ביאור:ירושלמי דמאי פרק א
הלכה א
[עריכה]- ירושלמי דמאי א א במהדורת הטקסט
משנה
[עריכה]הַקַּלִּים שֶׁבַּדְּמַאי:
הַשִּׁיתִים וְהַרִימִין וְהַעוּזְרָרִים, וּבְנוֹת שׁוּחַ וּבְנוֹת שִׁיקְמָה וְנוֹבְלוֹת הַתְּמָרָה, הַגּוּפָנִים והַנְצָפָה.
וּבִיהוּדָה: הָאוֹג וְחוֹמֶץ וְהַכּוּסְבָּר.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
כָּל הַשִּׁיתִים פְּטוּרוֹת חוּץ מִשֶּׁלַּדפְרָה,
וְכָל הָרִימִים פְּטוּרִים חוּץ מֵרִימֵי שִׁיקְמָה,
וְכָל בְּנוֹת שִׁיקְמָה פְּטוּרוֹת חוּץ מִן הַמְּסוּטָפוֹת.
גמרא
[עריכה]|
מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש. דעתו של רבי יוחנן נתבארה יפה, שהוא סובר שהמינים הללו רובם מן ההפקר, ולכן פטורים ממעשרות דמאי ואף מן הוודאי. אך טעמו של ריש לקיש לא נתבאר כאן, ובמה הוא חלוק על הסברו של רבי יוחנן. בגמרא (בבלי ברכות מ,ב) הובאה סוגיה זו, ושם כתב רש"י שהמינים הללו פטורים מן הדמאי משום שפירותיהם בלתי חשובים, ולכן מניחים שאף עמי הארץ מוותרים ומפרישים בהם תרומות ומעשרות כהוגן. ויש מן המפרשים שכתבו שזהו טעמו של ריש לקיש (רש"ס, רשיח"ק). אחרים כתבו שריש לקיש איננו סומך על כך שרוב המינים מן ההפקר, אלא חושש שחייבים מספק, ורק כשלא ברור אם עישרו או לא (דמאי) יהיו פטורים משום ספק ספיקא (מהרא"פ). ויש מי שהולכים בכיוון זה אך לא מטעם ספק ספקא, אלא שסוברים שחכמים לא גזרו על הדמאי במקרה שספק אם בא מן ההפקר (פ"מ, גר"א). |
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְפִי שֶׁרוֹב המִינִין הַלָּלוּ אֵין בָּאִין אֶלָּא מִן הַהֶבקֵר הפקר לְפִיכָך מָנוּ אוֹתָן חֲכָמִים.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לְקִישׁ אמֵר: לֹא שְׁנוּ אֶלָּא דְּמַאי, אֲבָל וַדַּאי חַיַּיבִין.
רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לָא שַנְיָיא לא שונה, בֵּין דְּמַאי בֵּין וַדַּאי פְּטוּרִין.
וְקַשְׁיָא עַל דרַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא 'דְּמַיי' הא וַדַּאי חייבין!
אָמַר רַבִּי לָא: לְפִי שֶׁבְּכָל מָקוֹם וּמְקוֹם לָא חֲשִׁיב אֶלָּא דמיי, והכא לֹא אתינן וכאן לא באנו, לא דיברנו על מתניתא[1] אֶלָּא וַדַּאי.
מתניתא מסייע לרבי יוֹחָנָן: 'מִגזִיב וּלְהַלָּן פָּטוּר מִן הדמיי' (משנה דמאי א, ג)
, שנייא הִיא מגזיב לְהַלָּן בֵּין דמיי בֵּין וַודַּאי? אוף הָכָא(@הכא תוספת?) אף כאן, גם כאן לֹא שנייא בֵּין דמאי בֵּין וַודַּאי.
מתניתא פליגא עַל רבי שמעון בן לְקִישׁ: 'אִם הָיוּ נשמרין - חייבין', עיקרן לֹא מִן הַהֶבקֵר הֵן בְּאֵין?
|
פתר לה ברוב נשמרים. תירוץ זה נועד להסביר את התוספתא לשיטת ריש לקיש, שלדעתו אף אם פירות מינים הללו נשמרים, דהיינו שאינם הפקר, הם פטורים מן הדמאי. עיקרו של התירוץ הוא שהמדובר במקרה שרוב הפירות מאותו המין נשמרים, מציאות שונה מהנחות המוצא של המשנה, ומכאן הדין השונה (פ"מ, גר"א). ויש מי שהוסיף שבמקרה זה מוכח שהפירות הללו חשובים, ונמנע עם הארץ מלעשרם (רשיח"ק ע"פ שיטת הגמרא). והרש"ס כתב שמתרץ כדלקמן, שרוב העיר הם מישראל, שאינו פוטר אלא כשיש שני ספקות. |
פָּתַר לָהּ: אַחַר רוב משמרין.
אִתָא חמי בא וראה: אִם רוֹב משמרין - דִּבְרֵי הַכֹּל חייבין, בֵּין דמאי בֵּין וַדַּאי,
אִם אֵין הֲרוֹב מִשֹּׁמְרִין - דִּבְרֵי הַכֹּל פטורין, בֵּין דמיי בֵּין וַודַּאי,
|
לית יכיל... דתנינן מחצה על מחצה דמאי. לא ברור מהו מקורה של הלכה זו ('דתנינן'), וממילא כיצד נמנעת האפשרות שרבי יוחנן וריש לקיש יחלקו במקרה זה. הרבה מפרשים הביאו משנה במסכת מכשירין (ב,י): המוצא פירות בדרך: אם רוב מכניסין לבתיהן – פטור, ולמכור בשוק – חייב, מחצה למחצה – דמאי. ומכאן עולה כי מחמירים במחצה על מחצה, אם התחייבו הפירות במעשרות בהכנסה לבית או שלא נכנסו, להחשיבו כספק ולהחמיר בו, וריש לקיש אמור להסכים (רש"ס, פ"מ). מהרא"פ הציע את תחילת המשנה שם: אוצר שישראל וגוי מטיל לתוכו: רוב גוי – ודאי, רוב ישראל – דמאי, מחצה על מחצה – [...] – דמאי (ובתוספתא דמאי א,י הלכה זהה, אלא ששם הדין האחרון: ודאי). ומכאן רואים שמקלים במחצה על מחצה דמאי, ורבי יוחנן אמור להסכים (וראה במשנה שם שיש מחלוקת בעניין, ואין ההצעה מחוורת למדי). והגר"א הציע שמדובר בברייתא בענייננו, שנאמר בה שאם רוב משמרים – וודאי, רוב שאינן משמרים – פטור, ומחצה למחצה – דמאי, ואם כן לא ברור באיזה מקרה נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש. |
מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה - לֵית יָכִיל, דתנינן: 'מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה - דמיי'!
אָמַר רַבִּי זירא: לֹא סוֹף דָּבָר הקלים שבדמאי, אֶלָּא אפילו דמאי עַצְמוֹ.
תֵּנִי: נִכְנַס לָעִיר שרובה גּוֹיִם, סָפֵק רוב משמרין סָפֵק אֵין הֲרוֹב משמרין, [@דִּבְרֵי הַכֹּל חייבין, בֵּין דמאי בֵּין וַדַּאי.
נִכְנַס לָעִיר שרובה יִשְׂרָאֵל, סָפֵק רוב משמרין סָפֵק אֵין הֲרוֹב משמרין, דִּבְרֵי הַכֹּל פטורין, בֵּין דמאי בֵּין וַדַּאי.
סָפֵק רוב גּוֹיִם סָפֵק רוב יִשְׂרָאֵל, סָפֵק רוב משמרין סָפֵק אֵין הֲרוֹב משמרין,@-בלגן נוראי בגרסא,] מחלוקת רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבֵּי שִׁמְעוֹן בֶּן לְקִישׁ.
אֵילוּ הֵן השיתים?
רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרִיָּה דֶּרְבִּי אַבָּי אָמַר: אֵילוּ שֶׁהֵן יוֹצְאוֹת מִתַּחַת העלין.
" הַבִּכּרוֹת והמסוייפות הָרֵי אִילּוּ פטורות. וְאֵילָו הֵן הבכירות? עַד שֶׁלּא הוֹשִׁיב שׁוֹמֵר." (תוספתא דמאי א, ג)
וּבְשׁוֹמֵר הַדָּבָר תָּלוּי?!
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בשאין בָּהֵ כְּדֵי טִפּילת שׁוֹמֵר.
"אילו הן המסוייפות? @תוספת מחוקה ענקית@@ משיקפלו המקצועות.
רבי לעיי אמר משום רבי ליעזר: הבכירות הרי אילו חייבות מפני שהן בחזקת משתמרות." (ראה תוספתא דמאי א, ג)
רבי יוסי בן חלפותא אמר: השיתין שבציפרין הרי אילו חייבות מפני שהן בחזקת משתמרות.
נסתייפו התאנים והוא משמר שדהו מפני ענבים, ענבים והוא משמר שדהו מפני הירק, אם נכנס הוא הפועל ובעל הבית מקפיד עליו - אסורות משום גזל.
עולא ברבי ישמעאל בשם רבי יוחנן: רבי ורבי יוסי בירבי יהודה נכנסו לוכל במסוייפות,
וצווח בהן צעק עליהם השומר
ומשך רבי יוסי בירבי יודה את ידיו,
אמר לו רבי: "אכול, שכבר נתייאשו הבעלים מהן".
רבי יוחנן בעי: צווח ואת אמר הכן?!
אמר רבי יונה יאות הוא מקשי? והא מתניתא פליגא: "הסיאה והאיזוב והקורנית שבחצר, אם היו נשמרין - חייבין" (משנה מעשרות ג, ט),
- הא בגינה אפילו נשמרין פטור!
תמן שם יכול הוא לומר לו: "הרי כל העולם כולו לפניך!", ברם הכא אבל כאן: "כלכלה סל אחת היא, ואני משמרה לבעל מלאכתי".
תני רבי יוסי בירבי יודה: הנובלות הנמכרות עם התמרים הרי אילו פטורות.
מה, שתי קופות זו בצד זו, או זו על גבי זו? ולא שנייא, היא זו בצד זו היא זו על גב זו, אלא כי נן קיימין במערבות.
[2]בשהטילו שאור או בשלא הטילו סאור?
רבי מנא אמר: בשהטילו שאור אנן קיימין.
אם בשהטילו שאור - בפני עצמן יהו חייבות!
לית יכיל, דאמר רבי יוחנן: מפני שרוב המינין האילו אינן באין אלא מן ההבקר לפיכך מנו אותן חכמים.
רבי חנינא אמר: בשלא הטילו שאור אנן קיימין.
אם בשלא הטילו שאור אנן קיימין, אפילו במעורבות יהו פטורות!
לית יכיל, דתני: רבי ישמעאל בירבי יוסי אמר משום אביו: אשכול שביכר בו גרגר יחידי כולו חיבור למעשרות.
רבי יוסי בירבי בון אמר:
רבי זעירא ורבי הילא: חד אמר כהדין וחד אמר כהדין,
וחכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא את שהטילו שאור חייבות ואת שלא הטילו שאור פטורות.
עד כאן מוגה מליידן
"והגופנן" - שמירה.
מה בין יהודא בין גליל? מן מה דמתלין לה מתל בגלילא ממה שמושלים עליו משל בגליל: 'שומרה שמר מרה, מאן מתל לך עם תבלייא מי משל אותך עם התבלינים?' - הדא אמרה בגליל פטור וביהודא חייב.
'כוסברה כוסברתה, מן מתליך עם תבלייא מי משל אותך עם התבלינים?' - הדא אמרה: בגליל חייבת וביהודה פטורה.
תניא: אמר רבי יהודה: בראשונה היה חומץ שביהודה פטור מן המעשרות, שהיו עושין יינן בטהרה לנסכי ולא היה מחמיץ, והיו מביאין מן התמד מכינים את החומץ מהחרצנים, שהם לא חשובים , ולא חייבים במעשרות.
ועכשיו שהיין מחמיץ, חייב.
מחלפא שיטתיה מתחלפת שיטתו, הוא סותר את עצמו דרבי יהודה: דתנינן תמן: המתמד מכין מיץ ענבים מהחרצנים והפסולת של הענבים ונתן במים במידה ומצא כדי מידתו - פטור, ורבי יהודה מחייב, וכא הא אמר הכין וכאן הוא אומר ככה?!
אמר רבי לא: בראשונה היו ענבים מרובות ולא היו חרצנים חשובות, ועכשיו שאין ענבים מרובות חרצנים חשובות.
רבי הונא אמר: רבי ירמיה בעי: לית הדא פליגי על רבי שמעון בן לקיש: וירבו כל הרמונים על ריסי שקמא ויהיו פטורין!
אמר רבי יוסי: תיפתר במקום שרוב משמרין.
רבי יוסי ברבי בעי: ואין כל העולם לפניו, וירבו כל הרימון שבעולם על רימי אותו המקום, ויהיו פטורים!
הלכה ב
[עריכה]- ירושלמי דמאי א ב במהדורת הטקסט
משנה
[עריכה]הדְּמַאי:
אֵין לוֹ חֹמֶשׁ, וְאֵין לוֹ בִּעוּר, וְנֶאֱכַל לאונן, וְנִכְנָס לִירוּשָׁלַיִם וְיוֹצֵא, וּמְאַבְּדִין מותר לאבד את מיעוטם בדרכים אֶת מִעוּטוֹ בַּדְּרָכִים, וְנוֹתְנִין לְעַם הָאָרֶץ וְאֹכַל כְּנֶגְדּוֹ.
וּמְחַלֵּל אוֹתוֹ כֶּסֶף עַל כֶּסֶף, וּנְחֹשֶׁת עַל נְחֹשֶׁת, כֶּסֶף עַל נְחֹשֶׁת וּנְחֹשֶׁת עַל הַפֵּרוֹת, וְיַחֲזֹר וְיִפְדֶּה אֶת הַפֵּרוֹת - דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יַעֲלוּ הַפֵּרוֹת וְיֹאכְלוּ בִּירוּשָׁלַיִם.
גמרא
[עריכה]|
וידוי מעשרות הוא נוסח הנאמר לאחר ביעור המעשרות (מע"ש ה, י,). אין זה וידוי במשמעותו הרגילה, אלא הוא משמש כאן כנוסח הנאמר לאחר עשיית מצווה. יוחנן כהן גדול ביטל את הוידוי על ביעור המעשרות (מע"ש ה, טו,) ומשמע מכך, שאף את הביעור עצמו הוא ביטל. |
לא כיוחנן כהן גדול העביר הודיית מעשר?
העבירן: שלא יתוודו. הא לבער - צריך לבער.
ובודאי, אבל בדמאי אין צריך לבער.
תני: נאכל באנינה, ואינו נאכל בטומאה.
מה בין אנינה ומה בין טומאה?
אמר רב נחמן: טומאה מצויה, אנינה אינה מצויה - גזרו על דבר שהוא מצוי, ולא גזרו על דבר שאינו מצוי.
אמר רבי יוסי: אפילו כספק טבל לא עשו אותו,
|
חוששים שמא הפירות לא ניתקנו, ועדיין אסורים הם לאונן.@@לא הבנתי את ההערה@@ |
אילו בספק טבל, ספק ניתקן מחמת שיני מעשר שני, ספק אם עישרו ממנו מעשר שני ספק לא ניתקן - שמא אינו אסור לאונן?
ברם הכא - מותר לאונן.
תמן תנינן: התרומה, ותרומת מעשר, ותרומת מעשר שלדמיי - והכא את אמר הכן?!
אמר רבי זעירא: תמן תנינן תרומת מעשר שלדמאי, ברם הכא מעשר שני של דמאי.
אמר רבי אימי: אין (הדבר) המשנה הזה יוצא ידי תרומת מעשר שלדמאי.
מהו כדון? תמן - רבי מאיר, ברם הכא - רבנין.
רבי זעירא אמר בשם רבנין: בדין היה תרומת מעשר שלדמיי שלא יפריש עליה חומש,
ולמה אמרו שיפריש?
מפני גדירה - שאם את אומר לו שלא יפריש, אף הוא אינו נוהג בה בקדושה.
בדין היה מעשר שיני שלדמיי שיפריש עליו חומש,
ולמה אמרו שלא יפריש?
מפני גדירו - שאם אומר את לו שיפריש, אף הוא אינו מפריש כל עיקר.
רבי בון בר חייא בעא קומי רבי לא: למה לי דמאי אפילו וודאי? למה לי מיעוט אפילו רוב?
ולא כן תני? : אין מביאין תרומה מן הגורן לעיר, ולא מן המדבר ליישוב, אלא אם כן היתה במקום שהיתה גוררתה - מביאה ונוטל דמים מן השבט.
אמר ליה: ואינו מצוה להשיב אבידה?
אמר ר' יוסי: מצוה הוא להשיב אבידה בדבר מועט, ואינו מצוה להשיב אבידה בדבר מרובה – ובודאי, אבל בדמאי אינו מצוה להשיב אבידה, דתנינן: ומאבדין את מיעוטו בדרכים.
עד כדון - בשאין בידו מעות, היה בידו מעות - רבי ניחומי בריה דרבי חייא בר בא אמר: היו מעות בדיסקיא ולא היה מחללו.
אתיא - דרבי חייא בר ווא כרבי זעירא, ודרבי אחא כרבי אמי.
דבי רבי ינאי אמרי: פחות מאכל - מותר לאבד בפרוס, אבל בשלם - עד כגרוגרות.
רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוצדק: בשלם - עד כגרוגרת, בפרוס - אפילו כמה מותר.
מה פליגין?
ר' מנא אמר: לא פליגין - דבי ר' ינאי אמרי: פחות מאוכל מותר לאבד בפרוס, אבל בשלם עד כגרוגרת.
רבי יוחנן אמר בשם רבי שמעון בן יוצדק: בין בפרוס בין בשלם - עד כגרוגרת.
רבי הושעיה בעי: מהו לאבד כל שהוא ולאבד?
ונותנו לעם הארץ לוכל כנגדו:
בדמאי, הא בודאי לא - שאין מוסרין ודאי לעם הארץ.
הלכה ג
[עריכה]- ירושלמי דמאי א ג במהדורת הטקסט
משנה
[עריכה]הלוקח לזרע, ולבהמה, קמח לעורות, שמן לנר, שמן לסוך בו את הכלים, בגדים - פטור מן הדמי.
|
גזיב: |
מגזיב ולהלן - פטור מן הדמיי.
חלת הפרשת חלה לכהן עם הארץ, והמדומע תרומה שהתערבה עם פחות מפי מאה ממנה תבואה של עם הארץ, היא לא בטלה, וצריך למכור הכול לכהן, הכהן שקונה את הכול לא צריך להפריש מהדמאי, והלוקח בכסף מעשר מעשר שני שחייבים לקנות איתו אוכל בירושלים ולאכול אותו שם, ושירי המנחות - פטורין מן הדמיי.
שמן ערב - בית שמיי מחייבין, בית הלל פוטרין.
תלמוד
[עריכה]מכיון שלקחו לזרע - לא שנייא, היא דבר שזרעו כלה היא דבר שאין זרעו כלה.
אמר רבי יוחנן: ותני כן:
לקחן[3] לזרע וחישב עליהן לאכילה - באין מחשבה המחשבה עובדת והם מתחייבים בדמאי[4] , לקחן לאכילה וחישב עליהן לזרע - לא הכל ממנו המחשבה לא מועילה לפטור אותם מדמאי.
תני: אין זורעין טבל, ולא[5] מחפין טבל מכסים את הזרע באדמה, אבל מחפין עם הגוי טבל.
השכח וזרע טבל - פטור שכבר אבד:
בדבר שאין דרכו להתלקט כמו זרעי תבואה, שלא מלקטים אותם אחרי הזריעה, אבל בדבר שדרכו להתלקט כמו תפוח אדמה או גזר - קונסין אותו שילקט אותו.
בלא צמח, אבל אם צומח - נעשה כדבר שאין דרכו להתלקט.
אמרין: רבי יוחנן כד הוה אכל אפילו קופד בשר אפילו ביעה ביצה הוה מתקן,
אמרו ליה תלמידוי: לא כן אילפן רבי לא ככה למדתנו רבי?: "עשר תעשר - את כל תבואת זרעך" (דברים יד, כב)?
דו חשש למשקין שיש בהן הוא חשש למשקה שבישלו אותם בו אולי הוא לא מעושר.
רבי ירמיה שלח לרבי זעירא חדא מסאנא סל דתאנים דלא מתקנא שלא הופרשו מהם תרומות ומעשרות,
והוה רבי ירמיה סבר מימר חושב: מה, רבי זעירא מיכול דלא מתקנא?
והוה רבי זעירא סבר מימר: מה, איפשר דרבי ירמיה משלחה לי מילא דלא מתקנא?
מה בין דין לדין מפה לשם, איתכלת טבל[6].
למחר קם עימיה עמד איתו, פגש אותו, אמר ליה: ההיא מסנתא דשלחת לי אתמל מתקנא הות?
אמר ליה: אמרית - מה, רבי זעירא מיכול מילה דלא מיתקנה?!
אמר ליה: אוף אנא אמרית כן - הוה רבי ירמיה משלח לי מילה דלא מתקנה?!
רבי אבא בר זבינא בשם רבי זעירא אמר: אין הוון קדמאי היו ראשונים בני מלאכים - אנן בני נש בני אדם, ואין הוון בני נש - אנן חמרין חמורים.
אמר רבי מנא: בההיא שעתא אמרין: אפילו לחמרתיה לאתונו דרבי פינחס בן יאיר לא אידמינן.
חמרתיה דרבי פינחס בן יאיר גנבונה ליסטיי בליליא.
עבדת טמורה גבון הסתירוה אצלם תלתא יומין דלא טעמא אכלה כלום, בתר תלתה יומין איתמלכון מחזרתה למרה נמלכו להחזירה לאדונה (ר' פנחס.
אמרין: נישלחינה למרה, דלא לימות לגבן אצלינו ותיסרי ותסריח מערתא.
אפקונה, אזלת וקמת על תורעת פתח השער דמרה, שוריית התחילה מנהקא לנהוק (הקול שמשמיע החמור).
אמר לון: פותחון להדא עליבתא, דאית לה תלתא יומין דלא טעימת כלום!
פתחון לה ועלת ונכנסה לה.
אמר לון: יהבון לה כלום משהו תיכול.
יהבון קומה שערין - ולא בעית מיכול.
אמרו ליה: רבי, לא בעית מיכול!
אמר לון: מתקנן אינון?
אמרו ליה: אין,
אמר לון: וארימיתון דמיין והפרשתם דמאי?
אמרו ליה: ולא כן אילפן רבי: הלוקח לזרע לבהמה קמח לעורות שמן לנר שמן לסוך בו את הכלים פטור מן הדמיי?
אמר לון: מה ניעביד להדא עליבתא, דהיא מחמרה על גרמה סגין מחמירה על עצמה הרבה?
וארימון דמיין ואכלת.
תרין מסכינין עניים אפקדון הפקידו תרין סאין דשערין גבי רבי פינחס בן יאיר, זרעון וחצדון ואעלון זרעם קצרם והעלה אותם אליו.
בעיין מיסב לקחת שעריהון, אמר לון: אייתון גמליא וחמריא וסבון שעריהון.
רבי פינחס בן יאיר אזל לחד אתר, אתון לגביה, אמרו ליה: עכבריא עכברים אכל עיבורן תבואתינו!
גזר עליהון וצמתון ונאספו, שרון התחילו מצפצפין.
אמר לון: ידעין אתון מה אינון אמרין?
אמרו ליה: לא.
אמר לון: אמרן דלא מתקנא לא מתקנים את הפירות .
אמרו ליה: עורבן תהיה ערב לנו שאם נתקן העכברים יפסיקו.
וערבון, ולא אנכון הוזקו.
מרגלי מרגלית מן דמלכא סרקיא מלך ערבי נפלת ובלעת חד עכבר, אתא לגבי רבי פינחס בן יאיר.
אמר ליה: מן אנא חבר מכשף?
אמר ליה: לשמך טבא אתית לשמך הטוב באתי.
גזר עליהון וצמתון נאספו, חמא חד מגבע ואתי אחד שבא עם גיבנת,
אמר: גבי ההן ניהו[7], וגזר עלוי ופלטה.
רבי פינחס בן יאיר אזל לחד אתר.
אתון לגביה, אמרון ליה: לית מבוען מספק לן.
אמר לון: דילמא לא אתון מתקנן?
אמרו ליה: עורבן תערוב לנו שאם נעשר הפירות יהיו טובים.
וערבון ואספק להון.
|
גיניי: |
רבי פינחס בן יאיר הוה אזיל לבית וועד, והוה גיניי גביר זורם בחזקה.
אמר ליה: גיניי גיניי! מה את מנע לי מן בית וועדה?
ופלג קומוי ונחצה לפניו, ועבר.
אמרו ליה תלמידיו: יכלין אנן עברין?
אמר לון: מאן דידע בנפשיה דלא אקיל הקל, זלזל לבר נש מן ישראל מן יומוי - יעבור ולא מנכה {{{2}}}.
רבי בעא מישרי שמיטתא להתיר השמיטה, או חלק מהלכותיה, סלק עלה רבי פינחס בן יאיר לגביה.
אמר ליה: מה עיבוריה עבידין מה התבואה עושה??
אמר ליה: עולשין צמח כלשהו יפות.
מה עיבוריא עבידין?
אמר ליה: עולשין יפות.
וידע רבי דלית הוא מסכמא עימיה שהוא לא מסכים איתו.
אמר ליה: מישגח רבי מיכול עימן ציבחד קצת פטל יומא דין היום?
אמר לון: אין.
מי נחית חמא מולוותא דרבי קיימן כהלך אליו ראה את הפרדות של רבי,
אמר: כל אילין יהודאי זנין היהודים מאכילים?? איפשר דלא חמי סבר אפוי מן כדון אפשר שאני לא אראה את פניו מעכשיו, אני לא רוצה לפגוש אותו יותר!
אזלון ואמרון לרבי, שלח רבי בעי מפייסתיה רצה לפייס אותו,
מטון בי גבי קרתיה השליחים הגיעו לעיר שלו, אמר: בני קרתיה קורבין לי בני עירי תתקרבו אלי! ונחתו בני קרתא ואקפון עלוי.
אמרין לון: רבי בעי מפייסתיה, שבקוניה ואזול לון.
אמר: בני דידי קורבין לי בנים שלי תתקרבו אלי! נחתת אישתא מן שמיא ואקפת עלוי.
אזלון ואמרון לרבי,
אמר: הואיל ולא זכנינן נישבע מיניה בעלמא הדין, ניזכי נישבע מיניה בעלמא דאתי!
רבי חגיי בשם רבי שמואל בר נחמן: מעשה בחסיד אחד, שהיה חופר בורות, שיחין, ומערות לעוברים ולשבים.
פעם אחת היתה בתו עוברת לינשא ושטפה נהר,
והוון כל עמא והיו כל העם עללין לגביה נכנסים אצלו, אליו בעיין מנחמתיה רוצים לנחם אותו, ולא קביל עלוי מתנחמה.
עאל נכנס רבי פינחס בן יאיר לגביה, בעי מנחמתיה ולא קביל עלוי מתנחמה.
אמר לון: דין[8] הוא חסידכון זה הוא החסיד שלכם??
אמרו ליה: רבי, כך וכך היה עושה כך וכך אירעו.
אמר: איפשר שהיה מכבד את בוראו במים והוא מקפחו במים?!
מיד נפלה הברה בעיר: באת בתו שלאותו האיש.
אית דאמרי: בסיכתא שיח, ענף איתעריית נתפסה.
ואית דאמרי: מלאך ירד בדמות רבי פינחס בן יאיר והצילה.
רבי חנינא בן דוסא הוה יתיב אכיל בלילי שבת, פחת פתורא קומוי נפחת, נפל השולחן לפניו.
אמרו ליה: מהו כן?
אמרה ליה: תבלין שאלתי משכינתי ולא עישרתיו.
|
אפשר להתנות מערב שבת שתעשר מדמאי שהזדמן אליך, עיין משנה דמאי ז א |
והזכיר תיניין הזכיר תנאו, ועלה השולחן מאיליו.
רבי טרפון הוה יתיב אכיל ונפל פיתותא פיתו, לחמו מיניה.
אמרו ליה: מהו כן?
אמר ליה: קורדום שאלתי ועשיתי על גביו טהרות.
יין למורייס תבשיל מציר של דגים ויין, ויין לאלינטית תבשיל מיין ושמן, קטניות לעשותן טחינין קטניות או כרשינין ששמים בהם תבלין ודבש - חייבים בדמאי ואין צורך לומר בודאי.
הן עצמן - פטורין מן [9]הדמיי.
מה נן אנחנו קיימין עומדים, עוסקים: אין כרבי - אפילו בדמאי יהו חייבין,
אין כרבי אלעזר בירבי שמעון - אפילו בודאי יהו פטורין!
אלא כרבי אנן אמרין, בקלין שהיקלו בדמאי.
יין לקילור תרופה לעין, קמח לעשותו מלוגמא תחבושת, רטיה - חייבין בודאי ואין צורך לומר בדמאי[10], הן עצמן - פטורין מן הודאי.
הכא את אמר פטורין מן הודאי, והכא את אמר פטורין מן הדמאי?!
כאן - על גב גופו הוא בטל, וכאן - כיון שהוא נותנו הוא בטל.
והתני: קילור שלעבודה זרה אסור בהנייה בהנאה?
שנייא היא, דכתיב: "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם" (דברים יג, יח)
מה בינן לשמרים שלגוי? אילו שמרים שלגוי - שמא אינן אסורים בהנייה? הא שמרים שיבשו - אין בהם משום הניית עבודה זרה!
"מגזיב ולהלן פטור מן הדמאי"
כזיב עצמה מה היא?
תני: גזיב עצמה פטורין מן הדמאי.
הלוקח מן החמרת שיירה שהגיעה ממקום אחר בצור ומן המגורת מחסנים, אוצרות בצידן חייב
הא מן המגורת בצור ומן החמרת בצידן פטור[11]
מחמור יחידי בצור ...
חמרת שנכנס לצור דרך כזיב -
אתא חמי בוא וראה: אילו עמדה לה בכזיב פטורה, עכשיו שנכנסה לצור חייבת!
אמר רבי יוחנן: בשעה שגזרו על הדמיי לא גזרו על דברים הללו.
אמר רבי הושעיא: אימת קדשים עליו, ואינו נותן לכהן דבר שאינו מתוקן.
"וחלת עם הארץ" הפרשת חלה של עם הארץ
על דעתיה דרבי הושעיא: בחלת עם הארץ היא מתניתא, אבל חבר שלקח עיסה מעם הארץ והפריש חלתה - לא.
על דעתיה דרבי יוחנן: היא הדא היא הדא היא זאת היא זאת, אין הבדל בין המקרים.
"והמדומע" תרומה שהתערבבה בפחות מפי 100 ממנה.(כהן קונה את התערובת ואוכלה בטהרה)
על דעתיה דרבי הושעיא: בפירות עם הארץ היא מתניתא, אבל חבר שלקח פירות מעם הארץ ונדמעו - לא.
על דעתיה דרבי יוחנן: היא הדה היא הדה.
מאן נפק מביניהון? מה יוצא מהם, מה ההבדל בין האמוראים
סאה עולה מתוך מאה -
על דעתיה דרבי יוחנן: חייבת,
על דעתיה דרבי הושעיא: פטורה.
ותני: וכולן שקרא שם לתרומת מעשר או למעשר[12] שיני שלהן - מה שעשה עשוי.
על דעתיה דרבי יוחנן: ניחא.
על דעתיה דרבי הושעיא: מתוקנין ואת אמרת הכן?!
מפני אחד שאינו מתוקן[13] שאין אימת קדשים עליו.
תני: וכולן שקרא שם לתרומת מעשר או למעשר שיני שלהן - מה שעשה עשוי, מפני אחד שאינו מתקן.
רבי בון בר חייא בעא קומי רבי זעירא:
|
עד כדון בכסף מעשר של דמאי אפילו בודאי. לכאורה יש להפוך את הגירסה, משום שדווקא בכסף מעשר של ודאי יש יותר סברא לפטור את הפירות הנלקחים ממנו מן הדמאי, משום שקדושתם ודאית (כשאר הפרטים במשנה), ואכן יש שהפכו את הגירסא (גר"א). |
עד כדון עכשיו בכסף מעשר שלדמאי?
אפילו בודאי.
תני: [14]כולן שקרא שם לתרומת מעשר או למעשר שיני שלהן - מה שעשה עשוי, רבי לעזר אמר: חוץ משירי מנחות.
רבי ירמיה אמר: השאר במחלוקת.
רבי יוסי[15] בעי: היידה איזה מחלוקת?
מה נן קיימין:
אין כרבי מאיר: היא מעשר היא שירי מנחות - לא עשה כלום,
אין כרבי יודה: מה שעשה עשוי!
אמר רבי מנא: אזלית הלכתי לקסרין, ושמעית ושמעתי רבי חזקיה יתיב ומתני:
המקדש בחלקו [16]בקדשי קדשים או בקדשים קלין - אינה מקודשת:
רבי לעזר אמר: דברי הכל,
רבי יוחנן אמר[17]: במחלוקת.
ואמרית ואמרתי ליה: מנן מאיפה שמע רבי הדא מילתא זה הדבר? ואמר לי מן רבי ירמיה.
ואמרית: יאות יפה רבי ירמיה, דהוא שמע הדא דרבי לעזר - דברי הכל היא, דאמר במחלוקת.
רבי יוסי דלא שמיע ליה - צריכה ליה, הוא דו אמר: היידה מחלוקת?
אין כרבי מאיר: היא מעשר שיני היא שירי מנחות היא - לא עשה כלום,
אין כרבי יודה: מה שעשה עשוי.
תני: אמר רבי יודה: לא פטרו בית הלל אלא בשמן של פילייטון שמן שמתפקד כבושם בלבד,
אחרים אומרים בשם רבי נתן: מחייבין היו בית הלל בשמן וורד ווירינון.
הלכה ד
[עריכה]הלכה
[עריכה]הדמאי מערבין בו ומשתתפי' בו מברכין עליו ומזמנים עליו ומפרישין אותו ערום ובין השמשות ואם הקדים מעשר שני לראשון אין בכך כלום שמן שהגרדי סך באצבעותיו חייב בדמאי ושהסורק נותן בצמר פטור מן הדמאי
תלמוד
[עריכה]מפרישין אותו ערום שאינו טעון ברכה ובין השמשות הדא דתנינן ספק חשיכה ספק לא חשיכה תני רבי חלפתא בן שאול מחללין דמאי במרחץ שאינו טעון ברכה הא ודאי טעון ברכה
רבי מנא בעי קומי רבי יודן כיצד הוא מברך?
|
אם היו פירות על פדיון מעשר שני אם היו מעות על חילול מעשר שני. משמעות ההבדל בין פדיון לחילול לא נתבררה כל צרכה. ערוך השולחן העתיד (זרעים סימן קכד) הציע שפדיון מתייחס לפדייה בכסף, ולכן העברת קדשות הפריות למעות מכונה 'פדיון', ואילו חילול מתייחס להעברת קדושה מדבר אחד לדבר זהה לו, כמו מעות על מעות. אמנם ברמב"ם נפסק "הפודה מעשר שני מברך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על פדיון מעשר שני, ואם חיללן על פירות אחרות או שחילל מעות על הפירות מברך על חילול מעשר שני" (הלכות מעשר שני ונטע רבעי ד,ג). ואכן ערוך השולחן העתיד הסביר שלפי הרמב"ם יש להפוך את גירסת הירושלמי ולגרוס "אם היו פירות על חילול מעשר שני אם היו מעות על פדיון מעשר שני". ולפי זה כאשר מקיימים את דין התורה (ראה ויקרא כז,לא) ומעבירים את קדושת הפירות למעות, מכונה העברה זו 'פדיון', ושאר פעולות העברת הקדושה מכונות חילול. החזון איש (דמאי ג,ח) הסביר את דברי הרמב"ם בלי להפוך את גירסת הירושלמי. לדבריו, ההבדל בין פדיון לחילול תלוי בדבר אליו עוברת הקדושה, שכאשר הדבר המומר אינו ראוי להיות מעשר שני, פעולת ההעברה מכונה 'פדיון', וכאשר הדבר אליו עוברת הקדושה ראוי להיות מעשר שני פעולת ההעברה מכונה 'חילול' (וראה גם מראה הפנים מעשרות @@). |
אם היו פירות על פדיון מעשר שני אם היו מעות על חילול מ"ש אם הקדים שני לראשון אין בכך כלום בשעבר הא בתחילה לא רבי בא בריה דרבי חייא בר ווא רבי חייא בשם רבי יוחנן מותר להקדים שני לראשון בדמאי
רבי יעקב בר אחא בר אידי בשם רבי יהושע בן לוי לא יעשה ואם עשה מה שעשה עשוי
|
מהו ליקבע שני במקום ראשון. שאלה זו סתומה והמפרשים פירשוה במספר דרכים. יש שדקדקו בלשון השאלה ופירשו שהשאלה מתייחסת לקביעת מקום למעשרות ולא להפרשתן, ושואלים האם מותר לקבוע מקום למעשר שני לפני שקובע מקום למעשר ראשון (מהר"א פולדא ופני משה, וראה ברידב"ז באופן אחר). ויש שפירשו שהשאלה מתייחסת להפרשת המעשר. ולפי זה שואלים האם כאשר מקדימים ומפרישים מעשר שני לפני המעשר ראשון, אפשר לחלל את המעשר שני ולהפריש ממנו את המעשר ראשון (גר"א ורש"ס בפירושו השני). ובספר הניר ביאר ששואלים האם כאשר מפרישים תחילה מעשר שני, יש לאחר מכן להפריש גם עליו מעשר ראשון. |
מהו ליקבע שני במקום ראשון רבי יוסי בן שאול אייתי ליה אריסי' פירי א"ל צא וקבע שני וחזר ואמר ליה צא וקבע ראשון וחש לומר שמא קבע שני במקום ראשון הדא אמרה שמותר לקבע שני במקום ראשון
|
פוטר אדם את טבלו בסאה אחת של טבל. בסוגיה זו רבו הקשיים ואף דבריהם של המפרשים אינם בהירים. ראשית, לא מובן מה התועלת בפטירת כל הכרי בסאה אחת. שנית, הפרשת המעשרות המתוארת בברייתא סבוכה וקשה להבינה במדויק. שלישית, מהלך הסוגיה סתום, ולא ברור מהי הקושיה מהברייתא והאם רבי מנא בא לתרץ את קושיית רב ששת או לחדד את תמיהתו. בנוסף, המפרשים נחלקו האם הסוגיה מתייחסת לטבל גמור או לדמאי. רוב המפרשים הסבירו שהקושיה היא שבברייתא האדם צריך להפריש גם מעשר ראשון וגם מעשר שני, ואינו יכול להפריש מעשר שני ולחללו כדברי רבי יוחנן. יש שהפכו את דברי רבי מנא ודברי רבי חנינא, ופירשו שרבי חנינא מתרץ שבברייתא כבר התחייב להפריש מעשר ראשון מן הכלכלה ולכן המעשר שני המחולל נחשב כמתוקן למעשר ראשון וממילא אי אפשר להפריש ממנו מעשר ראשון, ורבי מנא הקשה על תירוץ זה שהכלכלה השנייה טבולה למעשר ראשון שלה ואם כן יכול לחלל את המעשר שני של הראשונה ולהפריש ממנו מעשר ראשון על הראשונה (מהר"א פולד"א וגר"א. וראה ברידב"ז שלא הפך את הסדר והסביר שרבי מנא מחזק את הקושיה) לשיטת אלה דנים בסוגיה על דמאי (כשיטת התוספות בתמורה ד,א, ד"ה "היו לפניו"). פני משה הסביר את הסוגיה באופן מעט אחר ולפירושו דנים בסוגיה בטבל גמור (כשיטת הרמב"ם בהלכות מעשר ז,ג). לדעתו גם רבי מנא מתרץ את הקושיא, שמכיוון שהמעשר שני של הכלכלה הראשונה טבול למעשר ראשון של השנייה, אי אפשר להפריש ממנו תרומת מעשר. מפרשים אחרים הסבירו שהקושיה מהברייתא שצריך לדקדק באופן הפרשת המעשרות, ואילו לדברי רבי יוחנן לא היה צריך לדקדק כך. ולפירוש זה גם רבי מנא וגם חנינא מתרצים את הקושיא ומסבירים שמכיוון שהמעשר שני נחשב כטבול, יש לדקדק בהפרשת מעשרותיו (רש"ס ורד"א). |
עולא בר ישמעאל בשם רבי יוחנן פוטר אדם את טבלו בסאה אחת של טבל כיצד הוא עושה מביא סאה אחת של טבל ועושה אותה שני ופודה אותה וחוזר ועושה אותה תרומת מעשר למקום אחר נחת עולא לתמן ואמרה בשם רבי יוחנן וחברון עלוי התיב רב ששת והא מתניתא פליגא היו לפניו שתי כלכלות של טבל ותני עלה נוטל מן השניה שני תאני' ושני עישורים ועישורו של עישור ויטול שני תאנים ויעשה אותן שני ויפדה ויחזור ויעשם תרומת מעשר למקום אחר אמר רבי מנא ואין שני שבראשונה טבול לראשון שבשניה אמר רבי חנניה תמן כרי שהוא טובל לראשון ולשני ברם הכא שני שנתקן מחמת ראשון את חוזר ועושה אותו ראשון שמן הגרדי סך באצבעותיו חייב בדמאי מה שהסורג נותן בצמר פטור מדמאי מה בין זה לזה זה על גב גופה בטל וזה על גב צמר הוא בטל
הערות
[עריכה]- ^ המילה 'מתניתא' הוספה כאן, מכת"י רומי
- ^ היה כתוב שם 'מה' והמגיה הגיה את המילה הזאת
- ^ הסופר כתב בהתחלה 'נטען' ואז שינה ל- 'לקחן'
- ^ הסופר כתב בהתחלה 'אכילה' ואז מחק
- ^ ע"פ כתב יד רומי, בליידן כתוב 'אבל'.
- ^ בכתי"ל בטעות 'תבן' ונמחק והוגה כלפנינו
- ^ 'ניהו' זה תוספת של המגיה, ה'אמר' היה 'אמרין' ומישהו הגיה את זה.
- ^ קצת בלגן בכתב יד, ה-'ין' הוא של המגיה
- ^ היה כתוב שם גם וודאי, והמגיה הוריד את זה
- ^ ככה זה בכת"י, נראה שצריך להחליף את הדמאי עם הוודאי
- ^ 'המגורת בצידן....המגורת בצור ומן' זה תוספת של המגיה
- ^ הסופר כתב בהתחלה 'לתרומת', המגיה כתב 'למעשר'
- ^ ה'שאינו מתוקן' הוא תוספת של המגיה
- ^ הסופר כתב שם 'ו', ומחק
- ^ הסופר כתב שם 'אומר' ומחק
- ^ הסופר כתב שם 'ו', ומחק
- ^ המילה אמר היא תוספת של המגיה