ביאור:נדרים יב ב - מעומד
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
גמרא
[עריכה]- והא תרומת לחמי תודה – לאחר זריקת דמים היא!
- אימא "כתרומת הלשכה אסור".
- אבל תרומת לחמי תודה מאי? מותר?! ליתני [תרומת] לחמי תודה, וכל שכן תרומתו!
- הא קא משמע לן, תרומת לחמי תודה – תרומתו היא.
- ואי בעית אימא, תרומת לחמי תודה נמי קודם זריקת דמים הוא, כגון דאפרשינהו בלישה.
- וכי הא דאמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל:
- לחמי תודה שאפאן בארבע חלות, יצא.
- והכתיב "ארבעים"?
- למצווה.
- והא בעי למשקל תרומה!
- וכי תימא דשקיל חדא ריפתא על כולה, והתנן:
- "אחד מכל קרבן", שלא יטול מקרבן על חבירו.
- וכי תימא דשקיל פרוסה מכל חד וחד, והתנן:
- "אחד", שלא יטול פרוסה.
- אלא דאפרשינהו בלישה, דשקיל חדא מחמץ, וחדא מן חלות, וחדא מן רקיקים, וחדא מן רבוכה.
- לימא כתנאי: "הרי עלי כבכור", רבי יעקב אוסר, ורבי יהודה מתיר.
- היכי דמי? אי נימא לפני זריקת דמים, מאי טעמא דמאן דשרי? ואי לאחר זריקת דמים, מאי טעמא דמאן דאסר?
- אלא לאו (המשך בעמוד הבא)
ר"ן
[עריכה]- והא תרומת לחמי תודה לאחר זריקת דמים היא – דכיוון דלחמי תודה לא שרו באכילה עד לאחר זריקה, למה יתרמו אותן קודם לכן? ומדקתני "אסור", שמע מינה דבעיקרן קמתפיס.
- אלא אימא הא כתרומת הלשכה אסור – תרומת הלשכה, שהיו תורמין ממעות הלשכה וממלאין שלוש קופות.
- ליתני תרומת לחמי תודה וכל שכן תרומתו – והוויא רבותא טפי, משום דמעיקרא נאסרה תרומת לחמי תודה בנדר.
- תרומתו היא – כלומר, בכלל "וכתרומתו" דקתני היא, משום דהוויא כתרומה לגבי זרים.
- תרומת לחמי תודה נמי לפני זריקת דמים היא – כלומר, דמשכחת לה שנתרמו קודם זריקת דמים, ומשום הכי לא פסיקא ליה למתני "כתרומת לחמי תודה", דאיכא גוונא דמתסר, כשנתרמו קודם זריקת דמים.
- כגון דאפרשינהו בלישייהו – בדין הוא דלישני ליה דאפרשינהו לאחר אפייתן קודם זריקת דמים, שהרי אפייתן היתה קודמת אפילו לשחיטת הזבח, דהא אמרינן במנחות (דף עח), שאם נשחט הזבח קודם שיקרמו פני [כולן] – לא קדש. אלא כיוון דמייתי ראיה מדרב טובי דמצי להפריש קודם זריקה, ודרב טובי מיירי בדאפרשינהו בלישייהו, נקט נמי הכא דאפרשינהו בלישייהו.
- בארבע חלות – ארבעה מיני חלות.
- והא כתיב ארבעים – דהא הוו ארבעה מינין: חמץ, חלה, רקיקין ורבוכה.
- והתנן והקריב אחד מכל קרבן – כלומר, מכל מין ומין, וילפינן בגזרה שווה דאחד מעשר קאמר, והוו להו ארבעים.
- דשקל חדא מן חמץ – שעשה עשר חלות מכל מין, ואחר שהפרישן אחד מכל מין, לש תשעה של כל מין ועשה חלה אחת מכל תשע ותשע.
- לימא כתנאי וכו', אי לפני זריקת דמים – כלומר, שאמר כן בפירוש.
- ונראה בעיני, דבדין הוא דהוה מצי לאקשויי: אי באומר "הרי עלי כבכור" סתמא, מאי טעמא דמאן דשרי? דאפילו אי אמרינן דבהיתרא קמתפיס, כל שאמר סתם, בעיקרו קמתפיס. דהא תנן במתניתין, "חטאת, תודה, שלמים – אסור", ולא דייקינן מינה בסוגיין דבעיקרו קמתפיס.
- אלא איידי דבעי למימר: אי לאחר זריקת דמים – מאי טעמא דמאן דאסר, נקט נמי אי לפני זריקת דמים – מאי טעמא דמאן דשרי; אבל הוא הדין דסתמא נמי קשיא.
(שאר הר"ן בעמוד זה שייך לעמוד הבא ושם תמצאנו)