בבא מציעא צט א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ביד עבדו חייב איד עבד כיד רבו אמר שמואל בבעבד עברי דלא קני ליה גופיה רב אמר אפילו תימא בעבד כנעני נעשה כאומר ליה הכישה במקל והיא תבא מיתיבי השואל הפרה ושלחה לו ביד בנו ביד שלוחו חייב ביד עבדו פטור בשלמא לשמואל מתניתין בעבד עברי ברייתא בעבד כנעני אלא לרב קשיא אמר לך רב לא תימא נעשה כאמר ליה אלא אימא באמר ליה הכישה במקל והיא תבא דאיתמר השאילני פרתך וא"ל ביד מי וא"ל הכישה במקל ותבא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב גכיון שיצאת מרשות משאיל ומתה חייב נימא מסייע ליה השאילני פרתך ואמר ליה ביד מי ואמר ליה הכישה במקל והיא תבא כיון שיצאת מרשות משאיל ומתה חייב אמר רב אשי הכא במאי עסקינן כגון שהיתה חצרו של שואל לפנים מחצרו של משאיל דכי משלחה לה ודאי להתם אזלא אי הכי מאי למימרא לא צריכא דאיכא גזייתא מהו דתימא לא סמכא דעתיה דלמא קיימא התם ולא אתיא אזלא להדיא קמ"ל דסמכא דעתיה אמר רב הונא השואל קרדום מחבירו בקע בו קנאו לא בקע בו לא קנאו למאי אילימא לאונסין מ"ש פרה דמשעת שאילה אלא לחזרה בקע בו לא מצי הדר ביה משאיל לא בקע בו מצי משאיל הדר ביה ופליגא דרבי אמי דא"ר אמי דהמשאיל קרדום של הקדש מעל לפי טובת הנאה שבו וחבירו מותר לבקע בו לכתחילה ואי לא קנאו אמאי מעל ואמאי חבירו מותר לבקע בו לכתחילה ניהדריה ולא ליקנייה ולא לימעול ופליגא דר' אלעזר דא"ר אלעזר כדרך שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרים תניא נמי הכי כשם שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרים וכשם
רש"י
[עריכה]ביד עבדו חייב - בתמיהה קתני א"ל השואל שלחה לי ביד עבדך ושלחה לו חייב השואל באונסיה בדרך והרי לא יצאת מרשות משאיל דיד עבד כיד רבו דמיא והרי הוא כאילו הוליכה לו הוא:
נעשה כאומר הכישה במקל והיא תבא - אחרי הלכך משיצאתה מחצרו של בעלים בין בלא שומר בין ע"י שומר עמדה ברשות השואל דשעביד נפשיה משתצא מרשותו והרי הכישה במקל עד אשר יצאתה מביתו:
ושלחה לו ביד בנו - של משאיל שלחה משאיל לשואל חייב השואל וכגון שאמר ליה שלח לי ביד בנך:
ביד עבדו פטור - ואפילו אמר שלחה לי ביד עבדך:
לא תימא - כדתרצה רב נעשה כאומר לו אלא רב מוקי לה למתניתין בא"ל הכישה במקל והיא תבא אחרי דשעביד נפשיה מכי נפקא מחצרו ומשום דשלח עבדו עמה לא מיפטר:
לפנים מחצרו של משאיל - שחצרו של משאיל פתוחה לרשות הרבים וחצר השואל לפנים ממנו ופתוחה לחצרו של משאיל שאין נכנסין ויוצאין לחצרו של שואל אלא דרך חצרו של משאיל דהתם סמכא דעתיה דשואל דמשיעמדו הבעלים לפניה להטותה לצד חצרו של שואל ומחי לה בחוטרא ודאי להתם ריהטא וההוא הוא דמשעבד שואל נפשיה אבל אם היתה צריכה לבא דרך רשות הרבים לעולם אימא לך אפילו אמר ליה הכי לא סמכא דעתיה שיפקירנה המשאיל בלא שומר ולא שעבד נפשיה עד שתבא לידו:
דאיכא גזייתא - שיש בחצר המשאיל זויות ועוקצין שיכולה לסור שם ולהשמט במחבא דשטול"ט בלע"ז בלשון (תהלים צ) כי גז חיש וכמו (במדבר יא) ויגז שלוים:
אלא לחזרה - שאם בא המשאיל לחזור ולתובעה ממנו בתוך ימי הזמן שהשאילה לו:
