אבן עזרא על תהלים קו

<< · אבן עזרא על תהלים · קו · >>

פסוק א

הללויה, מי ימלל - לא הזכיר שם המשורר והוא אומר למשכילים הללו את השם והודוהו על כמה חסדים שעשה עם אבותינו.

פסוק ב

מי - הטעם הודו לשם – אף על פי שאין יכולת באדם להלל גבורותיו ולהשמיע כל תהלתו רק קצתה.

פסוק ג

אשרי - הטעם: כי שומרי משפט הם ממללים קצה גבורתו.

והזכיר גבורות השם – בעבור גבורותיו בים סוף.

וטעם להזכיר משפט – בעבור עונות ישראל והשם שפטם כמעשיהם.

פסוק ד

זכרני - זה המשורר יתפלל אל השם, אולי יראה עת הישועה כאשר תרצה עמך ותבא עת ישועתך.

פסוק ה

לראות בטובת בחיריך - כאשר יראו הם.

פסוק ו

חטאנו - והנה תחלת תשובת זה המזמור, שהוא מודה חטאתו וחטאת עמו, על כן: חטאנו עם אבותינו כדרך והתודו את עונם.

והרשענו - כנגד פשעינו.

ופעול העוינו – חסר דרכנו או נפשנו והרשענו כן, אולי הוא פועל עומד.

פסוק ז

אבותינו, לא השכילו נפלאותיך - האותות והמופתים שעשית במצרים.

רוב חסדיך - עם ישראל במכת ערוב ודבר וברד וחשך ומכת בכורים.

וימרו על ים - שאמרו: הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים, או מאנו לעבור הים.

פסוק ח

ויושיעם - כי שמו נקרא עליהם אלהי העברים.

פסוק ט

ויגער - דימה רוח קדים לגערה.

בתהומות - מקומות שפלים.

כמדבר - אשר אין שם מים, כי היו להם חומה.

פסוק י

ויושיעם, שונא - הוא פרעה.

פסוק יא

ויכסו, צריהם - פרעה וחילו, וכן כתוב: ונער פרעה וחילו.

פסוק יב

ויאמינו - בה'.

ישירו - אז ישיר משה.

פסוק יג

מהרו - טעם לא חכו כי עצת השם היתה טובה להם, שלא יאכלו בשר תאוה.

פסוק יד

ויתאוו, וינסו אל - בעבור היותם בארץ שממה, מאין יבוא הבשר.

פסוק טו

ויתן, רזון - מות המתאוים.

פסוק טז

ויקנאו - זה שאמרו למשה: כי תשתרר עלינו.

לאהרן - בעבור הלוים: בקר ויודע ה' את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו, על כן קראו: קדוש ה'.

פסוק יז

תפתח - על דרך זמן עומד.

עדת אבירם - הם ונשיהם וטפם והאדם אשר לקרח.

פסוק יח

ותבער קרח ועדתו - והקשה מכל אלה.

פסוק יט

יעשו - טעם בחורב - במקום ששמעו קול השם.

פסוק כ

וימירו כבודם - כינוי לכבוד השם, כדרך כי נאץ נאצת, והכינוי כנגד דוד המלך דרך מוסר ולא אמר לו: כי נאץ נאצת השם ילעגו למו.

וטעם אוכל עשב – דרך בזיון וקלון.

פסוק כא

שכחו מושיעם - בים סוף, כי הזמן היה קרוב לצאתם ממצרים על כן - נפלאות בארץ חם.

פסוק כב

[שכחו מושיעם - בים סוף, כי הזמן היה קרוב לצאתם ממצרים על כן] - נפלאות בארץ חם.

פסוק כג

ויאמר - זה הוא: הרף ממני.

פסוק כד

וימאסו - בנסעם מחורב ונאמר להם: עלה רש והם לא האמינו.

פסוק כה

וירגנו - כמעשה נרגן.

פסוק כו

וישא - שבועה, כדרך בני אדם, שישא ידו אל השמים.

פסוק כז

ולהפיל - אם היו כמוהם מורדים, ככתוב בברית השני שכרת משה עם בנ"י.

פסוק כח

ויצמדו - מגזרת צמיד בעבור הנשים.

זבחי מתים - לזבחי אלהיהם.

פסוק כט

ויכעיסו ותפרץ - שמת חצי שבט שמעון, והעד במספרו ונשיאו, כי הנשים במקום אחר באו.

פסוק ל

ויעמד, ויפלל - עשה דין, כמו עון פלילי.

פסוק לא

ותחשב - טעם לצדקה: והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם.

פסוק לב

ויקציפו - מי מריבת קדש.

וירע למשה - כאשר אמר: גם בי התאנף.

פסוק לג

כי המרו את רוחו - שב אל השם, כמו והמה מרו ועצבו את רוח קדשו.

וטעם ויבטא – על השם שגזר על משה שלא יכנס לארץ ושגגה היתה ממשה בעבור כעסו, כאשר פירשתי במקומו. ויתכן היות רוחו רוח משה והוא בטא שאמר לישראל מורים ושכח לדבר והכה והיה ראוי שלא יצא הדבר מפיו, עד שישלים מצות השם.

פסוק לד

לא, אשר אמר ה' להם - להשמידם.

פסוק לה

ויתערבו - עד למדו אותם והוא הזהירם.

פסוק לו

ויעבדו - קראם עצבים דרך קלון.

פסוק לז

ויזבחו לשדים - כמו מחשבתם כמו: חנניה הנביא.

ויש אומרים: לשדים - שישודו הדעת, כמו: ישוד צהרים.

פסוק לח

וישפכו - מרוב אהבתם לעצבי כנען, שדם בניהם ובנותיהם שפכו להם.

פסוק לט

ויטמאו - כי קדושים היו.

פסוק מ

ויחר ויתעב - כי הם זנו.

פסוק מא

ויתנם - בימי השופטים.

פסוק מב

וילחצום, ויכנעו - הטעם כפול, או ויכנעו על דרך או אז יכנע על כן אחריו - [פעמים, והמה ימרו - אחר שנכנעו והוא הצילם. ]

פסוק מג

פעמים, והמה ימרו - אחר שנכנעו והוא הצילם.

וימוכו - כמו: ומך אחיך, בעבור המ"ם.

פסוק מד

וירא, את רנתם - צעקתם, כמו: ותעבור הרנה.

פסוק מה

ויזכור - ברית אברהם. והנכון בעיני: ברית סיני, כי שם כתוב: וזכרתי להם ברית ראשונים והם היוצאים ממצרים וכן כתוב: אשר הוצאתי אותם וקראם ראשונים, כי הם אבותינו הראשונים שקבלו התורה בהר סיני, כי כבר הזכיר בפרשה ברית שלשת האבות.

וינחם - דרך משל.

פסוק מו

ויתן - זה פירוש ולהפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות הטעם בארץ לא להם.

פסוק מז

הושיענו - אמר אחד מחכמי מצרים: כי זה המשורר היה בימי השופטים לפני מלך מלך לבני ישראל על כן הוא אומר וקבצנו מן הגוים. וחכם אחד אמר: כי זה המשורר היה בבבל. והנכון בעיני: כי זה המשורר דבר ברוח הקדש והוא מדבר על לשון בני גלותינו, הושיענו כאשר דבר ישעיהו על לשון המשכילים, למה תתענו ה' מדרכיך.

פסוק מח

ברוך - דברי המשורר בנבואה, כי תפלת הושיענו שמע השם וברכו על ישועת ישראל, אז יקרא השם אלהי ישראל. והנכון בעיני: שהוא דבק עם להשתבח, אז נאמר כולנו ברוך מן העולם ועד עולם הוא ברוך.

ומלת אמן – מגזרת אמונה, וחתם במזמור כאשר החל והוא מלת הללויה.