תפארת ישראל על נדרים ה

משנה נדרים, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על נדרים · ה · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

השותפין:    שמשותפין בחצר שאין בו כדי חלוקה דהיינו ד' אמות על ד' אמות ועוד ד' אמות לכל פתח [כ(שו"ע חו"מ, קעא)], וה"ה במשותפין במקום שבביה"כ, או במטלטל שאין בו כדי חלוקה:

שנדרו הנאה זה מזה:    וה"ה הדירו:

אסורין ליכנס לחצר:    בדריסת הרגל, דוויתר אסור במודר הנאה [כפ"ד סי' א'], והרי אין ברירה בדאורייתא, ואע"ג דכל חלק משועבד לכל חד לכשישתמש, ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו, קונמות מפקיעין מידי שעבוד:

וזה נכנס לתוך שלו:    ס"ל דאין זה שעבוד, רק דכשמשתמש בו, באותו זמן גוף הקרקע קנוי לו. וקיי"ל כוותיה [(שו"ע יו"ד, רכו)] מיהו ביש בחצר דין חלוקה, חל הנדר, ולא סמכינן אברירה, מדאפשר לתקן, [שם]:

ולגדל תרנגולים:    נ"ל דלהכי נקט הכי בתר פלוגתא דראב"י, מדקיי"ל דבהך אפילו ראב"י מודה דדוקא דריסת רגל דאין השותף יכול למחות, להכי שפיר משום ברירה מחשב כשלו, אבל בהנך, שהשותף יכול למחות [(שו"ע חו"מ, קנד) וקנ"ה], להכי כשלא מחה הו"ל כנתנו לו השתא, ואסור:

לא יכנס לחצר:    היינו רישא רק משום סיפא קמ"ל. לאשמעינן דכופין:

למכור את חלקו:    לת"ק אפילו באין בו דין חלוקה, דחיישינן שיתקנא בחבירו וישתמש כמותו באיסור, משא"כ בהדירו שניהן זל"ז לא חיישינן, וכן באוסר נכסיו על עצמו, מה"ט גופא אין כופין למכרן. [ר"ן]:

משנה ב

מודר באחד מהם הנאה:    ואין בחצר דין חלוקה:

לא יכנס לחצר:    אפילו לצורך השותף הב':

ואיני נכנס לתוך שלך:    והכי קיי"ל. מיהו ביש בו דין חלוקה:

מודו דאסר [שם]. ונ"ל דקמ"ל רישא שותפין שנדרו זמ"ז, לרבותא דרבנן, דאע"ג דאיכא למימר דמסתמא לא היה דעתו אהך חצר, דאל"כ הרי גם הוא אסור לרבנן, ומציעתא בהיה א' מודר מחבירו, קמ"ל מה"ט לרבותא דראב"י וסיפא בהיה א' מהשוק מודר מהשותפין, קמ"ל לרבותא לראב"י, דאפילו באין לו חלק בחצר, שרי, ולרבותא דרבנן, דאפילו בא"א לומר דקונם הפקיע שעבוד המשתמש, דהכא מדלא הדיר לחבירו בחצר הרי שעבודו קיים, אפ"ה לא מצי הנאסר לומר לשל חבירך אני נכנס:

משנה ג

ויש לו:    לחבירו:

מרחץ ובית הבד מושכרים בעיר:    מקודם שנדר, אבל במושכרין אחר כך, אז דוקא במכירה מותר, כסיפא:

אם יש לו בהן תפיסת יד:    שיש לו להמשכיר שום זכות או שעבוד במרחץ או ברווחו, מלבד דמי השכירות שיקבל:

מותר:    אף דקונם מפקיע משעבוד והכי נמי יופקע השכירות. זה דוקא במשועבד באותו שעה גם לנודר, או ביכול להפקיע השעבוד כשישלם, משא"כ הכא מסולק לגמרי כל זמן השכירות. מיהו באסרה בפירוש, מהני אפילו אשוכר [רכ"א ו']:

מת או שמכרו לאחר:    ה"ה במתנה:

מותר:    ואע"ג דאדם יכול לאסור דבר שברשותו, לכשיצא מרשותו [כפ"ד סי' מ"ו] שאני התם, דכיון דאסר כל הנאת חבירו עליו הו"ל כאלו אמר בית זה ודו"ק:

משנה ד

הריני:    הרי הנאתי:

עליך חרם:    בגליל מיירי [כפ"ב מ"ד]:

המודר אסור:    וא"צ שיענה המודר אמן, כאלו אסר עליו נכסי אחר, דהכא יכול לאסור את שלו. ובעבר ונהנה לוקה ולרמב"ם לוקה הנודר בהניהו [עי' ר"ן נדרים דט"ו א']:

