ביאור:מ"ג בראשית ג כג
וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְקֹוָק אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן[עריכה]
וישלחהו. כל שלוח ואחריו מ"ם כמו גרוש והוא לגנאי כמו שלח מעל פני ולא כאשר אמר חכם גדול ספרדי שהוא לשון כבוד כמו הולך עמם לשלחם וכמו וישלחהו וילך בשלום. שאם כן יהיה כבוד האדמה גדול מכבוד גן עדן ואם אמר למה נכתב ויגרש את האדם. אם פירושו וישלחהו ויגרשהו. כן פירושו
וישלחהו. צוה שילך משם כמו "למהר לשלחם מן הארץ" (שמות יג, לג).
[מובא בפירושו לבמדבר פרק ל"ה פסוק י"א] ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה. אבל אינו חייב מיתה, כיון שלא הרגו במזיד. והדין הזה יורה שהלב עקר האדם ועקר כל המצות וכל העבירות, ועל כן הוא נענש בגלות ולא במיתה לפי שלא היה לבו בהסכמת הרציחה, ואין חיוב העונש במיתה עד שיהיו הגוף והלב משותפין באותה רציחה, הגוף בתנועתו והלב בכונתו, וכיון שלא הסכימו שניהם בכך גולה ואינו נהרג. וכן לענין המצות הכל תלוי בלב, שאם עשה מצוה ולא נתכוון בה בלבו לעשותה לשם שמים אין לו שכר מזה, שיצטרך האדם שיתכוין במצות לעשותה לשם שמים, וכן אמר דוד ע"ה (תהלים קיט) ואשא כפי אל מצותיך אשר אהבתי, ונשיאות כפים הוא הכוונה, כענין שכתוב (איכה ג) נשא לבבנו אל כפים: ואמרו במדרש מכה נפש בשגגה, דוקא בשגגה ולא בזדון, שאם הרג בזדון ואמר בשגגה הרגתי אין קולטין אותו, ואפילו נכנס למזבח מוציאין אותו משם והורגין אותו, שנאמר (שמות כא) וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות, שכן מצינו ביואב שנאמר בו (מלכים א ב) ויחזק בקרנות המזבח, ומשם לקחוהו והרגו בניהו. ודין תורה להיות רוצח בשגגה גולה, שכן מצינו באדם הראשון, זהו שאמר הכתוב (תהלים כה) זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה, אמר דוד, רבש"ע רחמיך וחסדיך הם על הרוצח שאתה מכין לו ערי מקלט וגולה שם כיון שלא הרג במזיד ואינו ראוי למות, ואותן הרחמים מעולם הן, שכן עשית לאדם הראשון שהביא מיתה לכל הדורות ורחמת עליו להיותו גולה, שנאמר (בראשית ג) וישלחהו ה' אלהים מגן עדן, וכתיב (שם) ויגרש את האדם, לכך נאמר זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה:
לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם:[עריכה]
וישלחהו וגו' לעבוד את האדמה. לא אמר לו מזה מאומה אלא אמר לו שילך לו מג"ע לעבוד את האדמה. ובזה נשלם תכלית הבריאה שימלא כבוד ה' את כל הארץ. בזה שיהא תלוי הכל במעשיו בשכר ועונש כמ"ש לעיל ב':[מובא בפירושו לפסוק כ"ב] הן האדם וגו'. א"א לומר דכל הענין שנשלח האדם מג"ע הוא משום שלא יאכל מעץ החיים שהרי גם ב"ז החשש הי' ההכרח לעבוד את האדמה מחמת הקללה אלא כך הדבר. שחש הקב"ה שלא יתפוס בדרך הלוכו ממקום שישב באותה שעה בין עצי הגן עד פתח הג"ע. איזה פרי או עלה מעה"ח. ע"כ ראה עצה לזה כאשר יבואר:
[מובא בפירושו לפרק ב' פסוק ה'] ויש לך לדעת כי עפר שממנו נוצר האדם לא עפר של גן עדן אלא של העולם וכמו שדייק הכתוב (ג' כ"ג) לעבוד את האדמה אשר לוקח משם,
האדמה אשר לקח משם. שיהיה המקום ההוא ואוירו נאות למזגו ומזונו וצרכיו, יותר משאר חלקי האדמה.
לעבוד את האדמה אשר לוקח משם. לא לחנם הזכיר אשר לוקח משם, גם מצאתי (במדרש שוח"ט תהלים צב) שכתב שאדם הראשון נתיישב בהר המוריה, ומהיכן למדו לומר כן, גם נמצא לרז"ל (חולין ס) שאדם הראשון הקריב פר מקרין מפריס מאין יצא להם סמך מן התורה על זה. ונראה שמקום לכל אלו הדברים מן פסוק אשר לוקח משם. דהיינו ממקום שנאמר בו מזבח אדמה תעשה לי. (שמות כ כא) כאמרו רז"ל (בר"ר יד ח) הקב"ה בראו ממקום כפרתו והלואי תהא לו לכפרה, והוא הר המוריה אשר שלחו שם ה' לעבוד את האדמה ולבנות ממנה מזבח אדמה ויקריב עליו קרבן לכפר עליו, ויען כי לוקח מאותה אדמה והוא שער שעבר בו כי האדמה נתנה בו חומר עב וגס אשר בסבתו נפל אל החטא כמבואר למעלה בפסוק עץ עושה פרי (א יא) ע"ש. על כן במקום שגרם החטא שם תהיה כפרתו כי המקום ההוא דהיינו אותה אדמה גרמה לו לחטוא על כן האדמה ההיא חייבת לעזור לו אל הכפרה ע"י שיעבוד אותה לעשות ממנה מזבח להקריב עליו פר מקרין מפרים. וזה טעם נכון על מצות מזבח אדמה תעשה לי כי בדבר שגרם החטא בו יתקן אשר קלקל בו. וגם לדברי האומר צבר עפרו מכל האדמה כך פירושו. לפי שמקום שנאמר בו מזבח אדמה תעשה לי שם אבן שתיה ומשם הושתת כל העולם והעפר אשר לוקח ממרכז העולם דומה כאילו צבר עפרו מכל העולם. ובזה מיושב גם מה שנאמר (בראשית כח יג) הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה. פירש רש"י קפל כל הארץ תחתיו לאו דווקא קפל אלא לפי ששכב על מקום טבור הארץ ומרכזו על כן דומה כאילו שכב על כל הארץ.