תרומת הדשן/א/ג
שאלה ג
[עריכה]שאלה:
המתפלל בבית הכנסת ועומד בפסוקי דזמרה או בברכות של קריאת שמע, והציבור קורין את שמע, צריך הוא לקרות פסוק ראשון עם הצבור, אם לאו?
תשובה: יראה, אם הוא עומד בברכות של קריאת שמע – אין לו להפסיק כלל ולומר פסוק ראשון, דהא [ד]כתב האשירי פרק מי שמתו בשם הלכות גדולות: מי שבא לבית הכנסת ומצא ציבור קורין את שמע, קורא פסוק ראשון עמהם – היינו כשהוא בטל מכלום, כדמשמע מתוך לשונו; אבל כשהוא עוסק בשאר דברי ברכות ושבח, לא. אם כן, אין לו להפסיק בלא צורך. והלכות גדולות גופיה דייקי להו מהא דקאמר הגמ' (ברכות כ, ב), שלא יהו כל העולם עסוקין והוא יושב ובטל; אלמא דאין קפידא אלא ביושב ובטל. ומי שעוסק בברכות של קריאת שמע עצמו – פשיטא דלא בטל הוא. אלא אפילו אם עסק בשאר דברי שיר ושבח לא מקרי בטל הוא, כדכתבו הגאון אהא דקאמר תלמודא דאסור לישב בתוך ד' אמות של תפילה, דהני מילי כשהוא יושב ובטל; אבל אם הוא עוסק בקריאת שמע ובברכותיה, וכהאי גוונא בשאר דברי שיר ושבח, שפיר דמי. ולכך היה נראה, דאפילו בין ברוך שאמר לישתבח אין לו להפסיק כדי לקרות פסוק ראשון עם הציבור, משום דאינו יושב ובטל [ו]אינו חייב לקרות, ואם כן למה יפסיק? דהא כתב בהגה"ה במיימון בשם הגאון ורב אלפס דאסור לאשתעויי בין ברוך שאמר לישתבח. אמנם נראה דאין ראיה, דאדרבה אין קפידא אם יפסוק לכבוד שמים לקבל עליו עול מלכות שמים עם הציבור; דמה שכתבו הגאונים דאסור לאישתעויי, הלשון משמע דווקא דברי[ם] בטלים או דבר צרכיו, אבל לא דבר של קדושה. ולא דמי למפסיק בקריאת שמע ובברכותיה, דהתם אפילו לענות קדושה ויהא שמיה רבה נוטה דעת קצת הגאונים לאסור, כדאיתא באשירי בפרק קמא דברכות. מכל מקום ראיתי בני אדם מן המדקדקים, כשהיו עומדים בקריאת שמע ובברכותיה, שהיו עוצמים עיניהם, והיו מנגנים בתיבה אחת או שתים שהיו אומרים בלאו הכי באותו פעם – בניגון הציבור בפסוק ראשון, כדי שיהא נראה כאלו קורא עמהן: