ביאור:נדרים יג א - מעומד
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
גמרא
[עריכה]- דמחית בשר בכור [קמיה], ומחית בשר דהאיך גביה, ואמר "זה כזה", ותנאי היא?
- לא, דכולי עלמא לפני זריקת דמים; ומאי טעמא דמאן דשרי? אמר קרא, "כי ידור": עד שידור בדבר הנדור; לאפוקי בכור, דדבר האסור הוא.
- ומאן דאסר? אמר קרא "לה'", לרבות דבר האסור.
- ומאן דשרי, "לה'" מאי עביד ליה? מיבעי ליה למתפיס בחטאת ואשם.
- ומה ראית לרבות חטאת ואשם ולהוציא את הבכור? מרבה אני חטאת ואשם, שהוא מתפיס בנדר, ומוציא אני את הבכור, שהוא קדוש ממעי אמו.
- ומאן דאסר? בכור נמי מתפיסו בנדר הוא, דתניא:
- משום רבי אמרו: מניין לנולד בכור בתוך ביתו, שמצווה להקדישו? שנאמר: "הזכר תקדיש".
- ומאן דשרי? כי לא מקדיש ליה מי לא מיקדיש:
כאימרא כדירים:
- תנא: "אימרא", "לאימרא", "כאימרא"; "דירים", "לדירים", "כדירים"; "עצים", "לעצים", "כעצים"; "אישים", "לאישים", "כאישים"; "מזבח", "למזבח", "כמזבח"; "היכל", "להיכל", "כהיכל"; "ירושלים", "לירושלים", "כירושלים" – כולן, "שאוכל לך", אסור; "לא אוכל לך", מותר.
- מאן שמעינן ליה דלא שני ליה "אימרא", "לאימרא", "כאימרא"? רבי מאיר היא. אימא סיפא: "וכולן לא אוכל לך מותר", והתנן: "לקרבן לא אוכל לך, רבי מאיר אוסר", ואמר רבי אבא: "נעשה כאומר: לקרבן יהא, לפיכך לא אוכל לך"?
- לא קשיא; הא דאמר "לא (ל)אימרא", הא דאמר "לאימרא":
משנה
[עריכה]- האומר "קרבן", "עולה", "מנחה", "חטאת", "תודה", "שלמים", "שאני אוכל לך" – אסור.
- רבי יהודה מתיר.
- "הקרבן", "כקרבן", "קרבן", "שאוכל לך" – אסור.
- "לקרבן לא אוכל לך", רבי מאיר אוסר:
גמרא
[עריכה]- קתני "קרבן, הקרבן, כקרבן, שאוכל לך – אסור". סתמא תנא כרבי מאיר, דלא שני ליה בין "אימרא" "לאימרא".
- [אי רבי מאיר, הא] דקתני "הקרבן שאוכל לך – אסור", והתניא: מודים חכמים לרבי יהודה באומר "הא קרבן" ו"הא עולה" ו"הא מנחה" ו"הא חטאת" "שאוכל לך" – שמותר, שלא נדר זה אלא בחיי קרבן?
ר"ן
[עריכה]- לא דכולי עלמא לפני זריקת דמים – כלומר, אי נמי סתמא, דחד דינא אית להו; ואפילו הכי רבי יוסי מתיר, מדכתיב "כי ידור נדר", ובכור דבר האסור הוא, כיוון דבעל כרחו חלה קדושה עליו.
- לה' לרבות דבר האסור – כלומר, כיוון דמצווה להקדישו, כדמפרש תלמודא לקמן.
- מבעי ליה למתפיס בחטאת ואשם – דאף על גב דחובה (עד כאן מעמוד קודם) עליו להביאן, מקרו דבר הנדור טפי מבכור, לפי שמחמת נדרו הוא בורר בהמה זו שהוא מביא; מה שאין כן בבכור, שהוא קדוש ממעי אמו ואין יכול להחליפו באחר. והיינו דקאמר בסמוך, "שהוא מתפיסן בנדר", כלומר שצריך להתפיסן.
