אילת השחר (מלבי"ם)/פרק א
כלל א
(עריכה)
דעת חז"ל מסכמת עם דעת חכמי הלשון, שאין שורש בלשון הקודש יותר משלוש אותיות. ועל המרובעים אמרו שהם מורכבים משתי תיבות או שלוש, ושמקצתם נבעו מלשונות אחרות (ויקרא סי' קנב).
כלל ב
(עריכה)
ועל דרכיהם נגה אור כדעת גדולי הלשון, שיש פעלים שניים, שאין בשרשם רק שתי אותיות. ואמרו שהשורשים שיש בהם אחת מאותיות אהו"י, ובכלל - בעלי עלומי העין, והנחים, והחסרים, והכפולים - כולם אין בשרשם רק שתי אותיות, ומשתתפים בעניינם ומתחלפים בהוראותיהם:
- (ויקרא א א): "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמור" (ויקרא סי' ד).
- (ויקרא א טו): "והקריבו הכהן אל המזבח, ומלק את ראשו והקטיר המזבחה, ונמצה דמו על קיר המזבח" (ויקרא סי' פב).
- (ויקרא ב יד): "ואם תקריב מנחת ביכורים לה' - אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת ביכוריך" (ויקרא סי' קנב).
- (ויקרא יט): "לֹא תֹאכְלוּ, עַל-הַדָּם; לֹא תְנַחֲשׁוּ, וְלֹא תְעוֹנֵנוּ" (קדושים סי' עב).
כלל ג
(עריכה)
ואורח צדיקים כאור נגה הולך ואור בין חוקרי הלשון הקדמונים, עד נכון היום, כמפורש ומבואר בפי הרש"פ וכל דורשי הלשון, שכלל הלשון נבנה משורשים של שתי אותיות, וגם מן אות אחד.
ואותיות האמנ"תיו הנמצאים בין אותיות השורש -- מלפניו או מלאחריו או באמצע -- הם נוספות, ורובם מורכבים משתי תיבות (ויקרא סי' קנב, קדושים סי' מ, קדושים סי' נד):
כלל ד
(עריכה)
ויש הרבה שורשים שראשם מ"ם ועיקר שורשם בלעדה. כמו מדנים מן 'דין', ממזר מן 'זר', ממארת -- שרשו ארה. וכן מרוח אשך מן 'רוח'. מֵאֵן מן 'אין'. מורך מן 'רכך'. וכדומה ( תזריע ס' קסו, אמור ס' נג, אמור ס' צו, בחוקותי ס' מג[1] )
וכן בשמות שהתי"ו שורש -- היא נוספת לרוב. כמו תהום מן 'המה', תכן מן 'כן', וכדומה ( מצורע ס' ק )[2]
ובהרבה שורשים המ"ם שבסוף נוסף: צלמון חרום וכדומה ( אמור ס' מח )
ובהרבה שורשים הנו"ן שבאמצע נוספת: איש - אנוש, בת - בנה, וכדומה ( מצורע ס' נ ).
ומצאנו שמות מרובעים שהאות האחרון נוספת כמו גבעול מן 'גבע', גנזך מן 'גנז', ודומיהם. בפרט הרי"ש מצאנוהו נוסף גם בראש ובאמצע המרובעים -- רטפש. שרביט. שרעיף. שקערורות ( מצורע ס' פט )
כלל ה
(עריכה)
הת"ו הנוסף בראש האות לסימן השם יורה לרוב על רוב הכמות או האיכות. והשם שיש בו סימן השם ונוסף עליו נו"ן האמנתי"ו [ כמו תופיני ] יבוא לפעמים להקטין העניין. וחז"ל השקיפו במילת 'תופיני' על שתי ההוראות ( צו ס' מח ).
ומצאנו נו"ו האמנתי"ו שנוסף על השם להגדיל העניין -- שבתון, עצבון -- לדעת חז"ל ( אחרי ס' עח . אמור ס' קסד )
וכפל עי"ן ולמ"ד הפעל מורה על חוזק הדבר -- ירקרק אדמדם ( תזריע ס' קסא )
כלל ו
(עריכה)
המ"ם הנוסף בראש השמות -- כמו משכן, מושב, מקדש, מרכב, משכב, מקום -- יציינו המקום המיוחד אל איזה דבר. וע"כ דרשו מה שכתוב 'חוץ למחנה מושבו' שמושבו טמא; מדלא אמר "שבתו" ( תזריע ס' קנח ). וממה שכתוב "לכל מראה עיני הכהן" (ולא אמר "לכל ראות") למדו שאין הולכים אחר הרואה רק אחר עצם הנראה ( תזריע ס' פג ).
וכן תציין המ"ם את הכלי שבו יעשו איזה פעולה. כמו משקל, מקטר, מבטח, מבצר -- ר"ל דבר העשוי לשקול בו ולהקטיר. וזה המבדיל בינם לבין השמות שקל, קדש, קיטר, ביטחון, בצרון שמציינים הדבר עצמו. וזה ההבדל בין מכר ו-ממכר; ששם 'ממכר' כולל גם מתנה ( בהר ס' מב ). וכן בין מקנה ובין קנין; ששם 'מקנה' מציין הפעולה ושם 'קנין' הוא שם המופשט של הקנין, בלא השקף על הפעולה ( אמור ס' פז ):
כלל ז
(עריכה)
ומשקלי השמות משונים עד לאין קץ; ויש להשקיף עליהם. כי יש הבדל בין המשקלים בכמה פנים (אמור ס' נג).
ומצד זה הסתפקו בשם שְׁבֻעַיִם, שיתכן שהוא שם המספר מן 'שבע' ופירושו שבעה כפלים כמו "ארבעתים" -- על חד ארבע. וגם דהא שבוע נקבה והיה לו לכתוב שבועות ( תזריע ס' יט ).