שניהם אסורין:    לאשמעינן סיפא נקט לה:

ושניהם מותרין בדבר של עולי בבל:    דברים שעשו עולי גולה בימי עזרא, מדאי אפשר שימכרם הו"ל כהפקר [כביצה פ"ה סי' מ"ה]:

ואסורין בדבר של אותה העיר:    שדרין בה. מדאפשר שימכרום בז' טובי עיר, כדידהו דמי:

משנה ה

והעזרות:    וביהמ"ק, אבל ירושלים ס"ל דנתחלק לשבטים [כמגילה כ"ו א'], ואנן קיי"ל דלא נתחלקה [כסוטה דמ"ה ב' ו(רמב"ם פ"ט מהל' רוצח ה"ד)]:

והבור שבאמצע הדרך:    העשוי לעולי רגלים:

כגון הרחבה:    השוק:

ובית הכנסת:    אע"ג דביהכ"נ חצר שאין בו דין חלוקה, ובהא קי"ל כראב"י לעיל סי' ד'. הכא מדאיכא תקנתא לכתוב לנשיא, כאפשר בחלוקה דמי, ולרלח"מ חצר שאין בו דין חלוקה דשרי, דוקא בא"א שישתמשו שניהן כאחת, משא"כ ביהכ"נ [ע"י רט"ז רכ"ד]:

והספרים:    נ"ל דברישא ובסיפא לא זו אף זו קתני, דברישא לא זו הר הבית ועזרות דמותרות, דמצות לאו להנות נתנו, אלא אפילו בור דנהנה, מותר, ובסיפא איפכא לא זו רחבה ומרחץ דאסור אלא אפילו ביהכ"נ וכו' דמצוה נינהו, אפ"ה אסורים, מדאיכא גבייהו נמי הנאת הגוף:

והכותב חלקו לנשיא:    ה"ק מה תקנתו. יכתוב המדיר חלקו שבכל אלו, לנשיא, ואז משתמש המודר בשל הנשיא. מיהו לעיל בחצר לא מהני הך תקנתא, מדמיוחד רק לנודר ולמודר:

שהכותב לנשיא אין צריך לזכות:    הוא או אחר בשבילו בדרכי הקנייה, דכך תקנו חכמים מפני כבוד הנשיא, דלמגדר מלתא מצו חכמים לעקור דבר תורה אפילו בקום ועשה [כיבמות ד"צ], וה"נ א"א להזהר מאלו. ותו דהפקר ב"ד הפקר [יבמות פ"ט ב']:

וחכמים אומרים:    חכמים ור"י מפרשי דברי הת"ק. וקיי"ל כחכמים [רכ"א]:

צריכין לזכות:    ואע"ג דכבר תני לעיל דבמכרן לאחר מותר. קמ"ל הכא דאע"ג דאסר ע"ע כל הנייתו, אפ"ה לא הוה כבית זה [עי' סי' ט"ז]. אבל ק' מ"ש הכא מלעיל [פ"ד סי' מ"ו] דנאסר גם לאחר שיצא מרשותו. י"ל התם הדיר בשעה שהיה כולו שלו, ומה"ט גם לעיל סי' ז' מהני שימכור חלקו:

אלא בהוה:    דאינו רגיל לאסור הנאתו על הבריות, משא"כ באחר חושש שמא שכשיכתוב לו יאסרנה עליו:

שכבר כתבו אבותיהם על ידיהם:    כעסנים היו, וכתבו אבותיהן חלקן לנשיא שלא יוכלו בניהם להדיר זל"ז באלו:

משנה ו

ואין לו מה יאכל:    לעיל [פ"ד מ"ז] קמ"ל בדרך, והכא קמ"ל דאפילו בעיר ל"א שיחזור על הפתחים:

והלה מותר בה:    חסורי מחסרא והכי קתני ובהיה שם הערמה אסור, ומעשה וכו':

והיה:    הבן:

אינה מתנה:    משא"כ מתנה ע"מ להחזיר יכול להקדיש דמי תשמיש זמן שהיא נתונה לו. [אמנם בירושלמי מקשי וכי אין אדם נותן מתנה לחבירו ע"מ שלא יקדישנה. ומפרש דה"ק כל מתנה שהיא בהערמה, דבכה"ג אינה מתנה, א"כ כשהקדישה אינה קדושה, אינה מתנה. מכאן נראה דגי' הירושלמי במשנה כל מתנה שאינה, שאם הקדישה אינה מקודשת, אינה מתנה וכן גרס ג"כ הר"ן]: