מאי שנא מההוא דאמר להו: אי לא אתינא מכאן עד תלתין יומין ליהוי גיטא. אתא ופסקיה מעברא. אמר להו: חזו דאתאי, חזו דאתאי! ואמר שמואל: לא שמיה מתייא. אמאי? והא מינס אניס!
דלמא אונסא דמיגליא שאני, ומעברא מיגלי אונסיה.
ולרב הונא, מכדי אסמכתא היא, ואסמכתא לא קניא?
שאני הכא, דמיתפסן זכוותן.
והיכא דמיתפסין לאו אסמכתא היא? והתנן: מי שפרע מקצת חובו, והשליש את שטרו. ואמר: אם אין אני נותן לו מכאן עד ל' יום – תן לו שטרו. הגיע זמן ולא נתן. רבי יוסי אומר: יתן, ורבי יהודה אומר: לא יתן. ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: אין הלכה כרבי יוסי דאמר אסמכתא קניא?
שאני הכא, דאמר לבטלן זכוותיה.
והלכתא, אסמכתא קניא. והוא דלא אניס; והוא דקנו מיניה בבית דין חשוב.
והוא הדין דהוה מצי לשנויי, דהכא היינו טעמא משום דאין אונס בגיטין משום צנועות ומשום פרוצות, כדאיתא בפרק קמא דכתובות (דף ב:). אלא דלפום טעמיה דמקשה, דסבירא ליה דיש טענת אונס בגיטין, משני לה.
ולרב הונא מכדי אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא – דהאי גברא לא אתפיס זכוותיה אלא משום דסמיך אדעתיה דליתי, וכל כהאי גוונא – אפילו בלא אונס לא קני. אף על גב דרב הונא אמר בבבא מציעא (דף סו.) דאסמכתא קניא, קים ליה לתלמודא דהדר ביה רב הונא, כדהדר ביה רב נחמן התם, דמניומי אהדריה.
שאני הכא דמתפסן זכוותיה – שכיוון שיצאו מרשותו והתפיסן ביד בית דין, ליכא אסמכתא.
והשליש שטרו – שנְתָנוֹ ביד שליש. רבי יוסי אומר יתן, דסבירא ליה אסמכתא קניא. רבי יהודה אומר לא יתן, דסבירא ליה אסמכתא לא קניא.
שאני הכא דאמר ליבטלן זכוותי – כלומר, שהוא מוחל כל כוח וזכות שיש לו באותן שטרות. דכיוון דמחילה היא, לית בה אסמכתא, דמיד זוכה בה חבירו.
וכן במוסר ליד חבירו ואמר לו: אם לא אעשה כך – זכה במה שבידך, קנה, דליכא אסמכתא אלא באומר "אתן" או "אשלם" וכיוצא בהן. וכן דעת הרמב"ם ז"ל. ואין כן דעת רש"י ז"ל בפרק הזהב (בבא מציעא מח ב) גבי הא דתניא התם, הנותן עירבון לחבירו ואמר לו: אם אני חוזר בי – אמחול לך ערבוני, והלה אומר: אם אני חוזר בי – אכפול לך ערבונך, נתקיימו התנאים דברי רבי יוסי. [רבי יוסי לטעמיה] דקסבר אסמכתא קניא. רבי יהודה אומר, דיו שיקנה כנגד ערבונו. ופירש רש"י ז"ל שם: לא זה יכפול ולא זה ימחול, משום דאסמכתא היא. אלמא אפילו במחילה שייכא אסמכתא!
והא נמי דמי שפרע מקצת חובו דאיתיה לעיל בסמוך מוכח הכי, דוודאי ההוא תנאי – מתורת מחילה הוא; דאי לא, נהי דסבירא ליה לרבי יוסי דאסמכתא קניא, היאך יגבה זה כל השטר? והלא כבר נמחל מקצת שעבודו, ושוב אינו חוזר וגובה! אלא ודאי מתחילה כך התנה: אם לא נתתי לך השאר מכאן ועד שלשים יום, לא יהא המעות אֵלו פרעון אלא מתנה. ואפילו הכי רבי יהודה אומר לא יתן. אלמא אסמכתא, אפילו גבי מתנה ומחילה לא קניא!
אלא הכי פירושו: שאני הכא דאמר ליבטלן זכוותאי, כלומר, שהוא מודה שאם לא בא לאותו זמן שראיותיו בטלות, כלומר שהם שקר.
והלכתא אסמכתא קניא, והוא דלא אניס, והוא דקנו מיניה בבית דין חשוב – והוא דלא אניס, כלומר, אפילו דומיא דחלה בנו, שאינו אונס גמור, דאי אנוס גמור קאמר – פשיטא; אלא כי האי אונסא קאמר, דהא מדמינן לה לעיל למתניתין דנדרים, דכי היכי דאמר במתניתין דאדעתא דחלה בנו לא הדירו, הכא נמי כי אתפיס זכוותיה – לא עלה על דעתו שיניח בנו חולה ויצא לריב.
והוא דקנו מיניה בבית דין חשוב – כלומר, אלים לאפקועי ממונא, כגון בי דינא דרב אמי ורב אסי. ושלא כדברי הרמב"ם ז"ל שהצריך סמוך. ואם כדבריו, היה לו לומר "בבית דין מומחה".
והקשו הראשונים ז"ל: בית דין חשוב למה לי? דהא אמר בפרק איזהו נשך (בבא מציעא סו ב), דכל היכא דאמר "מעכשיו" – ליכא משום אסמכתא. וקניין סודר – על כרחך כמעכשיו הוא, דאי מעכשיו לא קני, בתר הכי נמי לא קני, דהא הדר סודר למריה, והוה ליה כאומר לחברו: "משוך פרה זו, ולא תקנה לך אלא לאחר ל' יום", דלא קנה כל היכא דלא קיימא בחצרו אלא היכא דאמר לו "מעכשיו" (כתובות פב א). וכיוון דכל קניין – על כרחין כ"מעכשיו" הוא, ו"מעכשיו" סגי לבטולי אסמכתא, בית דין חשוב למה לי?
תירץ רבינו תם ז"ל, דכי אמר ד"מעכשיו" מבטל אסמכתא, הני מילי כי ההיא דפרק איזהו נשך ד"משכן לו בית, "משכן לו שדה", שמסר לו שדהו. אבל הכא שלא מסר ליד מי שהתנה עמו כלום, צריך קניין ובית דין חשוב. ולפיכך אמר הרב ז"ל שכן הדין בכולהו אסמכתות בעלמא, דכל שאינו מוסר ליד חבירו – אין "מעכשיו" מועיל בהן אלא קניין בבית דין חשוב.
ואין כן דעת הגאון ז"ל, שכתב דהאי פיסקא ליתיה אלא במתפיס זכוותיה בלחוד, וכתב הרב אלפסי ז"ל בפרק גט פשוט. וכדבריו נראה, שאין עסק לבית דין חשוב בתנאין שבין אדם לחבירו. אלא הכא דווקא קאמר, משום דהאי גברא – לא מדעתיה בלבד אמר דאי לא אתי לבטלן זכוותיה, אלא בית דין הזקיקוהו לכך, ומשום הכי דווקא כי קנו מיניה בית דין חשוב מהני, אף על גב דלא אמר "מעכשיו", דבית דין חשוב אלים לאפקועי ממונא.
וכי תימא, אפקועי ממונא דבית דין חשוב למה לי? תיפוק לי דקנו מיניה, וכל קניין מעכשיו הוא, דאי השתא לא קני – בתר הכי לא קני, דהא הדר סודרא למריה וכדברי רבינו תם ז"ל!
אין, ודאי קושטא קאמר, שמי שהקנה שדה לחבירו סתם וקנו מידו לאלתר – קנה. אבל כי אתני: אם לא באתי, לא משמע דליקני מעכשיו אלא לבתר ההוא יומא, ונמצא שאינו קונה כלל. אלא משום הכי סגי הכא בקניין סתמא, משום דבית דין אלימי לאפקועי ממונא והוי כ"מעכשיו".
ונמצא עכשיו פסקן של דברים, דכל היכא דאיכא "מעכשיו" – לית ביה משום אסמכתא. ובמתפיס זכוותא, אי קנו מיניה בבית דין – מהני. ו"מעכשיו" לחודיה נמי מהני ביה.
ולא נראה לי כן, דאי משום אפקעותא דבית דין נגעו בה – קניין למה ליה? אלא הכא הכי קאמר: והוא דקנו מיניה, כלומר: דלא תימא כיוון דאמר "לבטלן זכוותיה", כלומר שהוא מודה שאם לא בא לאותו זמן – ראיותיו בטלות, לא צריך קניין, משום דהודאה בבית דין היא ולא בעיא קניין; דליתא, דאילו הודה כן בלא שום תנאי – הכי נמי; אבל כיוון שתלה ב"אם", אין כאן הודאה גמורה, הלכך אפילו אמר "מעכשיו" לא מהני. דאפילו תימא כיוון דאיכא "מעכשיו" ליכא אסמכתא, אפילו הכי במה יקנה הלה שיבטלו זכויותיו? הלכך בעי קניין כי היכי דליקני חבריה.
ואין הכי נמי דאי אמר "מעכשיו" וקנו מיניה – לא בעינן בית דין חשוב, דבקניין קני חבריה, וב"מעכשיו" ליכא למיחש לאסמכתא; אלא דכיוון דבבית דין עסקינן, אשמועינן דינא אחרינא, דכל היכא דהוי בית דין חשוב – לא צריך "מעכשיו", דאנן סהדי דלא מחייך בבי דינא, וכמאן דאמר בפירוש "מעכשיו" דמי; דכיוון דבית דין חשוב הוא, מאי דאמר "ליבטלן" – כהודאה גמורה משווינן ליה.
ונמצא לפירוש זה שאין אנו צריכים כאן להפקעת ממון, ולא נשתנה דין זה משאר דיני אסמכתא, והוא דבר נכון ועולה כהוגן. כן נראה לי.
