ביאור:משלי יד כד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
(הופנה מהדף Tnk1/ktuv/mjly/mj-14-24)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משלי יד כד: "עֲטֶרֶת חֲכָמִים עָשְׁרָם, אִוֶּלֶת כְּסִילִים אִוֶּלֶת."

תרגום מצודות: חכמים - אם מצאו עושר, מעטר אותם, כי יוכר לַכֹּל תפארתם ונדיבות-ליבם בתתם לאביונים די המחסור ובפנים יפות;

וכסילים - במעשה איוולתם תוכר האיוולת הטמונה בליבם, כי בעבור היות כל מעשיהם איוולת, נראה מזה כי יש עוד הרבה איוולת תקועה בליבם, ויגולה בעת ההזדמן.

תרגום ויקיטקסט: עיטור הכבוד הניתן לחכמים, ההכרה החברתית שהם זוכים לה בזכות חכמתם, המאפשרת להם גם להשפיע מחכמתם על החברה, היא העושר שלהם, ואין להם צורך בעושר חומרי; אולם האיוולת (הגישה השטחית לחיים) של הכסילים גורמת להם להתייחס באיוולת (שטחיות) אל דברי הזולת, לשפוט את הזולת לפי עושרו ולא לפי חכמתו.

/ עושרם של החכמים הוא כמו עטרת (כתר), הוא מקנה להם כבוד ומאפשר להם להשפיע; אולם האיוולת של הכסילים נשארת איוולת גם כשהם מתעשרים, והם משתמשים בעושרם בצורה שטחית ולא מועילה.


בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי יד כד.


דקויות[עריכה]

עטרת חכמים עושרם[עריכה]

עטרת היא כתר, משל לכבוד והשפעה.

1. העושר נותן לחכמים כבוד, והם משתמשים בו להפצת חכמה. כך לפי המשנה: "...העושר... נאה לצדיקים ונאה לעולם" (רבי שמעון בן יהודה בשם רבי שמעון בר יוחאי, אבות ו ח) והתלמוד: "משמת רבי אלעזר בן עזריה בטלו עטרות חכמה, שעטרת חכמים עשרם" (בבלי סוטה מט:), רבי אלעזר בן עזריה מובא כדוגמה לחכם שהיה עשיר וזכה לכבוד רב.

וכן רבים מהמפרשים: "עשרם עם חכמתם הוא תפארת ועטרת ראשם, כי העושר יועיל לחכמה" (אבן עזרא), "עטרת חכמים עושרם, מפני שדבריהם נשמעים... בעת הצליחם בעושר וכבוד, תעוז ידם, לאהוב הצדיקים, ולעורר יראת ה' יתברך ועבודתו בעולם, ולהשפיל הרשעים החנפים, ולהרים ראש האמת" (ר' יונה), "כי בו יוכרו תכונותיהם הטובות בנדיבות ובצדק ובעושר, גם כן יהיו פנויים לעיין בחכמה" (רלב"ג).

הדגמה לפסוק זה קיבלתי כשלמדתי הוראה והתנסיתי בהעברת שיעורים בבי"ס תיכון. לאחר השיעור אמרו לי התלמידים בזלזול "למה אתה רוצה להיות מורה?! המשכורות כל-כך נמוכות!". רמת השכר במקצוע קובעת גם את רמת היוקרה והכבוד שהמקצוע זוכה לו בעיני הבריות. התלמידים יודעים שהמורים שלהם מקבלים משכורות נמוכות, וכתוצאה מכך נוצרת תדמית שלילית, כאילו מי שעוסק בהוראה הגיע לשם רק משום שלא הצליח להתקבל למשרה טובה יותר. התדמית הזאת גורמת לתלמידים לזלזל במורים ובדברים שהם מלמדים.

2. ואפשר לפרש להיפך, שהכבוד שהחכמים זוכים לו בזכות חכמתם הוא העושר העיקרי שלהם - הם אינם צריכים רכוש חומרי. עושר הוא כמו שער שדרכו אדם מגיע אל המטרות החשובות לו: אצל רוב האנשים, המטרה העיקרית היא ההנאה החומרית, וכדי להגיע למטרה זו הם זקוקים לעושר חומרי; אבל אצל החכמים, המטרה העיקרית היא הפצת החכמה, וכדי להגיע למטרה זו הם זקוקים רק לעטרת, המעידה על כך שהחברה מכירה בחכמתם ומכבדת אותם. העטרת ממלאת אצל החכמים את אותו תפקיד שממלא העושר אצל אנשים פשוטים (ע"פ גליה).

3. יש שפירשו, שהחכמה של החכמים היא העושר העיקרי, או שהעובדה שהם שמחים בחלקם ומסתפקים במועט היא העושר העיקרי (מלבי"ם). אולם פירוש זה פחות מתאים ללשון הפסוק "עטרת חכמים עושרם".

איוולת כסילים איוולת[עריכה]

איוולת היא שטחיות, והכסילים הם שונאי החכמה. מדוע נזכרה פעמיים איוולת? כמה תשובות:

1. האיוולת הראשונה היא חטאם של הכסילים, והאיוולת השניה היא עונשם; הם עוסקים באיוולת, ולכן נשארת בידם רק איוולת. ובאופן דומה: "הכסילים - אין להם אלא איוולת בעולם הזה ואיוולת בעולם הבא" (רמ"ד וואלי פירוש שני).

2. האיוולת הראשונה היא תכונת אופי של הכסילים, והאיוולת השניה היא התוצאה שלה - התייחסות שטחית לדבריהם של חכמים שאינם עשירים מספיק.

3. "לפי שגם החכמים עושים איזה מעשה של איוולת כשהשעה צריכה לכך, אבל אינו ראוי להיקרא איוולת כי הוא לתכלית חכמה, כמו דוד שעשה את עצמו אויל ושוטה לפי שעה כדי להינצל מן הפלשתים... אבל האיוולת של הכסילים אינה אלא לתכלית איוולת, כי אין באיוולתם שום תכלית" (רמ"ד וואלי פירוש שלישי).

4. שטחיותם של הכסילים נשארת ללא שינוי גם אם הם מצליחים להתעשר: "אע"פ שיש להם עושר, לא יועילם להסירה מהם, כי אולתם בעשרם - אולת היא" (אבן עזרא). החזרה על המילה איוולת מדגישה את ההבדל בין החכמים לבין הכסילים: החכמים מצליחים להפוך כבוד לעושר, או להפוך עושר לכבוד; אך הכסילים לא מצליחים להפיק שום דבר טוב מהאיוולת, האיוולת נשארת ללא שינוי (ע"פ גליה). "העושר הוא מידה שהחכמים זוכים בה ופושעים ייכשלו בה" (רבנו בחיי, הקדמה לפרשת בחוקותיי).

5. בנוסף לפירושים אלה, יש שפירשו את המילה "איוולת" במשמעות שונה ממשמעותה המקובלת - פגם וקלקול (רש"י ורלב"ג), לוויה ותכשיט (דעת מקרא ע"פ המאירי) או ספקנות (מלבי"ם); או שפירשו שהחזרה באה להדגשה:""איוולת שאין כמוה" (אבן עזרא, ודומה לזה ר' יונה) או "איוולת אחר איוולת" (רמ"ד וואלי פירוש ראשון).

הקבלות[עריכה]

היחס בין חכמה לבין עושר נדון גם בספר קהלת:

  • (קהלת ז יא): "טוֹבָה חָכְמָה עִם נַחֲלָה, וְיֹתֵר לְרֹאֵי הַשָּׁמֶשׁ" - טוב לחכמה שתהיה עמה גם נחלה, רכוש*
  • (קהלת ט יא): "כִּי לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם" - החכמים הם לא בהכרח העשירים יותר; אך כאשר הם עשירים, העושר מביא להם כבוד, שכן:
  • (קהלת ט טז): "טוֹבָה חָכְמָה מִגְּבוּרָה, וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים"*

ומצד שני:

  • אגור בן יקה ביקש מה', (משלי ל ח): "שָׁוְא וּדְבַר כָּזָב הַרְחֵק מִמֶּנִּי, רֵאשׁ וָעֹשֶׁר אַל תִּתֶּן לִי, הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי"*- הוא לא ראה את עצמו כ"חכם" (כמו שאמר בתחילת הפרק "ולא למדתי חכמה ודעת קדושים אדע"), ולכן לא היה לו צורך בעושר.
  • ע"פ (משלי ג לה): "כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ, וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן" - החכמים ראויים לכבוד, כבוד הוא הנחלה הטבעית הראויה להם*; אך כדי שאכן יזכו לכבוד גם בעיני הכסילים והאוילים, הם צריכים שיהיה להם רכוש.




דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/ktuv/mj/14-24