לדלג לתוכן

תשובות הרשב"א/חלק ז/דפים ארוכים ב

הוספת קישורים
לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


עוד נשאל ישראל שנתן יין בכובא של גוים הנקראת פורטרורה וביין ההוא לא נכנס בו מים ונתערב עם היין של היתר והכלי ההוא היה יבש כשנתן בו ישראל היין. והשיב זה לשונו אם נתנו מים ביין שנתערב זה בתוכו בין שנתנו מים תחילה בין שנתנו מים לבסוף הכל מותר ואפי' בשתיה שאע"פ שהיין באותה פורטרורה לא נכנסו בו מים ונאסר מכל מקום לא חזר הכל כיין נסך שלא אמרו חתיכה עצמה נעשית נבילה ביין נסך ולפיכך רואין היין שהוא מינו כמי שאינו ושאינו מינו דהיינו מים רבים עליו ומבטלין אותו ואין צריך לשער בכל הכלי שאין היין נבלע אלא בכדי קליפה שמקלפין העץ ברהיטני ואם יש בכל היין ששה חלקים כנגד הקליפה ההיא הכל מותר:

(בח"א סי' ע'):

(שם סי' ע"ה):

(שם סי' ק"ב):

(שם סי' ק"א):

(שם סי' ק"ו):

(שם סימן ק"ט):

עוד השיב באנשים שהחרימו ולא הסכימו רוב הציבור בכך שאם הם ממונים ראשים על העם שיכולין לתקן לפי שעה מה שירצו אבל אם אינם ממונים ראשים על העם אין כחם יפה להחרים אלא א"כ יסכימו רוב הציבור ותלמידי חכמים שבעיר ואף אם יהיה החרם לגדר ולתיקון שאין הרוב משועבדין למיעוט וכל שכן אם יהיה שלא כדין ואין תקון בכך שאם הוא דבר שאין גדר ותקון בכך אפי' עשו אותו ראש ציבור וגדוליו אין רוב הצבור מחוייבים לנהוג על פי רצונם וכל שכן אם הוא גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה שאין חייבין אפי' עשאוה לגדר ולסייג ומי לנו גדול כדניאל שגזר על השמן ובטל הדבר רבי יהודה הנשיא משום דלא פשט איסורו ברוב ישראל והוא הדין לחרמות שהחרימו שאם לא קבלוהו הרוב אינן מחוייבין לנהוג בו כרב אדא בר אהבה דאמר במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כלו אי איכא הגוי כלו אין ואי לא לא:

עוד נשאל במי שנשבע שלא יהא במינוי העיר מהו לישאל לחכם שבעיר מי אמרי' הנאה דבני העיר היא ואסור כדתניא בתוספתא המודר הנאה את בני העיר אינו נשאל לזקן שבעיר או דלמא הנאה דידיה הוא ונשאל וכדתניא התם המודר הנאה מבני העיר נשאל לזקן שבעיר: והשיב שהוא נהנה שמתמנה בשררותא דמתא שהיא מן הדברים שאין מתמנים עליהם הנכרים והגרים אלא ישראלים בלבד ונפקא לן מקרא דשום תשים עליך מלך וכו' אם כן הנאה היא לו וגם הציבור נהנין ממנו שמלאכתן נעשית על ידו והרי הוא שילוחם והמדיר הנאתו על חבירו אינו נעשה לו שילוחו וכדאמרינן בריש פרק אין בין המודר אי לדעתו של בעל הכי קא מהני דקא עביד שליחותיה ולפיכך הוא נהנה והקהל נהנין ואינו נשאל לבני העיר:

(בח"א ס' צ'):

(שם סימן קי"ז):

(שם סימן קי"ח):

עוד נשאל שנים שהלוו לגוי בזה אחר זה ואין בנכסי הגוי כדי לזה וכדי לזה וכשבא ראובן המוקדם לגבות בשטרו קרן וריבית. טוען שמעון הקרן והריבית שהרוחת קודם. אתה נוטל ומן המותר אגבה קרן חובי לפי שלא חל חיוב הריבית מזמן השטר אלא בכל יום. והשיב שאין בדבריו כלום לפי שמשעת זמן השטר חייב עצמו בכל הריבית שיעשו מעותיו ובהדיא שנינו בפרק הנושא את האשה (כתובות ד' ק"א ע"ב) ופסק לזון את בתה חמש שנים וכו' מתו בנותיהן נזונות מנכסים ב"ח והן נזונות מנכסים משועבדים ובשקנו מידו. ופרש"י ז"ל ורבי' חננאל ז"ל משום דסתם קנין לכתיבה עומד אעפ"י שהמזונות דבר יום ביומו נתחייב בהן אלא שהשעבוד חל עליו משעה שקבל עליו המזונות:

(בח"ג סי' רס"א):

