תרומת הדשן/א/א
דיני קריאת שמע
[עריכה]שאלה א
[עריכה]שאלה א:
ברוב הקהילות נוהגין בימים ארוכים בימי הקיץ לקרות קריאת שמע של ערבית, ולהתפלל תפילת ערבית, ג' או ד' שעות לפני צאת הכוכבים. אם יש שום ישוב או טעם למנהג זה, כי גם הרבה תלמידי חכמים עם ההמון עם במנהג זה?
תשובה:
דאין בידינו כלל למצוא ישוב וטעם למה שנהגו להקדים כל כך זמן גדול, ג' או ד' שעות. דהא דכתב רבינו תם דמפלג המנחה ואילך חשוב לילה, כר' יהודה, ויוצאין מאז ידי קריאת שמע ותפילה של ערבית. וכתב המרדכי ובהג"ה במיימון וראבי"ה כתב דדברי רבינו תם עיקר הם, והבא להחמיר על עצמו ולהמתין עד [צאת הכוכבים] כדברי שאר הגאונים, מחזי כיוהרא ונקרא הדיוט אם לא הורגל בשאר פרישות. מכל מקום זמן זה אינו אלא שעה ורביע קודם צאת הכוכבים; אבל מנין לנו להקדים כל כך?
ובימי חורפי ראיתי בתוס' בברכות בפרק קמא, דיש רוצין לומר דבימי הקיץ שהימים מאריכין, אנן מחשבינן שעות הלילות לשעות קטנות, ושעות היום לשעות גדולות, בדרך זה: שלעולם יעלו י"ב שעות ללילה, וי"ב שעות ליום. וכן הועתק לי תשובה מאחד מהגדולים, שהשיב גם כן לחשוב היום לעולם רק לי"ב שעות, אפילו לימים ארוכים, לענין פלג המנחה. ובתוס' כיצד מעברין מדקדק בזה לענין התקופה, היאך מחשבין השעות ליום ולילה בימים ארוכים וקצרים, עיין שם. ולפי חילוק זה, היה ליישב אם באנו להקדים יותר משעה ורביע לפי אורך הימים, כגון באמצע הקיץ, שהיום מאריך ביש ארצות כמו י"ח שעות מעלות השחר עד צאת הכוכבים, ונמצא כל שעה יתירה שליש מלבר. ואם כן, משעה ורביע תעשה ב' שעות פחות שמינית השעה בינונית. ועד כאן לא יישבנו אפילו ב' שעות קודם הלילה, כל שכן שלשה או ארבעה.
על כן נראה דאין ליישב כלל בטעם ובסברת התלמוד, אלא יש לומר שהמנהג נשתרבב על ידי תשות כח שירדה לעולם, ורוב ההמון תאבים ורעבים לאכול בעוד יום גדול בימים ארוכים. ואם היו אוכלים קודם מנחה, היו שוהים באכילה ובשתיה ולא יבאו כלל לבית הכנסת, ומהאי טעמא אסרו כמה גאונים אפילו סעודה קטנה סמוך למנחה גדולה. ואם כן, לא הוי שפיר דמי כלל לסעוד תמיד קודם תפילת המנחה, ומתוך כך לא היה כח לתלמידי חכמים לפרוש ההמון עם מלהתפלל תפילת ערבית ולקרוא את שמע בעוד היום גדול. וכהאי גוונא אשכחן אפילו בדורות הראשונים, בימי רב האי גאון, כדאיתא באשירי ריש ברכות, ובימי ריב"א, כדאיתא בהגה"ה במיימון בהלכות תפילה: שהיו הצבור מתפללין וקורין את שמע בערבית, בזמן שהיה נראה לאלו הגאונים שלא היתה תפילה וקריאת שמע בזמנה, ואף על פי כן לא הוי מצי לעכבינהו.
גם שמעתי בישיבה מפי אחד מהגדולים, ששמע וקיבל, כי בימי הקדמונים בקרימ"ש התפללו ערבית וקראו את שמע בערב שבת בעוד היום גדול כל כך, שהיה רב העיר, שהיה מהגדולים הקדמונים, הוא וכל טובי הקהל עמו הלכו לטייל אחר אכילה של סעודת שבת על שפת הנהר דונא"י, והיו חוזרין לבתיהם קודם הלילה. גם נמצא כתוב בשם אחד מהגדולים, שהורה להתפלל ערבית ולקרוא את שמע בעוד היום גדול מאוד, לצורך סעודת נישואין. מכל הלין משמע, דמקדם היה בקל להורות לקולא בדבר זה. ואם כן, כיון דהתוספות בריש ברכות כתבו דעבדינן תרי קולא דסתרי אהדדי בתפילה, מה שאין כן בכל מקום, ובקריאת שמע נמי, אליבא דרש"י נפקינן בקריאת שמע שעל מיטתנו, נראה דאפילו תלמיד חכם, אם הוא בציבור שמקדימין להתפלל ולקרוא את שמע בימים הארוכים, אם אין יכול להפרישם, אין צריך להפריש מהם, אלא מתפלל וקורא עמהם ויוצא בזה. אבל אם הורגל בשאר פרישות, יתפלל ויקרא בזמן שתקנו חכמים לפי כל הדיעות. הנראה לעניות דעתי כתבתי.