ביאור:מ"ג שמות ד יח
וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ[עריכה]
וישב. מן המדבר אל יתר חותנו:
ושבעה שמות היו לו רעואל יתר יתרו קיני וכו':
וילך וכו' יתר. הוא יתרו כמו גשם הוא גשמו. ושלמה הוא שלמון.
[מובא בפירושו לפסוק כ'] ובאלה שמות רבה (ד ד) , וילך משה, להיכן הלך שהלך ליטול אשתו ובניו, אמר לו יתרו להיכן אתה מוליכן, למצרים. אמר לו, משהם מבקשים לצאת את מוליכן למצרים, אמר לו, למחר עתידין לצאת ולעמוד על הר סיני ולשמוע מפי הגבורה אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ובני לא ישמעו עמהם, אמר לו יתרו לך לשלום. ועל דעתם ראוי שנפרש אחרי שהסכימו בכך צוהו הקב"ה שישלים עצתו וישוב למצרים עם בניו ואשתו כאשר פירשתי (בפסוק יט):
וישב אל יתר חתנו. ליטול רשות שהרי נשבע לו (שלא יזוז ממדין כי אם ברשותו). (מכילתא).
אלכה נא. לדבריהם ז"ל (שמו"ר פ"א) שאמרו שמושבע היה ליתרו הוצרך לחלות פניו למחול לו על השבועה:
[מובא בפירושו לפרק י' פסוק ה'] הצמח לכם מן השדה. מכת הארבה היתה בניסן לפי שבניסן מתחילים האילנות להוציא פרח ונראו הנצנים בארץ, ומכת הברד הקודמת לה היתה בחדש אדר שהרי כל עשר המכות בשנה אחת היו וכמו שאמרו ז"ל משפט המצרים במצרים י"ב חדש, ולפי שהברד שבא באדר שבר כל האילנות, והפשתה והשעורה שכבר צמחה נכתה במכת הברד, אחר כך בחדש ימים בניסן שבו נגאלו ישראל צמחו האילנות והוציאו פרח, וצמחו ג"כ החטה והכוסמת שלא נכו במכת הברד לפי שהיו אפילות, וע"כ כתוב הצומח לכם מן השדה כי מכת הארבה תבא עתה לעקור כל צומח וכל מה שהשאיר הברד, כן פי' הרמב"ן ז"ל: ונצטרך לומר לדבריו כי שלש המכות היו בניסן והז' הקודמות היו בי"א חדשים וא"כ יבא הענין שתעמוד המכה יותר מז' ימים והיו ימי ההרוחה בין כל מכה ומכה שלשים יום ומפסוק (שמות ז) וימלא שבעת ימים למדנו כי ההרוחה בין כל מכה ומכה ז' ימים וכן כל המכות כלן, ולפיכך יש לנו להשוות זמני המכות וימי ההרוחה בענין שוה ונאמר כי בט"ו בניסן היתה תחלת נבואתו של משה בסנה והיה הקב"ה מפתהו ז' ימים לילך בשליחותו כמו שהוכיחו מפסוק גם מתמול גם משלשם ואותן ז' ימים היו שבעת ימי פסח לשנה הבאה כמו שרמזתי בפסוק מתוך הסנה. אחר כ"א בניסן הלך למדין מיד והיה לו ללכת למצרים אלא שהוצרך ללכת למדין כדי שיתיר לו שבועה שנשבע ליתרו שלא יצא מן הארץ אלא ברשותו וזהו שכתוב (שמות ד) וילך משה וישב אל יתר חותנו, וכתיב (שם) ויאמר ה' אל משה במדין, אמר לו במדין, נשבעת במדין לך והתר שבועתך במדין, הלך למצרים ומשה ואהרן נתראו לפני המלך והתרו בו כה אמר ה' וגו' והשיב לא ידעתי את ה' ועוד אמר להם למה משה ואהרן וגו', מיום שהתרו בו הכביד עליהם העבודה וחזר ואמר להקב"ה למה הרעות והשיב לו עתה תראה כל זה אפשר שהיה לפי פשט הכתובים בח' ימים לתשלום ניסן. נתכסה מהם שלשה חדשים אייר סיון תמוז כמו שדרשו מפסוק (שמות ה כ) ויפגעו נמצאת אומר שהמכות התחילו באב ושמשה מכת הדם ז' ימים באב ובאו ימי הרוחה אחריו וכן מכת הצפרדעים באלול ובאו ימי הרוחה וכן כלן עד אדר שהיתה בו מכת הארבה ומכת החשך בניסן ז' ימים וימי הרוחה שאחריו ז' ימים הרי י"ד ומכת בכורות בליל ט"ו בניסן הוא יום הגאולה. ועם הפירוש הזה יבאו ימי עמידת המכות וימי הרוחה בזמנים שוים, ומה שאמרו משפט מצרים י"ב חדש אין לומר כי עמדו המכות זמן כזה אלא מיום שבא משה לפני המלך בתשלום ניסן ואמר לו כה אמר ה' בני בכורי ישראל הנה אנכי הורג את בנך בכורך מאותה שעה חל עליהם הדין ונגזר בהם המשפט עד תשלום י"ב חדש שבו כלו כל המכות ונגאלו בו בני ישראל:
[מובא בפירושו לפסוק כ'] וטעם ויקח משה את אשתו ואת בניו. כמו ובני פלוא אליאב (במדבר כו ח), כי לא היה לו רק גרשום, כאשר הזכיר הכתוב (לעיל ב כב), ואליעזר נתעברה ממנו בדרך או במצרים אם הלכה שם. ויתכן כי קודם הדבור הנדבר לו בהר האלהים לא נולד לו רק גרשום, אבל היתה צפורה הרה, וכאשר שב אל יתר חותנו ילדה, ובעבור כי היה דבר המלך נחוץ לא מל אותו ולא קרא לו שם. ובדרך כאשר מלה אותו אמו לא קראה לו שם, כי משה היה נפגש מן המלאך. ואחרי לכתו למצרים וראה שנצל מכל המבקשים את נפשו אז קרא לו אליעזר, כי אלהי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה (להלן יח יט). וכך הזכירו רבותינו כי הנמול הזה הוא אליעזר (שמו"ר ה ח):
וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלֲכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל אַחַי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם[עריכה]
וישב אל יתר חתנו. ליטול רשות שהרי נשבע לו (שלא יזוז ממדין כי אם ברשותו). (מכילתא).
אלכה נא. לדבריהם ז"ל (שמו"ר פ"א) שאמרו שמושבע היה ליתרו הוצרך לחלות פניו למחול לו על השבועה:
[מובא בפירושו לפסוק י"ט] ויאמר ה' אל משה במדין. אמר ר"א כי אין מוקדם ומאוחר בתורה, ופירוש וכבר אמר. ורבים ככה. ואין דברו זה נכון, כי הדבור הראשון לא היה במדין רק בהר סיני, ובמדין לא נדבר עמו רק הפעם הזאת, אבל כאשר קבל משה ללכת בדבר השם וחזר למדין ליטול רשות מחותנו, היה סבור ללכת יחידי מתנכר. ולכן אמר אליו אלכה נא ואשובה אל אחי אשר במצרים ואראה העודם חיים, כלומר אראה את אחי העודם חיים ואשוב, כי הוא כדרך בקור הנכסף לראות את אחיו: ואז אמר לו ה' במדין לך שוב מצרים, כלומר קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מצרים, ואל תפחד שם, כי מתו כל מבקשי רעתך, ותהיה שם עם העם עד שתוציאם משם. ולכן לקח אשתו ובניו, כי היה זה עצה נכונה להוליכם עמו, כי בעבור זה יבטחו בו ישראל יותר. כי בהיותו בן חורין במדין יושב בביתו בשלום עם בניו ועם אשתו חתן כהן הארץ, לא יביא אותם להיות עם עבדים וימררו את חייהם בעבודה קשה רק אם היה נכון לבו בטוח שיצאו בקרוב ויעלה עמהם לארץ כנען, ולא יצטרך בצאתם לשוב למדין לקחת אשתו ובניו משם:
אלכה נא ואשובה. בין כך יהיו אשתי ובני אצלך. לך לשלום. כי כן אעשה
וְאֶרְאֶה הַעוֹדָם חַיִּים[עריכה]
והנה אמר לו שילך לראות אחיו ולא גלה לו הסוד:
ואראה העודם חיים. ולא גילה לו דבר השליחות כי לא אמר לו ה' לאמר ואמרו בת"כ (יומא ד':) שכל שלא אמר לו לאמר הרי הוא בבל תאמר:
וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה לֵךְ לְשָׁלוֹם:[עריכה]
אלכה נא ואשובה. בין כך יהיו אשתי ובני אצלך. לך לשלום. כי כן אעשה
לך לשלום. פי' מחל לו השבועה וכל כיוצא בזה אינו צריך התרה אלא כל שמוחל המשביע אין כאן שבועה:
[מובא בפירושו לפסוק כ'] ובאלה שמות רבה (ד ד) , וילך משה, להיכן הלך שהלך ליטול אשתו ובניו, אמר לו יתרו להיכן אתה מוליכן, למצרים. אמר לו, משהם מבקשים לצאת את מוליכן למצרים, אמר לו, למחר עתידין לצאת ולעמוד על הר סיני ולשמוע מפי הגבורה אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ובני לא ישמעו עמהם, אמר לו יתרו לך לשלום. ועל דעתם ראוי שנפרש אחרי שהסכימו בכך צוהו הקב"ה שישלים עצתו וישוב למצרים עם בניו ואשתו כאשר פירשתי (בפסוק יט):