עוד כתב שלווים הנאמנים שהיא רבית קצוצה וכן כשמוכרים פסק אחד בפחות חדא. כי כשמחרימין הקהל לפרוע לזמן פלוני לא למלוים נשבעו ולא המלוים מכרו חנם ואין זה אלא כאומר לחבירו הלוינו מנה שנשבעתי לקבץ ממוני ולזמן פלוני אתנם לך ועוד שמא נתחייבו העדים מלוה על פה ובמה קונה זה הא צריך מעמד שלשתן. וא"ת היא הנותנת דכיון דלא קנה מתנה הוא דיהיב ליה. ליתא דמכל מקום לא גרע מריבית מאוחרת ואיני מוצא צד היתר אלא זה. והוא שהקהל יחייבו עצמם בשטר לאחד במנה או במאתים לפרוע לזמן פלוני ואותו שנתחייבו לו ימכור זה החוב בפחות כי זה מותר מן הדין אלא שאני חוכך בו משום הערמת ריבית:

(בח"א סי' תתקצ"ה):

(שם סימן תתקצ"ז):

(שם סימן תשס"ט):

(שם שם):

(שם סימן תשס"ד):

(שם סימן תשע"א):

(בחלק ג' סי' צ"ו):

(בח"א סימן אלף י"ח):

(שם סי' תשע"ד):

(שם סימן אלף י"ט):

(שם סימן שפ"ב):

שני חתנים בבית אחת ברכת חתנים אחת לשניהם כשני חבורות שאוכלות זו לעצמה וזו לעצמה שאחד מברך ברכת המזון לשניהם כל שרואות זו את זו. ודעתי נוטה שכל כת וכת מן החתנים מכניסין לחדר אחד ומברכין לכל אחד לעצמו כדי שיהא ניכר שיש שם שתי חתונות ואין מברכים לזה בפני זה כדי להפריש בחתונתם וזהו בענין שבע ברכות ביום החופה וברכת אירוסין אבל לענין שמנה ברכות של סעודה שנוהגין אין צריך וכן ראוי לעשות ע"כ:

עוד נשאל בראובן שלוה משמעון לזמן בשבועה וחזר ולוה שלא בזמן אלא כל זמן שירצה לפורעו ושלא בשבועה ותוך זמן השטר הראשון פרע לו סתם מנה ועכשיו כשבא זמן השבועה תבעו והלה טוען שאותו שבשבועה פרעתיך אף על פי שהיה תוך הזמן הייתו מתפחד שמא בא הזמן: והשיב שהדין עם שמעון דחזקה דלא עביד איניש דפרע בגו זימניה חזקה גמורה היא שסומכים עליה אף גבי יתמי ולא עוד אלא אפי' אמר לו ראובן בשעת הפירעון אותן שבשבועה אני פורע לך וקבלם ראובן סתם ואמר לא על אותן שבשבועה קבלתי אלא מחמת השטר השני הדין עמו והראיה מההיא דאבימי בד"ר אבהו (כתובות פ"ה ע"א) שאע"פ שהשליח נתנן על פירעון החוב בשטר הראשון מקבלם אומר לא על דעת כן קבלתים אלא סטראי דאית לי גביה. ועוד דגרסינן בפרק קמא דקידושין (דף י"ג) תניא אמר לה כנסי סלע זה שאני חייב ליתן וחזר ואמר התקדשי לי בו בשעת מתן מעות רצתה מקודשת לא רצתה אינה מקודשת ופרישנא רצתה דאמרה אין לא רצתה דאישתיקא מאי טעמא דיכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי:

(בחלק ג' סי' רצ"ג):

עוד השיב באחד שעשה כותל חדש בינו ובין רשות הרבים ובאו עדים והעידו כן שאינן נאמנין ונוגעין בעדותן הן וחייב שבועת היסת דמדרבנן נשבעין על הקרקעות:

(הלא היא כתובה לעיל בחלק ששי בסי' רי"ז ועמ"ש בהגהותי שם):

(במיוחסות סי' רנ"ו):

עוד כתב שמעתי בשם הגאון ז"ל בתשובה והביא ראיה ממה ששנינו לקתה חייב לרפאתה ואם אמר הרי גיטה וכתובתה תרפא את עצמה רשאי הרי גיטך וכתובתך אין אבל שלא בכתובתה אינו רשאי ואם לא קבל עליו את הדין מנדין אותו. זה לשון התשובה:

(בח"א סי' אלף כ"ב):

(שם סימן אלף קי"ג):

עוד השיב זה לשונו מסוגיא דפרק המדיר (כתובות דף ע') גבי כיון דמשתעבד לה היכי מצי מדיר לה. אתה למד שאדם יכול לאסור על אשתו מקצת נכסים כיון דעדיין יש מקצת נכסים שיכולה לזון מהם דהא מעיקרא דקס"ד דאין מעשה ידיה בכלל האסור חייל נדרא אכולהו שאר נכסי כל שכן במפרש ממעשה ידיה אף על פי שאנו אומרין לה בשעת הנדר שתזון מהם והוא הדין שאדם יכול לאסור דירתו על אשתו כיון שיש לו נכסים אחרים שאפשר לשכור לה מהם דירה ראויה לפי כבודו ולפי כבודה ויש לב"ד לכוף אותו שידור הוא עמה:

(תשובה זו הובאה בבעל העיטור אות בירורין ובבעל התרומות שער ס"ב בשם רב שרירא גאון וגם היא נדפסה בספר שערי צדק ד' פ"ד ע"ב וע' ב"י חה"מ סי' כ"ו ולהברכ"י שם סק"ו ז'):

