ביצה ח ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
והא מדקתני סיפא ואם שחטו אין מכסין את דמו מכלל (דרישא) בדאית ליה עסקינן אלא אמר רבה אפר כירה מוכן לודאי ואין מוכן לספק לספק מאי טעמא לא דקא עביד גומא ודאי נמי קא עביד גומא אלא כדר' אבא הכא נמי כדר' אבא אלא ספק מאי טעמא דלמא עביד כתישה ודאי נמי נגזור משום כתישה ודאי כי קא עביד כתישה אתי עשה ודחי את לא תעשה אימר דאמרינן אתי עשה ודחי את לא תעשה כגון מילה בצרעת א"נ סדין בציצית דבעידנא דקא מעקר לאו קא מוקים לעשה הכא בעידנא דקא מעקר לאו לא מוקים עשה הא לא קשיא דבהדי דכתיש קא מכסי סוף סוף יום טוב עשה ולא תעשה הוא ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה אלא אמר רבא אפר כירה דעתו לודאי ואין דעתו לספק ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא הכניס עפר לכסות בו צואה מותר לכסות בו דם צפור דם צפור אסור לכסות בו צואה נהרבלאי אמרי אפילו הכניס עפר לכסות בו דם צפור מותר לכסות בו צואה אמרי במערבא פליגי בה ר' יוסי בר חמא ור' זירא ואמרי לה רבא בריה דרב יוסף בר חמא ור' זירא חד אמר כוי הרי הוא כצואה וחד אמר כוי אינו כצואה תסתיים דרבא הוא דאמר כוי הרי הוא כצואה דאמר רבא הכניס עפר לכסות בו צואה מותר לכסות בו דם צפור דם צפור אסור לכסות בו צואה תסתיים רמי בריה דרב ייבא אמר בכוי היינו טעמא דלא מכסינן גזירה משום התרת חלבו אי הכי אפילו בחול נמי בחול אמרי לנקר חצרו הוא צריך שחט באשפה מאי איכא למימר בא לימלך מאי איכא למימר אלא בחול [אי נמי] מספקא אמרי ליה רבנן זיל טרח וכסי ביום טוב אי מספקא מי אמרי ליה רבנן זיל טרח וכסי תני רבי זירא גלא כוי בלבד אמרו אלא אפילו שחט בהמה חיה ועוף ונתערבו דמן זה בזה אסור לכסותו ביום טוב אמר רבי יוסי בר יאסיניאה דלא שנו אלא שאין יכול לכסותו בדקירה אחת אבל יכול לכסותו בדקירה אחת מותר פשיטא מהו דתימא נגזר דקירה אחת אטו שתי דקירות קמ"ל אמר רבה השחט צפור מערב יו"ט אין מכסין אותו ביו"ט
רש"י
[עריכה]
והא מדקתני סיפא כו' - כלומר בשלמא אין שוחטין דרישא איצטריך כדקאמרת דלא תימא נשחוט משום כבוד יום טוב בלא כסוי אלא סיפא דקתני אין מכסין אי דלית ליה חדא מהני לכסות מאי איצטריך לאשמועינן השתא ודאי אין מכסין ספק מבעיא אלא שמע מינה בדאית ליה דלגבי ודאי מכסין ואשמועינן דספק לא וקשיא לן אמאי אין מכסין אי כדרב יהודה אי באפר הכירה:
מוכן לודאי ואין מוכן לספק - קא ס"ד דהכי קאמר אע"ג דדעתיה לכל מילי הכנסתו מועלת לודאי ואינה מועלת לספק ופרכינן וכיון דדעתיה עלויה ומשום דאקצה ליכא ספק מ"ט לא מכסינן משום דקא עביד גומא בתמיה:
אלא כדר' אבא - ודאי מ"ט שרית כדר' אבא דאמר לעיל מקלקל הוא ופטור עליה:
דלמא קא עביד כתישה - גרסינן שמא יהו שם רגבים ויכתישם:
ודאי נמי נגזור משום כתישה - ומשני כיון דרוב פעמים אין צריך לכתוש לא גזור רבנן משום כתישה דאי נמי אתו לידי כך לאו איסורא דאורייתא איכא דאתי עשה דוכסהו בעפר ודחי לא תעשה מלאכה דקיימא לן בפרק קמא דיבמות (דף ד.) עשה דוחה את לא תעשה:
מילה בצרעת - דכתיב (דברים כד) השמר בנגע הצרעת ותניא בקוצץ בהרתו הכתוב מדבר ותניא בגמרא דאם לא הביא כלי במסכת שבת (קלב:) ימול בשר ערלתו אפילו במקום בהרת יקוץ: אי נמי ציצית בכלאים דכתיב (דברים כב) לא תלבש שעטנז וסמיך ליה גדילים תעשה לך דבשעת מילה או בשעת לבישת הטלית מעקר לאו ומקיים עשה אבל עשה זה כשהוא כותש עובר בלאו והעשה אינו מקיים עד שיכסה:
עשה ולא תעשה הוא - דכתיב (ויקרא כג) ביום הראשון שבתון דמשמע שבות:
ואין דעתו לספק - הלכך איסור מוקצה איכא והוא הדין לדרב יהודה:
ואזדא רבא לטעמיה - דאמר מי שדעתו לודאי לא רמי אנפשיה לאזמוני למידי דספק:
הכניס עפר לכסות בו צואה - ביום טוב שיש לו תינוק וירא שמא יטיל רעי ביו"ט לפניו:
מותר לכסות דם צפור - שיש לו לשחוט ביום טוב דכיון שהזמינו לספק כל שכן לודאי:
אסור לכסות בו צואה - אם יש לו תינוק קטן והטיל צואה ביום טוב מאי טעמא דם צפור ודאי היה לו שישחטנו ויהא צריך כסוי אבל הצואה ספק הוא אם יארע במקום המאוס לו ודעתו לודאי ולא לספק:
מותר לכסות בו צואה - כיון דאזמניה אזמניה דהא נמי קרוב לודאי:
נהרבלאי אמרי - בסנהדרין (דף יז:) מפרש דהוא רמי בר בריבי:
כוי הרי הוא כצואה - המכניס עפר לכסות בו צואה מותר לכסות בו דם כוי דזה וזה ספק:
וחד אמר אינו כצואה - והמכניס עפר לכסות צואה אסור לכסות בו דם כוי דכוי לגבי צואה כספק לגבי ודאי דצואת תינוק שכיחא וקרובה לודאי:
תסתיים דרבא הוא דאמר - צואה כספק וכוי מותר בהזמנת צואה: דאמר רבא הכניס עפר לכסות בו צואה מותר לכסות בו דם צפור דם צפור אסור לכסות בו צואה. אלמא ספק הוא:
משום התרת חלבו - דאי שרית לכסוייה אתי למימר חיה הוא:
בחול אמרי לנקר חצרו כו' - הרואה אומר לא מפני שטעון כסוי אלא כדי לנקר חצרו מכסהו:
לא גרסינן ולטעמיך אלא הכי גרסינן בא לימלך מאי איכא למימר - מי שיש לו כוי ובא לימלך לחכמים אם צריך לכסותו ובחול והם מורים לו שצריך כסוי:
מאי איכא למימר - איהו גופיה אתי למימר חיה הוא דהא מצרכו ליה כסוי:
אלא - לא גרסינן:
בחול אי נמי ספקא הוא כו' - כלומר בחול זה שהורוהו לכסות לא מחזיק ליה בחיה ודאית דמימר אמר אי נמי מספקא להו לרבנן אי חיה אי בהמה אמרי ליה זיל טרח וכסי כו' אמרי ליה גרסינן:
לא כוי בלבד אמרו - דאין מכסין ביום טוב דדין הוא שלא יכסוהו שמא בהמה היא וטרח טרחא דלא מצוה ואפילו באפר הכירה:
אלא אפילו שחט כו' - דאיכא חד דטעון כסוי אפילו הכי אין מכסין משום דקא טרח נמי בשל בהמה:
פשיטא - דהא לא טרח בשביל בהמה מידי:
אין מכסין אותו ביו"ט - דהיה לו לכסות מבעוד יום ומשום אמנועי משום שמחת יום טוב ליכא דמשום דלא מכסי דם לא מתסר צפור באכילה:
תוספות
[עריכה]
והא מדקתני סיפא ואם שחטו וכו'. ואם תאמר אמאי לא פריך אי לית ליה פשיטא דאין שוחטין דבמאי יכול לכסות ופירש הקונט' דאי קאי ארישא הוה אמינא דלשחוט ולא לכסייה משום שמחת י"ט אלא אסיפא דקתני אין מכסין אי דלית ליה חדא מהני איצטריך למימר אין מכסין אותו השתא ודאי אין אנו מכסין כב"ה דאסרי אפי' דיעבד בלא דקר נעוץ ספק מבעיא אלא שמע מינה בדאית ליה דודאי מכסין אבל ספק לא והדר קושיא לדוכתין לכסייה כדרב יהודה או באפר כירה:
סוף סוף יו"ט עשה ולא תעשה אלא אמר רבא וכו'. ותימה דהכא משמע לרבא דאית ליה עשה ולא תעשה מדדחיק נפשיה לשנויי ובפרק במה מדליקין (שבת דף כד: שם) אמר רבא הוא ולא מכשיריו לבדו ולא מילה שלא בזמנה ורב אשי אמר יום טוב עשה ולא תעשה וכו' משמע דרבא לית ליה ההוא טעמא וי"ל דגמרא דחיק נפשיה לאוקומי מילתא דרבא אליבא דהלכתא די"ט עשה ולא תעשה אע"ג דרבא עצמו לית ליה האי סברא:
תני ר' זירא לא כוי בלבד אמרו וכו'. וא"ת וכי יש כח ביד חכמים לעקור דבר שהוא מן התורה דהא כסוי דאורייתא דכתיב וכסהו בעפר וי"ל דאין הכי נמי דשב ואל תעשה יש כח בידם.:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/ביצה/פרק א (עריכה)
ס א מיי' פ"א מהל' יו"ט הלכה ב', סמ"ג עשין לג לח עד:
סא ב מיי' פ"ג מהל' יו"ט הלכה א', טור ושו"ע או"ח סי' תצ"ח סעיף י"ח:
סב ג ד מיי' פ"ג מהל' יו"ט הלכה ב', טור ושו"ע או"ח סי' תצ"ח סעיף י"ט:
סג ה מיי' פ"ג מהל' יו"ט הלכה ב', טור ושו"ע או"ח סי' תצ"ח סעיף כ':
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/ביצה/פרק א (עריכה)
אי הכי אפילו צבי או עוף ודאי לא ישחוט שאין לו במה לכסות את הדם ודייקינן מסיפא מדקתני אם שחטו אין מכסין את דמו מכלל דאית ליה במה לכסות.
ופריק רבה אפר כירה מוכן הוא לכסות בו דם של ודאי ולא דם של כוי שהוא ספק חיה.
מ"ט דלמא אתי למעבד כתישה אי הכי ודאי נמי נגזור דלמא אתי למיעבד כתישה ודחינן ודאי אפילו אי עבד כתישה שרי. מ"ט אתי עשה דושמחת בחגך ודחי את לא תעשה כל מלאכה.
ואקשינן אימור דאמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה כגון מילה בצרעת או סדין בציצית דבעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה. לאו בצרעת מנין דכתיב השמר בנגע כו' וכל השמר לאו הוא ובקציצת הצרעת בערלה מתקיימת המילה וביום השמיני ימול בשר ערלתו שהוא עשה אבל הכא בעידנא דעקר ליה לאו דלא תעשה כל מלאכה וכתישה היא מלאכה בעצמה לא מקיים עשה דכיסוי.
ופרקינן הא ל"ק בהדי דכתיש מכסה כלומר שוחט וכותת והדם שותת סביבות הדקר ואקשינן עוד מכדי י"ט עשה ולא תעשה הוא כלומר עשה שבתון ולאו כל מלאכת עבודה לא תעשו ושמחת יו"ט עשה בלבד הוא ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה ופרקינן אלא אמר רבא לעולם כשיש לו אפר כירה וכיוצא בה מיהו הני מוכנין הן לודאי מ"ט דדעתו לודאי ולו הכינן ואין דעתו לספק לפיכך אין מכסין בו דם הכוי באפר הכירה ואזדא רבא לטעמא דכל מידי דדעתיה עליה ולו הכינו שרי.
דאמר רבא הכניס עפר לכסות בו צואה מותר לכסות בו דם צפור. מ"ט דהא לנקות חצרו בעי כ"ש הכא דאינון תרתי ניקוי ומצות כסוי. אבל הכניסו לכסות בו דם צפור אסור לכסות בו צואה נהרבלאי אמרי כו' ופשוטה היא.
רמי בריה דרב יימר אמר כוי היינו טעמא דלא מכסין גזרו גזירה מפני הרואה שאם תתיר לו לכסות דם הכוי ביו"ט הרואה אומר ודאי חיה היא ויתיר חלבו.
וא"ת בחול נמי בחול ליכא למיחש בהאי מלתא דאמרי ספק הוא ומפני הספק אמרו רבנן טרח וכסה אבל ביו"ט מספק לא אמרו טרח וכסה שמצוה הבאה בעבירה היא הלכך לא גזרינן כסוי דם הכוי בחול.
תני ר' חייא לא כוי בלבד אמרו אלא שחט בהמה חיה ועוף ונתערב דמן אסור לכסותן ביו"ט ואם יכול לכסות כל הדם של אלו בדקירה אחת מותר ולא גזרינן דקר אחת אטו ב' דקירות.
אמר רבה שחט צפור מעיו"ט ופשע ולא כסהו אין מכסהו ביו"ט. שכל דבר שאפשר לו לעשותו מערב יום טוב ולא עשאו אינו דוחה את יום טוב.
אלא אמר רבא אפר כירה מוכן לודאי ואין מוכן לספק: פירוש: אי אפשר לו להיות מוכן לכסות בו אותו הספק וכדמפרש ואזיל משום כתישה. ונראה דלא גרסינן הכא דקר נעוץ ואפר כירה, דהכא מדאתינן למימר דלודאי היינו טעמא משום דאתי עשה ודחי את ל"ת מה שאין כן בספק אלמא לא גרסינן אפר כירה דהא באפר כירה מיהא ליכא כתישה ולכסייה באפר כירה, אלא שמע מינה דלא גרסינן ליה הכא. ואם תאמר תהדר קושין לדוכתה ולכסיה באפר כירה לא היא דדלמא בדלית ליה, (ומאי) [ואי] פרכת והא מדקתני סיפא ואם שחטו אין מכסין את דמו מכלל בדאית ליה עסקינן איכא למימר בדאית ליה דקר נעוץ ולית ליה אפר כירה, כך נראה לי והוצרכתי לכתוב זה מפני שיש במקצת ספרים דקר נעוץ וליתא כדאמרן.
והא דאמרינן: כי קא עביד כתישה אתי עשה ודחי את לא תעשה: קשיא לי דהא קיימא לן כרשב"ל דאמר (שבת קלג, א) כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבוא עשה וידחה את לא תעשה, הכא נמי הא יכול לקיים את שניהם דימתין ולא יכסה עד הערב כאותה שאמרו בחולין פרק כיסוי הדם (פד, ב) גבי השוחט לחולה בשבת שאינו מכסה עד הערב וכדתניא בברייתא דכסוי הדם אין ודאי דוחה שבת.
ונראה לי דמהכא איכא למשמע דאין מעבירין על המצות כלל אלא כיון שא"א לקיים עכשיו את שניהם אומר יבא עשה וידחה ל"ת דאם ימתין אפשר דמטריד ולא מקיים ונמצא דיחוי מפני ל"ת. ולכאורה נמי הכי משמע לי מדאתינן למפשט בריש פרק קמא דיבמות (ו, א) דאין עשה דוחה את לא תעשה שיש בו כרת מדכתיב את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו שאין בנין בית המקדש דוחה שבת, ומאי ראיה דלמא התם משום דאפשר לבנות למחר, ואמרינן נמי התם (ו, ב) לא תבערו וגו' בהבערת בי"ד הכתוב מדבר והתם נמי דילמא משום דאפשר למחר, ואף על פי דאפשר למדחינהו להנהו הכי משמע לכאורה טפי. (אלא דשוחט לחולה בשבת קיימא לן דלא דחי ואינו מכסה עד לערב ואף על גב דעשה דחי את לא תעשה שיש בו כרת, אלא יש לומר דהכא קא אקשינן עליה מצד אחר ולא דייקינן בה כולי האי כנ"ל).
וההיא דהשוחט לחולה בשבת אף על פי דאיכא עפר תיחוח וליכא מלאכה דאורייתא כלל אין מכסין ואפילו לחולה שחלה מבעוד יום, כדמוכח התם בפרק כיסוי הדם דאמר רבא (ההיא) [אההוא] דדריש דמכסה (חטוה לאחוריה) [לישמטוה לאמוריה], וטעמא דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ובחופר וכותש כדי לכסות כיון דלאו דשבת חמיר ולא מידחי עשה בשבות דרבנן נמי, ודכוותה נמי הא דלקמן דשחט צפור מעי"ט אין מכסין אותו בי"ט ואפילו בעפר מוכן משום דלא התירו טלטול עפר דרבנן במקום דאפשר לו מעי"ט כיון דבחופר וכותש אסור מדאורייתא אפילו לשוחט ביומו, אלא דבשוחט ביומו לא [החמירו] משום שמחת יו"ט (כדלהלן ט, ב).
אתי עשה ודחי לא תעשה: קשיא לי אם כן למה לי דקר נעוץ ישחוט ואפילו לכתחילה ואף על פי שאין לו דקר נעוץ דהא בשעת שחיטה לאו מידי קא עביד ובהתירא קא שחיט ולבתר דשחיט יחפור ויכסה דאתי עשה ודחי את ל"ת, ויש לומר כיון דלבסוף אי אפשר לו לכסות אלא בדיחוי הלאו לכתחילה לא ישחוט שהרי זה כמתכוין לבטל לא תעשה, והראיה מההוא ינוקא דאישתפוך חמימיה קודם מילה ולא שרינן להחם ולא אפילו שבות דאמירה לגוי לדעת אביי (עירובין סז, ב), ועל דעת הרי"ף ורז"ה ז"ל לכולי עלמא אסור לגוי להחם דשבות שיש בו מעשה הוא וכמקצת נוסחי דגרסינן התם בהדיא (והתם נמי לא אמרינן) [דהא מר לא אמר ליה] זיל אחים, ואם איתא ימול דבשעת מילה לאו מידי עביד ובהיתרא מהיל ולאחר מילה הוה ליה תינוק מסוכן אצל חמין ויחמם אפילו על ידי ישראל, אלא ודאי כדאמרן דכל שהוא עושה על דעת שידחה הלאו לבסוף ואי אפשר לו בלאו הכי הרי [הוא] כדוחה אותו בתחלה.
ואכתי קשה לי כי שחט מיהא יחפור בדקר ויכסה ואפילו אין לו דקר נעוץ ואפילו בעפר שאינו תיחוח דאתי עשה ודחי לא תעשה, וליכא למימר דרבא למאי דקס"ד השתא לית ליה דר' זירא דאמר והוא שיש לו דקר נעוץ ועפר תיחוח הא ליתא דהא רבא השתא לתרוצי מאי דאקשינן מסיפא דברייתא הוא דאתא, דאקשינן והא מדקתני סיפא שחטו אין מכסין את דמו מכלל דבאית ליה עסקינן כלומר דאי בדלית ליה מאי איריא ספק אפילו ודאי נמי כמו שפירש רש"י ז"ל, ועלה קא מתרץ רבא דבאית ליה דקר נעוץ דדקר נעוץ מוכן לודאי ואינו מוכן לספק, אלמא דוקא בדאית ליה דקר נעוץ אבל בדלית ליה דקר נעוץ אפילו שחיטת הודאי לא יחפור ויכסה. ויש לומר דאסור משום טלטול דמוקצה היא וחכמים העמידו דבריהם במקום עשה דשב ואל תעשה הוא, ואפילו בעפר מוכן נמי משום טירחא בעלמא אמר רבה בסמוך דהיכא דשחט צפור מערב יו"ט אין מכסין את דמו ביום טוב, וכן נמי לדעת ר' זירא משמיה דרב אפילו בעפר תיחוח דליכא לא משום כתישה ולא משום גומא אם אין לו דקר נעוץ דהוי הכנה קצת אפילו שחט אין מכסה דשב ואל תעשה שאני (דרשינן) [ולא שרינן] ליה במקום טלטול דרבנן או במקום טירחא דשחיטה דמאתמול, כך נראה לי.
והא דאמרינן: הכא אתי עשה ודחי לא תעשה: לא בדעביד ודאי כתישה קאמרינן דהא עפר תיחוח הוא אלא דילמא עביד כתישה קאמר, ועלה קאמר אי משום חשש כתישה דדילמא איכא רגבים מדובקים להכי לא חיישינן דאפילו איכא רגבים ועביד כתישה הא לא אתי לידי איסורא דאורייתא דאתי עשה ודחי לא תעשה אבל בספק כיסוי לא שרינן אפילו הא דדילמא עביד כתישה. דילמא עביד כתישה גרסינן, וכן פי' רש"י ז"ל.
והא יו"ט עשה ולא תעשה הוא ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה: הקשו בתוס' מדאמרינן בפסחים בפרק אלו עוברין (מו, ב) האופה מיום טוב לחול רבה אמר אינו לוקה רב חסדא אמר לוקה רבה אמר אינו לוקה אמרינן הואיל ואקשינן עלה (שם מז, א) ומי אמרינן הואיל והתנן יש חורש תלם אחד וחייב עליה שמונה חטאות ואם איתא אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכסויי ביה דם צפור, ומאי קושיא דהא לא חזי לכיסויי ביה דם צפור דהא איכא עשה ולא תעשה כדאמרינן הכא. ואיכא מאן דמתרץ דהתם סבירא ליה לתלמודא דיום טוב לא תעשה גרידא אית ביה כדהוה סלקא דעתיה הכא מעיקרא וכדאיכא אמוראי בפרק כיצד צולין (פסחים פג, ב) ובפרק במה מדליקין (כד, ב ועיין בתוס' כאן) ובפרק כירה דאית להו הכין, ואף על גב דמסקנא דרבא דאית ביה עשה ולא תעשה התם אגב ריהטא פריך לפי ההיא סברא ולא לפי מסקנא דהכא, אבל קשה לומר דרבה ורב חסדא וכל הנך אמוראי דהתם לא ידעי מסקנא דהכא ולא דרשות דפרק כיצד צולין ובשבת. ורבינו יצחק בר אברהם ז"ל תירץ דאף על גב דיום טוב עשה ולא תעשה מכל מקום אתי עשה ודחי לא תעשה שבו לומר דלא לקי אבל ודאי עשה שבו לא מידחי והלכך אפילו ודאי לא דחי כיסוי דידיה לי"ט דאית ביה עשה ולא תעשה אבל מכל מקום פריך התם שפיר דאי אמרינן הואיל אחרישה לא לילקי דהא חזי לכסויי דם צפור ולית ביה לאו.
אלא אמר (רבה) [רבא] אפר כירה מוכן הוא לודאי וגו': הקשו בתוס' והא רבא לית ליה דיום טוב עשה ולא תעשה בפרק כיצד צולין (פג, ב) ובפרק ב' דשבת (כד, ב) דרב אשי הוא דקאמר ולא שאר אמוראי ורבא איירי התם, והם ז"ל תירצו דמכל מקום הוי מצי למיפרך הא אין עשה דכיסוי הדם דוחה יום טוב משום דדרשינן (לקמן כח, ב) הוא לבדו הוא ולא מכשירין במכשירין שאפשר לעשות מערב יום טוב מיהא לכולי עלמא ותלמודא הוא דנקט טעמא דרב אשי משום דפשיטא טפי.
נהרבלאי אמרי אפילו הכניס עפר וכו': ולדידהו מתרצא לה ברייתא דכוי כר' ייבא דבסמוך דמוקי לה דטעמא משום התרת חלבו..
גזירה משום התרת חלבו: ואף על גב דאיכא עשה דכיסוי, איכא למימר דדחינן ליה בשב ואל תעשה כי היכי דלא ליתי לידי אכילת חלבו דאית ביה כרת, אי נמי מיתחזי ליה דכיון דספק הוא ואפשר לכסויי נמי בערב ולא מידחי עשה בו לגמרי מוטב שידחה עד הערב כדי שלא יבוא לידי התרת חלבו דאפשר דאית ביה כרת.
מהדורא תליתאה:
מתוך: תוספות רי"ד/ביצה (עריכה)
אלא אמר רבא אפר כירה מוכן לודאי ואינו מוכן לספק אלא גרסי' דסתר התירוץ שתירץ בדלית לו' אלא אע"ג דאית ליה עפר מוכן אסור כדמפרש טעמא ספק מ"ט לא דילמא עביד גומא גרסי' פריש שאם התיר לו אפילו עפר תחוח גזירה דילמא עבדי גומא אלא כדרב אבא פירוש שאפילו אם יעשה גומא בקרקע קשה כיון שא"צ אלא לעפרה אינו חייב עליה הילכך ליכ' למיגזר אלא ספק ה"ט דילמא עביד כתישה פי' אבל לכסות הליכלוך ליכא למיגזר שאם הוא צריך לכתוב באבן בעלמא יכול לכסותו אבל כיסוי הדם דצריך אבן דק איכא למיגזר משום גומא ומשום כתישה:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/ביצה/פרק א (עריכה)
אלא אמר רבה אפר כירה מוכן לודאי ואינו מוכן לספק: פירוש וקא סלקא דעתין השתא דאפילו הכינו לספק אין הכנתו מועלת משום דלא שכיח ובטלה דעתיה. והיינו דפרכינן כיון דדעתיה עליה מבעוד יום מאי איסורא אית ביה. ולמסקנא אסיקנא דודאי אם מכינו אפילו לספק הכי נמי דלא שריא ודאי טפי מספק. אלא הכא שהכינו סתם ודאי אמרינן דדעתו לודאי ולא לספק והוי מוקצה.
אתי עשה ודחי לא תעשה: הקשה הרשב"א ז"ל ואמאי דחי שהרי אפשר לקיים את שניהם דימתין לערב ויכסה. ותירץ ז"ל דכיון דאי אפשר לקיים את שניהם לאלתר ודאי דחי. אלא שהקשה ז"ל דהא השוחט לחולה בשבת דאינו דוחה אלא ממתין ומכסה עד הערב. ומורי נר"ו כתב דאין זו ראיה כלל דשאני שבת דאית ביה עשה ולא תעשה ואין עשה דכיסוי דחי להו. אבל הכא אתי עשה ודחי לא תעשה אם אי אפשר לקיים שניהם לאלתר. והביא נר"ו ראיה מדאיצטריך קרא פרק במה מדליקין לומר שאין שורפין קדשים ביום טוב דמשמע דאי לאו קרא אתי עשה דשריפת קדשים ודחי לא תעשה דיום טוב ואמאי הרי אפשר לעשה זה להתקיים למחר. דהא דאין שורפין קדשים ביום טוב סתמא איתמר ואפילו בשריפת קדשים שנפסלו שאיפשר לדחותן. אלא ודאי כל שאי אפשר לקיום עשה לאלתר לא קרינן ביה אפשר לקיים את שניהם. ועוד אמר הרשב"א ז"ל דהשוחט לחולה בשבת אף על פי שיש לו עפר מוכן אין מכסין אותו עד לערב. ואף על פי שאין טלטול עפר אלא מדרבנן הם העמידו דבריהם בשב ואל תעשה. וכן נראה מתוך דבריו שהוא הביא ראיה מהא דשחט צפור מערב יום טוב שלא התירו לכסות ביום טוב אפילו בעפר מוכן כיון דאיפשר מערב. ולא גזור משום שמחת יום טוב שהרי מותר באכילה בלא כסוי אבל ביום טוב עצמו התירו משום שמחת יום טוב כי היכי דלא לימנע.
אבל הרמב"ן ז"ל כתב בפרק כסוי הדם שאם יש לו עפר מוכן לכך שמכסה בשבת עד כאן. ומורי הרב נר"ו הקשה דאם כן יכסה באפר חם כי היכי דמכסה ביום טוב. ותירץ דשאני יום טוב שהעצים עומדין להדלקה מערב ולית בהו מוקצה והאפר גם כן כשהוא חם ראוי לצלות בו בשר ועדיין הוא בהכנתו הראשונה. אבל בשבת לא קיימי להדלקה מערב שבת והילכך האפר אפילו חם הוי מוקצה ונולד. ולפי דה נראה דאם היה לו חולה מערב שבת שעומדין העצים להדלקה מכסין באפר שלהם וצריך עיון. עד כאן תורף דבריו.
ובמחילה ממנו אני אומר שזה אינו לפי שהרמב"ן ז"ל לא אמר אלא בזמן שהכין העפר לכך ולפי זה לא קשיא כלל לרשב"א ז"ל דאם הכינו לכך אפילו איסור טלטול דרבנן לית ביה. ועוד הקשה הרשב"א ז"ל כיון דאתי עשה ודחי לא תעשה למה לי דקר נעוץ אפילו אין לו דקר נעוץ ישחוט דהא בשעת שחיטה לאו מידי קא עביד ולבתר שחיטה יחפור ויכסה. ותירץ ז"ל דכל שהוא עושה על דעת שידחה הלאו לבסוף ואי אפשר לו בלאו הכי הרי זה כדוחה אותו בתחילה. והביא ראיה מההוא דאישתפיך חמימיה דלא שרינן למיחם לו קודם מילה ואמאי נמהליה ולבתר מילה הוה ליה מסוכן ומחמינן ליה. אלא דלכתחילה לא עבדינן כי האי עד כאן. אבל הרמב"ן ז"ל אינו סובר כן שכך כתב אין לך במצוות אלא שעתן ואי אית ליה חמימי לרחוץ קודם המילה הכי נמי דמהיל ליה ולבתר דמהליה מחמם ליה חמימי משום דהוה ליה מסוכן עד כאן. וכן כתב הרשב"א ז"ל בפרק המילה דלדעת הרמב"ן ז"ל מותר לשחוט ואחר כך חופר ומכסה.
ומורי הרב נר"ו פירש דאפילו לדעת הרמב"ן ז"ל אסור לשחוט ולחפור לפי שחכמים העמידו דבריהם במקום עשה דכסוי וכיון שאין לו עפר מוכן אפילו שחט לא יכסה. ועוד אמר מורי הרב נר"ו שאין ראיה לאסור מההיא דאישתפיך חמימיה דמקמי מילה דאינהו הוא דאישתפיך שדרכם היה לרחוץ התינוק לפני המילה ולאחריה והילכך מהלינן ליה ומחמינן ליה כדי לרוחצו פעם שניה מפני הסכנה. ולולא שהוא נר"ו אמרה הייתי אומר שזה אינו דלישנא דאישתפיך לא משמע אלא שהן נשפכו מעצמן ולא ששפכו אחרים אותן דאם כן הוה ליה למימר דאשפיך חמימיה. ועוד למה שפכו אותם. אלא שבזה איפשר לומר לפי שהיו מטונפים מרחיצה הראשונה כן נראה לי.
הא דאקשינן דילמא קא עביד כתישה: קשיא דמשום הך קושיא אוקימנא לה לעיל בעפר תיחוח ואם כן הכא נמי בעפר תחוח וליכא כתישה. ויש לומר דהכי קאמר אפילו בעפר תיחוח איכא רגבים מדובקים וחיישינן לכתישה אתי עשה ודחי לא תעשה.
אלא אמר רבא אפר כירה מוכן לודאי ואינו מוכן לספק: פירוש ונקט אפר כירה לרבותא והוא הדין לדקר נעוץ ולקופת עפר דרב יהודה. וקשיא דמשמע דמשום אוקמתא דיום טוב עשה ולא תעשה מוקי ליה בהאי אוקמתא והא שמעינן ליה לרבא בפרק במה מדליקין דלית ליה הכין. והרבה תירוצים נאמרו בענין. ולי נראה דלסברא דמאן דאמר דיום טוב עשה ולא תעשה קאמר וליה לא סבירא ליה ורב אשי הוא דאמר הכין בשבת ופליג עליה דרבא. ויש מפרשים דבר מן דין סבירא ליה לרבא דאין עשה דכיסוי דוחה יום טוב משום דדרשינן הוא לבדו ולא מכשיריו דמכשיריו שאפשר לעשותן מערב יום טוב לא דחו יום טוב.
ומורי הרב נר"ו הקשה דהך דרשא לא מיתאמרא אלא במכשירי אוכל נפש אבל כסוי עשה הוא והוה לן למימר דלידחי לא תעשה דיום טוב דמה ענין אוכל נפש אצל כסוי והרי בלא כסוי מצי אכיל ליה. אבל ודאי מלבדו קא ממעטינן ליה כי היכי דחזינן ליה לרבא דממעט מיניה מילה שלא בזמנה מפני שהיה יכול לעשותה מערב יום טוב הכא נמי ממעט ליה מלבדו כיון שיכול לכתוש העפר הדק מערב יום טוב.
וליטעמיך בא לימלך מאי איכא למימר: פירוש וליטעמיך דפרכת ליה מאשפה פריך ליה נמי מן הבא לימלך. ורש"י ז"ל כתב דלא גרסינן וליטעמיך.
בא לימלך מאי איכא למימר: וא"ת יאמרו לו שיכסה בלא ברכה ולא יתיר חלבו. וי"ל שאין זה אלא בשאין לו עפר מוכן. ולא היא דהא מוכח בסמוך דבאית ליה עפר מוכן עסקינן. אלא הכא דאפילו יאמרו לו בחול שמכסה בלא ברכה אכתי איכא למיחש שיאמרו ביום טוב ודאי חיה היא שלא יתירו טלטול דעפר בידים וחומרא דרבנן הוא שלא לברך.
ונתערבו דמן זה בזה אסור לכסותו ביום טוב: פירוש ואפילו אין בדם הבהמה שנוכל לראות כאלו הם מים ולא יהיה ניכר בהם דם העוף דאילו כן פשיטא דאפילו בחול נמי פטור מלכסות כן נראה לי. וטעמא דאסור כדי שלא יטרח נמי בדם של בהמה והיינו דאמר ר' יוסי וכו'. דהיינו דוקא כשאינו יכול לכסותו בדקירה אחת דכיון דאילו לא נתערב בדם בהמה יכול לכסותו בדקירה אחת לא טרחינן השתא לכסות בשני דקירות אבל בדקירה אחת מותר דאפילו נתערב בדם בהמה לא אפשר בבציר מהאי.
אין מכסין אותו ביום טוב: פירוש ולערב אם רשומו ניכר יכסה ובין כך ובין כך כופה עליו כלי לשמרו כדי שיכסנו.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה