באר היטב על חושן משפט עא
סעיף א[עריכה]
(א) שבועה: ואפי' בנאמנות סתם שלא פי' שיהא נאמן בלא שבועה. ובמלוה בשטר הטעם פשוט דהא בלא נאמנות נמי נשבע על שטרו ונוטל ולמאי הימניה אבל במלו' ע"פ קשה דהרי אם לא הימניה היה הלוה נשבע היסת ונפטר א"כ נאמר דלזה הימניה להמלו' שיטול בשבועה וכמ"ש בסכ"א במלו' שהאמין ללוה כו' וצ"ל דשאני הכא דהמלו' עשה טוב' להלוה שהלוה לו מעות אנן סהדי דכונתו היה להיות נאמן אפילו בלא שבוע' דמה לו ליתן מעותיו ולהכניס נפשו לשבוע' ואף אם יהא העסק לטובת המלו' לא חלקו בין נאמנות לנאמנות משא"כ כשהאמין המלו' ללוה אפילו כתב הנאמנות בשטר אמרינן כיון דהוא נגד הסברא יד בעהש"ט על התחתונ' עכ"ל הסמ"ע (ועיין בט"ז והגאון ח"צ בהגהותיו שם שכתבו טעמים אחרים בזה ע"ש) וכתב הש"ך מיהו שבועת היסת לאחר הפרעון צריך כמש"ל בס"ה.
(ב) לעיל: כתב הסמ"ע דאפילו מאן דפליג התם מוד' הכא דדוקא ביש בידו שטר או כת"י שיש בו נאמנות אלא שאינו מקויים הוא דס"ל דאינו נאמן לומר פרוע משום דלא ה"ל להניח שטר כזה בידו דלמא ימצ' עדים לקיימו משא"כ בע"פ.
(ג) עדים: משמע דוקא ב' עדים אבל ע"א שאומר שפרעו לא מהני נגד נאמנות סתם כ"כ הסמ"ע אבל הש"ך כתב דמשום הא לא איריא דבשני עדים אינו נוטל כלום ובע"א נוטל ומיהו בשבוע' וכן משמע בבעה"ת דנאמנות סתם לא מהני נגד ע"א גם בתשו' מהר"מ אלשיך סי' כ"ח משמע להדיא כן רק כשכתוב בשטר שיהא נאמן נגדו כע"א נוטל בלא שבוע' כשע"א מכחישו כמו בכתב לו שיהא נאמן כב' עדים שנוטל בלא שבוע' אם ב' עדים מכחישין אותו עכ"ל וע"ש.
(ד) גוב': כ' הש"ך דנאמנות נגד ב' עדים לא מהני אלא כשהמלו' טוען סטראי נינהו ואז אפי' מעידים שקבלם בפי' על חוב זה נאמן להכחיש העדים אבל כשטוען להד"ם אינו נאמן דהא מ"מ יוכל לתובעו אח"כ כו' ע"ש.
(ה) מיגו: כתב הסמ"ע והא דהרמ"א בהג"ה שלפני זה כתב דנאמן במגו לכאור' היה נראה לחלק דשאני התם דהמיגו הוי בענין הנאמנות בעצמו דאי בעי אמר לא האמנתיהו אבל הכא מיירי שיש עדים שהאמינוהו אלא דאי בעי לשקר יכול לפטור עצמו בטענ' אחרת. אבל בגוף תשובת הרשב"א לא משמע כן שכתב וז"ל אין ראובן נאמן לומר החזרתי במגו דנאנסתי דכיון שהאמינו כו' ולפי זה לק"מ דמשמע מלשונו דדוקא כשהאמינו כב' עדים כ"כ הא סתם נאמנות לא מהני במקום מגו ומש"ה כתבו מור"ם כאן דמיירי דהאמינו נגד ב' משא"כ כשהאמינו סתם כו' ע"ש הטעם דיש לחלק בזה אבל הש"ך השיג עליו וכתב דהרשב"א קאי להדיא אפקדון אבל בהלוא' היאך שייך לומר נאנסתי ע"ש שסתר דברי הסמ"ע ומסיק וכתב דאין חילוק בין נאמנות סתם לנאמנות בעדים והסכים לתירוץ הראשון של הסמ"ע דיש חילוק אם המגו הוא בנאמנות עצמו וכ"כ בתשובת מהרי"ט סי' (ע"א) [ס'] וכל זה ברור עכ"ל.
(ו) פרוע: כתב הש"ך מדכתבו הט"ו והפוסקים סתם ולא חילקו משמע דמיירי בין במלוה בשטר בין במלו' על פה וכ"מ יותר ברמב"ם וסמ"ג ע"ש אבל מדברי רב האי גאון ז"ל לא משמע כן לכן נ"ל שיש להחמיץ הדין בזה והדבר צ"ע ואם א"ל תהא נאמן עלי כב"ד פשיטא דאפי' הודאה או פרעון בב"ד לא מהני כל שתבעו בפני ב"ד אחר מיהו שובר בכת"י מהני גם בזה עכ"ל.
סעיף ב[עריכה]
(ז) לאחר: הש"ך מאריך בדין זה ומסיק דדוקא בנאמנות כבי תרי צריך קנין לאחר הלוא' ובנאמנות סתם א"צ קנין בכל ענין ע"ש (ואין כן דעת הט"ז אלא דבכל גווני אינו משתעבד אחר הלואה ע"ש).
סעיף ג[עריכה]
(ח) לפרעון: אבל אם גילה דעתו שהאמינו גם לזה ולכיוצא בזה ודאי מהימן אהכל והכלל כל תנאי שבממון קיים ודוקא שהוא בודאי בלשון התנאי אבל בדבר המסופק בו אמרינן המע"ה עכ"ל הסמ"ע וע"ל סי' ס"א ס"ה בהג"ה והש"ך הביא הרבה פוסקים שחולקים על המחבר וס"ל דאין לחלק בין הודא' לפרעון כ"כ הרשב"א בתשו' שאפי' באו עדי' ואמרו שהוד' בפניהם נאמן שכן האמינו עליו כב' עדים וכן הסכימו רבותינו וכן מקובל הוא בידי וכן אנו נוהגין עכ"ל וע"ש בש"ך באורך.
(ט) והניח: שם בתשובת הרא"ש ובטור כ' דמיירי שהניח עוד ממון רק שלא היה בעין כ"א על שט"ח ופסק דאינו נאמן ליקח הממון שהוא בעין עד שיעור חובו רק שעל השט"ח יקח ג"כ חלק ממנו ע"ש. סמ"ע.
(י) מהני: וכתב הרשב"א בתשובה דאם כתב בשטר שיהא נאמן בכל עניני השטר אין הנאמנות אלא בענין השטר ממש כגון שזה אומר מנה זו נתתי לך וזה אומר לא קבלתי או שטען שטר אמנה היה וכל כיוצא בזה אבל לא שיהא נאמן לומר לא נפרעתי שאין זה מעניני השטר אא"כ כתב לו מפורש ע"כ וכ"כ הריב"ש סוף סימן תצ"א וכ"כ בתשובת מהראנ"ח סי' ס"א וע"ש באריכות ובתשובת מהריב"ל ס"א כלל י"ט סי' כ"ה נסתפק אם כתוב בשטר בכל חזוקי סופר ובכל תוקף שראוי הי' לומר שהוא כולל כל מיני טענות אמנה ורבית פרעון ומחיל' וכיוצא בו דאל"כ מה תוקף דבר נמצא בו כו' וע"ש עכ"ל הש"ך.
סעיף ד[עריכה]
(יא) למידי: ואפי' הימנוהו יותר ממאה עדים שמעידים שפרעו דגם שובר בעדים לא מהני מ"מ בכת"י המלו' מהני ודוקא שכתוב בו שהוא על שטר שסכומו כך וכך. סמ"ע.
סעיף ה[עריכה]
(יב) בעדים: היינו כשטוען המלוה סטראי נינהו אבל אם טוען להד"ם צריך לשלם לו וכמ"ש בס"א (ס"ק ד'). ש"ך.
(יג) לעולם: כתב הסמ"ע דאף אם לא כתב תיבת לעולם נמי דינא הכי דמדהימנוהו כב' עדים ממילא ידעינן שפטור בלא שבוע' קו"ח וגלגול ומה שחזר וכתבו כוונתו דאפי' לאחר הפרעון יהי' פטור מכל וכל והש"ך השיג עליו וכתב דלא ראה דברי בעה"ת ששם מבואר בהדיא דצריך דוקא לכתוב תיבת לעולם ע"ש (וכ"כ הט"ז דתיבת לעולם הוא העיקר ע"ש).
(יד) מהני: והיינו דוקא בסתם נאמנות ולא בהימנוהו כבי תרי אבל מ"ש לפני זה ואפי' נכתב במקום אחר כו' איירי גם בהאמינו כב' עדים וכתב לו שובר בכת"י במקום אחר. סמ"ע.
(טו) לעיל: דברי הרב צל"ע דמשמע דדינו שוה לסי' ע' ולפ"ז יכול לטעון סטראי ג"כ וכמ"ש הרב שם. וברשב"ץ שממנו מקור דין זה לא משמע כן דלא קאמר אלא בדין הראשון אם לא יכתוב תברא אלא ע"ג השטר כו' ולא בדין זה וצ"ל דגם הרב ה"ק מהני ופטור הלו' דה"ל כאילו אמר כו' וגרע מיניה וצ"ע וכבר כתבתי בסי' ע' שם דגם בא"ל אל תפרעני כו' צ"ע דברי הרמ"א ואפשר דאינו נאמן לומר סטראי כלל לגי' הרמב"ם והמחבר והרב ע"ש עכ"ל הש"ך.
סעיף ו[עריכה]
(טז) סתם: וכתב הטור דגם נאמנות מפורש אינו מועיל להדרת ראש וע' פי' בסמ"ע.
(יז) בכלל: וה"ה איפכא אם פטרו מהנדר השבוע' בכלל כ"כ הסמ"ע וע' באבן העזר סי' צ"ו סי"ט ובסי' צ"ח.
סעיף ז[עריכה]
(יח) דגזליה: דלא אגזלן לחוד קאי הקלל' אלא על כל מי שנתנו לו הגזיל' והיא בעין בידו דלא קנאה כ"א ביאוש עם שינוי רשות שאחריו וגם אין כוונתינו להחרים על מה שעבר רק לקלל כדי להחזיר את שלו. סמ"ע וש"ך.
סעיף ח[עריכה]
(יט) חל: בטור מסיק וכתב שכל חרם דב"ד גוזרין אותו א"צ לבע"ד לענות אמן ואף אם יהי' במצולות ים החרם חל עליו ע"כ (וכ"כ הרמ"א ביורה דעה סי' רכ"ח סל"ג) והא דכת' הט"ו בסי' פ"ז סכ"ב דיענה המשביעו אמן היינו כשהוא שם והוא משביעו בב"ד עכ"ל הסמ"ע.
(כ) אדם: גם הט"ו כ"כ שם וכדי שלא יסתרו דבריהן זא"ז צ"ל דשם טוען דיש לו עדים בודאי ואינו יודע מי הן וכאן איירי בדלא טוענין ודאי לכך אין כותבין פתקא רק ליתומים ולפ"ז לא ה"ל להרמ"א לכתוב בל' וי"א כיון דלא מצינו חולק ע"ז וע"ל סי' כ"ח ס"ב עכ"ל הסמ"ע והש"ך תירץ דשם מיירי ליתן חרם אחר עדות דזה מוטל על הב"ד לחקור כדי להוציא הדין לאמתו משא"כ הכא ליתן חרם על מי שחייב לו וז"ש הרמ"א וע"ל כו' אחר "עדות" דייקא ועב"ח דה"ה בגניב' וכה"ג היו נותנין טרם וכ"מ להדיא בסמ"ע סי' רס"ז ס"ק ד' ע"ש.
סעיף ט[עריכה]
(כא) הלו': דטענת סטראי נינהו לא מהני כשקיבל המעות בפני עדים וכמ"ש הט"ו בריש סימן נ"ח והרי כת"י כעדים דמי כ"כ הסמ"ע וכת' הש"ך דצ"ע להי"א בסי' נ"ח ס"ב דלא קרעינן לשטרא ואי תפס מלו' לא מפקינן מיניה אם גם בכאן נימא הכי או דלמא כת"י עדיף טפי עכ"ל.
סעיף י[עריכה]
(כב) מועיל: כת' הסמ"ע נרא' שהוא מטעם שכת' הט"ו בסי' מ"א באם הלו' טען ממני נפל והשטר יוצא מתח"י אחר שכיון שאין השטר ביד המלו' אין כאן חזקה וז"ל הש"ך ואותו אחר אינו יודע אם הלו' חייב או לא כן הוא בתשובת הרא"ש שם אבל אם הוא שליש ויודע מה טיבו דנאמן כמ"ש בסי' נ"ו א"כ יכול להחזיר השטר למלו' ופשיטא דמועיל לו הנאמנות עכ"ל.
סעיף יג[עריכה]
(כג) כפרן: ז"ל הטור אע"ג דקי"ל הוחזק כפרן לממון זה לא הוחזק לדבר אחר אפ"ה בהא בטל לנאמנות ולא שקיל ליה אלא בשבועה וכת' הש"ך בשם ס' ג"ת דאם נעש' כפרן בב"ד קודם הנאמנות כל מילי דב"ד קלא אית להו וסבר וקבל.
סעיף יד[עריכה]
(כד) כאן: ל' הטור אם אין העדים כאן אין הלו' נאמן כיון שכתוב בו וקנינא מיניה על כל כו' א"י לבטלו אבל אם העדים כאן אין בזה משום חוזר ומגיד דאיכא למימר אשאר מילי דשטרא חתומי וע"ל סי' כ"ט עכ"ל הסמ"ע והש"ך כת' דשאר פוסקים חולקים ע"ז וס"ל דבשכת"י העדים יוצא ממקום אחר אין נאמנים לומר דלא חתמי על הנאמנות ע"ש.
(כה) פשוט: דאם הי' מנהג פשוט בודאי לא לשופרא דשטרא לחוד נתפשט המנהג לכתוב כן אלא משום דבאמת מאמינים זא"ז וכבר נתבאר בט"ו לעיל סי' ס"א ס"ה דכל המקבל קנין סתם אדעתא דמנהג מקבל וכותבין כל דבר שנהגו לכתוב אפי' לא קבלו עליו הלו' בפי' משא"כ כשאינו פשוט אף שהרב' היו כותבין כן עכ"ל הסמ"ע (והט"ז הקש' דהא כת' הטור כמו שרגילין לכתוב בכל השטרות וצ"ל דכאן מיירי שלענין נאמנות היו צריכין להתנות בפירוש דוקא אלא שאר דברים היו כותבין מעצמן לשופרי דשטרי והעדים טעו וסברו שגם זה הוא כשאר שופרא וא"צ דעת הלו' עכ"ל) וע' מ"ש הש"ך בזה ע"ש.
(כו) מפורש: כתב הסמ"ע דר"ל שבלשון זה כתוב בשטר וקנינא כו' ובענין הנאמנות מפורש ופי' הוא מ"ש לעיל בשטר נאמנות לא מעצמנו כתבנו אלא מפורש הי' בין המלו' והלו' לפנינו ומכ"ש אם כתבו שהקנין הי' מפורש גם אנאמנות עכ"ל.
סעיף טו[עריכה]
(כז) כשמצוה: כת' הסמ"ע דאינו ר"ל שצריך להיות ידוע לב"ד שצוה כן להעדים אלא ה"ה כשבא במקום ההוא לפניהם שטר שכתוב בו נאמנות אמרי' מסתמא צוה כן לכתוב ולחתום כיון שאין כותבין אותו בלא ציווי הלו' כו'.
(כח) בשעת: וכשכתוב בו נאמנות מסתמא אמרינן שאמר כן בשעת הלוא' או שקנו ממנו על הנאמנות לאפוקי אם ידוע בבירור שאמר כן לאחר הלוא' ולא קנו מניה אז אין מועיל הנאמנות. סמ"ע וש"ך.
סעיף טז[עריכה]
(כט) שעבר: כת' הסמ"ע דאפי' זמן רב שעבר הזמן ומטעם דא"כ שטרך בידי מאי בעי דאל"כ פשיטא דהא לא כת' בו סתם נאמנות אלא כדי שלא יאמר פרעתיך ככלות הזמן דאילו בתוך הזמן חזק' שאין אדם פורע ודוחק לומר דמשום יום אחד דמשלם בו הזמן לחוד בא הנאמנות ע"כ וק"ק דלפ"ז בנאמנות כבי תרי לא יועיל אלא תוך הזמן אבל יותר נ"ל דמסתמא כ"ז שהשטר בידו משמע וכ"כ הגאון אמ"ו ז"ל עכ"ל הש"ך.
סעיף יז[עריכה]
(ל) מיורשיו: הטעם אע"ג דאביהם לא מצי למטען פרעתי מ"מ אנן טענינן להיורשים שאביהם פרע ואם הי' חי לא הי' המלו' מעיז כנגדו לומר שלא נפרע ומש"ה הימנוהו הלו' נגדו ולא נגד יורשיו שירא שיעיז נגדם לכפור הפרעון עכ"ל הסמ"ע * ובזה נ"ל ליישב קצת מה שהנחתי בצ"ע בסי' ס"ט ס"ה למה צריך אצל היתומים דוק' תוך זמנו לדעת הרמ"א שא"י לומר פרעתי על כת"י וא"כ אף אם אביהם הי' קיים לא הי' יכול לטעון פרעתי ולפי סברא זו אתי שפיר דאע"פ שאביהם לא הי' יכול לטעון פרעתי אנן טענינן להו מטעמא דהעזה כנ"ל.
(לא) פירש: כת' הסמ"ע נרא' דאם טוענין היורשים אנו פרענו לך אין הנאמנות מהני לענין זה ואפי' אם פירש כן בהדי' שיהא המלו' נאמן אפי' אם יורשי הלו' יאמרו שהם פרעו יש להסתפק אם מהני קבלת החוב עליו בענין זה דלכאור' נרא' דלא מהני שאין כח ביד אביהן להפקיע ממונן כו' ע"ש ובש"ך השיג עליו וכת' דאין ספק שלא ראה דברי בעה"ת ובעל העיטור שכתבו היפך דבריו ואי הוי חזי להו הוה הדר ביה ע"ש (וכן בט"ז השיג על הסמ"ע בזה ע"ש) וכת' עוד הש"ך דבאבן העזר סי' צ"ח פסק הרב בהג"ה גבי כתוב' דאפי' פטרה בפירוש מהיורשים לא מהני והיינו כדעת החולקים על הרי"ף והרמב"ם וקשה על הרב שסתם כאן כדברי המחבר וצ"ל דגבי אשה חיישינן טפי לצררי מיהו בנ"י כת' בשם ר"ח וכל חכמי נרבונא דשום נאמנות אפי' מפורש לא מהני גבי יורשים בין בכתוב' בין במלו' בשטר כשבא לגבות מבני לוה וצ"ע לדינא מיהו כשקנו מיניה מהני הנאמנות לכ"ע אפי' בכתוב' כמ"ש הטור באבן העזר שם והרב בהג"ה שם לא ביאר זה והי' לו לבאר עכ"ל.
(לב) בכלל: ואם כת' הבאים ברשותי הוא מחלוקת הרמ"ה והטור והב"ח פסק כהרמ"ה דאין היורשים בכלל הבאים ברשותי וכן נוטה דעת הריב"ש סי' תצ"ד ע"ש.
סעיף יח[עריכה]
(לג) סתם: כלומר דלא האמין גם ליורשי מלו' עליו כמו בסיפא דאז היו גובין בלא שבוע' אבל פשיטא דמיירי שהאמינו על יורשיו דאל"כ לא היו יכולים יורשי המלו' לגבות אף בשבוע' דכיון דהמלו' הי' חייב שבוע' אינו מוריש שבוע' לבניו כמ"ש סי' ק"ח סי"ג וכן פירש הסמ"ע והב"ח והוא פשוט. שם.
סעיף יט[עריכה]
(לד) לקוחות: כת' הש"ך צ"ע בדין זה כי הרא"ש לא פסק כן בפשיטות רק שכתב כיון דנפישי רמאי נכון להחמיר כדברי ר"ח ור"ל חומרא לתובע שהוא המוציא מהלקוחות שלא יוציא עד שישבע וא"כ כיון דהראב"ד ושאר פוסקים חולקים דהיכא דקדם הנאמנות בשטר ללקוחות מהני וכדבריהם נרא' עיקר בתוספתא א"כ מאן לימא לן דאי תפוס מלו' מלקוחות ואינו רוצ' לישבע דל"מ למימר קים לי כהני פוסקים וגם הרא"ש אפשר דמוד' היכ' דתפס מלו' דה"ל חומר' ללקוחות שהם התובעים מיהו היינו דוקא בנאמנות מפורש שהאמינו גם נגד הלקוחות אבל סתם נאמנות פשיטא דלכ"ע לא מהני נגד הלקוחות עכ"ל.
(לה) מוקדם: ע"ל סי' פ"ב סעיף ד'.
סעיף כא[עריכה]
(לו) לישבע: דיד בעל השטר על התחתונ' כן כתב הטור והקש' בס' לט"מ דהא הטעם הוא משום שהנתבע הוא מוחזק כמו שכתבתי לעיל בסי' מ"ב ס"ח וא"כ הכא נמי הרי הלו' מוחזק ע"ש שהאריך בזה והניח בקושיא ול"נ דלק"מ דהכא כיון שהנאמנות כתוב בשטר והמלו' הוא מוצי' השטר מסתמא לא הימניה אלא לבטולי שטרא ולא לענין תביעת בע"פ עכ"ל הש"ך (והט"ז הקש' דלמ' לא האמין לו אלא בפניו שלא יעיז נגדו כמ"ש בס"כ וי"ל דא"כ הי' יותר קלקול ללו' ממה שמועיל בנאמנות כי יסמוך ע"ז ויפרע בלא לקיחת השטר ואחר מיתת המלו' יצטרך לפרוע שנית להיורש משא"כ בס"כ בנאמנות המלו' שאין חשש בזה עכ"ל).
(לז) אפילו: כן הוא ל' הטור ומשמע דכ"ש הוא דכשמת המלו' צריך לישבע ולע"ד אינו מוכרח וי"ל דהרי"ף והרא"ש לא מיירי אלא כשהמלו' חי שהוא טוענו ברי משא"כ כשמת שאין היורשים טוענים רק שמא שאין נשבעין עליה ואולי גם כונת הטור במ"ש אפי' בחיי כו' דמשמע כ"ש כשמת היינו כשהיורשים טוענים ברי וצל"ע ש"ך.
(לח) היורשים: מל' זה משמע דאף שאין היורשים טוענים כלום אנן טענינן להו שפרע ובסכ"ב כת' המחבר דיש מי שאומר שחייבים לפרוע אא"כ הביאו עדים שאביהם אמר כו' והוא דעת החולק ע"ז וצ"ל שסמך עצמו על מ"ש לקמן. שם.
(לט) לקנוני': א"ל מכאן למ"ש בסי' ק"ו דאפשר דבשטר שאינו מקויים טורף ממשעבדי אע"פ שאינו חשוב שטר אלא ע"פ הלו' דשאני הכא כיון דנתן נאמנות ללו' איתרע ליה וה"ל כאילו נפל א"נ התם דמדאוריית' לא בעי קיום אוקמוה אדאוריית' וע' בתשובת רשד"ם סי' רכ"ח. שם.
(מ) היסת: דהנאמנות פטרו משבוע' דאוריית' כ"כ הסמ"ע ובב"ח ובס' ג"ת ביארו יותר דהא טעמ' דמוד' מקצת חייב ש"ד משום דבכולי בעי דליכפר' כו' דאין אדם מעיז כמ"ש בסי' ע"ה והכא כיון דאיכ' נאמנות מעיז וכת' הסמ"ע אבל לא מטעם דאין נשבעין אשטרות כמש"ל סי' ס"ו לקמן סי' פ"ח וצ"ה דאין זה מיקרי שטר כיון דיש ללו' נאמנות ע"כ ולא ידעתי מה ענין אין נשבעין על שטרות לכאן דהתם תובע ממנו השטרות ואין גופן ממון משא"כ הכא ואולי ט"ס הוא עכ"ל הש"ך (והט"ז כ' טעם אחר שפטור מש"ד גם הגאון ח"צ בהגהותיו שם נתן טעם נכון בזה ע"ש).
סעיף כב[עריכה]
(מא) שחייבים: כתב הסמ"ע דבל' הרא"ש שהוא דעת היש מי שאומר מבואר דאפי' מת אביהן לאחר שהגיע ז"פ ואמרו שאביהן פרע לאחר הזמן או שאומרים שהן ראו שפרע אינן נאמנים וכת' הש"ך דבתשובת הרשד"ם סי' נ"ג תמה על סברא זו שהוא נגד יסוד מוסד דטענינן ליתמי ע"כ ולק"מ דהא דטענינן להו היינו היכא שהי' אביהן נאמן בלא נאמנות דיליה משא"כ הכא שלא הי' נאמן אלא מפני שהאמינו שהרי טעם סברא זו שיאמר המלו' לאביכם האמנתי ולא לכם ואינו אומר שלא אמר אביכם מעולם שפרע וכ"מ להדי' בתשו' מהראנ"ח סי' כ"א והוא פשוט עכ"ל.
(מב) עדים: וא"ת גם אם יביאו עדים יאמר המלו' לכך נתתי לו נאמנות מפני שידעתי שלא יעיז נגדי משא"כ בפניכם דמעיז כמש"ל בנאמנות לוה למלו' ובנפרע שלא בפניו י"ל באמירת אב לבניו אין דרכו לשקר לפניהם ועוד דשם דוקא אלהוצי' קאי אמרי' הכי אבל כאן דלהפטר לא אמרינן כן עכ"ל הסמ"ע (והט"ז כת' דבלא"ה לק"מ דע"כ האמין מלו' ללו' אפי' נגד יורשי המלו' דאל"כ הי' מקלקל לו) ועמ"ש בשמו לעיל ס"ק ל"ו ע"ש.
סעיף כג[עריכה]
(מג) כמיניה: כת' בתשובת מהראנ"ח סי' כ"א דמשמע שאם ברור לנו שפרע לחבירו נפטר בכך שאין הכוונ' מ"ש בשטר שכל מי שיוציא כו' שאם פרע לחבירו שלא יועיל אלא שלא יוכל הלו' לומר אפרע לך חלקך ולחברך חלקו אבל כל שפרע חלקו שפיר דמי ע"כ ואינו מוכרח די"ל דה"ק כיון שהאמין למוצי' השטר הרי שעבד נפשיה להמוצי' ולאו כל כמיניה לו' שפרע לחבירו דלא חשיב פרעון כיון שהשטר ביד זה עכ"ל הש"ך.
(מד) שותפים: כת' הסמ"ע דוקא כשהן שותפין דאז מה שנתן הלו' לאחד מהן הוי קצת ברשות משא"כ כשאינם שותפים דאז גוב' מהלו' חלקו והלו' חוזר וגוב' מזה שנתן לו עודף ונ"מ אם נכסי הלו' בינונית ושל המקבל זבורית או שזה רך וזה קשה להוציא מידו. והש"ך כת' דדוחק לחלק בין הם שותפין או לא דכיון אפי' הם שותפין בחוב אם אין נכסים להמוד' אינו נאמן להפסיד לחבירו ואפ"ה כשיש לו נכסים ב"ד יורדים לנכסיו א"כ כשאינם שותפין נמי אם איתא דדינא הוא דיורדים לנכסי המוד' תחל' הל"ל דנפרעים מהמוד' תחל' אע"פ שאינו שותף בהחוב אלא נרא' דלא באו הט"ו לומר אלא דאם הם שותפין אז אם אין נכסים למודה מגבים לאחר רק חלקו אבל אם לא היו שותפים בחוב מגבים לו הכל עכ"ל (וגם הט"ז כתב כעין זה ע' שם) וע"ל סי' צ"ג סעיף י"ד.