בקע בו קנאו - עד שיכלו ימי שאילתו:
לא בקע בו לא קנאו - דקסבר אין משיכה קונה בשומרים:
מעל - המשאיל לשלם להקדש קרן שנהנה בהשאלתו ומה היא הנאתו לפי טובת הנאה שבו אומדים בו כמה הוא רוצה להיות נחסר משלו להחזיק לו השואל טובת [הנאה] כזו טובת הנאה בונדי"ר בלעז:
וחבירו מותר לבקע בו לכתחילה - אפילו ידע לאחר שבא לידו שהוא של הקדש שמכיון ששגג בו המשאיל ונתחייב דמי טובת הנאה להקדש יצאת הנייתה לחולין:
ואי לא קנאו - במשיכה אמאי מעל המשאיל עד שיבקע בו השואל ופליגא נמי דרב הונא אדרבי אלעזר:
תוספות
[עריכה]אמר שמואל בעבד עברי. פי' ר"ח דשמואל פליג עליה דרב ולית הלכתא כוותיה דרב דאמר הכישה במקל ותבא חייב וכן משמע דפליג והלכתא כוותיה מדבעי גמרא לסיועי לרב ודחי ליה בדוחק:
דלא קני ליה גופיה. אע"ג דבפ"ק דקדושין (דף טז. ושם) אמרינן דעבד עברי גופו קנוי היינו לענין שאין גרעונו מחול אם מחל בעל פה אלא בשטר:
באומר הכישה במקל והיא תבא. ואע"פ שעבדו מוליכה לא הוי שאילה בבעלים והא דאמרינן יד עבד כיד רבו היינו שנשאל הרב עצמו עם הפרה ושלח עבדו במקומו וכיון שבמקום בעלים לא חשיב כבהמה אבל הכא ששואל את עבדו הוה ליה כשואל שתי פרות דעבדו כבהמתו דמי:
כיון שיצאתה מרשות משאיל נתחייב שואל באונסין. לכאורה נראה דמיירי שיצאתה מיד לסימטא או לצדי רה"ר דחשיב כאילו משכה שואל אבל יצאתה מיד לרה"ר לא כיון דמשיכה אינו קונה ברה"ר והא דלא הוצרך רב לפרש דפשיטא הוא דלא עדיף ממשיכה אי נמי סתם חצרות סמוכים פתחיהן לצד רה"ר ולא לרה"ר עצמו לכך לא הוצרך לפרש וא"ת דבהמוכר את הספינה (ב"ב דף פד:) אמרינן רב ושמואל דאמרי תרוייהו כליו של אדם קונה לו בכל מקום חוץ מרה"ר משמע דמדד והניח על גבי סימטא לא קני אלא דוקא כליו קונה לו והכא אמר רב דקונה בסימטא וי"ל דהתם מיירי כשהיה מתחילה מונח בכליו קודם קנין ולא שהניח המוכר שם בשעת מכירה אבל הניח על גבי קרקע של סימטא לשם קנין קונה ועוד י"ל דהכא מיירי אפי' יצאת מיד לרה"ר דלענין להתחייב באונסין קניא משיכה ברה"ר אף על גב דלא קניא לענין מקח כמו שואל קורדום לרב הונא דאמר לקמן דקני במשיכה להתחייב באונסין אף על גב דלא קניא לחזרה:
וחבירו מותר לבקע בו לכתחילה. תימה דתניא בתוספתא'. בקע בקורדום של הקדש בא חבירו ובקע בו ובא חבירו ובקע בו כולם מעלו וליכא למימר דאיירי בקורדום כלי שרת ששוחטין בו שאין יוצא לחולין כדתנן בפרק הנהנין (מעילה דף יט:) אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בבהמה וכלי שרת בלבד דהא קתני סיפא נטלו ונתנו לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל ובעולה נתנו לחבירו וחבירו לחבירו כולן מעלו בה ואין נראה לר"י נמי דהתם איירי בשלא נתכוונו לגזול אלא כל אחד דעתו להחזירו אחר בקוע ולא יצא לחולין אלא מה שנתכוון לגזול דהא קי"ל. שואל שלא מדעת גזלן הוי וקים ליה כוליה ברשותיה אלא נראה לר"י דתוספתא איירי בגזברים המסורות להן קרדומות של הקדש דכל אחד מעל לפי שנהנה ואינו יוצא לחולין שהרי לא נתכוונו להוציא מרשות שהוא שם כדפי' לעיל. וסיפא דקתני נתנו לחבירו היינו לחבירו שאינו גזבר ואפילו בלא בקוע מעל לפי שנתכוון להוציא מרשותו והא דתנן בהנהנה אין מועל אחר מועל אלא בבהמה וכלי שרת בלבד כיצד רכב על בהמה ובא חבירו ורכב התם איירי בשאינם גזברים דאי בגזברים אפילו קדושת דמים נמי כולם מעלו ובמשאיל קורדום לחבירו דקאמר הכא היה נראה לר"י לכאורה שיצא כל הקורדום לחולין בשאלה זו ולכך חבירו מותר לבקע בו לכתחילה ומ"מ לא מעל אלא לפי טובת הנאה שבו אע"פ שההפסד כולו להקדש ולפי זה נוטל אבן או קורה של הקדש נמי לא מעל אלא לפי טובת הנאה שבו אך קצת קשה לר"י דא"כ למה הוצרך לפרש לפי טובת הנאה כיון שבכל הזמן שנתנה לחבירו לא מעל יותר וע"כ נראה לו יותר שאינו יוצא לחולין אלא אותה הנאה שנותן לשואל ומותר לבקע עד זמן השאלה ולא יותר ובנותנו לחבירו דעלמא מעל לפי כולה ואין להקשות איך מותר לבקע כיון שמעורב באותו קורדום חולין והקדש מאי שנא ממשכיר ביתו והקדישו דאם דר בו השוכר מעל (ערכין דף כא.) בשביל שמעורב חלקו בשל הקדש וי"ל כיון שהשאילו ומעל בשאלה יצאת כל הנאת בקוע לחולין ואין מעורב בה מן הקדש כלום וא"ת כיון דבנתן לחבירו מעל לפי כל מה שהוציא מרשות הקדש ונתן לחבירו גם בכאן ימעול לפי כל מה ששוה הנאת בקוע וי"ל דבנתן מועיל כדין לפי כולה כי כולה הפסיד להקדש אבל כאן לא הפסיד להקדש אלא מה שנפחת הקורדום ע"י בקוע וטובת הנאה דשאלה הוי טפי:
כך תקנו משיכה בשומרים. לא להתחייב באונסין קאמר דהא שומר חנם בלא משיכה חייב בפשיעה כדאמרינן פרק האומנין (לעיל דף פ:) דהנח לפני שומר חנם והוא הדין שומר שכר בגניבה ואבידה ואי אשואל קאמר מדאורייתא נמי לא קני אלא במשיכה וליכא למימר דקאי אשוכר שתקנו משיכה ולא קנו מעות דהא שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ועוד מאי פליגא דאמר הכא אלא לענין חזרה קאמר דשוכר ושואל מיד שמשכו הבהמה מרשות הבעלים אין בעלים יכולין עוד לחזור והיינו דקאמר ופליגא דרב הונא:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]לט א מיי' פ"ג מהל' שאלה ופקדון הלכה א' והלכה ב, סמ"ג עשין צב, טור ושו"ע חו"מ סי' ש"מ סעיף ו' וסעי' ח:
מ ב מיי' פ"ג מהל' שאלה ופקדון הלכה א', טור ושו"ע חו"מ סי' ש"מ סעיף ה':
מא ג מיי' פ"ג מהל' שאלה ופקדון הלכה ב', טור ושו"ע חו"מ סי' ש"מ סעיף ז' ודלא כרב:
מב ד מיי' פ"ו מהל' מעילה הלכה ד':
ראשונים נוספים
מהדורא תליתאה:
מתוך: תוספות רי"ד/בבא מציעא (עריכה)
מעל לפי טובת הנא' שבו בכריתו' בפ' אמרו לו אמרי' שבמעיל' עשה את המהנ' כנהנ'. שכך מעל המהנ' את חבירו ש"פ כאלו נהנה היא בשוה פרוטה:
גמרא באומר לו הכישה במקל והיא תבא. פירוש דאליבא דרב מחייב בהא נמי מדין ערב דהוה ליה כאומר לחברו זרוק מנה לים ואתחייב אני לך דחייב מדין ערב והכי מוכח בפרק קמא דקידושין. הר"ן
וזה לשון הריטב"א: רב אמר אפילו תימא בעבד כנעני נעשה כאומר לו הכישה במקל והיא תבא. תמיהא מילתא כי אמר לו הכישה במקל והיא תבא במה זכה בו השואל והרי לא משך ולא באת לרשותו כלל. ויש מתרצין דמיירי שאמר לו הכישה במקל ותבא לסימטא או לצידי רשות הרבים שהמשיכה קונה. ותמיהא מילתא דהא כל זמן שהוא לא משך או לא קראה שתבא אין כאן משיכה ומדין חצר לא משמע דקני ליה סימטא או צידי רשות הרבים בשום דוכתא ואפילו הוא עומד בצדן אלא אם כן הוא מדין ארבע אמות שתקנו חכמים וכשאומר דליקנו ליה ארבע אמות דידיה והנכון כדפירש רש"י דטעמא דהכא דאמר ליה הכישה במקל והיא תבא שיעבד נפשיה מהשתא עד כאן. פירוש לפירושו דהכא לא מדין שאלה נתחייב בה אלא שכל שאומר לחברו שיוציא ממונו על פיו למקום שאינו משתמר או שיזרקנה לים וכיוצא בו ויתחייב בו מיד שעשה כן על פיו נשתעבד לו בההיא הנאה כאלו קבלו ממש ממנו ואב לכולן ערב וכדפירש רש"י בפרק קמא דקידושין. וכל שאמר כן בפירוש הכישה במקל והיא תבא ואתחייב אני לך דלכולי עלמא חייב דהוה ליה כאומר זרוק מנה לים ואתחייב אני לך שהוא חייב וכיוצא בו באשה שהיא מקודשת. אבל הכא אף על פי שלא אמר לו ואתחייב אני לך אמר רב שהוא חייב דכיון דלהנאתו הוא אומר לו לשלחם מסתמא כאלו פירש ואתחייב אני לך דמי מה שאין כן באומר זרוק מנה לים דכל היכא דלא אמר ליה ואתחייב אני לך לא מחייב כיון שאין הזריקה לתועלתו של זה. והשתא אתי שפיר מאי דאמרינן שהאומר שלח לי ביד עבד כנעני כיון דרוב עבדים רשעים ואין להם ממון לשלם הרי זה כאומר להכישה לרשות הרבים או למקום איבוד. ומאן דמותיב לה בסמוך סבר דכיון דעבד בן דעת ואימת רבו עליו מקום המשתמר הוא חשוב וכיון שלא אמר לו ואתחייב אני לך פטור. ואמרינן לא תימא נעשה כאומר כלומר דהתם ודאי פטור דמקום המשתמר הוא אלא באומר לו בפירוש אמור לעבדך שיכישנה ותבא. עד כאן.
ולענין פסק הלכה. הריא"ף לא הביאה משמע דסבירא ליה דליתא וכו'. וכן פסק הרמב"ם בפרק ג' מהלכות שאלה דאמר לו הכישה במקל פטור וכי תימא אמאי ליחייב מדין ערב כאינך דמתניתין לא דמי דהני כיון דאזלי בהדי פרה סמכא דעתיה דעבד ושליח מנטרו לה ומחייב מדין ערב אבל אמר לו הכישה במקל לא סמכא דעתיה. ואף על גב דהתם בפרק קמא דקידושין מוכח דהאומר לחברו זרוק מנה לים וכו' ככתוב בנמוקי יוסף. הר"ן. והרמ"ך כתב לענין פסק וזה לשונו: השואל את הפרה ושלחה לו המשאיל ביד עבדו העברי או הכנעני של משאיל או ביד בנו או עבדו העברי או שלוחו של שואל כיון שלא צוה לו השואל לשלחה בידו אם מתה פטור והוא הדין אף על גב דאמר ליה שלחה לי ביד עבדך הכנעני ושלחה לו ביד עבדו הכנעני של משאיל ומתה ביד העבד שהשואל פטור דיד עבד כיד רבו דמי ולא נפקא מרשותיה דמשאיל והוה ליה כמאן דאמר ליה את אייתי לה ניהלי דהא ודאי באחריותיה דמשאיל היא כל כמה דלא מטת לידיה דשואל לר"מ. אמר לו השואל הכישה וכו' עד פטור עד כאן פרק ג'. ובגמרא דאם היתה חצרו של שואל לפנים מחצרו של משאיל ואמר לו השואל הכישה במקל והיא תבא והכישה כיון שיצאת מרשות משאיל כלל קמה לה ברשות שואל לגמרי דהא סמכא דעתיה דודאי התם אזלא כי לכיש לה ואף על גב דאיכא גויאתא דאינון דרכים עקומים כמו רחבות שאחורי בתים בין ביתו של משאיל לביתו של שואל. ונראה לומר דבדליתנהו דחד מינייהו קמיירי והיינו דאתא רב אשי לאשמועינן דחייב כיון דנפקא מרשות משאיל וצריך עיון. וצריך עיון דשלחה לו ביד עבד כנעני של שואל שלא מדעת השואל אי אמרינן דכמאן דמטת לידא דשואל דמי דיד עבד כיד רבו או דילמא כיון דלא פקדיה איהו לא מחייב באחריותה עד דמטי לידיה או עד דלידע דבידא דעבדיה היא וליהוי ניחא ליה. וכן נראה מלשון המשנה דקתני עבדו סתם ואפילו כנעני בכלל. אמר לו שלחה לי ביד עבדך העברי או ביד עבדי העברי או הכנעני או ביד בנך או שלוחך או בני או שלוחי ושלחה ומתה קודם שהגיעה לידו חייב דכיון דנפקא מרשות משאיל כמאן דאתת לידיה דשואל דמי ובאחריותיה קיימא. וכן בשעה שמחזירה אם החזירה לו בתוך ימי שאלתה על ידי בנו או עבדו הכנעני או העברי של שואל או על ידי עבדו העברי של משאיל או על ידי בנו או שלוחו הרגיל לעשות שליחותיו תמיד כיון דלא אמר ליה משאיל אכתי לא נפקא מרשותיה ובאחריותיה קיימא. וכל האי שקלא ליתיה בגמרא בהאי פירקא ובפרק השוכר את האומנין איתיה בגמרא דמשנת כל האומנין וכו'. וצריך עיון נמי הכא היכא דשדריה ניהליה בתוך זמנו ביד עבדו הכנעני של משאיל אי אמרינן דכמאן דמטת לידיה דמשאיל דמי או לא כיון דלא פקדיה איהו לשדורה ליה בידיה דההוא עבדא באחריותיה דשואל קיימא עד דתימטיה לידיה או עד דלידע דבידא דעבדא היא וליפייס בהכי וכן נראה. אמר לו המשאיל שלחה לי ביד אלו ושלחה לו ומתה ביד המביא פטור השואל והמביא. והיכא דשדרה ליה בידא דעבדיה הכנעני של שואל נראה לומר דדיינינן ביה כדינא דלעיל דכיון דיד עבד כנעני כיד רבו דמי הכא נמי לא שנא וכמאן דאמר ליה את גופך אהדרה ניהלי דמי וכל כמה דלא מטת לידיה דמשאיל לא מיפטר שואל מאונסיה ואם מתה משלם כן נראה וכן כתב הר"מ. ואם החזירה לו לאחר ימי שאלתה על ידי אחד מאלו אף על גב דלא אמר ליה משאיל לשדורה ליה בידיה פטור השואל אם מתה בדרך דנפק ליה מתורת שואל ודמיא לההיא דאמרינן גבי אומן דהיכא דאמר ליה טול את שלך והבא מעות או אמר ליה גמרתיו בלחוד דהוי שומר חנם ונפק ליה מדין שומר שכר. והאי נמי כמאן דאמר ליה גמרתי דמי כיון דשלים זימניה והוה ליה למשאיל לאסוקי אדעתיה דהשתא ניהדרה ניהליה ואי לא הוי בעי דלישדרה ניהליה על ידא דבריה או עבדיה הוה ליה למימר ליה ולאודועיה ומדלא אמר ליה איהו אפסיד אנפשיה הילכך פטור. ובכל הני דאמרינן גבי שואל דפטור דוקא מדין שואל הוא דפטור אבל חייב הוא בדיני חיוב שומר שכר בפשיעה ובגנבה ואבדה. עד כאן. כגון שהיתה חצרו של שואל לפנים מחצרו של משאיל וכשהכישה כלפי פנים ויצאה מרשותו כבר היא בחצרו של שואל ואקשינן הא פשיטא. ושנינן דאיכא בין החצרות גזייתא כמו אנדרונא חולקת בין החצרות מהו דתימא לא סמכא דעתיה דשואל דאזלא גביה דילמא קיימא לה התם הילכך לאו שלוחו הוא במשיכה זו קמשמע לן דסמכא דעתיה. ונראה לי דלהכי אמר שהיתה חצרו של שואל לפנים מחצרו של המשאיל שאלו אמר בהפך כיון שדרך המשאיל לעבור דרך חצרו של שואל ויש לו עליו דרך אפילו נכנסה בחצרו ממש עדיין לא יצאה מרשות המשאיל. וכיון דרב אשי דחייה לההוא סייעתא ושמואל נמי לא קא משני למתניתין כוותיה דרב ואוקמה בעבד עברי דאלו בעבד כנעני לא אשכח ביה חיובא כלל אלמא לא סבירי להו כוותיה בהא הילכך לית הלכתא כוותיה אלא אמרינן בכהאי גוונא דבהני תנאה קביל עילויה שואל משום דבעי משיכה או זיכוי. הראב"ד. וכן כתב הרשב"א.
וזה לשון הריטב"א: לימא מסייע ליה וכו'. אמר רב אשי הכא במאי עסקינן כגון שהיתה חצרו של שואל וכו' דכי מחי לה להתם אזלא. פירוש וכיון דכן סמכא דעתיה דשואל ומשתעבד ליה אבל אם היתה רשות הרבים בינתים כיון דלא סמכא דעתיה ורחוק הוא שיהא לו תועלת באותה הכישה לא משתעבד והוה ליה כאומר זרוק מנה לים ולא אמר לו ואתחייב אני לך שאינו חייב. והא דלא אוקמה למתניתין בשיש רשות הרבים בינתים וכשאמר לו בפירוש ואתחייב אני לך משום דמשמע ליה דאם כן פשיטא אבל באידך אשמועינן רבותא כדמפרש ואזיל.
לא צריכא דאיכא גוויתא. הכי גרסינן בכל הספרים. ורש"י גורס גזייתא ופירש הוא שיש בחצרו של משאיל זויות מוקצים לסור שם לשון כי גז חיש, עד כאן. ועל הדרך הזה יש לפרש גוויתא. ומיהו מה שפירש רש"י שהם ברשותו של משאיל אינו מחוור דהא ודאי כל כהאי גוונא לא מחייב כלל שהרי לא יצאת מרשותו של משאיל כלל וכשאינה נכנסת לאותן גוויתא הרי היא נכנסת לחצרו של שואל ופשיטא שנתחייב בה ולכך פירשו דהני גוויתא הן בין חצרו של שואל לחצרו של משאיל והם של אנשים אחרים מהו דתימא לא סמכא דעתיה דשואל ועד דאמר ואתחייב אני לך לא מחייב קמשמע לן דסמכא דעתיה ומכיון שיצאת מרשות משאיל חייב באונסים אבל אם היתה רשות הרבים מפסקת בינתים לעולם אימא לך דלא סמכא דעתיה ועד שיאמר בפירוש ואתחייב אני לך לא מחייב. ע"כ.
אמר רב הונא השואל קרדום מחברו וכו'. ופרכינן למאי אי לאונסין מאי שנא פרה דמשעת שאלה הוא מחייב. פירוש דהא כיון ששלחו ביד בנו של שואל מדעתו דאמר לו שלח (אי) חייב באונסיה כדלעיל ואף על פי שלא נשתמש בה. ולמאי דקסלקא דעתין השתא דלענין אונסין קאמר משמע דסביר לן דבשאלה דוקא הוא דאמרה רב הונא שאין בו קנין גמור ומסתמא לא חייבו הכתוב עד שיתחיל ליהנות בו אבל קודם לכן דיו שיהא כשומר שכר להתחייב בגנבה ואבדה ולהכי לא פרכינן עלה מסברא ופרכינן עלה מפרה דמאי שנא פרה שהוא חייב באונסיה משעת משיכה הוא מתחייב כשם שמתחייב שומר שכר בגנבה ואבדה ולא מטעם משיכה דהא סבירא ליה השתא דאין משיכה קונה בשומרים וכשם שאינה קונה לחזרה כך אינה קונה להתחייב באונסיה דמאי שנא אלא טעמא משום דאדם משעבד עצמו בכסף ובההיא הנאה דאושלה ניהליה ואפקה מרשותיה לרשות שואל גמר ומשעבד ליה נפשיה באחריות כאלו קבל ממנו שכר לשמור ולהתחייב באונסיה. ומיהו אם רצה המשאיל לחזור בו יכול לחזור בו כל זמן שלא התחיל השואל להשתמש בו וטעמא דמלתא הוא משום דסבירא ליה דמשיכה אינה במטלטלין מדאורייתא ורבנן הוא דתקון וכי תקון דוקא במכר או מתנה שהוא קנין הגוף אבל בשאלה דלית בה לשואל אלא קנין פירות לא תקנו לה משיכה ואף על פי שאדם קונה בחזקה דקל לפירות שאני התם שגופו של דקל נותן פירות. ותו לא פלוג רבנן בין דקל לפירות או בית לדור בו דהא מכל מקום קרקע הוא שראוי לפירות אבל כלי שאינו ראוי להשתמש אין משיכה מועלת בו לחזרה ויכול המשאיל לחזור בו כל זמן שלא התחיל במלאכה. והנכון דשאני שכירות דמכירה ליומא היא והרי הוא בכלל משיכה שתקנו בלקוחות. ואם תאמר וכיון דמשיכה לא קניא לחזרה מאי טעמא קני בהתחלת מלאכה ומה קנין הוא זה. ויש לומר דהא תקנתא דרבנן היא מפני תיקון העולם שלא יהא אדם משאיל או משכיר כליו לחברו ואחר שיתחיל במלאכתו שיחזור בו ויניח מלאכתו מותחלת. ולית הלכתא כרב הונא אלא כרבי אלעזר דתניא כוותיה שכשם שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו בשומרים. הריטב"א.
ופליגא דרבי אמי דאמר רבי אמי המשאיל קרדום של הקדש לחברו הוא מעל לפי טובת הנאה שבו. פירוש שמשלם להקדש מה שנהנה בשאלתו דהיינו כפי טובת הנאה שהיתה להקדש בכדי השאלה ההיא. וחברו מותר לבקע בו לכתחלה. פירוש דכיון שנותן המשאיל להקדש דמי אותה הנאה יצאה אותה הנאה לחולין. ויש שפירש דכיון דקאמר שחברו מותר לבקע בו לכתחלה מכלל דבשאלה שהשאילו לבקע בו יצא כולו לחולין ולא כדי דמי ההנאה בלבד שאם לא יצא כולו לחולין ונשאר בו צד הקדש. היאך מותר לבקע בו אלא ודאי שכולו יצא לחולין מפני אותה שאלה כיון שכל הכלי היה צריך לאותה שאלה וכיון שכן כל אדם יכול לחזור ולבקע בו. וקשיא להו הא דתניא בתוספתא נטל קרדום של הקדש ובקע בו מעל חזר ובקע בו מעל בא חברו ובקע בו כולם מעלו נתנו לחברו הוא מעל וחברו לא מעל. מכל מקום שמעינן מרישא דמשום הנאת ביקוע בעלמא אף על פי שמעל באותו ביקוע חייב לתת להקדש דמי ביקוע דהיינו מעילתו ואינו חוזר ומבקע בו. ותירצו בתוספות דהתם מיירי בשכל אחד סבור לבקע בקרדום שלו ואין כאן שינוי רשות כדי שיצא לחולין אלא שמשלם להקדש כפי מה שנהנה דומיא דגזבר שנשתמש בשל הקדש בעודו ברשותו שהוא מועל לשלם מה שנהנה ואינו יוצא לחולין אבל הכא שהשאילו לחברו להשתמש בו הוא עבד שינוי רשות ובאותו שינוי רשות יצא לחולין ולפיכך חברו מבקע בו וכן שאר כל אדם ודמיא למאי דאמרינן התם בסיפא נתנה לחברו הוא מעל וחברו מותר לבקע בו לכתחלה. ובתוספות שאנץ כתוב וחברו מותר לבקע בו לכתחלה. והא דתניא בתוספתא בקע בקרדום של הקדש ובא חברו ובקע בו בא חברו ובקע בו כולן מעלו בכלי שרת מיירי ששוחטין בה שאין יוצאין לחולין כשעושין בו מלאכה כדאמרינן במעילה אין מועל אחר מועל אלא בהמה וכלי שרת בלבד. ויש תימה כי לא מצינו בשום מקום קרדום לשחיטה אלא בסכין. ושמא קרדום שמשפין בו את הגזרין קרוי כלי שרת בליקוטין מפורש היטב ובקרדום שאינו כלי שרת כדמוכח בסיפא דברייתא בתוספתא. מפי רבי. וככתוב בתוספות. ואחרים פירשו דהשואל רשאי לבקע בו לכתחלה בהשאלתו אבל מיד שכלתה שאלתו הדרא לקדושתו והמבקע בו מעל דבשלמא אם נתכוון לגזלו או ליתנו לזה לגמרי יצא כולו לחולין עד לעולם אבל עכשיו שלא השאילו אלא לבקוע ידוע נהי שיצא כלו לחולין לצורך אותו ביקוע הרי מכל מקום לא יצא כולו לחולין לגמרי. והא דאמרינן שאין מועל אחר מועל במוקדשין היינו כשנתכוון בפעם הראשון להוציאו כולו לרשות אחרים כגון שנתנו כולו לחברו הא לאו הכי אמרינן יש מועל אחר מועל ואתיא תוספתא דלעיל אפילו כשהמבקע סבור שאינו שלו ומתכוון להשתמש בו וליהנות באותו ביקוע בלחוד ואי לאו דקני אמאי מעל לפי טובת הנאה ואמאי מבקע בו לכתחלה. ניהדריה לא ליקני ולא למעול. כלומר כיון דלא קנה במשיכתו הרי לא יצא מרשות הקדש כלל וכל זמן שלא בקע אין בו מעילה והא דאמרינן ליהדריה ולא ליקני ולא למעול לאו דוקא נקטינן דליהדריה דכי לא אהדריה נמי כל היכא דאיתיה בי גזא דהקדש איתיה אלא לרווחא דמילתא נקטינן ליה דכיון דאסור לאיתהנויי ביה מסתמא לית ליה לעכוביה גביה ואיכא דקשיא ליה דמשמע הכא דכל כמה דלא אשתמש בדבר של הקדש ויכול חברו לחזור בו אין כאן מעילה ומאי שנא מהמפקיד מעות מותרין אצל שלחני שמעל לאלתר ואף על פי שעדיין לא נשתמש השלחני בהם והתם אלו בעי מפקיד ליטול מעותיו יכול לחזור בו. ותירצו דהתם כיון שנתנם מותרין לשלחני ודאי בהלואה הם אצלו ואלו רצה שלחני ליטלם לעצמו ולתת לו מעות אחרים כשבא המפקיד ליטול מעותיו הרשות בידו וכיון דקננהו לענין זה איכא מעילה קודם תשמיש מה שאין כן בזו דלרב הונא כי הדר ביה משאיל הדר ליה כוליה בעיניה. ואם תאמר ולדידן דסבירא לן דמשיכה קונה בשואל היכי מעל דהא משיכה זו אינה אלא מדרבנן שתקנו משיכה בשומרים. ויש לומר דאפילו הכי אינה מעילה דהפקר בית דין הפקר וקנין דרבנן כקנין דאורייתא חשיב לענין זה. הריטב"א.
כך תקנו משיכה בשומרים. לא להתחייב באונסין קאמר וכו' ככתוב בתוספות עד סוף הדיבור ושלש מחלוקות בדבר דרבי אמי סבר משיכה קונה בשומרים דבר תורה הילכך מעל. ורבי אלעזר סבר תקנו משיכה מדרבנן. ורב הונא סבר דאף מדרבנן אין משיכה קונה. הרא"ש. וכתב הרמ"ך לענין פסק וזה לשונו: כדרך שתקנו משיכה במוכרים ובלקוחות כך תקנו בשומרים ובשואלים הילכך לא מצי חד מינייהו למהדר ביה שלא מדעת חברו עד דלישלם זימנא דקבע ליה. מיהו היכא דשאיל מיניה מידי ולא אמר ליה להכי והכי קא שאילנא ליה מינך מצי תבע ליה ביומיה או למחר כל אימת דבעי דלא אמרינן סתם שאלה שלשים יום. א"ז מ"ר. עד כאן. וכן כתב לעיל עיין שם קודם משנת השואל את הפרה שכרה חצי היום וכו' סמוך לה.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה