תרומת הדשן/א/דיני קריאת שמע
מתוך: תרומת הדשן/א/א (עריכה)
דיני קריאת שמע[עריכה]
שאלה א[עריכה]
שאלה א:
ברוב הקהילות נוהגין בימים ארוכים בימי הקיץ לקרות קריאת שמע של ערבית, ולהתפלל תפילת ערבית, ג' או ד' שעות לפני צאת הכוכבים. אם יש שום ישוב או טעם למנהג זה, כי גם הרבה תלמידי חכמים עם ההמון עם במנהג זה?
תשובה:
דאין בידינו כלל למצוא ישוב וטעם למה שנהגו להקדים כל כך זמן גדול, ג' או ד' שעות. דהא דכתב רבינו תם דמפלג המנחה ואילך חשוב לילה, כר' יהודה, ויוצאין מאז ידי קריאת שמע ותפילה של ערבית. וכתב המרדכי ובהג"ה במיימון וראבי"ה כתב דדברי רבינו תם עיקר הם, והבא להחמיר על עצמו ולהמתין עד [צאת הכוכבים] כדברי שאר הגאונים, מחזי כיוהרא ונקרא הדיוט אם לא הורגל בשאר פרישות. מכל מקום זמן זה אינו אלא שעה ורביע קודם צאת הכוכבים; אבל מנין לנו להקדים כל כך?
ובימי חורפי ראיתי בתוס' בברכות בפרק קמא, דיש רוצין לומר דבימי הקיץ שהימים מאריכין, אנן מחשבינן שעות הלילות לשעות קטנות, ושעות היום לשעות גדולות, בדרך זה: שלעולם יעלו י"ב שעות ללילה, וי"ב שעות ליום. וכן הועתק לי תשובה מאחד מהגדולים, שהשיב גם כן לחשוב היום לעולם רק לי"ב שעות, אפילו לימים ארוכים, לענין פלג המנחה. ובתוס' כיצד מעברין מדקדק בזה לענין התקופה, היאך מחשבין השעות ליום ולילה בימים ארוכים וקצרים, עיין שם. ולפי חילוק זה, היה ליישב אם באנו להקדים יותר משעה ורביע לפי אורך הימים, כגון באמצע הקיץ, שהיום מאריך ביש ארצות כמו י"ח שעות מעלות השחר עד צאת הכוכבים, ונמצא כל שעה יתירה שליש מלבר. ואם כן, משעה ורביע תעשה ב' שעות פחות שמינית השעה בינונית. ועד כאן לא יישבנו אפילו ב' שעות קודם הלילה, כל שכן שלשה או ארבעה.
על כן נראה דאין ליישב כלל בטעם ובסברת התלמוד, אלא יש לומר שהמנהג נשתרבב על ידי תשות כח שירדה לעולם, ורוב ההמון תאבים ורעבים לאכול בעוד יום גדול בימים ארוכים. ואם היו אוכלים קודם מנחה, היו שוהים באכילה ובשתיה ולא יבאו כלל לבית הכנסת, ומהאי טעמא אסרו כמה גאונים אפילו סעודה קטנה סמוך למנחה גדולה. ואם כן, לא הוי שפיר דמי כלל לסעוד תמיד קודם תפילת המנחה, ומתוך כך לא היה כח לתלמידי חכמים לפרוש ההמון עם מלהתפלל תפילת ערבית ולקרוא את שמע בעוד היום גדול. וכהאי גוונא אשכחן אפילו בדורות הראשונים, בימי רב האי גאון, כדאיתא באשירי ריש ברכות, ובימי ריב"א, כדאיתא בהגה"ה במיימון בהלכות תפילה: שהיו הצבור מתפללין וקורין את שמע בערבית, בזמן שהיה נראה לאלו הגאונים שלא היתה תפילה וקריאת שמע בזמנה, ואף על פי כן לא הוי מצי לעכבינהו.
גם שמעתי בישיבה מפי אחד מהגדולים, ששמע וקיבל, כי בימי הקדמונים בקרימ"ש התפללו ערבית וקראו את שמע בערב שבת בעוד היום גדול כל כך, שהיה רב העיר, שהיה מהגדולים הקדמונים, הוא וכל טובי הקהל עמו הלכו לטייל אחר אכילה של סעודת שבת על שפת הנהר דונא"י, והיו חוזרין לבתיהם קודם הלילה. גם נמצא כתוב בשם אחד מהגדולים, שהורה להתפלל ערבית ולקרוא את שמע בעוד היום גדול מאוד, לצורך סעודת נישואין. מכל הלין משמע, דמקדם היה בקל להורות לקולא בדבר זה. ואם כן, כיון דהתוספות בריש ברכות כתבו דעבדינן תרי קולא דסתרי אהדדי בתפילה, מה שאין כן בכל מקום, ובקריאת שמע נמי, אליבא דרש"י נפקינן בקריאת שמע שעל מיטתנו, נראה דאפילו תלמיד חכם, אם הוא בציבור שמקדימין להתפלל ולקרוא את שמע בימים הארוכים, אם אין יכול להפרישם, אין צריך להפריש מהם, אלא מתפלל וקורא עמהם ויוצא בזה. אבל אם הורגל בשאר פרישות, יתפלל ויקרא בזמן שתקנו חכמים לפי כל הדיעות. הנראה לעניות דעתי כתבתי.
מתוך: תרומת הדשן/א/ב (עריכה)
שאלה ב[עריכה]
שאלה ב:
הקורא קריאת שמע והגיע ש"ץ למודים כשהוא באמצע פרק או באמצע ברכה, יכול לענות מודים עם הקהל, או ישחה בלי ענייה, ולא יפסיק בקריאת שמע ובברכותיה?
תשובה:
יראה, דיש ראיה דיכול להפסיק ולענות מודים. דבפרק מי שמתו (ברכות כא ב) אמרינן, אמר רב הונא: הנכנס לבית הכנסת ומצא ציבור מתפללין, אם יוכל לגמור תפלתו קודם שיגיע ש"ץ למודים יתפלל, ואם לאו אל יתפלל. אם כן חזינן דקפיד תלמודא כולי האי, שצריך לאחֵר תפלתו בשביל עניית מודים, ולא אמרינן דיתפלל וישחה בלא ענייה באמצע הברכה, כמו שכתבו התוס' והאשירי בשם רבינו תם שהיה רגיל לעשות כך כשהיה מתפלל והגיע ש"ץ למודים. ומסקינן התוספות והאשירי, דלכתחילה אין להתחיל ולהתפלל על סמך השחייה באמצע הברכה בלי ענייה, כדמוכח בגמרא כדלעיל. אלמא דעניית מודים חשיב דבר שבקדושה, והוי ליה כמו עניית אמן דהאל הקדוש ושומע תפלה, דכתב בסמ"ק שעונים אמן בכל מקום בקריאת שמע ובברכותיה, ולא אשכחן בשום דוכתא דהנהו אמן עדיפה משאר אמן, אלא בהא דמייתי אשירי בירושלמי פרק מי שמתו, הנכנס לבית הכנסת ומצא ציבור מתפללין, אם יכול לגמור תפילתו קודם שיגיע ש"ץ לענות אמן, יתפלל, ואם לאו אל יתפלל. באיזה אמן? תרין אמוראים: חד פתר ליה באמן דהאל הקדוש, וחד פתר ליה בשומע תפילה, ולא פליגי; כאן בחול, כאן בשבת, דבשבת ליכא שומע תפלה, פתרינן בהאל הקדוש. ונראה דמהאי דייק בסמ"ק, דכיון דעדיפה הני אמן, שצריך לאחֵר תפלתו כדי לענות, אם כן יכול להפסיק בהו בקריאת שמע. והוא הדין עניית מודים, כדפרישית. ואף על פי דרש"י פירש, וכן התוספות, דהטעם דמודים הוא שלא נראה ככופר במי שהצבור משתחוים לו, ואם כן תסגי בשחייה לחודיה? מכל מקום, כיון דהוכחנו דלכתחילה אסור לסמוך אשחייה לחודיה, אלא בעי ענייה, הוי ליה כעניית אמן דהאל הקדוש ושומע תפלה. והא דכתב אשירי: היכא דבעי למסמך גאולה לתפילה יכול לכתחילה להתחיל, ולסמוך אשחייה באמצע ברכה לחוד? יש לומר, דמסמך גאולה לתפילה חמיר טפי מהפסקה דבקריאת שמע ובברכותיה, דשרו רבנן להשיב בהו מפני הכבוד, ואין לך עניית מפני הכבוד גדול מזה. ולא דמי למסמך גאולה לתפילה, דהתם אסור לענות קדיש וקדושה, כדאיתא בתוספות ובמרדכי פרק קמא דברכות. ובתשובות אחרים הארכתי בהני מילי בתוספות ומרדכי.
מתוך: תרומת הדשן/א/ג (עריכה)
שאלה ג[עריכה]
שאלה:
המתפלל בבית הכנסת ועומד בפסוקי דזמרה או בברכות של קריאת שמע, והציבור קורין את שמע, צריך הוא לקרות פסוק ראשון עם הצבור, אם לאו?
תשובה: יראה, אם הוא עומד בברכות של קריאת שמע – אין לו להפסיק כלל ולומר פסוק ראשון, דהא [ד]כתב האשירי פרק מי שמתו בשם הלכות גדולות: מי שבא לבית הכנסת ומצא ציבור קורין את שמע, קורא פסוק ראשון עמהם – היינו כשהוא בטל מכלום, כדמשמע מתוך לשונו; אבל כשהוא עוסק בשאר דברי ברכות ושבח, לא. אם כן, אין לו להפסיק בלא צורך. והלכות גדולות גופיה דייקי להו מהא דקאמר הגמ' (ברכות כ, ב), שלא יהו כל העולם עסוקין והוא יושב ובטל; אלמא דאין קפידא אלא ביושב ובטל. ומי שעוסק בברכות של קריאת שמע עצמו – פשיטא דלא בטל הוא. אלא אפילו אם עסק בשאר דברי שיר ושבח לא מקרי בטל הוא, כדכתבו הגאון אהא דקאמר תלמודא דאסור לישב בתוך ד' אמות של תפילה, דהני מילי כשהוא יושב ובטל; אבל אם הוא עוסק בקריאת שמע ובברכותיה, וכהאי גוונא בשאר דברי שיר ושבח, שפיר דמי. ולכך היה נראה, דאפילו בין ברוך שאמר לישתבח אין לו להפסיק כדי לקרות פסוק ראשון עם הציבור, משום דאינו יושב ובטל [ו]אינו חייב לקרות, ואם כן למה יפסיק? דהא כתב בהגה"ה במיימון בשם הגאון ורב אלפס דאסור לאשתעויי בין ברוך שאמר לישתבח. אמנם נראה דאין ראיה, דאדרבה אין קפידא אם יפסוק לכבוד שמים לקבל עליו עול מלכות שמים עם הציבור; דמה שכתבו הגאונים דאסור לאישתעויי, הלשון משמע דווקא דברי[ם] בטלים או דבר צרכיו, אבל לא דבר של קדושה. ולא דמי למפסיק בקריאת שמע ובברכותיה, דהתם אפילו לענות קדושה ויהא שמיה רבה נוטה דעת קצת הגאונים לאסור, כדאיתא באשירי בפרק קמא דברכות. מכל מקום ראיתי בני אדם מן המדקדקים, כשהיו עומדים בקריאת שמע ובברכותיה, שהיו עוצמים עיניהם, והיו מנגנים בתיבה אחת או שתים שהיו אומרים בלאו הכי באותו פעם – בניגון הציבור בפסוק ראשון, כדי שיהא נראה כאלו קורא עמהן: