אבן עזרא על תהלים קה
<< · אבן עזרא על תהלים · קה · >>
פסוק א[עריכה]
הודו לה' קראו בשמו - דבר דוד לישראל בנשאם הארון, כי כן כתוב והעד כי עם ישראל ידבר, שאמר זרע אברהם.
וטעם קראו בשמו – להורות דרך השם כמו אברהם, ויקרא שם בשם ה' אל עולם.
פסוק ב[עריכה]
שירו - בפיכם.
זמרו - בכינור.
שיחו - לאחרים.
פסוק ג[עריכה]
התהללו - הטעם: כי אין לשון שנקרא השם הנכבד בו, רק כנגד מעשיו חוץ מישראל, על כן התהללו גם ישמח לב המבקשים זה השם שלא ידעוהו.
פסוק ד[עריכה]
דרשו - ישרת אחר דרשו ה' ודרשו עזו, כמו: ויתן לשבי עזו והוא הארון, והמפרש ועוזו כמו בעוזו איננו נכון.
והטעם כמו: לשכנו תדרשו.
פסוק ה[עריכה]
זכרו - בלב.
נפלאותיו - הם מעשה שמים וארץ.
מופתיו - במצרים.
משפטי פיו - בסיני.
פסוק ו[עריכה]
זרע - אתם זרע אברהם.
והזכיר אברהם, כי הוא האב הראשון שהחל לקבל מצות השם, גם הזכיר יעקב כי הוא אבינו לבדו ולא ישתתף עמנו אחר, ככתוב: הלא אלהי ישראל אבינו.
פסוק ז[עריכה]
הוא - יש לנו להתהלל כי אלהינו הוא לעולם, הוא עומד, הוא שופט כל הארץ.
פסוק ח[עריכה]
זכר - אמר: זכר כנגד זכרו וזאת הברית הוא ברית בין הבתרים.
וטעם זכר – שלא תשכח.
דבר צוה - כמו גזר כמו: ה' לא צוה.
וטעם לאלף דור – כי שם ישראל לא יכרת, ועוד יירש ארץ כנען לעולם.
פסוק ט[עריכה]
אשר - הנה פירושו אמר ליצחק: והקימותי את השבועה.
פסוק יא[עריכה]
לאמר - לכל אחד.
לך אתן - בדבור.
ולזרעך - במעשה.
פסוק יב[עריכה]
בהיותם - ידבר על האבות כי מספר בניהם היה מעט גרים ותושבים בארץ.
פסוק יג[עריכה]
ויתהלכו - כאברהם במצרים ולארץ פלשתים גם יצחק לפלשתים ויעקב למצרים.
פסוק יד[עריכה]
ויתהלכו - כאברהם במצרים ולארץ פלשתים גם יצחק לפלשתים ויעקב למצרים.
פסוק טו[עריכה]
אל - זאת היא התוכחה וקראם משיחי כמו נסיכי, אולי כן היה אברהם נביא השב אשת האיש, כי נביא הוא וברכת יצחק ליעקב בנבואה כברכת משה.
פסוק טז[עריכה]
ויקרא - כמו צוה הגזרות שגזר הכל הם בקריאה.
על הארץ - ארץ כנען.
פסוק יז[עריכה]
שלח לפניהם - לפני יעקב ובניו שהזכיר למעלה, ולמ"ד לעבד בעבור.
ויש אומרים: כי פוטיפר עבד היה.
פסוק יח[עריכה]
ענו - לא הזכיר הפועלים וזה בהיותו בבית הסהר.
נפשו - משל בעבור עצמו ותחסר בי"ת בברזל באה נפשו.
פסוק יט[עריכה]
עד - דרך צחות בשירים עד עת בא דברו.
והטעם: שבא דבר החלום כאשר פתר כמו כי יבא דברך.
וטעם אמרת ה' צרפתהו – שהשם שם בפיו פתרון האמת, על כן יצא פתרונו צרוף בלי סיג והנה הה"א והוי"ו במלת צרפתהו שבה אל דבר יוסף, וי"מ כי עת בא דבר יוסף לפני השם, אז אמרתו צרפתהו והיא הגזרה שגזר.
פסוק כ[עריכה]
שלח - ישרת אחר טעם שלח גזר.
מלך - הוא מלך מצרים ויפתחהו מהכבל.
פסוק כא[עריכה]
שמו - וכן אמר: ולאדון לכל ביתו.
והנה הזכיר אדון - נגד לעבד נמכר יוסף.
פסוק כב[עריכה]
לאסור - אחר היותו אסור הגיע למעלה גדולה לאסור שרי פרעה בלא עצת פרעה, כי אם בעצת נפשו.
וזקניו - שזקני פרעה שבו כתלמידים לפניו.
יחכם - כמו: ומעוף השמים יחכמנו, ילמדם חכמה נעלמה מהם.
פסוק כג[עריכה]
ויבא - ודבר יוסף היתה סבה שיבוא ישראל במצרים.
פסוק כד[עריכה]
ויפר - שב אל שלח מלאך והמלה מהבנין הכבד הנוסף.
ויעצימהו - יותר מצריו - הם המצרים.
פסוק כה[עריכה]
הפך, להתנכל - כמו: ויתנכלו אותו, כי בקשו להאביד זכרם.
פסוק כו[עריכה]
שלח משה - שהוא העיקר שאהרן היה לו לפה, כדרך: ומשה ואהרן עשו.
פסוק כז[עריכה]
אותותיו - שב אל השם.
פסוק כח[עריכה]
שלח - אולי ישאל השואל: אם לחשך מקרה איך יהיה שליח אולי יעיר זה השואל משנתו ויראה, כן יהיה דברי אשר יצא מפי אשר שלחתיו.
ויחשיך - ארץ חם הכתוב למעלה.
ולא מרו - שב אל משה ואהרן, או אל אותותיו. והזכיר מכת חשך, כי בעבורה נתן פרעה רשות ללכת לעבוד השם ואחר כן שב להזכיר המכות והחל מהראשונה.
פסוק כט[עריכה]
הפך - לא הזכיר דבר התנינים כי לא היתה מכה.
פסוק ל[עריכה]
שרץ - פועל יוצא כמו ישרצו המים כי מצאנו ארץ לשון זכר, כמו: נעתם ארץ.
פסוק לא[עריכה]
אמר ויבא – מעצמו והזכיר מכת ערוב לפני הכנים, כי קשה היתה.
פסוק לב[עריכה]
נתן - ולא הזכיר הדבר והשחין כי לא בקש פרעה ממשה להסיר המכה.
ואש להבות - כנגד ותהלך אש ארצה ותחסר אות בי"ת, אש בלהבות או יהיה אש סמוך פעם אש ופעם אש להבות, כדרך: חרבות צורים, אף תשיב צור חרבו.
פסוק לג[עריכה]
ויך - הזכיר הנכבד מכל פרי העץ שיוכל אדם לחיות בלא לחם אם יאכלם.
פסוק לד[עריכה]
אמר - גזרה.
והזכיר ילק – אולי הוא הקשה במיני הארבה.
פסוק לה[עריכה]
ויאכל, פרי אדמתם - פרי העץ אשר הותיר הברד.
פסוק לו[עריכה]
ויך - במצרים לבדם, כי נמלטו בכורי ישראל.
ראשית אונים - הבנים הנראים בתחלה.
פסוק לז[עריכה]
ויוציאם - הם היוצאים כי יסתפק לשומע, על כן לא חשב לפרש ישראל והנה שב למלת ישראל גר בארץ חם, ויוציאם.
ואין בשבטיו כושל - עני מוצרך, כמו: והמכשלה הזאת. ויתכן היותו כמשמעו.
וטעם בשבטיו – אע"פ שהם רבים.
פסוק לח[עריכה]
שמח - טעם פחדם, שאמרו: כולנו מתים.
פסוק לט[עריכה]
פרש - ישוב למלת כל בכור, בעבור שהזכיר על האש להאיר לילה, לאות כי למסך יומם.
פסוק מ[עריכה]
שאל - ישראל.
ויבא - השם שליו להם.
ולחם שמים - הוא המן.
פסוק מא[עריכה]
פתח, מים - ישרת פעם שנית, כמו: והנבואה עודד הנביא וכן הוא הלכו בציות לשון רבים, מן ציה מי נהר.
פסוק מב[עריכה]
כי - הזכיר הטובות שעשה עם ישראל שהוציאם בכסף ובזהב וכלכלם במדבר, עד שבאו אל הארץ וכל זה בעבור בריתו שהחל, כאשר החל זכר לעולם בריתו והזכיר אברהם לבדו, כי עמו היתה באמת.
פסוק מג[עריכה]
ויוציא - הטעם בעבור היות מצרים מתאבלים על בכוריהם.
פסוק מד[עריכה]
ויתן - כי השם קיים בריתו על עדת לאומים.
ואמר: ועמל לאומים – בתים זיתים כרמים.
פסוק מה[עריכה]
בעבור - כי כן כתוב לאברהם על זרעו: והייתי להם לאלהים ובעבור אלה הטובות שעשה השם עם אבותיכם הללו - אתם הבנים.