אמר רב הונא: לא שנו אלא דאמר, "הריני נזיר היום", "הריני נזיר למחר", דמיגו דקא מיתוסף יומא יתירא, חיילא נזירות על נזירות. אבל אמר: "הריני נזיר היום", "הריני נזיר היום" – אין חלה נזירות על נזירות.
ושמואל אמר: אפילו אמר, "הריני נזיר היום", "הריני נזיר היום", חלה נזירות עליה.
ולרב הונא, אדתנא: "אין שבועה בתוך שבועה", ליתני: "יש נדר בתוך נדר ואין נדר בתוך נדר". "הריני נזיר היום", "הריני נזיר למחר", יש נדר בתוך נדר; "הריני נזיר היום", "הריני נזיר היום",
יש נדר בתוך נדר וכו' אמר הריני נזיר אם אוכל וכו' – מפרש בגמרא ד"אם אוכל" לאו דווקא, דהוא הדין נמי אם אמר "הריני נזיר", "הריני נזיר", דחייב על כל אחת ואחת. אלא איידי דתנא גבי שבועה "שלא אוכל", תנא נמי גבי נזיר "אם אוכל".
וחייב על כל אחת ואחת דאמרינן, לומר דחייב לנהוג נזירות על כל קבלה וקבלה; וכי אמר "הריני נזיר", "הריני נזיר", דחייב שתי נזירות, ומונה שלושים יום ומביא קרבן, וחוזר ומונה שלושים יום ומביא קרבן. ונפקא לן בגמרא (יח.) מ"נזיר להזיר" (וראה גם לעיל ג:, ובר"ן ד"ה "שהנזירות חלה על הנזירות" וד"ה "הניחא אי סבירא ליה אין נזירות חל על הנזירות").
וקרי ליה להאי גוונא "נדר בתוך נדר", לפי שהנזירות [ה]שניה היא חלה בתוך זמן הראשונה, אלא שאי אפשר לו שימנה אותה עד שימנה את הראשונה. דאם איתא דלא חיילא בשעת נדרו, היאך תחול לאחר מכן? והרי אינו נודר באותו זמן; וכיוון דלא חיילא השתא, לא חיילא נמי בתר זימנא! אלא ודאי מהשתא הוא דחיילא; ומשום הכי קתני, יש נדר בתוך נדר.
שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל אינו חייב אלא אחת – כלומר, בשבועות לא משכחת תרי חיובי: לא ללקות שתיים באכילה אחת, דמכיוון שאמר: "שבועה שלא אוכל ככר זה", הוה ליה מושבע ועומד, ותו לא חיילא עליה שבועה שניה; ולא למנות שתים גם כן, דלא משכחת לה. מה שאין כן בנזירות; דנהי דאינו לוקה שתיים על אכילה אחת, מכל מקום משכחת בה תרי חיובי בשכפל נדרו שתי פעמים, דהיינו למנות שתיים, מה שאין כן בשבועות.
כיוון דאמר "הריני נזיר", הוה ליה נזיר; וכי אכיל טובא ומתרין ביה, מחייב על כל אכילה ואכילה! איידי דקתני "שבועה שלא אוכל", תנא נמי "הריני נזיר אם אוכל", ולעולם גבי נזיר לא צריך למימר "אם אוכל" – זו הגרסא כתובה במקצת נוסחאות.
והכי פירושא: כיוון דאמר "הריני נזיר" וכו', חדא דאית בה תרתי קשיא ליה. חדא, למה ליה למתלייה לנזירות באכילה? דהא מכיוון דאמר: "הריני נזיר", "הריני נזיר", הוה ליה נזיר וחייב למנות שתים.
וקשיא ליה תו, דאי תלי לנזירות באכילה, ב"הריני נזיר אם אוכל" חדא זימנא סגי. דהא קיימא לן בפרק שבועות שתים בתרא (שבועות כז ב), דמי שנשבע שלא אוכל ככר זה, על כל זית וזית שבו נשבע. הלכך, מי שתלה נזירותו ב"אם אוכל", על כל זית וזית שבו תלה נזירותו; וכי אכיל טובא, כלומר: זיתים הרבה, ומתרין ביה בין כל זית וזית לומר שאם יאכלנו יתחייב עליו נזירות אחת, חייב על כל אכילה ואכילה.
ונראה בעיניי דלהכי בעינן דליתרו ביה בין כל זית וזית, משום דלא עדיפי אכילות הללו להתחייב עליהם נזירות כשתלאו בהן, מלהתחייב עליהן קרבן ומלקות כשנשבע שלא יאכל ככר זו; וכשם שלהתחייב קרבן ומלקות – בעינן חילוק בין כל זית וזית, אי למלקות – בהתראה, אי לקרבן – בשתי העלמות, הכי נמי כשתלה נזירות בהם, בעינן שיהו התראות מחלקות. דוודאי, נהי דאמרינן דמי שנשבע שלא יאכל ככר זו – על כל זית וזית נשבע, אפילו הכי, אם לא התרו בו אלא התראה אחת, אינו לוקה אלא אחת; דבכל איסורין שבתורה – על כל זית וזית שבהן הוא חייב, ואפילו הכי אינו לוקה שתים אלא בהתראות חלוקות. ולקרבן נמי אינו חייב אלא אחת, אלא בשתי העלמות. הכי נמי כי תלה נזירות באכילת ככר, צריך שיהו התראות מחלקות בין כל זית וזית שבו; דאי לא, לא מקריא אלא אכילה אחת, ולא מחייב עלה אלא חד נזירות. כן נראה לי.
וראיתי למפרשים אחרים בזה מה שלא נראה בעיניי.
ומתרצה: איידי דקתני שבועה שלא אוכל וכו'. דאין הכי נמי דב"הריני נזיר", "הריני נזיר" – סגי ליה, ואי נמי תלה נזירותו ב"אם אוכל", בחד "הריני נזיר אם אוכל" סגי ליה. אלא דאיידי דאיצטריך למתלי לשבועה באכילה, למכפל בה נמי "שלא אוכל", "שלא אוכל", דאי לא – פשיטא שאינו חייב אלא אחת, תלה ליה נמי לנזירות באכילה, וכפליה.
דמיגו דמתוסף יומא יתירא – כלומר, דכשאמר "הריני נזיר למחר", יש במשמעות דבריו שימנה מיום מחרת ואילך ל' יום; נמצא שנתחייב מחמת נדר שני יום א' מוסף על נזירות ראשונה. וכיוון דקיימא לן במסכת נזיר, דהאומר "הריני נזיר יום זה בלבד" מונה שלושים, אף זה, כיוון שנתחייב מחמת נדרו שֵנִי למנות יום אחד מוסף על נזירות ראשונה, על כרחו מונה ל'.
ושמואל אמר: אפילו "הריני נזיר היום", "הריני נזיר היום" – נזירות חלה על נזירות, דמשמע ליה דמ"נזיר להזיר" נפקא לן דבכי האי גוונא מונה שתי נזירות.
לרב הונא, אדתני אין שבועה בתוך שבועה, ליתני יש נדר בתוך נדר ואין נדר בתוך נדר – ואם תאמר: ולשמואל נמי מי ניחא? הא לדידיה נמי הוה ליה לפלוג ולמיתני: "אין נדר בתוך נדר", ומשכחת לה באומר "קונם עלי ככר זה", "קונם עלי ככר זה", שאינו חייב אלא אחת! דהא במתניתין לא תנן "יש נדר בתוך נדר" אלא למנות שתים, כדפרישית. וכיוון שכן, לשמואל גופיה מצי לפלוגי בנדר גופיה!
ויש לומר, דכי מקשי לרב הונא: "ליתני יש נדר בתוך נדר ואין נדר בתוך נדר", לא מקשי לומר: אדמפליג בין נדר לשבועה, לפלוג בנדר גופיה, כדרך כל "לפלוג וליתני בדידיה" שבש"ס. דאי הכי מקשינן, לשמואל נמי תקשי, כדפרישית. אלא כי האי גוונא לא מקשינן, דלא קשיא כלל, דתנא א"חומר בנדרים מבשבועות" קאי, ומשום הכי בעי למתני חומרא דאיכא בנדר מבשבועות לענין נדר בתוך נדר. הלכך לא שייך (המשך מהעמוד הבא) לאקשויי "לפלוג וליתני בדידה". אלא הכי מקשינן לרב הונא: היכי פסק תנא ותנא, "יש נדר בתוך נדר", דמשמע בכל עניין? הוה ליה לפרושי מילתיה כי היכי דלא ניטעי ביה, ובתר הכי ליתני מאי דחמיר כהאי גוונא נדר משבועה. והא מילתא קשיא לרב הונא; אבל לשמואל לא קשיא כלל, דהא לדידיה – בנזירות בכל ענין יש נדר בתוך נדר. מאי אמרת, מכל מקום ב"קונם עלי ככר זה", "קונם עלי ככר זה", אין נדר בתוך נדר? והא כי האי גוונא ליכא למטעי במאי דתנא תנא, דנזירות קתני ולא קונמות. ואדרבה, מדנקיט מילתיה בנזירות ולא בקונם, אשמעינן דבקונמות אין נדר בתוך נדר.