עוד השיב במקדיש שטרי חוב שאין ההקדש כלום שאין אדם מקדיש דבר שלא ברשותו ונכסי הלוה אינן ברשותו וכדר' יוחנן (מציעא ז' ע"א) ואפי' גבה קרקע מן החוב אינו מוקדש דקי"ל כרבא (פסחים ד' ל') דאמר ב"ח מכאן ולהבא הוא גובה ואי קדיש מלוה וזבין מלוה לא עשה ולא כלום:

האוסר דבר לחבירו אין האוסר מתיר וצריך לישאל והא דאמרינן ושרייה בההיא אתתא התם רבא הוא דשרייה ועוד דבכל הנהו דנכסי לך אמרינן אסורין סתם משמע בלא שאלת חכם. וכן השיב מורי ז"ל וכן דעתו בנשבע על דעת חבירו שאין חבירו מתירו וכן ממעשה דכלבא שבוע שהוצרך לישאל על מה שאסר נכסיו לבתו. כך כתב הר' ש"ט נ"ר:

(בח"א סי' תשפ"ח כתובה בקצ"ר אמי"ץ אך בח"ה סי' קע"ח באה בארוכה):

עוד כתב במי שדר במדינה אחת ויש לו נכסים כאן ונכסים במדינה אחרת ויש לו חובות באותה מדינה אחרת נראה שאין מנכין לו מן המס אלא מנכסים שיש לו במקום ששם בעלי חובות דהא קיימא לן כרבא בפ' הכותב (פ"ח) דנפרעים שלא בפני בעל חוב ואין המלוה צריך ללכת אחר הלוה והילכך דין הוא שיהיו מחשבין ומנכין מן הנכסים שיש לו באותה מדינה וכו'

ועל ענין יהונתן ששאלת דע שלא נתחייב יהונתן מחמת עובר על שבועת בטוי כי אין אדם חייב בשבועת ביטוי אלא במוציא שבועה מפיו. וענין יהונתן טעם אחר יש בדבר וזה הענין כענין עכן שנתחייב הריגה על מעלו אשר מעל בחרם והוא שהמלך או הסנהדרין כשמחרימים במעמד רוב ישראל שלא לעשות דבר פלוני ועבר איש על חרמן חייב מיתה וזהו שנתחייב עכן מיתה על מעלו ואנשי יבש גלעד על אשר לא עלו במצפה ויהונתן על ענינו ואף על פי שהיה שוגג סבור היה שאול שהיה עובר בכונה אחר שהיה רואה העם נזהרים מלאכול הלך ואכל דבש שאם לא היה יודע היה לו לשאול מה היה לעם שנזהרים מלאכול ויפדו העם את יהונתן ולא מת ואמרו שאי אפשר שיהיה מזיד אחר שנעשתה התשועה הגדולה הזאת בישראל על ידו שאין הקדוש ברוך הוא עושה נס על ידי רשע ישראל ומכל מקום עונש היה עליו ועל כן הוצרכו לפדותו בהתרת החרם וכן הוא מפורש בתרגם יונתן בן עוזיאל. וכן הדין לאנשי העיר שהסכימו וגזרו גזרות או גדרים על אנשי עירם רשאים הם בכך והעובר על החרם וגזרתם הרי הוא מוחרם. וכן אם שמו בתקנתם עונש ממון הכל כמו שתקנו וגזרו ואף על פי שלא היו שם מקצת אנשי העיר כיון שנעשה במעמד טובי העיר ובמעמד תלמידי חכמים שבהם השאר שלא היו שם חייבים כאותן שהיו אף על פי שהם מוכרחים או אף על פי שלא ענו אמן ואינן חפצים בו וגדולה מזו שהחרם חל על הבאים אחריהם כמו שהיו נוהגים לומר עלינו ועל זרענו ועל כל הנלוים עלינו כענין חרם פלגש בגבעה שהדור הבא הוצרכו למצוא היתר ולדרוש אשר יתן ממנו ולא מבנינו או כפי משמעות המקרא אשר יתן ממנו אבל הם יקחו להם: צבור שהתקינו שכל מי שיביא את חבירו בערכאות של גויים ויפסיד ממון מחמת כך שיהא מנודה עד שישלם לו כל מה שהפסידו ועבר אחד על התקנה והנתבע אומר כך וכך הפסידני והוא אומר לא הפסדתיו אלא כך וכך. קרוב לומר שאין הלה יוצא מנידויו עד שישלם לו כל אותו סך שטוען עליו לפי שכבר חל עליו נידויו וצריך הוא לשלם את הכל קודם שיצא מנדויו וזה שאומר ששלם או שלא הפסידו כך הוא ספק אצלנו והרי זה ספק וודאי מנודה ואין ספק מוציא מידי ודאי וכאילו שנדוהו עד שילך לירושלים והוא טוען שהלך שעליו להביא ראיה. והיכא וכו' מוחרם וכו'

(בח"א סי' תשפ"ד ובדרך ארוכה בח"ד סי' זר"ע):

(בח"א סי' ל"ט):

עוד כתב דעת הרמב"ן ז"ל באשה שנדרה בדברים שאין הבעל יכול להפר שאינו מתיר גם מדין חכם דפס' כר' יהודה דמסכת נגעים משום דבירוש' תני ר' חייא אמר לה בשם חכמים ומכל מקום ההיא דרבינא (נדרים ח' ע"ב) משמע בהיפך דאי לאו אתריה דרביה היה מתיר ואנן אגמרא דילן סמכינן ככתוב בפרק בתרא דנדרים בראיות וקיימא וכו'

(בחלק ה' סי' רס"ט):

עוד השיב ואותן בני אדם שלא היו בעיר בשעת הנדוי והחרם חייבין הם לנהוג נדוי וחרם ואם עברו בשום דבר מכל מה שגזרו והסכימו הקהל נפלו באותן עונשים שענשו הקהל שהציבור יכולין להסיע לכל אנשי העיר על קצתם ובלבד שהסכימו עליו רוב הציבור דכתיב במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו כדאיתא פרק אין מעמידין (עבודה זרה ד' ל"ו) והרוב ככולו ואין אדם צריך לענות אמן במה שהצבור מנדין ומחרימין ולא במה שהם משביעים על גזרתם וראיה לדבר יהונתן. ויהונתן לא שמע בהשבע אביו את העם ע"כ:

עוד השיב דכל השטרות העולות בערכאות של גוים כשרין ולפי מה שקבלנו מרבותינו סתם ערכאות לא מקבלי שוחדא ולא מרעי נפשייהו כ"ש במקום שנהגו ע"כ:

עוד מן הראוי שהקורא בתורה פותח וחותם בדבר טוב שבפרשה חוץ מהאזינו שסימן ההפסקות הזי"ו ל"ך והטעם באלו כי כל הפרשה עניני תוכחות ויתנו לב העם ויזכרו וישובו אל ה':

השיב ר' יצחק ז"ל שאין לקרות בחומשין שלנו שהם בקונדריסין והמברך עליהם מברך ברכה לבטלה ועובר על לא תשא. ואף על פי שבהפטרות רגילין להקל בהם זהו לפי שאינן מצויין כלל ספרים של נביאים וגם ההפטרות עצמן לא הותרו ליכתב מן הדין לפיכך מקילין בהם אבל בקריאת התורה אין מקילין כלל ע"כ לשון הרב ז"ל:

חסר מהספר:

(במיוחסות סי' זר"ע ובח"ד סי' רע"ד):

ומה שנהגו לאומרו [כל נדרי] ג' פעמים שכן רוב דברי חכמים משולשים מגל זו מגל זו קופה זו קופה זו במנחות (ד' ס"ה) והוסיפו במחזורים הישנים חוץ מגזירת הישוב ותקנת הקהלות שהיו מדמין שהוא התר נדרים והם דברי הבאי ופורחין באויר:

ומה שתקנו לומר כן ביום הכפורים בטול כל מלאכה ואיכא כנופיא טובא ופעמים שיום הכפורים נקרא ראש השנה דאמרינן (בעירוכין י"ב) בעשור לחדש איזהו שנה שר"ה שלה בעשור לחדש הוי אומר זה יובל כך נראה לר"ת ז"ל וכן פסק הר"מ במז"ל ויש מי שהורה להחמיר ואמר והוא שיזכיר התנאי תוך כדי דיבור ויש וכו'

עוד כתב שטר שהסופר סיים ושכח ולא כתב שריר וקיים וחתמו העדים כתב בעל העיטור ז"ל שהשטר כשר אלא שאין למדין משיטה אחרונה כיון שאין יכולין העדים להרחיק אלא שיטה אחת דילמא אנו חוששין שמא יעשו באותה שיטה מה שירצו ואם אחר כך עשו שריר וקיים אחר תרי שריר וקיים לא עבדינן וכן פסק הרשב"א ז"ל והר' אשר פסל השטר דכיון דלא עשה בו שריר וקיים יכולין העדים להרחיק שיטה אחת ושמא ימחוק למעלה ויזייף ויעשה מה שירצה באותה שיטה אחרונה מה שזייף עד כאן: ותשעה באב בתפילין כתב הגאון מי שערב לו הדבר יעשה כי אני לא הנחתים מעולם ויותר טוב לשים אפר מקלה על ראשו:

(בח"א סי' תרס"ח):

, ולענין מה ששאלת בנשבע לפרוע לחבירו לזמן פלוני ואם לא יפרע יעמוד באוצטג"ש אם אינו עמו במדינה ומעותיו בידו לפרוע אלא שהוא אנוס שאין המלוה עמו אם הוא חייב לעמוד באוצטגי"ש. גם כן נראה בעיני פשוט שאינו חייב הגע עצמך הרי שהוא עמו במדינה ואינו רוצה לקבל היעמוד זה באוצטגי"ש. ובגמרא לא נסתפקו בנתינה בעל כרחו אלא בגט דבנתינה זו מוציאה עצמה מיד הבעל ואיננו כבתי ערי חומה שהיא מכורה ביד הלוקח וזה בא להוציאה מיד הלוקח אבל לעכב ביד לוה לא והרי הוא כגט שכתוב בו ונתן בידה ואפי' הכי נתינה בעל כרחה שמה נתינה וכן גט שחרור. ומה שאמרנו שאינו חייב להוליך מעות אחריו והוא אנוס ופטור לא אמרינן אלא כשהמעות צרורין ומונחים בידו הא לאו הכי חייב שאינו אנוס מצד המלוה בלבד עד כאן:

וכן השיב שבכל מקום שיעשה השבועה שם חייב לפרוע בסתם ואעפ"י שיודע שהאחד ילך לו עד כאן:

שאלת מי שנשבע לחבירו לפרוע לו מנה ליום נועד והגיע הזמן ביום טוב או בשבת מה יעשה ויפטר. ואם לא יפרע יקרא עבריין או לא: תשובה אם המלוה עמו ואפשר להאריכו יאריכנו ואם לאו ישאל מדעתו על שבועתו דקיימא לן דנשאלים לנדרים שהם לצורך השבת בשבת. וזה הואיל ונשבע לפרוע בו ביום אם אינו נשאל עובר בשבת מיהא. ואין לך צורך השבת גדול מזה. ואם אין המלוה שם או שאין שם מי שיתירנו או שנשבע בענין שאי אפשר להתירו מוטב שיטלטל המעות ויפרע כדי שלא יעבור על שבועתו דשבועה דאורייתא חלה על איסורין דרבנן וישנה אפי' בלאו והן כדאיתא פ' שבועות שתים בתרא (שבועות ד' כ"א וכ"ב) גמרא שבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטריפות בפלוגתא דריש לקיש ור"י דמי שנשבע לאכול גבינה של גויים צריך שאלה לחכם ולפיכך אם אי אפשר לישאל מוטב שיעבור שבות דרבנן דטלטול ועובדין דחול דרבנן ולא יעבור על שבועת בטוי ואפי' אם נשבע שתי שבועות זו כנגד זו אומרין לו שיעבור על הקלה ולא יעבור על החמורה כיצד שנינו בשבועות פרק שבועת בתרא (ד' כ"ט ע"א) שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה הראשונה שבועת בטוי והשניה שבועת שוא אכלה עובר על שבועת שוא לא אכלה עובר על שבועת בטוי ופריש (שם ע"ב) בגמרא דעובר אף על שבועת בטוי קאמר. וגרסינן בירושלמי כיצד עושין אמרי' ליה שיאכלנה מוטב שיעבור על שבועת שוא ולא יעבור על שבועת בטוי ואף אנו נאמר כן מוטב שיעבור על שבות דרבנן ולא יעבור על שבועת ביטוי ואף על גב דזימנין אחמור טפי בשבותין דידהו לגביה כדגרסינן ר"ה (דף ל"ב) אין חותכין אותו לא בדבר שיש בו משום מלאכה ולא בדבר שיש בו משום שבות והעמידום אפי' במקום כרת כהזאה ואיזמל. מכל מקום כיון דבשאר מקומות דחאום והקלו בהם אפי' משום שמחת יום טוב או משום ישוב ארץ ישראל ואף אנו נקל בזה מן הסתם וכדקיימא לן דבדרבנן עושין מעשה ואחר כך שואלים כדאיתא בעירובין פ' הדר (סח) גבי עובדא דההוא ינוקא דאישתפיך חמימי וכו'. אלא שאני מסתפק עדיין בזה לפי שכ"כ שבות שיש בו מעשה ביד ישראל יראה משם דאסור מדאמר אביי בעי לאותובי הזאה ואיזמל ואמר ליה רב יוסף ולא שני לך בין שבות שיש בו מעשה לשבות שאין בו מעשה דמשמע דכל הפירוש דרב יוסף קבל אותה קושיא דאביי דאמר מה הזאה שבות ואינה דוחה שבת אף אמירה לגוי שבות אלא שדוחה אותה רב יוסף דהיינו בשבות שהוא על ידי ישראל כהזאה אבל בשבות דאמירה לא. וכן שבות דאמירה נמי שני לן בין מלאכה דאורייתא כגון אמירה שבמלאכה דאורייתא וכדעת הר"ב אלפסי ז"ל אלא הנכון למעשה ע"י שאלת חכם ואם אינו באפשר אנוס הוא ואינו עבריין:

עוד נשאל בראובן שהלשין את שמעון שנפרע מגוי ב' פעמים ועשה לו עדות מזה וגרם לו הפסד ממון. אם דינו כדין מסור לשלם לו מה שהפסידו ולנדותו או מה משפטו: והשיב זה לשונו ח"ו שלא נחשדו ישראל בכך ואילו עשה כן פשיטא דבר נידוי הוא לפחות. דאפי' היה הגוי תובעו כיון דליכא תרי סהדי ובדיננו אין מוציאין ממון אלא בשני עדים והגוים כופין ואוסרין על כיוצא בזה אפי' על פי עד אחד וזה צריך לפדות עצמו מן האיסורין והרי זה גורם בעדותו להוציא ממון מזה ולא גרע מהא דאמרינן בפ' הגוזל (בבא קמא ד' קי"ג) מכריז רבא ואיתימא רב הונא דסלקין לעילא ולנחתין לתתא האי בר ישראל דידע סהדותא לגוי ולא תבעו מיניה ואזל ואסהיד ליה בדיני נכרים על ישראל חבריה משמתינן ליה מ"ט דאינהו מפקי ממונא אפומא דחד. ולא עוד אלא שזה מסור הוא ולא ידע מאחוי אחוי שזה כל שאמר כן מעצמו הרי הראה גופו וממונו של זה שבדיניהם מחויב על זה גוף וממון ולא עוד אלא שהכניס עצמו בחיוב מיתה דישראל כל שנופל ביד גוי הרי הוא כתא מוכמר [מכמור] וכדאיתא התם בפ' הגוזל בתרא:

עוד נשאל מי שיוצא ממנו דם מפי האמה בהרגל פעם או פעמים בחדש בין ער בין ישן בלא הרגשה ובשעת תשמיש נמצא בעד האיש והאשה טיפי דמים גם לאחר תשמיש כשהאיש מקנח טפות דם יוצאות מפי האמה אם יש לחוש לספק נדה או תולה בבעלה כמו ששנינו ותולה בכל דבר וכו' ועוד שהאשה חדל ממנה זה כמה מלהיות לה אורח כנשים: והשיב תחילה אומר שאין הנדון דומה לראיה דהתם היא דתלי' משום דהוו להו כתמים וכתמים דדבריהם והקלו בהם בכל מקום. ותדע לך שאילו נתעסקה בכתמים ומצאתה בלב' תולה בו ואפי' נמצא על בשרה. ואילו נתעסק בכמה מיני דמים ובדקה טמאה ואינה תולה בהם ואף על פי שאמרו אותו מקום בדוק הוא או דחוק הוא אצל מאכולת הני מילי לגבי מאכולת אבל לגבי שאר כתמים אמאי אלא שבבדיקה לא הלכו בהם להקל וההיא נמי דאיש ואשה (נדה נ"ט ב') לאו ראיה היא דהתם היינו משום דיגיד עליו רעו דכיון שנמצא שם בספל על המים חזקה ממקום המים בא וטהור הוא ותדע לך דהא התם ליכא מידי למיתלי ביה אלא דכיון דאתא עם מי רגלים תלינן דילמא מכה יש שממנה שותת ויורד אף על גב דבעלמא לא תלינן בסתמא אבל היכא דהלכה ומצאה טמאה מנלן דתלינן בבן ובבעל אלא מיהו ודאי מסתברא ודאי דתולה היא זו דכיון דאיכא ודאי מכה בבעל שתהא מוציא דם אפי' שלא בשעת הטלת המים מצאת בשעת תשמיש ודאי תלינן כל שכן במסולקת דמים שאפי' הדם טהור בכי הא לכולי עלמא וכדתניא בריש פ' תינוקת הרואה דם מחמת תשמיש משמשת פעם ראשונה ושניה וכו' ועד כאן לא פליגי התם אלא בדם אי מקומו טמא אי לא אבל באשה לא דכולי עלמא אשה טהורה שתולה במכתה ואף על פי שהבועל את הבתולה ואפי' קטנה חששו להחמיר בדמיה דאסיקנא התם בכולהו בועל בעילת מצוה ופורש ואף על פי שאין לך מכה גדולה מזו התם משום דאיכא למיחש לשמואל דאמר יכולני לבעול כמה בתולות בלא דם אבל כאן דאיכא מכה ממש תלינן. ועוד דבבתולה יש להחמיר לפי שאינה אלא שעה אחת ופעם אחת אבל כאן אם תחוש אף אתה אוסרה על בעלה:

עוד השיב זה לשונו דכל המבואות שלנו דינן כחצר וצריכא פס ארבעה או שני לחיים שאין לנו עכשיו מבוי כדינו דגרסינן בפ' הדר (עירובין ד' ע"ד ע"א) אמר רב אין המבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהיו בתים וחצרות פתוחים לתוכו ושמואל אמר אפי' בית אחת בחצר אחת ור' יוחנן אמר אפילו בחורבה והלכה כרב דגרסינן בפ"ק (ד' י"ב ע"ב) אמר רב נחמן נקטינן אין המבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהיו בתים וחצרות פתוחות לתוכו ויהיה ארכו יתר על רחבו פרש"י ז"ל שתי חצרות ולכל חצר שני בתים וכן הוא בירושלמי אין מבוי בלא שני חצרות ואין חצר בלא שני בתים וה"ר דוד ז"ל כתב דאפי' בית אחד לחצר אחת ויש פוסקים כר' יוחנן דהוא מיקל בעירוב. ונראה לי להלכה דצורת פתח מכאן ולחי אחד מכאן סגי דההיא דשני בתים בשני צידי ר"ה (עירובין ו') מיירי מאיש אחד ואנן שתי חצרות משני בני אדם בעינן וכן בבתים והראיה אב ובנו רב ותלמידו אינן צריכים לערב (שם [עירובין] ע"ג) ומבוי שלהם ניתר בלחי וקורה כלומר לקולא דחזו לשנים ואעפ"כ אמרו אין מערבין רשות הרבים בכך אלא בצורת פתח דבכל מילי גם כן סגי בצורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן וכדאמרינן (שם [עירובין] ו') כיצד מערבין רה"ר עושה צורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן ואם תאמר א"כ לימא בכך הוא דלא מערבא ועדיפא מינה נקט. וא"ת וההיא על כרחין בצורת פתח מצד אחד כדין כרמלית ואעפ"כ צריך שני לחיים לא היא והנכון להצריכו פס או שני לחיים וכן כתב הר"מ מקוצי ז"ל:

עוד בהמה שאין לה מרה או שאין לה לב טרפה דהא חסרה היא ולא גרע מניקבה ויש לה שתי מררות טרפה מטעם כל יתר כנטול דמי: בעלת כוליא אחת כשרה מדאמרי' בתורת כהנים ואת שתי הכליות פרט לבעלת כוליא אחת מדאיצטריך לאסרה לגבוה משמע הא להדיוט שרי ע"כ:

(בח"א סימן תתי"ד):

עוד החשוד לאכול גבינה של גויים אף על פי שאמר לו אדם קנה לי ממי שנזהר בגבינה של גויים והלך והביא לו ואמר לו ממי שהוא מומחה קניתי לך אינו נאמן אבל אם אמר לו מפלוני המומחה נאמן דמירתת דילמא אזיל ליה ושאיל ליה דתנן בפ"ד של מס' דמאי האומר למי שאינו נאמן על המעשרות קח לי ממי שהוא מעשר אינו נאמן מאיש פלוני נאמן הלך ליקח ממנו אמר לו לא מצאתיו ולקחתיו לך מאחר אינו נאמן וכן אם הביא לו מתנה בשם אחד מהמומחים אוכל ואינו חושש שהוא אינו חשוד להחליף ואם משום חשש שיתן לו משלו אין אדם עשוי ליתן משלו בשם אחר. ועוד שאם אתה חושדו בכך הרי אתה חושדו דגוי נמי שמתכוין להכשילו ולהעבירו כמי שאינו חשוד על הגזל אבל חשוד על הגזל כל שכן דחשוד על החליפין והנותן למי שרוצה בתקנתו חושש לחליפין כפונדקית וחמותו:

(בח"א סי' תשפ"ג):

(שם סי' תש"ף):

(בח"ב סי' קפ"א):

עוד השיב במי שאומר תנאי היה ביני ובין בעל חובי שלא ישמיטנו שביעית נאמן כמי שאומר בפרוזבול וק"ו ומה פרוזבול דמאן לימא דאזדקיקו ליה ב"ד מהימן כל שכן כאן ונאמן אפי' שלא בשבועה כדעת ר"ת ז"ל ומשום דלא שביק היתרא ואכיל איסורא ואם רצה האחר להחרים סתם על מי שנוטל ממונו שלא כדין שומעין לו:

(בח"ג סי' עז"ר):

(בח"א סי' אלף ח'):

(שם סי' תתקצ"ג ובח"ב סי' שט"ו):

(בח"א סי' קכ"ו):

(שם סי' אלף ס"ג וח"ב סי' ק"ץ):

(בח"ד סי' רצ"ד):

עוד הרב ברצלוני ז"ל מצריך קנין לכל מודעא ורב האי ז"ל כתב שאינו צריך קנין:

עוד שכיב מרע שנתן מתנה ומת המקבל זכו היורשים אף על פי שאין מתנת שכיב מרע קונה עד לאחר מיתה וההיא שעתא ליתיה למקבל וכן משמע מפורש בסוף פ"ק דגיטין (י"ד ע"ב) וכולי עלמא הילך לאו כזכי ולא קשיא הא בברי הא בשכיב מרע ופי' ר' יצחק דברי ש"מ כמסורין והילך כזכי ולהכי יחזרו ליורשי המקבל כיון דהוה בשעת מתנה ושם כתוב בארוכה:

עוד בפרק הקומץ רבה ובמ"ק (דף כ"ה) דאסור לישב במטה שספר תורה עליה ובירושלמי התירו בספסל משהו ואיכא מאן דאמר בטפח. וי"ל דהתם בספסל שהוא קשה אבל במטה שהוא רך ע"י הבגדים ויש שעה שמעמיק עצמו או מגביה וכן הספר ואינו כבוד לספר:

עוד מפי הר' יונה ז"ל פסק בענין יין נסך ששמע לפסוק לחכמי צרפת כי משומד לע"ז והוא הולך ממקום למקום ובעיר אחת הוא מאמין בע"ז בפני גוים ובעיר אחרת נכנס בבית ישראל ואומר שהוא יהודי ואין אנו יודעים אם הוא יהודי אם לאו. אם נכנס בתורת יהודי מסתם. הפסק כן הוא יען שהוא אומר לנו שהוא יהודי אינו עושה יין נסך והטעם כי הע"ז מלתא דמסתבר הוא שיהיה שקר וכשהוא אומר שמאמין בה הוא עושה להנאת יצרו הרע ואינו מאמינו בלבו וכשהוא אומר לנו שהוא ישראל הוא אומר בלב שלם מפני שאמונתנו היא אמונה ישרה וטובה ונכונה ואמתית ומילתא דמסתבר היא. אבל משומד לחלל שבתות בפרהסיא או שאינו מאמין בדברי רבותינו הוא מין ויינו יין נסך וספריו ספרי קוסמין ויש אומרים אף בניו ממזרים וענין חלול שבתות או מי שעבר על דברי רבותינו לדעתו או שהוא עובד ע"ז שהוא מוחזק בו שלשה פעמים אבל בפעם א' או שתים אינו עושה יין נסך ובפני עשרה צריך שיחלל:

עוד כתב ז"ל בבן פנויה שנשבע עליו אביו שאינו בנו ואחר כך התודה עליו שהוא בנו וחטא בשבועתו שנאמן עליו כגון לכבדו וליורשו אם אין לו יורש ויהיה אסור באחותו ומדומה שאמר שאם קדשה שצריכה גט ממנו כי שמא אינו אחיה ועל זה נאמן על בן הפנויה שיכול לומר שמחמת בשת או יראה אמר זה אבל בבן אשתו הוא להיפך שאם אמר על זה שהוא ממזר לא יכול לחזור בו כי השעה שאמר ממזר יודע היה שנפסל מיד ועל כן אינו יכול לחזור בו עד כאן:

(בח"א סי' תשי"ח):

(בח"א סי' תנ"ג):

(שם סי' תנ"ד):

(שם סי' תנ"א והובאה בכפל לעיל סי' י"ב):

(שם סי' תשכ"ב):

(שם סי' תתק"ח):

עוד דין המפקיד ביד חבירו מעות ואומר לא הלויתי אותם פטור דכל המעביר ריוח מחבירו פטור כדאמרינן בירושלמי המבטל כיסו של חבירו פטור:

עוד בפרק הספינה משמע שאינו נקרא כרם אלא אם כן יש בין תלם לתלם ארבע אמות ור' שמעון אומר וכו' לפיכך נהגו לזרוע בכרמים שלנו ועוד שאינן שתים כנגד שתים ואחת יוצאה לה זנב:

עוד שאלת ראובן היה מוחזק במקום מושב שבבית הכנסת שהיה מאברהם ועכשיו יצחק בן אברהם תובע מראובן הנז' שיעשה לו ראיה שהוא יורד לשם ברשות. וראובן אומר שאברהם הנז' היה חייב לו מעות עליו ולכן אין לו לעשות שום ראיה ולא לצאת מן המקום עד שיפרענו יצחק: תשובה מחלוקת היא בין המפרשים כי יש מהן שאומרים שאין חזקה למקומות בית הכנסת ור"ת ז"ל והר' בעל העיטור ז"ל אומר שיש להם חזקה כל שישב שם שלש שנים כדרך שבני אדם יושבין במקומותיהם ואפי' חלה או יצא לא אבד חזקתו מיהו דין זה תלוי בחזקתו של ראובן הנז' כי אם החזיק במקום הנז' ויש עדים שישב במקום ההוא שלש שנים כדרך שבני אדם יושבין במקומותיהם שהלך להתפלל בחיי אברהם הנז' עלתה לו חזקה ונאמן הוא לומר מעות יש לי עליו אפי' בעל פה מיגו דאי בעי אמר לקוח הוא בידי ומהימן ובלבד שישבע שאברהם הוא חייב לו אותן מעות כדעת הגאונים ז"ל שכל נוטל נשבע אבל אם ראובן הנז' לא החזיק בחיי אברהם על הדרך הנז' אף על פי שהחזיק אחר כן כמה שנים ואפי' אחר שהגדיל יצחק הנז' לא עלתה לו חזקה וכדאמרינן בכתובות (דף י"ז ע"ב) בשלמא גבי אביו משכחת לה כגון שאכלה שני חזקה שנים בחיי האב ואחת בחיי בנו וכדרב הונא דאמר רב הונא אין מחזיקים בנכסי קטן ואפי' הגדיל וכיון שלא עלתה לו חזקה אינו נאמן לטעון שיש לו עליו מעות שהרי אין כאן מיגו:

עוד השיב מה שכתבת שנמצאת באותו סדור שיש הפרש בברכת נישואין בין אלמון שנשא אלמנה לבחור שנשה בתולה דאלמון שנשא אלמנה ברכה אחת בלבד מברכה שברכו הזקנים לבועז. זו לא שמעתי מעולם ואין לזה זכר בגמ' כלל אדרבא יראה מדין הגמרא בהיפך מזה וכמו שכתבת גם אתה דאם איתא כשאמרו מאי מברך הוה להו לפרושי לאלמון שנשא אלמנה ובחור שנשא בתולה כן כמו שחילקו ביניהם במספר ימי הברכה והשמחה כך היה להם לחלק בנוסח הברכה והברכות ולא ראיתי לאחד מן המחברים שכתבו כן ולא ראיתי מי שנהג כן ומעשים בכל יום בארצנו בפני הגדולים אשר היו לפנינו שמברכים לאלמון ולאלמנה ז' ברכות ולא שמעתי לאחד מהן שמיחה כלל ואין מניחין פשטן של דברי הגמרא ומעשים שנוהגין בהן לפני הגדולים ותופסים דברים שלא ידענו להם שרש וענף ולא נודע מי בעל דברים אלו:

(בח"א סי' תרמ"ב):

(שם בח"א סי' יו"ד)

(שם [בח"א] סי' תרס"ח):

(שם [בח"א] סי' תרס"ט):

(שם [בח"א] סי' ת"ל וסי' תרפ"ו):

(שם [בח"א] סי' תל"א):

(שם [בח"א] סי' תרפ"ג):

(שם [בח"א] סי' תרפ"ח):

(שם [בח"א] סי' תרפ"ה):

(שם [בח"א] סי' קנ"ב):

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/תשובות_הרשב%22א/חלק_ז/דפים_ארוכים_ב"