ביאור:מ"ג בראשית ה ה
וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי אָדָם אֲשֶׁר חַי תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיָּמֹת:[עריכה]
אשר חי. הוא מיותר. וכקושית הגמ' יומא ס"פ בא לו. על המקרא שנות חיים. וכי יש שנים שאינם של חיים. אלא באשר שחיות האדם שהוא שלימותו כמ"ש לעיל ב' ז'. תלוי בדעת האדם. מה שאינו בבהמה. וכל אדם אינו מגיע לשלימותו זה משעה שנוצר. אפילו אדם הראשון עד שלא אכל מעץ הדעת לא הגיע לזה הדעת אלא שהיה רוה"ק מפעמתו שהוא הרבה יותר מדעת אנושי. אבל בשעת סלוק רוה"ק ממנו לא היה אלא כבהמה. וכמו שהיתה חוה קודם שאכלה מעה"ד כמ"ש לעיל מש"ה היה עולה עה"ד דלא נחשב חיות האדם אלא משעה שהגיע לדעת אנושי מש"ה כתיב באדה"ר אשר חי דנחשב כל ימיו משעה שנוצר בכלל שניו אשר חי. דמכ"מ בכח יצירתו הי' אותו הדעת אלא שלא יצא לאור (וע"ע מ"ש להלן כ"ה ז'):
תשע מאות שנה ושלשים שנה. הנה פעם כתיב בתורה מספר השנים המרובים תחלה ופעם כתיב להיפך ואין דבר ריק בתורה. ולפי הנראה. בכ"מ שהיה אותו איש רב פעלים בחייו כתיב מספר המרובה תחל' ואח"כ המועט להורות כי במעט השנים האחרונות ג"כ פעל ועשה בחייו ורשומים היו. משא"כ מי שלא עשה בזקנותו מאומה כתיב להיפך. זהו בדרך כלל. אמנם יש פרטים יוצאים מן הכלל. ובאו לדרשה כמו בשני חיי שרה דכתיב מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים והדרש בת עשרים כבת ז' לנו כו' והדרש אינו מדכתיב שלש פעמים שנה שהרי כתיב הכי בחיי ישמעאל ג"כ. אלא מדהקדים הכתוב מספר המרובה תחלה והרי בזקנתה לא עשת המאומה. אלא לדרשה וכן בשארי מקומות:
ויהיו כל ימי אדם וגו'. טעם שהוצרך הכתוב להודיע פרט וכלל של השנים ללא צורך ולא הספיק בפרט לבד כסדר שלקח הכתוב בפרשת נח. הוא להיות שחיי כל הנבראים הם קצובים וחרוצים מיום הלידה דכתיב (איוב יד) אם חרוצים ימיו, ואדם הראשון להיות שנוצר לחיות תמיד אם לא היה חוטא, וכמו שכתבנו למעלה, לא היתה לו קצבה, והוא שאמר ויהיו כל ימי אדם אשר חי, הכוונה לא הקצובים לו מיום היותו כי לא היתה לו קצבה, וקצבתו היתה בעולם הזה נעשה לו הקצבה אשר חי ולא אשר נקצבו לו. ומה שכתב פרט וכלל מאדם ועד נח להודיע כי כלם שלמו ימיהם אשר קצבו להם ואין כוונת הכתוב באומרו ויהיו כל ימי וגו' לצרף הסך אלא לומר ויהיו כל ימי וגו' הם ימים הקצובים לו מיום היותו שלא קצבו לו יותר מעולם העליון, ולא אמר אשר חי, שתבין שחשבון מה שחי הוא מונה כדרך שכתב באדם כמו שפירשתי והבן:
[מובא בפירושו לפסוק ד'] ויהיו ימי אדם אחר הולידו את שת. בעבור ארך חיי אלה הראשונים יפרוט ימיהם קודם הולידם וגם אחר כך, ויכלול כלם בסוף, עד הדורות שאחר המבול. והסבה באריכות ימיהם, כי אדם הראשון, מעשה ידיו של הקב"ה, נעשה בתכלית השלימות בנוי, בכח, בקומה. וגם אחרי שנקנס עליו שיהיה בן מות היה בטבעו לחיות זמן רב. וכאשר בא המבול על הארץ נתקלקל עליהם האויר, והלכו ימותם הלוך וחסור, כי עד המבול היו ימיהם בארך ההוא, ויש מהם שחיו יותר מאדם. ושם שנולד קודם המבול חיה שש מאות, הועיל לו החוזק שנולד בו, והזיק לו האויר שנתקלקל. ובניו הנולדים אחר המבול נתקצרו ימותם, ושבו לארבע מאות. ותראה שהיה זה בהם עד הפלגה, וכאשר משל עליהם שנוי האוירות בהפלגה נתקצרו עוד ימיהם, כי פלג, אשר בימיו נפלגה הארץ, שב לחצי ימיהם למאתים שנה. ונראה כי בדורות אברהם יצחק ויעקב היו הימים בעם שבעים ושמנים שנה, כאשר הזכיר משה רבינו בתפלתו (תהלים צ י). אבל הצדיקים בדורותם יראת ה' תוסיף בהם ימים, כי פרעה תמה על יעקב, והוא הפליג לו בימי אבותיו, כמו שאמר ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם (להלן מז ט):
[מובא בפירושו לפסוק א'] ואחר שהודיע מה שממנו יתברך כתב ויחי אדם וגו' וימת והדבר מובן כי לא מאת ה' היתה זאת ולא חבל מעשה ידיו אלא הוא הסובב:
[מובא בפירושו לפסוק ג'] ודע כי חלק הכתוב חיי הראשונים בדורות ההם על ג' חלקים. האחד שהזכיר כמה שנים היו לו לאדם קודם שהוליד. הב' אחרי שהוליד את פלג. הג' שכלל את כלן. ואולם הטעם כנגד זמנו של אדם שהוא נחלק לג' חלקים, נערות בחרות זקנה: ויש לך להתבונן כי הזכיר בכל הדורות שמאדם ועד נח בכל אחד מהם וימת ולא היה צריך כי כיון שנקנסה מיתה על אדה"ר בידוע שכל תולדותיו מתו כי הענפים נפסדים בהפסד השרש. אבל היה הענין להזכיר בכל אחד מהם וימת לפי שהיה ביניהם מקצת צדיקים כמתושלח וכיוצא בו, ואלמלא שהודיענו הכתוב והזכיר בכל אחד מהם וימת היה אדם חושב שנגזרו בגזרת המבול ולא מתו על מטתן כמות כל האדם, ולפיכך נהג בכלן מנהג אחד שהזכיר בכל אחד מהם וימת, ובסדר תולדות נח שהם מנח ואילך לא הזכיר וימת כלל שכבר עבר המבול ובידוע שמתו מיתת עצמן:
[מובא בפירושו לפסוק ג'] ויחי אדם וגו'. עשה בימי חייהם שלשה חלוקות כי הזכיר בכולם מספר ימי חייהם קודם שהולידו ואח"כ כללם יחד, והזכיר בכולם וימת. ובפרשת נח לא הזכיר כי אם שתי חלוקות ולא הזכיר שם וימת. לפי שמי שהוא בלא בנים קרוי מת בחייו וכן הרשעים שאינן מולידין תולדות מעשים טובים נקראו בחייהם מתים, על כן הזכיר לשון ויחי על מספר הימים שחיו קודם שהולידו כי אעפ"י שהיו עדין בלא בנים מ"מ היו חייהם חיים מצד שכל השלשלת שהזכיר בפרשה זו ובפר' נח כולם היו צדיקים אדם שת וכו' וכן כולם, ואחר שהולידו נתוסף להם חיות מצד הבנים ע"כ הזכיר ויחי על הימים שחיו אחר שהולידו, וחזר וכללם יחד לומר כלם שוים לטובה, כי קודם המבול לא נמצא בהם חסרון רק המות הזה כמ"ש (איוב כא יא) ישלחו כצאן עויליהם וגו' וכתיב (שם) יבלו בטוב ימיהם וגו'. ועוד הזכיר בכולם וימת להורות שכולם מתו על מטתם ולא נמחו במבול. אבל אחר המבול נשתנה העולם ולא היו כל ימיהם שוים לטובה ע"כ לא חזר וכללם יחד גם לא הזכיר וימת כי היו חסרונות בכולם זולת המות ועוד שאחר המבול א"צ להזכיר וימת כי פשיטא שמתו ומי גבר יחיה ולא יראה מות. וקרוב בעיני לומר שכל השלשלת שהזכיר היו נביאים כי מי הגיד ללמך שבן זה ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו וכן שם בן נח וכך חנוך ומתושלח ועבר והם בנין אב על כולם.
[מובא בפירושו לפרק ו' פסוק י"ג] והנני משחיתם את הארץ. אשחיתם יחדו עם הארץ, שאשחית מזג הארץ והאויר בנטית גלגל חמה שהטה ממשוה היום, מן המבול ואילך, כמו שפרש הוא יתברך במענהו לאיוב. ולכן נמעטו שני חיי המין האנושי תכף אחר המבול, כי לא היו עוד המזגים והפרות על שלמותם הראשון. ולזה התר למין האנושי אכילת בעלי חיים אחר המבול.