- ולענין הלכה כתב הרמב"ן ז"ל בהלכותיו, דנהי דבעיין הכא לא איפשיטא אי בעיקרו קא מתפיס או בהיתרא קא מתפיס, נקטינן דבהיתרא קא מתפיס, מדמסקינן בפרק "מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני" דבסיפא מתפיס ולא בקמא, בין לקולא בין לחומרא. דהא משום דאמרינן דבסיפא מתפיס קתני התם: "הותר האמצעי, הימנו ולמעלה אסור, הימנו ולמטה מותר"; ואי כולהו בקמא מתפיס, אין ההיתר נמשך אלא לו לבדו, כדמוכח התם. אלמא בסיפא קמתפיס, דהיינו בהיתרא.
- והיינו דהתם גבי מתניתין ד"איזהו איסר האמור בתורה", דמייתי לה בהאי לישנא, דהיינו שנדר מאותו היום ואילך, דמשמע הא לאו הכי, בהתירא מתפיס.
- דלא שני ליה אימרא ולא שני ליה כאימרא רבי מאיר – כלומר דלדידיה, אפילו בלא כ"ף הדמיון מתסר.
- לא קשיא הא דאמר לאימרא הא דאמר לא אימרא – כך היא הגירסא בקצת נוסחאות. ואיכא דגרסי, הא דאמר לְאימרא, כלומר בשב"א תחת הלמ"ד, הא דאמר לָאימרא, כלומר בפת"ח תחת הלמ"ד. דסבירא להו למאן דגרסי הכי, דבלמ"ד פתוחה הרי היא כ"לא". וכפי פירוש הגירסא השנית שכתבתי למעלה בברייתא ד"חולין" ,"החולין", "כחולין".
- וברייתא הכי תני: פעמים דבאומר "שאוכל לך", אף על גב דמשמע היתר – אסור, והיינו בלמ"ד שבאית; וההיא ד"לקרבן לא אוכל לך רבי מאיר אוסר", היינו בלמ"ד שבאית. ופעמים דאמר "לא אוכל לך", אף על גב דמשמע איסורא – שרי, דהיינו בלמ"ד פתוחה, אי נמי באומר "לא" בהדיא, כפי חילוק הגרסאות.
- מתניתין: האומר קרבן עולה וכו' שאני אוכל לך אסור – ואף על גב דלא אמר בהו כ"ף הדמיון. ורבי יהודה מתיר, דסלקא דעתך אמינא דכיוון דהני שמן מורה על איסורן, ליהוי כפיגול, נותר, דמודה בהו רבי יהודה דלא בעיא כ"ף? קא משמע לן, וכמו שפרשתי למעלה (דף יא ד"ה טהור):
- הקרבן כקרבן קרבן שאוכל לך אסור – דבכל [הני] לישני משמע דמה שיאכל יהא קרבן. ודווקא כי אמר "שאוכל"; אבל אמר "קרבן לא אוכל לך" – שרי, דהא תנן בפרק שני (נדרים טו ב), "קרבן לא אוכל לך – מותר", ומוקמינן לה כרבי מאיר.
- וטעמא דמילתא, דכי אמר "קרבן" בלא למ"ד, משמע דנשבע בחיי קרבן שלא יאכל.
- לקרבן לא אוכל לך רבי מאיר אוסר – מפרש בגמרא דהכי קאמר: "לקרבן יהא, לפיכך לא אוכל לך". והוא הדין דאי אמר "לקרבן שאוכל לך" – אסור, דמשמע שפיר "לקרבן יהא מה שאוכל משלך". והאי דלא עריב האי בהדי הני דרישא, דליתני "הקרבן כקרבן קרבן לקרבן שאוכל לך – אסור", משום דהנהו תלתא, דהיינו "הקרבן", "כקרבן", "קרבן", דווקא כי אמר "שאוכל" אסור, אבל אמר "לא אוכל" – שרי, וכדכתיבנא; אבל כי אמר "לקרבן", אפילו אמר "לא אוכל" – אסור.
- גמרא: סתמא תנא כרבי מאיר – הוא הדין דאי תנא לה תנא אחרינא, קשיא נמי ברייתא אמתניתין; אלא קושטא ועיקרא דמילתא קא מפרש.
- מודים חכמים לרבי יהודה – אף על גב דלא בעו כ"ף הדמיון, בהא מודו דשרי.