ביאור:נדרים יב ב - מעומד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
עמוד קודםתלמוד בבלימסכת נדריםעמוד הבא
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

גמרא[עריכה]

והא תרומת לחמי תודה – לאחר זריקת דמים היא!
אימא "כתרומת הלשכה אסור".
אבל תרומת לחמי תודה מאי? מותר?! ליתני [תרומת] לחמי תודה, וכל שכן תרומתו!
הא קא משמע לן, תרומת לחמי תודה – תרומתו היא.
  • ואי בעית אימא, תרומת לחמי תודה נמי קודם זריקת דמים הוא, כגון דאפרשינהו בלישה.
וכי הא דאמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל:
לחמי תודה שאפאן בארבע חלות, יצא.
והכתיב "ארבעים"?
למצווה.
והא בעי למשקל תרומה!
וכי תימא דשקיל חדא ריפתא על כולה, והתנן:
"אחד מכל קרבן", שלא יטול מקרבן על חבירו.
וכי תימא דשקיל פרוסה מכל חד וחד, והתנן:
"אחד", שלא יטול פרוסה.
אלא דאפרשינהו בלישה, דשקיל חדא מחמץ, וחדא מן חלות, וחדא מן רקיקים, וחדא מן רבוכה.
  • לימא כתנאי: "הרי עלי כבכור", רבי יעקב אוסר, ורבי יהודה מתיר.
היכי דמי? אי נימא לפני זריקת דמים, מאי טעמא דמאן דשרי? ואי לאחר זריקת דמים, מאי טעמא דמאן דאסר?
אלא לאו (המשך בעמוד הבא)

ר"ן[עריכה]

  • והא תרומת לחמי תודה לאחר זריקת דמים היא – דכיוון דלחמי תודה לא שרו באכילה עד לאחר זריקה, למה יתרמו אותן קודם לכן? ומדקתני "אסור", שמע מינה דבעיקרן קמתפיס.
  • אלא אימא הא כתרומת הלשכה אסור – תרומת הלשכה, שהיו תורמין ממעות הלשכה וממלאין שלוש קופות.
  • ליתני תרומת לחמי תודה וכל שכן תרומתו – והוויא רבותא טפי, משום דמעיקרא נאסרה תרומת לחמי תודה בנדר.
  • תרומתו היא – כלומר, בכלל "וכתרומתו" דקתני היא, משום דהוויא כתרומה לגבי זרים.
  • תרומת לחמי תודה נמי לפני זריקת דמים היא – כלומר, דמשכחת לה שנתרמו קודם זריקת דמים, ומשום הכי לא פסיקא ליה למתני "כתרומת לחמי תודה", דאיכא גוונא דמתסר, כשנתרמו קודם זריקת דמים.
  • כגון דאפרשינהו בלישייהו – בדין הוא דלישני ליה דאפרשינהו לאחר אפייתן קודם זריקת דמים, שהרי אפייתן היתה קודמת אפילו לשחיטת הזבח, דהא אמרינן במנחות (דף עח), שאם נשחט הזבח קודם שיקרמו פני [כולן] – לא קדש. אלא כיוון דמייתי ראיה מדרב טובי דמצי להפריש קודם זריקה, ודרב טובי מיירי בדאפרשינהו בלישייהו, נקט נמי הכא דאפרשינהו בלישייהו.
  • בארבע חלות – ארבעה מיני חלות.
  • והא כתיב ארבעים – דהא הוו ארבעה מינין: חמץ, חלה, רקיקין ורבוכה.
  • והתנן והקריב אחד מכל קרבן – כלומר, מכל מין ומין, וילפינן בגזרה שווה דאחד מעשר קאמר, והוו להו ארבעים.
  • דשקל חדא מן חמץ – שעשה עשר חלות מכל מין, ואחר שהפרישן אחד מכל מין, לש תשעה של כל מין ועשה חלה אחת מכל תשע ותשע.
  • לימא כתנאי וכו', אי לפני זריקת דמים – כלומר, שאמר כן בפירוש.
ונראה בעיני, דבדין הוא דהוה מצי לאקשויי: אי באומר "הרי עלי כבכור" סתמא, מאי טעמא דמאן דשרי? דאפילו אי אמרינן דבהיתרא קמתפיס, כל שאמר סתם, בעיקרו קמתפיס. דהא תנן במתניתין, "חטאת, תודה, שלמים – אסור", ולא דייקינן מינה בסוגיין דבעיקרו קמתפיס.
אלא איידי דבעי למימר: אי לאחר זריקת דמים – מאי טעמא דמאן דאסר, נקט נמי אי לפני זריקת דמים – מאי טעמא דמאן דשרי; אבל הוא הדין דסתמא נמי קשיא.

(שאר הר"ן בעמוד זה שייך לעמוד הבא ושם תמצאנו)