באר היטב על יורה דעה עו
סעיף א
[עריכה](א) שהאש: כתב הש"ך משמע דאפי' הדחה לא בעי לכתחלה משום דם בעין שעליו לפי שהכל האש שואבו ול"מ אם נצלה יפה דאז נפלט כל הדם לחוץ אלא אפי' לא נצלה יפה ולא נפלט כל הדם לחוץ שרי כי מה שיוצא לחוץ האש שואבו ומישרק שריק ומה שנשאר בתוכו הוי דם האיברים שלא פי' ולא חשיב כפי' מה שהולך מצד זה לצד זה ולא דמי למ"ש בסי' ס"ו דדם שנצרר בחתיכ' או שפי' ממקומו ונתעורר לצאת ונבלע במקום אחר דאסור דשאני הכא דלא חשיב פי' כיון דלא פי' מחיים ממקום למקום.
(ב) נטילה: וכ' הש"ך דלדידן אוסר עד ס' וכמ"ש הר"ב בסי' ק"ה (ומה שלא הגיה הר"ב כאן אדברי המחבר כלום היינו שסמך עצמו אמ"ש בכמה דוכתי' דנהיגין לאסור בס' במליחה ובצליה ה"נ כאן) ואם נפל דם צלול בעין על הבשר וצלאו אח"כ בלא הדחה טריפה דלא אמרינן כבכ"פ או אגב דפליט דם דידיה וכו' גבי דם בעין שנפל עליו ממקום אחר וכ' הט"ז דהאי דם שכ' המחבר פי' דם בעין לאפוקי דם הנפלט ע"י מליחה או צליה דביה אמרינן מישרק שריק.
סעיף ב
[עריכה](ג) הדחה: פי' הדחה שאחר המליחה (קודם הצליה).
(ד) צליה: כתב הש"ך ואם לא הדיחו קודם צליה נכשר ע"י הדחה לאחר צליה.
(ה) הדחה: כתב הש"ך ואע"ג דאם דם אחר בעין נפל עליו לא אמרי' שהאש שואבו וה"נ חשיב בעין לעיל סי' ס"ט ס"ב י"ל דכיון דלא הוי דם בעין ממש אמרינן שפיר שהאש שואבו ובאמת דגם לכתחילה מותר לצלותו בלא הדחה תחלה דאם אתה אוסרו לצלי נמצא דלית ליה תקנתא והוי כדיעבד אלא משום דבריש הג"ה כ' הרב דהמנהג להדיחו תחלה ולמלחו קצת כאשר נתחב בשפוד מש"ה כ' כאן לשון דיעבד.
(ו) שהה: הטעם דאז לא נבלע הרבה ויוצא ע"י צליה.
(ז) אסור: כ' הט"ז דהמחבר עצמו לא פסק כן בת"ח אלא אפי' בלא שהה אסור כמו בבישול וכן יש לפסוק ובש"ך סי' ס"ט ס"ק י"ג חולק ע"ז ומתי' לצלי אם לא שהה ע"ש וכתב מהרש"ל מה שנהגו הנשים להדיח אחר שנצלה קצת קודם שנגמר כל צרכו ושוב חוזרין וצולין אותו לאו משום איסור נהגו כן אלא שלא יתקלקל טעם הצלי אחר הדחתו. ונ"ל שאחר הדחתו שלא לצלות עוד על שפוד זה דהשפוד הוא טריפה ונותן טעם בבשר אלא יצלה בלא שפוד וכן ראיתי נוהגין.
(ח) החלולים: שאע"פ שהדם בהן פי מדופן לדופן מ"מ כבכ"פ.
(ט) בשר: הקשה הט"ז דהא בסי' ע"ז מתיר בבשר בכל גווני בצלי וצ"ל בדוחק דה"ק כאן בביצים לחוד או בבשר עם ביצים והש"ך כ' כל צדדים קתני בביצים אפי' דיעבד אסור ובבשר לכתחלה אסור (ובשם הרב משעברשין שמעתי דכך יש לגרוס ברמ"א ואין חילוק בין אווזות החלולים לשאר בשר ובלבד שלא יהיו ממולאים בביצים אבל וכו').
(י) מליחה: או שנמלח ולא שהה שיעור מליחה ובדיעבד אין לחוש אפי' הפכו כל שעת הצליה.
(יא) לאכילה: כ' הש"ך וטעמא דאז יצא כבר כל דמו ומותר אפי' לכתחלה לצלותו חצי צלייתו כדי לבשלו אח"כ ואם רוצה לאכלו כך צלוי אפ"ה צריך לצלותו חצי צלייתו ועיין בסוף סימן ס"ט מ"ש בשם הט"ז היאך יש לנהוג לכתחלה.
(יב) צלייתו: כ' הש"ך בשם ת"ח דאם נצלה בלא מליחה צריך להדיחו אחר הצליה ג"פ ומשמע דה"ה אם נמלח ולא שהה או אפי' שהה ולא הודח אחר המליחה דצריך הדח' ג"פ אחר הצליה ומהרש"ל כ' דלעולם א"צ אלא הדחה א' אחר הצליה ותמה עליו הש"ך היאך מלאו לבו לחלוק על הגדולים הקדמונים בסברא בעלמא בלי ראיה ברורה בפרט להקל (וכ"כ הפר"ח).
סעיף ג
[עריכה](יג) וימלח: כ' הש"ך אע"ג דבסי' ס"ז מתיר לאכול בשר חי בהדחה בלא מליחה דדם האיברים שלא פי' הוא הכא כיון שהדם שבורידין כנוס הוא אסור.
(יד) צלי: כ' הש"ך וה"ה לקדרה מותר ע"י מליחה כיון שנקרו מחוטי הדם.
(טו) כאחד: דס"ל דלא מהני ניקור.
סעיף ד
[עריכה](טז) השפוד: משום דלגבי שפוד לא אמרינן כבכ"פ.
(יז) מלזוב: כתבו הט"ז וש"ך דמשמע דוקא אם שניהם הם יחד שהוסר מעל האש וגם פסק מלזוב אבל אם עדיין הוא על האש אע"פ שפסק מלזוב או שהוסר מעל האש ועדיין הבשר זב אין לחוש.
(יח) בדיעבד: כ' הט"ז דמהרש"ל אוסר השפוד אף בדיעבד ובמקום שאין הפסד מרובה יש לחוש לדבריו ואם צלאו בו בשר איסור נראה דאפי' דיעבד אסור דדוקא באיסור דם יש להקל אבל לענין בליעת איסור דמיסרך סריך לא שייך להקל והש"ך כ' דבשפוד דעת מהרש"ל באו"ש סי' י"ז כדעת הר"ב.
סעיף ה
[עריכה](יט) שהמוהל: כתב הש"ך דנראה מהש"ס דאפילו המוהל עב מותר.
סעיף ו
[עריכה](כ) לאכילה: כתב הש"ך ואם נצלה כחצי צלייתו מותר ליתן כלי תחתיו אפי' בלא נתינת מלח בכלי ודלא כב"ח.