העליונים, שאם בראו מן העליונים היה ממריד אותם', מזה תלמוד כי האדם החוטא ממריד את כל השרוים במחיצה שלו, והדגים אינם עם האדם, ולכך לא חטאו הדגים:
[כה] ואינו לשון ויפעל. רוצה לומר לשון נפעל, שהרי כאן לא יתכן לפרש כן, שאחריו "את", שלא יבא אחר נפעל, והוא מגזרת "ויפן וכו'" (שמות ב', י"ב). ומה שכאן המ"ם בפתח ואינו בסגול, לפי שהחית גרונית. והקשה הרא"ם דלמה הוצרך לומר שאינו לשון נפעל, שאינו דומה כלל ללשון נפעל עד שיאמר שהיא אינו לשון נפעל, אבל אין זה קשיא, כי בספרים שלנו המ"ם של "וימח" דגושה, ואין דגש שייך אלא אם היה מלשון נפעל. אך לפי דעתו הדגש הוא טעות סופר, ומכל מקום מפני כי הנבראים נמחו מעצמם, שהרי השם יתברך הביא המים והם מעצמם נמחו במבול, וכדכתיב "וימחו",ובשביל כך היה נראה לפרש "וימח" שהומחו מעצמם, והוצרך לומר שאינו כך, אבל הוא לשון ויפעל, שהרי אחר זה לשון "את":
[כו] ומדרש אגדה כו'. פירוש לפי שלא היה למיכתב "אך", דפשיטא שלא נשאר אך נח:
[כז] הכישו ארי. ואם תאמר מנא לן ארי ולא חיה אחרת, ויש לומר שכיון שכתב בתורה מיעוט, בסתמא מוקמינן הך מיעוטא על הפחות, ד'תפסת מרובה לא תפסת' (ראש השנה דף ד:), וכיון שהיה נח צדיק גמור אין הקב"ה מוסר את הצדיק ביד בהמה וחיה, שהרי כתיב (ר' לעיל א, כו) "וירדו בדגת הים ובכל בהמה וחיה", ואם כן יש לומר כי בריה חשובה היה, והוא ארי שהכישו: