ביאור:איוב כט ד
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
בימי חרפי
[עריכה]איוב מקונן על מר גורלו, ונזכר בגעגועים בימיו הטובים בעבר:
(איוב כט ד): "כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי בִּימֵי חָרְפִּי, בְּסוֹד אֱלוֹהַּ עֲלֵי אָהֳלִי"
מה משמעות הביטוי "בימי חרפי"?
1. עונת החורף = משל לחיים
[עריכה]ע"פ עוזי פז: " "אם באירופה החורף הוא זמן של כפור ותרדמה כללית, ומסמל כליה ומוות, הרי בארץ... הקור אינו מקפיא את מעגלי החיים. להיפך - זוהי תקופת הצמיחה והלבלוב של העשבייה החד-שנתית, והנוף החום-צהוב של אתמול מוריק עתה מאופק לאופק, והשדות ממירים את גלימתם הקמולה והדהויה באדרת ירק רעננה. על רקע זה נוכל להבין מדוע איוב, המתגעגע לימיו הטובים, אומר "כאשר הייתי בימי חרפי". מכאן גם נוכל להבין את דברי הסופרים והמשוררים, כמו יל"ג בשירו "ברכת ישרים": "אני בימי חרפי, עת עוד על מצח לא חרב טל ילדות", או בורלא בספרו "כיסופים": "בימי חרפי - ואני כבן שלושים", או ביאליק בשירו "על איילת השחר": "ושב לימי עלומיו, וזכר ימי חרפו"." " (עוזי פז, "בשבילי ארץ התנ"ך" עמ' 23) .
החורף בארץ ישראל הוא משל לחיים וחיוניות, בניגוד לקיץ, שהוא - לפעמים - משל ליובש ומוות:
(תהלים לב ד): "כִּי יוֹמָם וָלַיְלָה תִּכְבַּד עָלַי יָדֶךָ, נֶהְפַּךְ לְשַׁדִּי בְּחַרְבֹנֵי קַיִץ, סֶלָה"
2. חורף = התחלה
[עריכה]השנה החקלאית מתחילה בחורף ומסתיימת בקיץ; כמו שהמילה קֵץ, ששורשה זהה לזה של המילה קַיִץ, משמעה סוף, כך גם המילה חֹרֶף משמעה התחלה, והביטוי " בימי חרפי " משמעו "בימי קדם" או "בתחילת חיי". כך פירש רש"י: " "בימי חרפי - בימי קדמותי" ", והביא ראיה מהלשון הארמית: " "לשון ארמי הוא - חרפי ואפלי" " (בתלמוד בבלי, נידה סה) .
3. חורף = עוצמה והתלהבות
[עריכה]בלשון התנ"ך קיים הביטוי " חֵרֵף נפשו ", המציין מלחמה בעוצמה והתלהבות:
(שופטים ה יח): "זְבֻלוּן עַם חֵרֵף נַפְשׁוֹ לָמוּת, וְנַפְתָּלִי עַל מְרוֹמֵי שָׂדֶה"
ואולי גם:
שמואל ב כג ט: "ואחרו[וְאַחֲרָיו] אֶלְעָזָר בֶּן דדי[דֹּדוֹ] בֶּן אֲחֹחִי בִּשְׁלֹשָׁה גברים[הַגִּבֹּרִים] עִם דָּוִד בְּחָרְפָם בַּפְּלִשְׁתִּים נֶאֶסְפוּ שָׁם לַמִּלְחָמָה וַיַּעֲלוּ אִישׁ יִשְׂרָאֵל"
לפי זה, ייתכן שהביטוי " בימי חרפי " משמעו "בימים שהייתי חזק ונלהב", כדברי מלבי"ם בביאור המילות: " "יש לפרשו על רתיחת הדם והתעצמותו בעת הנערות..." ".
4. חורף = גדולה וחשיבות
[עריכה]בעברית ישנם שורשים שמציינים גם כבוד וגם בוז, למשל " קלס ":
- לקלס = לרומם ולשבח
- להתקלס = לבזות וללעוג.
ייתכן שגם השורש " חרפ " הוא אחד מהם:
- לחרף משמעו לבזות ולהכלים,
- אבל חריף משמעו חשוב ונכבד (כך הוא בתלמוד בבלי, בבא מציעא, תחילת פרק רביעי).
לפי זה, הביטוי בימי חרפי משמעו - בימים שהייתי חשוב ונכבד; וכך תרגומו " "בימי חריפותי" " (שבי"ל) .
הקטגוריות נמצאות ב: ביאור:בימי חרפי
מקורות
[עריכה]על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-08-24.
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.
קיצור דרך: tnk1/ktuv/eyov/yv-29-04