ביאור:מ"ג בראשית ה ג
וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה
[עריכה]שלשים ומאת שנה. ע"כ פירש מן האשה:
ופרישתו מן האשה ק"ל שנה מיום שנברא היה לסבה כי הוצרך זמן כזה עד שיולדו ממנו וממנה הראויים להולד ואלו הן רוחין ושדין ולילין. וכמו שדרשו כל אותן ק"ל שנה שפירש אדם מן האשה רוחות נקבות היו מתחממות מאדם ויולדות זכרים, ורוחות זכרים היו מתחממין מן האשה ויולדים נקבות. וכן מצינו בנח שלא הוליד עד ת"ק שנה והיה לסבה, שאילו העמיד תולדות בן ע' או בן ק' שנה היה זרעו וזרע זרעו כלה קודם שיבא המבול וע"כ כבש הקב"ה מעינו ולא הוליד עד ת"ק שנה, כי היה יפת בנו הגדול נענש קודם בא המבול ולא היה זוכה להנצל בנס הגדול ההוא, והוא הדין לשאר הדורות שהאריכו ימים שיש בכל אחד ואחד סבה אילו היינו יודעים ומשיגים אותה:
וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת:
[עריכה]ויולד בדמותו. היינו בדמות אדם. ולא בדמות אלהים שהרי בשעה שהוליד לא הי' אז בדמות אלהים:כצלמו. קאי על הנולד כפי הצלם שהיה על שת שהוא המזל כך היה כח שת בעצמו. וכך הוא כל אדם הנושא צלם אלהים כפי כח הצלם שנותן הקב"ה כך טבע הולד הנוצר מסיבת אב ואם מש"ה לא כתיב ויולד בצלמו כמו דכתיב לעיל נעשה אדם בצלמנו. דשם מאמר ה' הבורא את האדם ואת צלמו. משא"כ אדם אינו מוליד את הצלם אלא הקב"ה נעשה שותף עם או"א. והוא ית' הנותן את צלם:
ומה טעם להזכיר ויולד בדמותו כצלמו. שנתן בו השם כח תולדות להוציא דמותו עד שידמה מעשהו לעליון ולא הזכיר כן על קין והבל גם לא הזכיר כמה שנים חיה קין ובן כמה שנים היה כשהוליד בנו חנוך בעבור שנמחה שם הבל גם קין במבול. והזכיר הריגת קין להראות צדקת השם ואם האריך אפו הענישו בסוד כטעם ונקה לא ינקה:
ויולד בדמותו כצלמו. ידוע, כי כל הנולדים מן החיים יהיו בדמות המולידים ובצלמם, אבל בעבור שנתעלה האדם בדמותו וצלמו, שאמר בו: (לעיל ה א) בדמות אלהים עשה אותו, פירש כאן שאף תולדותיו היו כן באותו הדמות המעולה. ולא אמר זה בקין והבל, כי לא רצה להאריך בהם, אבל פירש כן בשת שהעולם הושתת ממנו. או מפני שהאדם נברא בתכלית שלימות היצירה, הגיד בשת כי היה כמוהו בכח וביופי:
ויולד בדמותו כצלמו. פירוש להיות שקין והבל נולדו בתגבורת בחינת הרע קרוב למעשה הרע ובן זה היה מרוחק מבחינת הרע כי כבר נתרוקן הזיהום לזה אמר בדמותו וגו'. עוד להיות כי ב' הראשונים מתו גם שניהם, הבל תכף ומיד, קין באבוד דור המבול, ומשת הושתת העולם לזה אמר בדמותו כצלמו אדם שממנו בנין העולם, גם הוא ג' לבטן הוא הקדוש וצא ולמד מלוי (תנחומא יתרו):
ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו. הכתוב הזה לעד כי קין לא הולידו אדם ולא היה בדמותו כצלמו.
ויולד בדמותו כצלמו. שהיה צדיק מן הראשונים, כי גם הבל לא הקריב עד שקדמו קין.
[מובא בפירושו לפרק ו' פסוק ב'] והיו האנשים האלה הנולדים ראשונים מאב ואם בשלמות גדולה מן הגובה והחוזק, כי נולדו בדמות אביהם, ככתוב בשת (לעיל ה ג) ויולד בדמותו כצלמו.
[מובא בפירושו לפסוק ב'] ואחר שהיה בצלם אלהים היה לו להוליד בצלמו ובדמותו וכן עשה כי הוליד השכל והחכמה אשר כנהו בשת, לפי שהשכל עקר ויסוד הכל מלשון אבן שתיה כשם שהיה שת בנו עקר כל התולדות וראש לכל הצדיקים:
ודע כי חלק הכתוב חיי הראשונים בדורות ההם על ג' חלקים. האחד שהזכיר כמה שנים היו לו לאדם קודם שהוליד. הב' אחרי שהוליד את פלג. הג' שכלל את כלן. ואולם הטעם כנגד זמנו של אדם שהוא נחלק לג' חלקים, נערות בחרות זקנה: ויש לך להתבונן כי הזכיר בכל הדורות שמאדם ועד נח בכל אחד מהם וימת ולא היה צריך כי כיון שנקנסה מיתה על אדה"ר בידוע שכל תולדותיו מתו כי הענפים נפסדים בהפסד השרש. אבל היה הענין להזכיר בכל אחד מהם וימת לפי שהיה ביניהם מקצת צדיקים כמתושלח וכיוצא בו, ואלמלא שהודיענו הכתוב והזכיר בכל אחד מהם וימת היה אדם חושב שנגזרו בגזרת המבול ולא מתו על מטתן כמות כל האדם, ולפיכך נהג בכלן מנהג אחד שהזכיר בכל אחד מהם וימת, ובסדר תולדות נח שהם מנח ואילך לא הזכיר וימת כלל שכבר עבר המבול ובידוע שמתו מיתת עצמן:
ויחי אדם וגו'. עשה בימי חייהם שלשה חלוקות כי הזכיר בכולם מספר ימי חייהם קודם שהולידו ואח"כ כללם יחד, והזכיר בכולם וימת. ובפרשת נח לא הזכיר כי אם שתי חלוקות ולא הזכיר שם וימת. לפי שמי שהוא בלא בנים קרוי מת בחייו וכן הרשעים שאינן מולידין תולדות מעשים טובים נקראו בחייהם מתים, על כן הזכיר לשון ויחי על מספר הימים שחיו קודם שהולידו כי אעפ"י שהיו עדין בלא בנים מ"מ היו חייהם חיים מצד שכל השלשלת שהזכיר בפרשה זו ובפר' נח כולם היו צדיקים אדם שת וכו' וכן כולם, ואחר שהולידו נתוסף להם חיות מצד הבנים ע"כ הזכיר ויחי על הימים שחיו אחר שהולידו, וחזר וכללם יחד לומר כלם שוים לטובה, כי קודם המבול לא נמצא בהם חסרון רק המות הזה כמ"ש (איוב כא יא) ישלחו כצאן עויליהם וגו' וכתיב (שם) יבלו בטוב ימיהם וגו'. ועוד הזכיר בכולם וימת להורות שכולם מתו על מטתם ולא נמחו במבול. אבל אחר המבול נשתנה העולם ולא היו כל ימיהם שוים לטובה ע"כ לא חזר וכללם יחד גם לא הזכיר וימת כי היו חסרונות בכולם זולת המות ועוד שאחר המבול א"צ להזכיר וימת כי פשיטא שמתו ומי גבר יחיה ולא יראה מות. וקרוב בעיני לומר שכל השלשלת שהזכיר היו נביאים כי מי הגיד ללמך שבן זה ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו וכן שם בן נח וכך חנוך ומתושלח ועבר והם בנין אב על כולם.
[מובא בפירושו לפסוק ד'] ויהיו ימי אדם אחר הולידו את שת. בעבור ארך חיי אלה הראשונים יפרוט ימיהם קודם הולידם וגם אחר כך, ויכלול כלם בסוף, עד הדורות שאחר המבול. והסבה באריכות ימיהם, כי אדם הראשון, מעשה ידיו של הקב"ה, נעשה בתכלית השלימות בנוי, בכח, בקומה. וגם אחרי שנקנס עליו שיהיה בן מות היה בטבעו לחיות זמן רב. וכאשר בא המבול על הארץ נתקלקל עליהם האויר, והלכו ימותם הלוך וחסור, כי עד המבול היו ימיהם בארך ההוא, ויש מהם שחיו יותר מאדם. ושם שנולד קודם המבול חיה שש מאות, הועיל לו החוזק שנולד בו, והזיק לו האויר שנתקלקל. ובניו הנולדים אחר המבול נתקצרו ימותם, ושבו לארבע מאות. ותראה שהיה זה בהם עד הפלגה, וכאשר משל עליהם שנוי האוירות בהפלגה נתקצרו עוד ימיהם, כי פלג, אשר בימיו נפלגה הארץ, שב לחצי ימיהם למאתים שנה. ונראה כי בדורות אברהם יצחק ויעקב היו הימים בעם שבעים ושמנים שנה, כאשר הזכיר משה רבינו בתפלתו (תהלים צ י). אבל הצדיקים בדורותם יראת ה' תוסיף בהם ימים, כי פרעה תמה על יעקב, והוא הפליג לו בימי אבותיו, כמו שאמר ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם (להלן מז ט):
[מובא בפירושו לפרק ו' פסוק י"ג] והנני משחיתם את הארץ. אשחיתם יחדו עם הארץ, שאשחית מזג הארץ והאויר בנטית גלגל חמה שהטה ממשוה היום, מן המבול ואילך, כמו שפרש הוא יתברך במענהו לאיוב. ולכן נמעטו שני חיי המין האנושי תכף אחר המבול, כי לא היו עוד המזגים והפרות על שלמותם הראשון. ולזה התר למין האנושי אכילת בעלי חיים אחר המבול.